מבוא 1. במוקד התביעה מצוי בניין משרדים ומסחר, הממוקם ברחוב שנקר 14 בהרצליה פיתוח, שנבנה בסוף שנות התשעים ואוכלס החל מחודש אפריל 2000 (להלן: "הבניין"). הבניין הוקם על ידי שותפות של הנתבעות 1 - 4 (להלן: הנתבעות"), לפי החלוקה הבאה: הנתבעת 1 - 50%; הנתבעת 2 - 25%; הנתבעת 3 - 12.5%; הנתבעת 4 - 12.5% (להלן: "השותפות"). בשנת 2003 נרכשו הנתבעות 1 - 3 ע"י מר משה שלומזון (להלן: "שלומזון") ומר עפר גפני (להלן: "גפני"). התביעה הוגשה במקור בידי 13 רוכשי יחידות מסחריות בבניין וכן נציגות הבית. בהמשך בקשו 11 רוכשים והנציגות לפרוש מהתביעה, והם אכן נמחקו, כך שנותרו שתי תובעות בלבד: התובעת 1, שמנהלה ובעליה הוא מר אלכס רכטר (להלן: "רכטר"), שהיה ראש הנציגות תקופה מסוימת, והתובעת 2, שמנהלה ובעליה הוא אחיו של רכטר (סכום התביעה, עם זאת, לא שונה, ונותר על סך של 5,000,000 ₪). במהלך ההליכים נדחתה בהסכמה הודעה לצד ג' (כנגד אודר הנדסה ובניין בע"מ) וכן התביעה כנגד הנתבעת 5 (אפרתי מדפיס ניהול פרויקטים בע"מ). לאחר הגשת הסיכומים בתיק, ובהמלצתי, נדחתה בהסכמה, ללא צו להוצאות, התביעה כנגד הנתבע 6, מר יונתן קלמן (להלן: "קלמן"), מי שהיה מנהלה של הנתבעת 1. 2. ובכן, במהלך השנים 1999 - 2000 רכשו התובעות, במספר הסכמים, שטחים בהיקף כולל של 1,736 מ"ר משרדים וכן 62 מקומות חניה, בסכום כולל של 18,040,575 ₪, בתוספת מע"מ, כפי שעולה מהסכמי הרכישה, נספחים ח'-י"א' לתצהירו של מר רכטר (להלן: "הסכמי הרכישה"). בפי התובעות טענות בדבר מספר הפרות חוזה מצד הנתבעות, הפרות שגרמו להן נזקים כספיים שונים, לרבות ירידת ערך: א. אי רישום הבניין ויחידותיו כבית משותף בלשכת רישום המקרקעין עד עצם היום הזה; ב. בניה של קומה שלמה על רכוש משותף/שטח ציבורי שהיווה את גג הבנין ומכירת שטח קומה זו לצדדים שלישיים כשטח עיקרי; ג. הוצאת שטחים מהרכוש המשותף ומכירתם לצדדים שלישיים כשטח עיקרי; ד. חסימת מעבר לממ"דים ומדרגות חירום; ה. ליקויי בניה בשטח הציבורי. הנתבעות כופרות בכל הנטען כנגדן, הן במישור החוזי והן במישור הוכחת הנזקים. אי רישום הבניין כבית משותף 3. בסעיף 39 לנספח שינויים לחוזה מיום 7.1.99 (נספח ח' לתצהיר רכטר), כמו גם ביתר הסכמי הרכישה, נקבע: "החברה מתחייבת כי זכויות הרוכש בין בדרך של חכירה על פי תשריט ובין בדרך של יחוד יחידה בבית משותף, ירשמו בתוך 36 חודש מיום המסירה". אין מחלוקת כי באפריל 2000 או בסמוך לכך קיבלו התובעות את החזקה בשטחים שרכשו, ולפיכך המועד האחרון לרישום הזכויות היה אפריל 2003. הרישום לא בוצע עד היום. מר שלומזון העיד כי רכש יחד עם מר גפני את מניותיהן של הנתבעות 1 - 3 לאחר שחלף המועד לרשום, וכי החברות נטלו על עצמן את האחריות לרשום. משנשאל האם אין בכך הפרת החוזה השיב בשלילה: "ת. לא. הבנתי שהבנין שקניתי היה בן 3 קומות והיה בכוונתנו לבנות את הקומה הרביעית. אי אפשר לרשום בית משותף שהוא רק בנוי בחלקו. ש. מתי בניתם את הקומה ברביעית. ת. במהלך 2005, 2006. ש. לא הסבירו לכם שאפשר לרשום את הבית המשותף ולאחר מכן אם מוסיפים קומה משנים את צו רישום הבית המשותף. ת. מי שטפל בזה עו"ד יצחקי. אי אפשר היה לרשום את הבית המשותף כי הייתה שם תב"ע שרצה במסגרתה העיריה המפקיעה חלק מהמגרש ואי אפשר היה לבצע את זה. ש. היו שתי סיבות אתה אומר אחת לבנות עוד קומה ואמרת נמתין שלוש שנים והשניה... ת. בהחלט כן. היו עוד כמה בעיות רישום הרשומות בתצהיר... ש. מבחינתך העיריה אשמה בנושא זה. ת. כן." (עמוד 67 לפרוטוקול). 4. הנתבעות טוענות כי עד למועד הגשת התביעה (ב- 2005) הרישום לא בוצע, משום שהקומה הרביעית טרם נבנתה, והיתה מניעה שנגרמה ע"י עיריית הרצליה, ולאחר מכן נמנע הרשום בשל הגשת התביעה; אחת העתירות בכתב התביעה היא לקבל צו, המצהיר על כך כי חלק מהשטחים שנמכרו מהווים שטחים משותפים, וכן מבוקש שייקבע שחלק מהשטחים שרכשו התובעות ומכרו לאחרים כשטח פרטי מהווים למעשה שטחים משותפים. לפיכך, ומרגע שהוגשה התביעה הכוללת את העתירות האמורות, אין אפשרות לרשום את הבית המשותף עד להכרעת בית המשפט. עוד טוענות הנתבעות כי הואיל ולא נתבע פצוי בגין נזקים, וגם אלו לא הוכחו, וגם לא נטענו נזקים למעט באופן כללי, והשבה של שכר הטרחה ששולם (לעו"ד דר' יוסף שגב) איננה צריכה לבוא מהנתבעות, יש לדחות את התביעה בגין ראש נזק זה. 5. הנתבעות לא הצביעו על טעם של ממש בנוגע לאי רישום הזכויות. ראשית, המועד האחרון לרישום הזכויות היה אפריל 2003, בעוד שבניית הקומה הרביעית החלה, לכל