מחלת המיאסטניה גרביס הינה מחלה די נדירה של הפרעה במערכת החיסונית של האדם, שבה המערכת החיסונית מייצרת גופיפי חיסון (ANTIBODY) שתוקפים את הקשר של "עצב - שריר" בנקודות הקישור (RECEPTOR), אשר מקבלות גירויים מן העצב. נקודות אלו נהרסות לאט לאט, ואז נפגעת היכולת של השריר להגיב לגירוי שמגיע מן העצב. במצב זה עשויה לבוא לידי ביטוי פגיעה בשרירי הפנים, העיניים, הבליעה, יכולת הדיבור והראייה, וכן שרירים אחרים בגוף. כאשר שרירי הנשימה נפגעים, ישנה אף סכנת חיים. ##להלן ערעור על החלטת ועדת ערר של משרד הביטחון:## ערעור על פסק דינה של ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים"), בבית משפט השלום בחיפה, מיום 19.2.09, בתיק ו"ע 763/00. תביעתו של המערער לקצין התגמולים, להכרה בזכותו כנכה לפי חוק הנכים, נדחתה במכתבו של קצין התגמולים מיום 27.7.00, בו נקבע כי אין קשר בין מחלת מיאסטניה גרביס (להלן גם: "המחלה"), ממנה סובל המערער, ובין תנאי שירותו הצבאי. עוד צויין במכתב, כי גם אם חלה החמרה בהפרעה בתנועות העיניים של המערער, עקב האיחור באבחון, היא חלפה עם התחלת הטיפול שקיבל. המערער הגיש ערר על דחיית תביעתו, לועדת ערר לפי חוק הנכים, בבית משפט השלום בחיפה, תיק ענ 763/00. ביום 1.1.07 ניתן פסק דינה של ועדת הערר, אשר דחה את הערר. הועדה ציינה בפסק דינה כי, המערער גוייס לצה"ל בשנת 1995, בפרופיל 97, ושובץ לחיל הנדסה קרבית, שם ביצע מסלול הכשרת לוחם, ונדרש למאמצים קשים. בסיום הטירונות הוסמך כרובאי 05 וכפלס 05. פרופיל האימונים דרש מאמצים כבדים, כגון מסעות למרחקים משתנים בין 18-60 ק"מ, כולל נשיאת ציוד כבד במשקל 40 ק"ג, והכל בתנאי מזג אוויר קשה, עייפות מתמשכת, לחץ נפשי שנבע מן העיסוק בחומרי פיצוץ וחבלה, והכל בוצע בלחץ אינטנסיבי. בהמשך הוכשר המערער כפלס 06, וכן השתתף בתעסוקה מבצעית באזור רמאללה. צויין כי בשנת 1996 החל המערער לסבול מראיה כפולה (דיפלופיה), ודיווח על כך למפקדיו ולרופאים, אך הרופאים לא גילו כל בעיה. לאחר מכן הופנה המערער על ידי רופא חטיבתי לבית החולים, לשם הגיע בתאריך 3.4.96, ומבדיקת רופא נוירולוג ורופא עיניים בבית החולים רמב"ם, הועלתה ההשערה כי המערער סובל ממחלת המיאסטניה גרביס. יחד עם זאת, לא בוצע למערער "מבחן טנסילון", שהוא מבחן מבדיל וספציפי לאבחון מחלת המיאסטניה גרביס, ועל כן, כך טען המערער, נשבו רופאיו בקונספציה מוטעית לפיה הוא סובל מבעיית עיניים, והמשיכו את האיבחון והטיפול בו בערוץ מוטעה זה. בינתיים, כך טען המערער בערר, התפתחה אצלו גם תופעה של צניחה וסגירה בלתי רצונית של העפעפיים, כפילות בראייה, מגבלות קשות בתנועת העיניים, ירידה חמורה בראייה, קטרקט, חולשה בגפיים וכאבי שיניים. המערער טען כי לאור מצבו הוא פנה לרופא פרטי ולחוות דעת נוספת בבית החולים בילינסון, שם אושפז ונערך לו מבחן טנסילון, שאבחן כי הוא סובל ממיאסטניה גרביס, ואז הוא החל לקבל טיפול בהתאם. המערער טען כי מתקיים בעניינו קשר סיבתי של גרימה, או למצער של החמרה, בין מחלתו לבין תנאי שירותו הצבאי, נוכח העובדה כי הוא גוייס בריא וכי הסימפטומים של המחלה הופיעו תוך כדי שירותו הצבאי, שהיה קשה ומאומץ, וכי קיימת אסכולה רפואית התומכת בקשר בין הופעת מחלתו לבין תנאי שירותו הצבאי. ועדת הערר בחנה את חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים, ודחתה את