הפחות, רק שנתיים לאחר מכן. שנית, גם אם הרישום לא בוצע בגין הכוונה לבנות את הקומה הרביעית, היה על הנתבעות לבצע את הרישום, כפי שהתחייבו, ובהמשך לבקש לתקן את צו הבית המשותף. שלישית, אם אכן סברו הנתבעות כי האשם לעיכוב ברישום רובץ לפתחה של העירייה או של כל אחד אחר, מדוע לא הגישו הודעת צד ג'? בכל מקרה, העובדות הנטענות בהקשר זה פורטו בתצהירו של מר שלומזון, שאישר כי הפרטים כלל לא ידועים לו מידיעתו האישית (עמ' 66 - 67 לפרוטוקול). גם לגוף העניין לא הוכחה טענת הנתבעות. במסגרת תצהירו, מגולל מר שלומזון השתלשלות עניינים, כיצד לכאורה פעלו הנתבעות בכל המרץ וללא התמהמהות מול העירייה, תוך פניות רבות לעירייה לחתום על שטרי החכירה, ואילו היתה העירייה עושה כן, היה מסתיים הליך הרישום במועדים סבירים (סע' 36 ו'-ח' לתצהירו). מר שלומזון היפנה בהקשר זה למכתבו של עו"ד יצחקי אל העירייה מיום 4.10.09, נספח ה' לתצהירו. ראשית, מדובר במכתב שנשלח שנים לאחר מועד הרישום החוזי. שנית, מהתשובה של העירייה במכתבה מיום 29.10.09 שצורפה כחלק מנספח ה', עולה כי לא ניתן לבצע את הרישום הואיל ועד כה כלל לא התקבלו שטרי חכירה ותשריט לחתימתם. מר שלומזון גם לא יכול היה להצביע בעדותו על פעולות קודמות שננקטו (עמ' 65 - 68 לפרוטוקול). קשה גם להתעלם מעדותו של מר קלמן בנקודה זו: "ש. אתה זוכר שהמוכרות בחוזים התחייבו לרשום את הבניין בטאבו תוך 3 שנים?" ת. "כן". ש. "למה?" ת. "... היה בלגן בין השותפים וזה נפל בין הכיסאות ולא טופל כמו שצריך". ש. "הסיבה היחידה לאי רישום בטאבו, בלגן בין השותפים?" ת. "כן. בלגן שרציתי מאוד שיטופל לחצתי על עורכי הדין והשותפים, עורך דין שגב" (עמ' 99 לפרוטוקול). יש לקבוע, איפוא, כי הנתבעות הפרו את ההתחייבות החוזית בדבר רישום הזכויות במועד הנקוב בחוזה הרכישה. הנזק בגין אי הרישום 6. התובעות טענו כי שילמו בשנים 1999 - 2001 סך כולל נומינלי של 124,723 ₪ (ראה סע' 1.3.4 לתצהיר מר רכטר), עבור רישום הבית המשותף, וזאת מיד עם מתן התמורה עבור השטחים בבניין. מר קלמן אישר זאת (עמ' 99 לפרוטוקול). משלא בוצע הרישום עד היום, מבקשות התובעות לחייב את הנתבעות להשיב את התשלום ששילמו בגין הרישום בסך 124,723 ₪ וזאת בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה, החל ממועד תשלום התמורה בכל אחד מהסכמי הרכש, כמפורט בסעיף 12.3.4 לתצהירו של מר רכטר, ועד למועד מלוא התשלום בפועל (סכום המסתכם נכון ליום 4.7.10 בסך של 264,654 ₪). התובעות מזכירות, כי בהתאם לסעיף 13 להסכמי הרכישה, החובה לטפל ולדאוג לרישום הוטלה על "החברה", כלומר השותפות, ואין נפקא מינא שמי שהיה אמור לעשות כן בפועל היה משרד עו"ד מטעמם, שלו שולם שכה"ט ישירות. עוד טוענות התובעות, בסיכומיהן, כי ראוי לפסוק על דרך האומדנא "פיצויים AT LARGE ", מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט ועל פי שיקול דעתו, ובסכום אשר יבטא את מורת הרוח מההפרה היסודית הנמשכת של הנתבעות בהקשר זה. התובעות מזכירות, כי בכתב התביעה עתרו לפיצוי בסך 190,000 $ עבור אי הרישום (כארבעה אחוזים בלבד מהתמורה החוזית עבור הנכסים שנרכשו). 7. תביעת ההשבה תמוהה בעיניי. האם התובעות מוותרות בכך על אכיפת החובה החוזית בנוגע לרישום? מאחר ודומה כי התובעות מעוניינות ברישום, ומכל מקום, לא עתרו לביטול ההסכמים ברכיב זה, אין מקום להשבת הסכום ששולם בגינו. מובן כי החובה החוזית המוטלת על הנתבעות בעינה עומדת. בגין העיכוב זכאיות התובעות לפיצוי. בעיכוב כזה יש, עקרונית, כדי להרתיע קונים פוטנציאלים וכדי לגרום לנזק לא ממוני לרוכש (ראו: ע"א 7991/07 רפאלי נ' רזין (2011)). אמנם, ספק אם התובעות תבעו במפורש סעד זה. בפרק ח' לכתב התביעה המתוקן נטען לגבי העיכוב ברישום הזכויות, ונאמר שהתובעות זכאיות להשבת הסכומים ששילמו בגין רישום הפרוייקט וזכויות החכירה, בסך 150,000$. בסעיף 67.2.1 נתבעה השבת סכום של 165,766 ₪ +מע"מ, בגין השבת שכ"ט עו"ד, עבור הרישום שלא התבצע, עבור התובעת 2. בנוסף, בסעיף 67.2.5 נתבעה השבת סכום של 150,000$ (צויין שמדובר בסכום של 654,000 ₪ לפי שער של 4.36 ₪ לדולר), עבור התובעות 3 - 13 (בגין השבת שכ"ט). דומה כי אין פירוט בגין העיכוב, להבדיל מההשבה. חרף זאת, העניין מצא ביטוי זה מכבר בתצהיר העדות הראשית, והיקף הסעד מסור ממילא לשיקול דעת. יתרה מכך, התובעות תוכלנה ממילא לתבוע בנפרד פיצוי משנת 2005 ואילך (עד ביצועו של הרישום), ופיצול זה אינו רצוי. במצב דברים זה ראיתי לנכון לפסוק לתובעות פיצוי בגין אי-רישום הזכויות, על דרך האומדן, עד היום, בסך כולל של 200,000 ₪ (נכון להיום). הוצאת שטחים שלא כדין מהרכוש המשותף 8. התובעות טוענות כי במועד חתימת הסכמי הרכישה, עמד חלקן ברכוש המשותף בבניין על 29.7% מכלל הרכוש המשותף, שכלל את גג הבניין, המהווה על פי הדין רכוש משותף. לאחר החתימה על הסכמי הרכישה, החלו הנתבעות לבצע הצמדה גורפת של שטחים מהרכוש המשותף, ליחידות שבבעלות השותפות בבניין, לרבות הגג, ללא הסכמת הרוכשים. עוד נטען, כי במהלך שנת 2007, הקימה השותפות על גג הבניין קומת משרדים נוספת, קומה ד', אשר נמכרה לאחר מכן לרוכשים פרטיים שונים. מכירה זו נעשתה ללא הסכמת התובעות או יתר הרוכשים בבניין. לגירסת התובעות, כאשר נוסחו הסכמי הרכישה על ידי הנתבעות, הן דאגו לכלול בהם מספר סעיפים המאפשרים לשותפות לבצע הצמדות של הרכוש המשותף, בצורה כללית וגורפת, ליחידות השותפות בבנין, וככל שהשותפות תמצא לנכון. טענה זו וסעיפי ההסכם עליו היא נסמכת, כך טוענות התובעות, מנוגדים לחוק ולהלכה הפסוקה לעניין זה, אשר קובעת, כי הוצאת רכוש מהרכוש המשותף צריכה להעשות במפורש ולא בסעיף כללי בהסכם המכר. הנתבעות אינן כופרות במצב המשפטי, שלפיו הוצאת חלקים מהרכוש המשותף צריכה להיעשות באופן נפרד, ברור ומפורש. יש בפיהן טענות לגופם של דברים. 9. יצויין, כי לאחר הגשת הסיכומים מטעם התובעות, ביום 27.7.10, הוגשה על ידן בקשה "לצירוף אסמכתא". לטענתן, התברר להן כי במסגרת פסק דין בת"א (ת"א) 18967/05, שניתן במהלך שנת 2006, הליך שהנתבעות 1 - 3 היו התובעות בו, נדונה והוכרעה גם שאלת זכותן של הנתבעות ברכוש המשותף. במסגרת אותו פסק דין, התקבלו במלואן טענות הנתבעים שם, בכל הנוגע לטענה הנטענת כיום גם במסגרת ההליך דנא על ידי התובעות כאן, כלומר, שכל שטח שלא הוצא במפורש ובמעמד חתימת חוזי הרכש מכלל הרכוש המשותף - הוא חלק מהרכוש המשותף של הבניין. התובעות מפנות בעיקר לסעיפים 24 ו-33-32 לפסק הדין. התובעות מבקשות לראות בכך "השתק פלוגתא" בתיק הנוכחי (תוך ראייתה של הנתבעת 4 כ"חליף"). התובעות טוענות כי לא היו צד לפסק הדין, ועל כן פסק הדין וקביעותיו ה"שליליות" לגביהן, למשל בנוגע לקומה הרביעית, לא יכולות לחייבן. לעומת זאת, הן יכולות להסתמך על הקביעות ה"מזכות" שבפסק הדין, הגם שלא היו בעלות דין בהליך זה. הנתבעות משיבות על כך ומציינות, כי מדובר שם בתביעה שבין חברת הנהול של הבניין לבין הנתבעות 1 - 3, שנדחתה נגד הנתבעות 2 - 3, והתקבלה חלקית כנגד הנתבעת 1, שעה שנפסק שבגין מחסן בקומת מרתף, בשטח של 9 מ"ר ברוטו, משרד אב הבית בשטח של 9 מ"ר ברוטו בקומת מרתף ראשונה, וחניה אחת, על הנתבעת 1 לשלם דמי נהול, באשר הם מהווים חלק מהרכוש המשותף ובגינן יש לשלם לחברת הנהול דמי אחזקה. הרכיב בתביעה שהתיחס לקומה הרביעית בשטח של 1,200 מ"ר נדחה, בהיותו שייך לנתבעות. הנתבעות אינן מתכחשות לכך ששלוש היחידות הנדונות בתביעה אמנם מהוות חלק מהרכוש המשותף, וטוענות כי לגביהן אין מקום שבית המשפט ייתן צו הצהרתי או צו אחר, באשר פסק הדין כבר קיים, והנתבעות מצייתות לו. מדובר אכן בפסק דין בכל השלכה מוגבלת ביותר, וניתן להסתפק בהצהרה הנ"ל של הנתבעות. אין כל טעם בסעד נוסף לעניין זה. 10. בסעיף 67.5 לכתב התביעה, מבוקש, באופן כוללני: "ליתן צו הצהרתי על פיו כל החלקים שהוצאו (במסמכים שהכינו התובעות לרישום בטאבו אם הוכנו) או המיועדים להיות מוצאים מהרכוש המשותף המפורטים בסעיף 13.4 להסכם הרכישה - שייכים לרכוש המשותף של הבנין." בסעיף 14 לתצהירו של רכטר נטען, ללא כל תימוכין במסמכים או בראיות אחרות, כי "חלקים רבים" הוצאו מהרכוש המשותף ונמכרו, ויש לבטל מכירות אלו. מדובר על שטחים בקומת הקרקע שנמכרו לשמוש למסעדות, שני ממ"דים שנמכרו כביכול לחברת פאפין ולמסעדת חסילון, שטחי פאטיו צפוניים ודרומיים, ועוד. מר שלומזון, שהעיד מטעם הנתבעות, לא נשאל ולו שאלה אחת על עניינים אלו. למעשה, לא הובאו כל ראיות וכל שנותר הוא העתירה הכללית והגורפת, שאיננה מדוייקת ואין לדעת בדיוק לאילו שטחים מכוונות התובעות. הקומה הרביעית 11. בסיכומיהן מייחדות התובעות פרק שלם (סעיפים 40 - 54) לטענה, שלפיה הקומה הרביעית של הבניין אינה אלא רכוש משותף. התובעות דורשות סעד הצהרתי ולחלופין - סעד כספי. טענה זו מהווה הרחבת חזית פסולה, כפי שאף נטען על ידי ב"כ הנתבעים בתחילת שלב ההוכחות. בכתב התביעה המתוקן הקומה הרביעית לא נזכרת כלל; מצויין, כי "שטחים ציבוריים סופחו", על פי חוות דעתו של מר אמיר דרור (שגם היא אינה מזכירה