הערר, בפסק דינה מיום 1.7.07, בציינה (בפסקה 7) בזו הלשון: "אין בפנינו חוות דעת נאורולוגית אשר תקבע קשר בין המחלה ובין השרות, הנאורולוג מטעם העורר, טוען ל"מתקבל מאוד על הדעת" - אמרה זו של הנאורולוג מטעמו של העורר, אין בה את מידת ההוכחה הנדרשת מבחינה משפטית. בנסיבות אלה ועל סמך החומר הרפואי, אנו קובעים כי מחלת המיאסטניה גרביס, לא הוחמרה ולא נגרמה ע"י השירות הצבאי. זוהי מחלה מולדת שאין לה קשר לשרות הצבאי". המערער הגיש ערעור על פסק דינה של ועדת הערר מיום 1.1.07, לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתיק ע"א 4123/07. בית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 19.2.08, קיבל את הערעור, והורה על ביטול פסק דינה של ועדת הערר ועל החזרת התיק אל הועדה, על מנת שזו תבחן מחדש את עמדתה בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלת המערער לבין תנאי שירותו, מתוך נקודת מוצא לפיה די בכך שעלה בידי המערער להוכיח את הקשר הנדרש ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו כי, המערער הסתמך על שתי חוות דעת רפואיות: האחת - של ד"ר ישראל הלר, מומחה לרפואה פנימית מיום 27.3.98. והשניה - של ד"ר קוריצקי, מומחה לנוירולוגיה מיום 21.4.01. מטעם קצין התגמולים הוגשו ארבע חוות דעת רפואיות: האחת - של ד"ר יצחק גוטמן, מומחה לרפואת עיניים מיום 26.12.04. השניה - של פרופ' מנחם שדה, מומחה לנוירולוגיה, מיום 3.5.00. השלישית - של ד"ר אולחובסקי, מומחה לרפואה פנימית ואנדוקרינולוגיה, מיום 16.1.02. הרביעית - של פרופ' יינה, מומחה לנפרולוגיה, מיום 6.5.01. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בידו לקבל את מסקנות ועדת הערר, בפסקה 7 לפסק דינה, ולפיהן "אין בפנינו חוות דעת נאורולוגית אשר תקבע קשר בין המחלה ובין השרות, הנאורולוג מטעם העורר, טוען ל"מתקבל מאוד על הדעת" - אמרה זו של הנאורולוג מטעמו של העורר, אין בה את מידת ההוכחה הנדרשת מבחינה משפטית". בית המשפט המחוזי קבע כי מחוות דעתו של הנוירולוג ד"ר קוריצקי, שהוגשה מטעם המערער, עלה כי: "לפנינו מקרה של אדם בריא לחלוטין ששירת תוך מאמץ קשה ומתח וסובל עתה ממחלה אוטואימונית ומתקבל מאוד על הדעת שנגרמה על ידי וירוס או STRESS ומאמץ ועל כן יש להכיר במחלה כאילו נגרמה עקב תנאי השירות...". לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כי מסקנת ועדת הערר, ולפיה אין בדברי הנוירולוג ד"ר קוריצקי משום מידת ההוכחה הנדרשת להוכחת הקשר הסיבתי בין מחלתו לבין שירותו - הינה מסקנה שגויה. בית המשפט המחוזי ציין כי ההלכה, שנקבעה בפרשת רדושיצקי (בר"ע 187/83 רדושיצקי נ' קצין התגמולים, פ"ד לו(4), 361, 366) הינה כי די אם עולה מההוכחות כי מתקבל מאוד על הדעת שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה. הלכה זו, כך צויין, אושרה על ידי ביהמ"ש העליון [בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5), 203; רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1), 529], ועל כן נקודת המוצא של ועדת הערר, כאילו דברי ד"ר קוריצקי האמורים אינם עונים על מידת ההוכחה המשפטית הנדרשת - הינה מוטעית. משכך, קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, כאמור, והורה על החזרת התיק לועדת הערר, על מנת שזו תיתן פסק דין חדש שבו תיבחן מחדש שאלת הקשר הסיבתי בין