את הקומה הרביעית), ובית המשפט התבקש ליתן בין היתר סעד הצהרתי באשר לאותם שטחים, ולהצהיר אי אלו מהווים רכוש משותף. כתב התביעה אינו מפרט דרישה לסעד כלשהו בקשר עם הקומה הרביעית, לא הצהרתי ולא כספי. גם לגופה של טענה, ברור כי ה"גג" (המהווה רכוש משותף) של הבניין הוא הגג של הקומה הרביעית, ולא הגג של הקומה השלישית, כשהרביעית טרם נבנתה. לשיטת התובעות, גם הקומה השניה נבנתה על הגג של הראשונה, ולפיכך - כל הבניין למעט הקומה הראשונה - הוא רכוש משותף. העובדה כי גם התובעות ידעו על הקמת הקומה הרביעית, או לכל הפחות היה עליהן לדעת - עולה מחקירתו של מר רכטר (עמ' 32 - 33 לפרוטוקול). השמאי מר דרור לא התייחס לנושא ולו ברמז. גם הוא התייחס לאותם שטחים ש"סופחו", לטענתו, והגג אינו נכלל בשטחים אלו על פי חוות הדעת. כאמור, כתב התביעה המתוקן, שבו טענת הסיפוח נסמכת כולה על חוות הדעת של מר דרור - אינו כולל כל טענה בדבר הקומה הרביעית. הטענות לעניין קומה זו נדחות איפוא. הפיכה שלא כדין של שטחי המעברים הציבוריים לשטחים עיקריים ומכירתם ופגיעה ביחס ברוטו/נטו 12. התובעות טוענות, כי הנתבעות "סיפחו" חלק במשטחי המעברים, שיועדו להיות במקור שטח ציבורי, והפכו אותם לשטח עיקרי, שנמכר לרוכשים שונים. נטען, כי בתוכנית הבנייה המקורית של הבניין, תוכנן בכל קומה מסדרון, אשר יוצר מעין מלבן פנימי, ממנו נוצר מסדרון המוביל למשרדים שבקומה; בשני קצותיו של המסדרון נבנו פתחי מילוט למדרגות חירום, וממדי"ם, בהתאם לדרישות הג"א, שירותי כיבוי והצלה ועל פי כל דין. באופן טבעי, המעברים והמסדרונות בקומות הבניין, הינם חלק אינטגרלי מהרכוש המשותף, אשר נועד לשמש את כל באי הבניין, וסיפוח המעברים מהווה הפרה של הסכמי הרכישה ופעולה שלא בתום לב, תוך שהדבר מסב לתובעות נזקים; כתוצאה מסיפוח השטחים הציבוריים נפגע יחס הברוטו/נטו והתובעות שילמו למעשה תשלום כפול. התובעות מוסיפות וטוענות, כי החישוב לעניין יחס ברוטו/נטו הוא חישוב קומתי, ואין לכלול בו מעברים לחניות במעמקי האדמה. התובעות מודות, כי ייתכן ש"לשון דווקנית" של הסכמי הרכישה תוביל למסקנה מסויימת, אך פרשנות הכוללת את כוונת הצדדים והגיונם של דברים, במיוחד כאשר מדובר בנכסים מסחריים בבנין משרדים, ותוך מבט "שמאי", תוביל למסקנה אחרת. התובעות מפנות לחוות דעתו של מר אמיר דרור, שלפיה הפיכת שטחים ציבוריים לשטח עיקרי ומכירתם בקומות ב' וג' בבניין, מורידה את יחסי הברוטו-נטו העיקריים למול השטחים ברוטו כולל שטחי הציבור. כאשר נשאל על כך מר דרור בחקירתו ציין כי: "להבנתי מההגיון והנסיון במקצוע היחס ברוטו/נטו מתייחס לשטחים הציבוריים מעל פני האדמה. הדבר מקבל חיזוק כשאתה מתבונן ומסתכל האם הסחורה מתחת לפני הקרקע נמכרים ביחד עם השטחים העיליים או שמא נמכרים בנפרד, האם הארנונה משולמת בנפרד או נכנסת במחיר. כל המבחנים מעידים על כך שהשטחים מתחת לפני הקרקע לא נכנסים בחשבון השטחים הציבוריים בברוטו/נטו וזה ההגיון שהשוק מתנהל" (עמ' 48 לפרוטוקול). וכן: "ההפרדה בין השטחים העיליים והשטחים מתחת היא הפרדה שגם מתיישבת עם ההגיון ועם מה שהשוק נוהג בו. השוק מסתכל על השטחים מעל לקרקע" (עמ' 50 לפרוטוקול). ובהמשך: "היחס ברוטו נטו קומתי זה היחס המיוחד שאפשר ליחס לאותה קומה" (עמ' 51 לפרוטוקול). התובעות טוענות, כי עם כל הכבוד ל"שיטת הקיזוז" בין הקומות העליונות לאלו שבמעמקי האדמה שמציעים הנתבעים, אין זה עולה על הדעת, כי במקום מסדרונות ומעברים נאותים והולמים, בתמורה לסכומי העתק שישלמו התובעות, יצומצמו המעברים לכדי "מחילות". זאת ועוד, ברור כי החניות בבנין שייכות רק למי שרכש מקום חניה ולא לכל מי שרכש משרדים. ממילא, ברור כי כל השטחים של החניונים, המסתכמים באלפי מ"ר (למעלה מ-5,000 מ"ר), שכמחציתם הינם מקומות חניה ומחציתם מעברים המשמשים להגעה למקומות החניה, לא יכולים להיות מחושבים לצורך הסכמי הרכישה כשטח ציבורי הנכלל בחישוב ה-25%, שכן הם צמודים לשטחי החניות עצמם קרי רק למי שרכש מקומות חניה, בתשלום נוסף, נפרד ומובחן. 13. הנתבעות גורסות, כי טענת התובעות, ששטחים "ציבוריים" סופחו, ובשל כך יש לפצותן, נטענת בחוסר תום לב קיצוני, שהרי התובעות עצמן מודות כי אותם שטחים "מסופחים" מושכרים כעת על ידי התובעות לצדדים שלישיים. מוסיפות הנתבעות וטוענות, כי לטענת מר דרור, שטחים ציבוריים סופחו ליחידות המשרדים; זהו הבסיס לכל חוות דעתו. אלא שמר דרור לא ראה לנכון לעבור קודם לכן על הסכם הרכישה ועל המפרט הטכני, לבחון מה נרכש ולהבין למה הסכימו הצדדים בכל הנוגע לשטחים "הציבוריים". כלומר, מר דרור נדרש לתת חוות דעת ביחס להתאמת הממכר לחוזה, אך לא מצא לנכון לקרוא את החוזה ואת המפרט ולו פעם אחת טרם ערך את חוות דעתו: "ש: לא חשבת לנכון לבקש את חוזה הרכישה? ת: לא. ש: איך אתה יודע מה נרכש. ת: חוות הדעת הסתמכה על מה שנמסר לי ונעשתה מתוך בסיס נתונים." (עמ' 43 לפרוטוקול). "ש: אתייחס רק למשמעות שלך ככל שמדברת על מה שרכש רכטר. מה שרכש לא התייחסת לחוזה אינך יודע מה הוא רכש. ת: נכון. ש: לא ראית את המפרט הטכני כיוון שלא ראית אותו. ת: מה שהזכרת רק מה שראיתי במו עיני ומה שמפורט בחוות הדעת. ש: חוזה ראית. ת: לא. מפרט לא ראית. ת: לא." (עמ' 45 לפרוטוקול). 14. אכן, מהאמור לעיל עולה כי מר דרור לא בחן את המסמכים הבסיסיים לצורך קביעה בדבר "סיפוח שטחים ציבוריים". בנוסף לכך, מר דרור מציין בחוות דעתו במפורש כי זו נסמכת על מדידה שערך המודד המוסמך מר סיני גורדון. חוות דעתו של סיני גורדון לא צורפה לחוות הדעת של מר דרור, ואף לא הוגשה בנפרד, באופן שיאפשר בדיקה וחקירה. יתרה מכך, במקרה דנן, קנו התובעות 60% מהקומה, וברי כי באותם 60% - מתבטלים בהתאם "השטחים הציבוריים". אם לשיטת מר דרור רכישת קומה מבטלת את "שטחי הציבור" באותה קומה, ואת היחס ברוטו-נטו יש לבחון בהיבט קומתי, כיצד יכולות הנתבעות לעמוד בהתחייבותן ל-25% שטח משותף במקרה של רכישת קומה/חלק נכבד מהקומה? מכל מקום, חוות דעתו של מר דרור רצופה חישובים ומספרים, אשר בדיקה מדגמית שלהם הוכיחה כי נפלו בהם טעויות. כך למשל, בעמ' 5 לחוות הדעת, בסעיף 2.4, טוען מר דרור כי עפ"י היתר הבניה, השטח העיקרי בקומה א' הוא 1,154 מ"ר, ואילו השטח בפועל הינו 1,121 מ"ר, קרי - יש יותר "שטח ציבורי" כהגדרתו של מר דרור לעומת השטח הציבורי המוגדר בהיתר. יחד עם זאת, ההפרש בין המספרים חושב כאילו מדובר בשטח ש"סופח". מכאן, שהנתון הכללי שחושב, 441.55 מ"ר - הוא שגוי, ומכאן שגם הנתון הסופי בעמ' 6 לחוות הדעת - שגוי (עמ' 59 לפרוטוקול). בעמ' 6 לחוות הדעת, בנוסחה המסכמת את נושא הכפילות, מורכב המכנה (לשיטת מר דרור) מ"סך כל השטחים הציבוריים המתוכננים". מר דרור רשם בחוות דעתו כי מדובר ב-2,012.96 מ"ר, ובמהלך חקירתו הנגדית הבהיר כי יש להפחית ממספר זה את המרתפים - שכן יש להתחשב רק בשטחים העיליים (עמ' 53 לפרוטוקול). הנתון 2,012.96 הוא הנתון הלקוח מהטבלה המצויה בעמ' 4 לחוות הדעת, תחת העמודה "שטח ציבורי בפועל". את הסתירה בין האמור ("מתכוננים" לעומת "בפועל") לא הצליח מר דרור ליישב (עמ' 60 לפרוטוקול). בנוסף, כל חוות דעתו של מר דרור מבוססת על טבלה המצויה בסעיף 2.1 ו-2.3 לחוות דעתו. לשיטתו של מר דרור - הטבלאות לקוחות מאותו מקור, ולפיכך התקשה מר דרור להסביר בחקירתו מדוע אם מדובר באותה טבלה ומאותו מקור - קיימים הבדלים בין הטבלה בסעיף 2.1 לבין זו שב-2.3. בניסיון להסביר את הקושי (עמ' 57 - 58 לפרוטוקול), הבהיר מר דרור כי הוא שינה הגדרות של שטחים על דעת עצמו, כי "הוא מניח" שהמחסנים נבלעו בשטח הציבורי, וכי "אני צריך לראות את ההיתר ואוכל לענות בצורה יותר ברורה". עם כל הכבוד, קשה לבסס תביעה על בסיס קביעות אלו וחישובים אלו. כאמור, מר דרור טוען, כי על פי המתוכנן בשלוש הקומות של הבניין, יחס הברוטו נטו אמור היה לעמוד על 27.83%, בעוד שבפועל בקומה ג' היחס הוא של 18.14% ובקומה ב' היחס הוא 17.46%. כל כך על בסיס חישוב ברוטו/נטו "קומתי". אין לקבל שיטת חישוב זו. השטחים המשותפים כוללים את המרתפים, החניונים, המדרגות, הממ"דים, והגג העליון, ולפי מפתח זה אין חולק שהברוטו/נטו עולה על 25%, כמפורט בחוות דעתו של השמאי מר יאיר תודה. 15. התובעות העלו טענה נוספת, שלפיה רכשו קומה שלמה, שבה היו שטחים שיועדו להיות שטחים משותפים, כמו שטחי מסדרונות וכדומה, והנתבעות מכרו אותם להן כשטחים פרטיים, בהם עושות התובעות שמוש. הואיל ואסור היה לנתבעות למכור לתובעות שטחים אלה, כך לטענת התובעות, יש לפצותן בגין הנזקים שנגרמו להן, וכן והואיל והוצאת שטחים אלו פוגעת ביוקרתיותו של הבניין, הן זכאיות לפיצוי, בגובה שווי השטחים שנמכרו להן ללא זכות. דא עקא, התובעות עושות שמוש כבעלים בשטחים אלו, משכירות אותם באופן שוטף ומרוויחות כסף רב מהשכרות אלו. לכן, גם אם הייתה הטענה נכונה, חישוב הנזק אינו ברור. הנתבעות טענו לכל אורך הדרך, כי התובעות רכשו את היחידות על פי תשריטים מפורטים והן אינן יכולות לטעון כי כאילו שטח שלדעתן אמור היה להיות משותף הפך להיות שטח פרטי ללא ידיעתן הספציפית, שהרי