מחלת המערער לבין תנאי שירותו, על יסוד נקודת המוצא לפיה די בכך שעלה בידי המערער להוכיח את הקשר הסיבתי ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בשולי פסק דינו, הוסיף בית המשפט כי: "בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, לרבות נדירות המחלה, יכול ויש מקום לכך שהוועדה תשקול האם אין מקום למינויו של מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי מטעמה של הוועדה, וזאת לאחר שהועדה תקבל לעניין זה את התייחסות הצדדים". בהתאם לכך הוחזר התיק לועדת הערר שבבית משפט השלום בחיפה, אשר נתן את פסק דינו מיום 19.2.09, הוא פסק הדין נשוא ערעור זה. ועדת הערר שבה ודחתה את הערעור, והבהירה כי הדחייה נובעת, למעשה, מכך שלא הוכח קיומה של אסכולה רפואית בת שם, המקובלת בעולם הרפואה, שקובעת כי מחלת המערער יכולה להיות מושפעת מלחץ או מסטרס. הועדה ציינה כי דעה כזו או אחרת, שמובעת על ידי רופא במאמר כזה או אחר, בוודאי קיימת, אולם אין בדעה כזו כדי להוות אסכולה רפואית, וגם דעתו של ד"ר הלר, רופאו של המערער, אינה מהווה אסכולה רפואית על פי עולם המשפט. הועדה הוסיפה וציינה כי פרופ' שדה, המומחה לנוירולוגיה מטעם המשיב, הודיע לבית המשפט לאחר הערעור, בחוות דעת רפואית מיום 20.7.08, כי האתיולוגיה של מחלת מיאסטניה גרביס אינה ידועה, וכי אין אף אסכולה רפואית הטוענת לקשר אפשרי בין גורמים הקיימים בשירות הצבאי ובין מחלה זו. צויין כי פרופ' שדה התבסס על ספר הלימוד בנוירולוגיה, (TEXT BOOK), ודעתו מייצגת אסכולה רפואית. הועדה ציינה כי לשם הוכחת הקשר הסיבתי העובדתי שבין השירות הצבאי לבין המחלה, על החייל להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו, ואזכרה את פרשת קליג' (רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1), עמ' 537-538), שם קבע בית המשפט מתי ניתן לומר כי דעה מסויימת של רופאים הופכת לאסכולה. הועדה ציטטה מתוך פסק הדין בעניין קליג, ופירטה את הקריטריונים שנקבעו שם, לשם הכרה באסכולה רפואית ככזו, וקבעה כי במקרה דנן לא עמד המערער בנטל להוכיח כי קיימת אסכולה רפואית, בהתאם למבחני הפסיקה הנ"ל, להבדיל מדעה רפואית של רופאו, וכמובן שלא הציג אסכולה רפואית שתסביר בדיוק מהו הקשר שבין דחק לבין מחלתו. משכך, דחתה הועדה את הערעור, וקבעה כי אין קשר בין תנאי השירות של המערער לבין התפרצות מחלתו. טענתו העיקרית של המערער, בערעור שבפנינו, הינה כי יש לבטל את פסק דינה של ועדת הערר מיום 19.2.09, ולקבוע כי הוכח קשר סיבתי של גרימה, ולחילופין של החמרה, בין מחלתו לבין תנאי שירותו הצבאי, כנובע מאיחור משמעותי באבחון מצבו ובמתן טיפול בהתאם. לטענת המערער, הוא עומד בנטל הנדרש להוכחת קשר סיבתי זה, באשר נקבע בחוות דעת המומחה הרפואי הנוירולוגי מטעמו כי קיים קשר סיבתי ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת", וזוהי רמת ההוכחה הנדרשת על פי הפסיקה. עוד מוסיף המערער וטוען כי הועדה טעתה בהתייחסה רק לחוות דעתו של ד"ר קוריצקי, תוך שנשכחה לה העובדה שהונחה בפניה גם חוות דעתו של המומחה הנוסף מטעם המערער, ד"ר הלר, שתומכת באותה עמדה של ד"ר קוריצקי, ומשקפת את האסכולה הרפואית המובילה והנוהגת בעולם המערבי כולו. המשיב טוען כי יש להותיר על כנו את פסק דינה של ועדת הערר מיום 19.2.09, ולדחות את ערעורו של המערער. המשיב טוען כי דין הערעור