הן חתמו על התשריט לפיו הן רכשו שטחים אלו, ובחתימתן הן הסכימו להוצאת שטחים אלו באופן מפורש וברור מכלל השטחים המשותפים, אם אמנם היו אלו שטחים משותפים במקור. כל התנאים שנקבעו בחוק ובפסיקה מולאו, בהתייחס לשטחי הקומות שרכשו התובעות; התשריטים שנחתמו הבהירו היטב מהם השטחים שרכשו התובעות, הם היו מצורפים לחוזי הרכישה והיו קונקרטיים ביותר. הואיל והתובעות טוענות לכך שההצמדות או הוצאת השטחים נעשו שלא כדין וכלל לא סומנו או פורטו, והטענה עומדת בבסיס התביעה בנושא זה, הנטל להוכיח זאת, באמצעות הצגת התשריטים, מוטל על התובעות. יתרה מכך, כאמור, הואיל והתובעות עצמן היו צדדים לחוזי המכר, והדבר נעשה לבקשתן, והן עושות שימוש בשטחים אלו עד לעצם היום הזה, ומעולם לא הציעו להחזירם לתובעות כנגד השבה, או להעבירם לבעלות כל הדיירים, אין טענה זו יכולה לעמוד, והתובעות מנועות מלהעלותה. חסימת הגישה לפתחי המילוט בקומה ג' 16. טענה נוספת אשר מעלות התובעות נוגעת ל"חסימת הגישה" לפתחי המילוט בקומה ג'. התובעות מפנות לסימן י"א לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970, תקנה 3.2.11.1 (6), שבה נקבע כי אזור המחסה המשמש חלק מדרך מוצא נגיש יהיה: "מרחב מוגן קומתי או מוסדי". כן נקבע בתקנה 3.2.11.3 לתקנות כי: "מתוך אזור מחסה תהיה גישה אל מחוץ לבניין ומשם לרחוב, באמצעות פרוזדור מוצא בטוח או מעלית". בתקנה 175 לתקנות ההתגוננות האזרחית (המפרטים לבניית מקלטים, תש"ן - 1990 נקבע כי: "הגישה למרחב מוגן תהיה דרך חדר המדרגות של הבנין והשטח המשותף". בתקנה 1 לתקנות ההתגוננות נקבע: "דרך גישה למרחב מוגן קומתי" - דרך שתחילתה בכניסה למרחב המוגן הקומתי וסיומה במדרגות". בענייננו, כך טוענות התובעות, הפיכת שטחי המעברים לשטחים עיקריים ומכירתם לצדדים פרטיים, הביאה לחסימת דרכי הגישה אל מדרגות החירום ופתחי המילוט בקומה ג'. בקומה ג' בבניין קיימים שני ממדי"ם בכל אחד מקצוות הקומה, וכן פתחי מילוט למדרגות חירום. כמחצית מהחלק המזרחי של קומה ג' שייכת לתובעת 1, ואילו המחצית השניה של אותו חלק מזרחי מוחזקת על ידי חברת "אבוני" - ראה השרטוט ת/1. בחלק העליון בשרטוט, המוחזק על ידי אבוני, נחסמה הגישה אל יציאת החירום ואל הממ"ד. על חסימת הגישה אל הממדי"ם ופתחי המילוט בקומה ג', ניתן ללמוד, טוענות התובעות, גם מחווה"ד של מר דרור, כמו גם מעדותו של מר שלומזון (עמ' 69 לפרוטוקול) ומעדותו של מר קלמן (עמ' 94 לפרוטוקול). 17. התובעות דוחות את טענת ההגנה של הנתבעות לעניין זה, שאף עולה בחוו"ד של השמאי מטעמן, שלפיה מאחר והתובעת 1 רכשה את כל הקומה, האחריות לשמירת הגישה אל הממדי"ם ומדרגות החירום חלה עליה. החוק, כך התובעות, קובע חד משמעית כי דרכי הגישה לכל ממ"ד וכל מדרגות חרום צריכות להיות פתוחות. ממילא, אין כל קביעה בחוק כי די בממ"ד נגיש אחד בכל קומה. כל ממ"ד באשר הוא, וכל מדרגות חירום באשר הן, צריכים להיות נגישים משטח ציבורי, כלומר, חל איסור להפוך את דרך הגישה אליהן לשטח בשימוש פרטי. אשר לטענה כי התובעת 1 "חסמה את עצמה", אזי לא יעלה על הדעת "להכריח" את התובעת 1 לגשת לממ"ד בחלק הדרומי של הקומה בלבד, שכן משמעות "כפיה" זו הינה כי תינטל מהתובעת 1 היכולת להשכיר או למכור חלק משטחי המשרדים שרכשה בקומה זו מחמת העובדה שבכך תגרום לחסימת הממ"ד היחיד אשר יש לה גישה אליו. בדיוק בשל כך קבע המחוקק, כאמור לעיל, כי הגישה לממ"ד ומדרגות חירום תהא משטח פתוח ציבורי בלבד. מעבר לכך, נטען, התובעת 1 רכשה רק חלק מקומה ג', והחסימה באותה קומה בחלק הצפוני שלה נוצרה על ידי מכירה לחברת אבוני. חסימה זו גורמת לתובעות, לטענתן, נזק כספי. בחווה"ד של השמאי מטעמן, מר דרור, נקבע כי חסימת הגישה אל פתחי המילוט מפרה את תנאי הבטיחות בשעת חירום וכן משנה את יחס השטחים העיקריים למול השטחים ברוטו, כולל שטחי ציבור. מר דרור קבע, כי הפגיעה במשרדים שרכשה התובעת 1 בקומה ג', בגין ליקויי הבטיחות (חסימת הגישה אל פתחי החירום), עולה לסך של 20,640 דולר ארה"ב (סע' 2.4 בעמ' 8 לחוו"ד). 