להידחות על הסף, באשר הטענות המועלות בו מופנות כנגד ממצאים עובדתיים ורפואיים, וכנגד העדפת חוות הדעת הרפואיות מטעם המשיב, וכי הערעור אינו מעלה כל שאלה משפטית. המשיב טוען כי אף לגופו של עניין, יש לדחות את הערעור, מכיוון שהועדה קבעה, ובצדק, כי לא קיימת אסכולה רפואית מקובלת שטוענת לקשר בין מאמץ גופני או דחק נפשי ובין פרוץ מחלת המיאסטניה גרביס. המשיב טוען כי לאור חוות הדעת המנומקות והברורות של ד"ר גוטמן ופרופ' שדה, ובמיוחד לאור חוות הדעת המשלימה של פרופ' שדה מיום 20.7.08 - ניתן לקבוע כי אין אסכולה רפואית המצביעה על קשר סיבתי בין מחלת המערער לבין שירותו הצבאי, וכי התפתחות מחלתו הינה פועל יוצא של בעיית פזילה בעין שמאל ממנה סובל המערער עוד מגיל שנתיים. עוד טוען המשיב כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי אכן היה איחור בטיפול הרפואי שקיבל למחלת המיאסטניה גרביס, ואף אם ייקבע כי היה איחור כלשהו באבחון מחלתו, שכתוצאה ממנו החל מתן הטיפול בסטירואידים לאחר חודשיים, הרי שלא היה באיחור זה כדי להחמיר את מצב מחלתו של המערער או להותיר בו נכות כלשהי, והדבר נתמך בחוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם המשיב. כמו כן טוען המשיב, כי במקרה דנן, מדובר בהתפרצות המחלה לאחר שירות קצר ימים, שבמהלכו לא התרחשו אירועים חריגים כלשהם, וכי נקבע בפסיקה כי אין בעצם הגיוס לצבא כדי ליצור את הקשר הסיבתי הדרוש בין תנאי השירות לבין המחלה. הנה כי כן, המחלוקת בענייננו מתמצית בשאלה האם הוכח קיומה של אסכולה רפואית הגורסת כי קיים קשר סיבתי בין תנאי שירותו של המערער, לבין מחלת המיאסטניה גרביס. נושא זה, של הוכחת קיומה של אסכולה רפואית, נדון בהרחבה בפרשת קליג' [רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1), 529], בה נקבעו הקריטריונים הקובעים מהי אסכולה רפואית. בפרשת רפאל מאיר [רע"א 8373/96 רפאל מאיר מ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 931 (ניתן ביום 21.1.03)] שב וחוזר בית המשפט העליון על ההלכה שנקבעה בפרשת קליג', ומציין (החל מפסקה 8 לפסק דינו של כב' השופט אור) כי כדי להכיר בתביעתו של חייל, חוק הנכים דורש הוכחה כי נכותו נגרמה "עקב" השירות הצבאי, דהיינו הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין הופעת המחלה, או החמרתה, לבין השירות הצבאי. הוכחת הקשר הסיבתי המשפטי תישען בראש ובראשונה על הוכחתו של קשר סיבתי עובדתי בין המחלה לבין השירות, תוך הוכחת קיומה של אסכולה רפואית התומכת בקיומו של קשר שכזה. כפי שצויין בפרשת קליג', כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על ידי מחקרים. כמו כן, נקבע כי על מנת שאסכולה תיתפש כמבססת קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין היווצרות מחלה, נדרש שיתמלאו בה שני תנאים בסיסיים: ראשית - על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, ואין די בקביעה כללית ומעורפלת. שנית - נדרש שהאסכולה תקבע כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות ("מתקבל מאוד על הדעת"), בין הנסיבות המסויימות אליהן נחשף התובע במהלך שירותו, לבין גרימתה או החמרתה של המחלה. מוסיף כב' השופט אור ומציין (פסקאות 9 -10 לפסק דינו) כי, קיומה של אסכולה התומכת בעמדת התובע מהווה הוכחה לכאורה בלבד לכך שמחלתו נגרמה עקב שירותו הצבאי, ובמצב