18. הגעתי למסקנה, כי התובעות לא הוכיחו רכיב זה של תביעתן. ראשית, כפי שהובהר במסגרת החקירות הנגדיות וכפי שהתובעות עצמן מציינות בסיכומיהן, לצורך קבלת אישור איכלוס של היחידה המדוברת היה צורך באישור של שירותי כיבוי והצלה. אישור כאמור ניתן, מטבע הדברים, שכן בלעדיו לא ניתן היה לאכלס את היחידה. אם שירותי כיבוי והצלה, האמונים יותר מכל גורם אחר על שמירת הוראות החוק בדבר דרכי מילוט, מצאו לנכון ליתן אישור, מה להן לתובעות כי ילינו על הנתבעות? מר רכטר לא ידע להסביר זאת (עמ' 24, 33 לפרוטוקול). שנית, אם רצו התובעות להוכיח את טענתן בדבר חסימה לא חוקית של פתחי מילוט, היה עליהן להגיש חוות דעת מומחה בתחום, או לחלופין להציג תעודת עובד ציבור או עדות אחרת של שירותי הכיבוי וההצלה, המעידה כי במצב שנוצר מדובר בסכנה בטיחותית. התובעות לא הביאו כל סימוכין לטענתן, והעובדה (שאינה במחלוקת) כי התובעות קיבלו אישור לאכלס את היחידה, מהווה ראיה לכך שאין כל סכנה בטיחותית והכל נעשה בהתאם להוראות החוק. שלישית, גם עיון בהוראות החוק שציטטו התובעות בסיכומיהן אינו מוכיח את טענות התובעות: הוראות החוק מבהירות כי יש צורך בגישה למרחב מוגן, ואולם בין הוראות אלו לבין טענות התובעות כי יש לאפשר להן גישה דווקא לחלק הצפוני - אין כל קשר. החלק הדרומי שייך כל כולו לתובעות, כפי שמעידות התובעות עצמן, וכפי שסומן ב-ת/1 (מסומן ב- "משרד רכטר" ובתלתלים). התובעות פיצלו את היחידה, והשכירו את היחידות שיצרו באמצעות הפיצול. יחידה שלמה מצויה בידי התובעות, כאשר התכנון הפנימי של היחידה, מצוי בידיהן ובאחריותן הבלעדית, ואין לתובעות אלא להלין על עצמן, אם ישנה בעיה תכנונית כזו או אחרת ביחידה שאותה הם רכשו ותכננו. 19. יתרה מכך, מכיוון שהתכנון הפנימי הוא עניינו של כל רוכש ורוכש, התחייבו הרוכשים בהסכם המכר לדאוג בעצמם לאישורים המתאימים, לרבות אישור משירותי הכיבוי וההצלה. כך בסעיף 19.2 להסכם הרכישה של התובעות, שצורף לתצהירן כנספח ח' (וגם סע' 19.1): "למען הסר ספק מוסכם ומובהר בזאת כי הרוכש לבדו יהא אחראי לקבלת כל ההיתרים הדרושים על פי כל דין לפתיחת עסקו ביחידה ולניהולו וידאג להמציאו לחברה לפני מועד פתיחתה של היחידה וכתנאי לפתיחת העסק ביחידה." מר רכטר, אשר בחקירתו טען כי מר קלמן דרש ממנו "במפתיע" אישור משרותי כיבוי והצלה, "נדהם" לגלות כי הוא זה שהיה אחראי להשגת האישור, וכי למעשה - הוא שהיה אחראי על כך שהתכנון הפנימי של היחידה שרכש יהיה בהתאם לכל דין: "ש: אתה ידעת שהתחייבת לזה שאת כל האישורים הנדרשים על פי דין אתה תשיג. ת: אתה מחדש לי. לפי הסכם הפשרה לא הייתי צריך להשיג ולמר קלמן יש אותו אפשר להסתכל. לא הייתי צריך לעשות דבר נוסף חוץ מלהכנס לנכס. ש: אתה רוצה שנקרא ביחד את ההסכם. ת: כן. ... ש: סעיפים 19.1, 19.2 תעיין בשניהם ותגיד מי אחראי להשיג אישורים. ת: אתה צודק על פי ההסכם אני אחראי. אולי על זה הסתמך מר קלמן כשדרש ממני להביא אישור מכבי אש." (עמ' 34 - 35 לפרוטוקול). מכאן עולה, כי אם קיימת חסימה כלשהי (שלא הוכחה), הרי שהדבר נופל בגדר אחריותן החוזית של התובעות. ליקויי בניה 20. בפרק נוסף בתביעתן טוענות התובעות לליקויים ברכוש המשותף. לטענתן, זמן קצר לאחר קבלת החזקה בשטחים שרכשו התובעות בבניין, התגלו ליקויים חמורים בשטחים הציבוריים, כמו גם אי התאמות בין מה שהובטח בהסכמי הרכישה ובין שנתקבל בפועל. בסמוך לגילוי ליקויים אלה פנו אל הנתבעות ואל מר קלמן, לתיקון הליקויים (נספחים יב'-יד' וכן יט', כ' וכא' לתצהיר רכטר). בתשובה לדרישות לתיקון הליקויים כאמור, התחייבו הנתבעות לתקן את הליקויים, אך לא עשו כן. התובעות נאלצו להוציא מכיסן כספים רבים כדי לתקן ליקויים אלה, מבלי שהתובעות השיבו להן את הוצאותיהן, חרף הדרישות. התובעות מסתמכות על חוות דעתו של המהנדס אליעזר גוכמן (נספח יח' לתצהיר רכטר), ויוצאות כנגד חוות הדעת הנגדית, של אינג' אהרון סוקולוב. בטרם הידרשות לחוות הדעת מטעם הנתבעות, יש לבחון האם התובעות הרימו את הנטל להוכיח קיומם של פגמים וליקויים. 21. חוות דעתו של מר גוכמן נערכה בשנת 2001, ומר גוכמן הודה בחקירתו כי על אף שעל גבי חוות הדעת מתנוסס תאריך אחר (22.11.04) - הרי שחוות הדעת הוכנה בשנת 2001 ועל בסיס הביקור שערך בנכס בשנת 2001: "ש: עשית חוו"ד סמוך למועד הביקור. ת: כן. ש: הגישו את התביעה ב-2005 וב-2004 אמרו שרוצים את חוות הדעת שלך לקחת את חוות הדעת ושינית את התאריך. ת: כן זו אותה חוות דעת הביקור היה ב-2001. ש: זו אותה חוות דעת. ת: כן. ... ש: עידכנת את חוו"ד מבחינת התאריך ולא מבחינה עניינית. ת: כן." (עמ' 4 לפרוטוקול). ובהמשך: "ש: ב-2001 כתבת את חוו"ד. ת: כן. ש: אתה בטוח. ת: כן." (עמ' 13 לפרוטוקול). את רובם של הליקויים שפרט גוכמן לא ניתן למצוא בחוות דעתו של סוקולוב, שנערכה 4 שנים לאחר מכן, בשנת 2005. גוכמן עצמו לא בדק אם הליקויים הנטענים על ידו תוקנו באותן שנים: "ש: בביקורך עכשיו אלו ליקויים תוקנו? ת: לא עברתי בכל, אלומיניום לא כל כך בדקתי וכו'. עברתי בחניונים ראיתי שיש נזילות מים, יציקות הבטון לא בסדר, רצפת החניות עדיין שחוקה מתקלפת. העמודים העגולים מתקלפים יש שם שברים בקירות התמוכים, עליתי לגג ראיתי שהכל לא צבוע כראוי. ... "ש: אז יכול להיות שתיקנו. ת: יכול להיות. ש: אתה לא יודע. ת: לא." (עמ' 3, 5 לפרוטוקול). 22. בכל מקרה, חוות דעתו של גוכמן בעייתית, בהיבטים רבים. כך, למשל, בעמ' 2 לחווה"ד מתאר מר גוכמן את הבניין כ"מבנה מגורים"; בסעיף 3.11.1 לחווה"ד קובע מר גוכמן כי הבניין אינו עומד בסעיף 6.1.2 לתקן 1142, שרלוונטי אף הוא לבנייני מגורים; עוד התייחס גוכמן ל"תקן הבין משרדי", אלא שאין כל הפניה לתקן זה בחוזה או במפרט; בעת חקירתו הנגדית, לאחר שהתגלו עניינים אלה, "נסוג" המומחה וטען שהסתמך למעשה על "כללי מקצוע" ו"פסיקות בתי משפט", אך אין לאלה כל פירוט. מנגד, מוכן המומחה להצדיק במקרה מסוים דווקא סטיה מתקנה מסוימת, באופן לא ברור (עמ' 10 לפרוטוקול). בנוסף לכך, חוות הדעת מפרטת שורה של קביעות ואמירות, שמקורן לא ברור. 23. התובעות ביקשו לצרף לתיק, באמצעות חקירתו של מר סוקולוב תמונות, המעידות לטענתן על הליקויים האמורים (ת/2). לתמונות אלה אין כל משקל. ראשית, סוקולוב זיהה בקושי אולי שתי תמונות בלבד. שנית, לא ניתן לקבוע בשום דרך כיצד נגרם הליקוי המצולם בהן, מה מקורו של הליקוי, מתי צולמו התמונות ועל ידי מי. לא זו אף זו - התובעות לא הציגו את המפרט הטכני ואת התשריט שעליהם חתמו בעת רכישת היחידות, מסמכים מהותיים לבחינת התחייבויות הנתבעות. התובעות אף מתעלמות מסעיף 7 להסכם המכר, שכותרו "בדק, אחריות ותיקונים". כך למשל, בסעיף 7.1 נקבע כי הצדדים יערכו תרשומת לגבי הליקויים/הפגמים/אי התאמות בעת מסירת היחידה. עוד מובהר בהסכם, כי התרשומת תהווה ראיה בכל הקשור לליקויים. התובעות לא צירפו את התרשומת ולא התייחסו אליה. על פי ההסכם בין הצדדים (ס' 7.2) - התרשומת מהווה ראיה כי הרוכש קיבל לחזקתו את היחידה כשהיא גמורה ומושלמת בהתאם למוסכם בין הצדדים, למעט הליקויים המצויינים בתרשומת. מכאן - שללא הצגת התרשומת - אין לתובעות כל בסיס לתביעה בגין ליקויים בבניין. מעניין להפנות גם לחוות דעתו של מר דרור, מטעם התובעות, הכותב, בסעיף 1.1 בעמ' 2 כי: "מביקור במקום עולה הבנין במצב פיזי איתן ומוחזק כהלכה"... התובעות יוצאות כנגד שומת התיקונים שיש לבצע בבניין, להערכתו של סוקולוב - 18,000 ₪ בלבד. ראשית, חוות הדעת כלל לא הופרכה, וכאמור לעיל, יש קושי להסתמך על איזושהי קביעה של גוכמן. שנית, לא ברור אם הממצאים מהווים ליקויים שעל הנתבעות היה לתקן או שהם נופלים במסגרת תקונים שוטפים החלים על חברת הנהול, שעשתה כן מאז התמנתה לתפקידה. בנוסף, בצדק טענו הנתבעות, כי ככל שלקויים אלו חלים עליהן, הרי שהם נופלים במסגרת אי התאמה, והואיל ועל אי התאמה זו לא דווחו התובעות בתוך שנה ממועד גלויה, הן מנועות מלתבוע בגינה. 24. התובעות העלו גם טענה ספציפית בעניין מערכת מזוג האויר שכשלה כביכול, וכי המשרדים אינם מצוננים דיים, באשר המזגנים והמדחסים חלשים מדי, כך לטעמן של התובעות, וכי כי קיר המסך אינו אטום ומעביר חום רב, ובמיוחד שהבניין קרוב לים. מר שלומזון הסביר כי מערכת מיזוג האויר היא מהמעולות שיש בשוק, והתקלות שהיו בה תוקנו ללא דחוי; ניתנה אחריות לתקופה ארוכה מהמקובל על המערכת ע"י חברת "חירות" שהיא מהמובילות בשוק, וכל תקלה ולו הקטנה ביותר תוקנה היטב, והמערכת פעלה ופועלת מצויין. התובעות טענו כי הקירות אמורים היו להיות מצופים בצפוי מיוחד הבולם את קרינת השמש ומפחית את החום בבניין, וזאת גם מטעמי חסכון, ובענין זה צורף לתצהיר רכטר מכתב מטעם שמעון פרקש, מהנדס מזוג אויר, אותו הוא מכנה "חוות דעת" ועל סמך אותו מכתב מבקשות התובעות לקבל פצוי בסך של 153,000 $ להחלפת מערכות מזוג האויר. אין לקבל טענה זו. לא נטען בשום מקום בתביעה כי מערכת המזוג איננה המערכת שהובטחה במפרט הטכני, ומר רכטר דווקא מאשר שמה שסופק הוא מה שהובטח וסוכם. מכל מקום, לא ניתן להוכיח רכיב זה ללא חוות דעת מקצועית תומכת. אותו דין חל גם לעניין המפוחים. כל טענה נוספת בדבר נזקים או הוצאות - לא הוכחה. לסיכום 25. בגין האיחור ברישום (עד היום) אני מחייב את הנתבעות (ביחד ולחוד) לשלם לתובעות (ביחד) סך של 200,000 ₪ (נכון להיום). יתרת התביעה - נדחית. אני מחייב את התובעות (ביחד ולחוד) לשלם לנתבעות (ביחד) הוצאות משפט בסך 200,000 ₪ (נכון להיום). ניתן היום, כ"ח ניסן תשע"א, 02 מאי 2011, בהעדר הצדדים. בתים משותפיםבניין