זה עובר נטל הבאת הראיות לקצין התגמולים להוכיח כי נכותו של התובע לא נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. ההלכה היא, כי כאשר אין בידי התובע כל דרך להצביע על אסכולה התומכת בקיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין המחלה, כי אז אין לתובע במה להיאחז ודין תביעתו להידחות. עוד מוסיף כב' השופט אור (בפסקה 19 לפסק דינו) כי גם לאחר שנדחית טענת תובע בדבר קיומה של אסכולה רפואית לתמיכה בטענתו, אין הדלת נסגרת בפניו, והתובע עדיין יכול להוכיח כי במקרה שלו המחלה נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות הספציפיים שלו. בענייננו, מבקש המערער לבסס את טענתו בדבר קיומו של קשר סיבתי בין מחלתו לבין תנאי שירותו הצבאי על שתי חוות דעת רפואיות שהוגשו מטעמו: האחת, של ד"ר ישראל הלר, מומחה לרפואה פנימית מיום 27.3.98, והשניה, של ד"ר קוריצקי, מומחה לנוירולוגיה מיום 21.4.01. מפאת חשיבותם, יובאו להלן דברי המומחים הרפואיים מטעם הצדדים, כלשונם. ד"ר הלר, בחוות דעתו מיום 27.3.98 כותב כך: "הספרות הקלינית מצביעה באופן ברור על קיום קשר בחלק ממקרי מ"ג (מיאסטניה גרביס - ע.ז.) בין התחלת המחלה, או הופעת סימניה לראשונה, לבין מאמץ גופני, מצבי דחק רגשי, ותנאים סביבתיים, כגון טמפרטורות קיצוניות. כך, למשל מתבטא מחבר הפרק על מ"ג באחד מספרי הלימוד הקלאסיים בנוירולוגיה (..) ספר הלימוד ברפואה פנימית של סטיין מציין שדחק רגשי וחום מחריפים לעיתים קרובות את חולשת השרירים, שהינה הסימפטום המרכזי של המחלה. גם ספר הלימוד ברפואה פנימית של ססיל מציין שהסימפטומים "נגרמים או מוחמרים" על ידי, בין היתר, מאמץ, טמפרטורה סביבתית קיצונית... והתרגשות. תמיכה בקשר אפשרי בין התחלת סימפטומי המחלה ו/או החרפתם, לבין מתח נפשי או דחק נפשי ניתן למצוא גם במספר מאמרים (..) גם ספר הלימוד של מריט מציין שדחק נפשי עלול להחמיר, מסיבות בלתי ברורות, חולשה מיאסטנית. מן האמור לעיל, ולאור התנאים הפיזיים והנפשיים בהם שירת החייל בתקופה שבה התפרצה המחלה, ניתן לדעתי להסיק שהיה, או יכול היה להיות, קשר סיבתי בין תנאי השירות והתפרצות מחלתו באותו זמן, ובהחלט אפשרי לדעתי שבתנאים אחרים המחלה לא הייתה מתפרצת במועד שבו הופיעה ואולי לא הייתה פורצת כלל". ד"ר קוריצקי, בחוות דעתו מיום 21.4.01, כותב כך: "מחלת המיאסטניה היא מחלה אוטואימונית. כלומר, מחלה בה נוצרים נוגדנים כנגד הקולטן לאצטיל כולין ע"פ השריר ועל כן ה"פקודה" המועברת מן העצב לשריר אינה מתבצעת בצורה טובה והתוצאה היא חולשת שרירים. כלומר, אין ספק כי המנגנון הוא יצירת הנוגדנים אולם הצעד הראשון הגורם לכך שלפתע מערכת החיסון אינה מכירה בחלק מן העצמי ויוצרת נוגדנים נגדו, אינו ברור ואינו ידוע ועל כן, מתקבל מאוד על הדעת כי גורמים חיצוניים כגון מאמץ גופני מלווה עקה נפשית גורמים למחלה שאינה ידועה כגנטית, אינה עוברת בתורשה ולא ידוע בה על גן מסוים לקוי. ישנן עבודות למשל המראות כי חשיפה לוירוס מסויים כמו EPSTEIN BARR VIRUS יכולה באוכלוסיה מסויימת לגרום להופעת מיאסטניה. ישנם תיאורים של HEPATITIS C או HERPEZ VIRUS שגרמו למיאסטניה גרביס (...) מתקבל מאוד על הדעת, על כן, כי תוך כדי שירות עקב המאמץ והעקה עם ירידה חיסונית, חלה מר רזניצקי במחלה וירלית כלשהי שגרמה ליצירת המחלה. לגבי מאמץ פיסי ומתח ועקה נפשיים, ישנן עבודות מחקר המראות תקופה של SRTESS לפני פרוץ המחלה (..) ברור כי מתח נפשי מחמיר סימפטומים של מיאסטניה כאשר היא כבר קיימת, מתקבל מאוד על הדעת כי מנגנון כזה עשוי גם לסייע לתחילת המחלה, שכן כיום ידוע ומקובל הקשר בין מצבי דחק לשינוי בתפקוד מערכת החיסון. מתוך אפשרויות אלו, ניתן להסיק כי בתנאים הפיסיים והנפשיים בו היה שרוי מר רזניצקי בעת שירותו כחייל קרבי, קיימת אפשרות סבירה ביותר של גרימה או תרומה להופעת המחלה שלא הייתה מתפרצת בתנאים אחרים". לעומת דעתם של המומחים הרפואיים מטעם המערער, המפורטת לעיל, המומחים הרפואיים מטעם המשיב שללו קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין מחלת המערער לבין תנאי שירותו הצבאי, והבהירו כי לא קיימת אסכולה רפואית כלשהי התומכת בקיומו של קשר כזה. ד"ר גוטמן, בחוות דעתו מיום 26.12.04, טוען כי המקורות עליהם מתבסס ד"ר הלר בחוות דעתו, אין להם ערך מדעי רב, וגם אלו שהובאו אינם טוענים לקשר של גרימה בין תנאים נסיבתיים שונים, כגון: לחץ נפשי, מאמץ גופני וכו', למחלה, אלא רק שייתכן ותנאים מסויימים עשויים לתרום להחמרת הסימפטומים שלה. פרופ' שדה, בחוות דעתו מיום 3.5.00 כותב כך: "דיון: לאור המהלך של מחלתו אין ספק באבחנה של מיאסטניה גרביס. זוהי מחלה אוטואימונית מסיבה לא ידועה, בה נמצאים נוגדנים כנגד מרכיבים של החיבור עצב- שריר (...) כשם שלא ידועה סיבת המחלה, לא ידוע מדוע היא מתחילה במועד זה או אחר. בוודאי שגורמים חיצוניים כגון מתח או מאמצים גופניים אינם גורמים למחלה וגם לא ידוע ולא מקובל שהם משפיעים על מהלכה (...) לסיכום: אין קשר של גרימה או החמרה בין תנאי שירותו ובין מחלתו - מיאסטניה גרביס". ביום 25.2.01 נתן פרופ' שדה השלמה לחוות דעתו, בה הוא התייחס לחוות דעתו של ד"ר הלר מתאריך 27.3.98, וכתב כך: "מיאסטניה גרביס (מ"ג) היא מחלה אוטואימונית מסיבה לא ידועה, בה קיימים נוגדנים הפועלים כנגד הקולטן לאצטיל כולין ... למרבה הצער אין כל ידיעה מה גורם להיווצרות הנוגדנים. דבר זה מוסכם ומקובל, ללא חילוקי דעות וללא עוררין, ומופיע בכל ספרי הלימוד הפנימיים, הנוירולוגיים והנוירומוסקולריים. ד"ר הלר אינו מבדיל בין השפעת נסיבות שונות על הסימפטומים של המחלה ובין השפעתן על גרימתה או על מהלכה. הציטוטים מספרי הלימוד המובאים בחוות דעתו מתייחסים להחמרת הסימפטומים. דבר ידוע היטב הוא שחום עלול להחמיר את החולשה המיאסטנית וקור לשפרה... אולם אף בר דעת לא יחשוב ששתיית מרק חם גורמת למ"ג. כך הדבר לגבי דחק רגשי. גם אם דחק רגשי עלול לגרום להחרפת החולשה המיאסטנית (ואין לכך כל הוכחה מעבר לתיאורים אנקדוטלים, כגון במחקרים 5-8) המצוטטים בחוות הדעת של ד"ר הלר שהינם מעיתונים נידחים ושוליים), מדובר בהחמרה זמנית של סימפטומים ולא בגרימה או שינוי משמעותי של מהלך המחלה.... על כן לא ניתן לקשור את תנאי השירות של רזניצקי שילה לגרימת מחלתו או החמרתה". ביום 23.7.01 נתן פרופ' שדה השלמה לחוות דעתו, בה הוא התייחס לחוות דעתו של ד"ר קוריצקי מיום 21.4.01. בחוות דעתו, תוך שהוא מסכים עם ד"ר קוריצקי כי המחלה שבה עסקינן היא מחלה אוטואימונית, דהיינו מחלה הקשורה למערכת החיסונית של האדם, שב והתבצר פרופ' שדה בעמדתו, כי אין כל עבודה בספרות הרפואית בה נטען לקשר בין מאמץ גופני או נפשי לגרימת המחלה. בעניין זה, אומר פרופ' שדה, כי אמנם בעת מאמץ או עקה נפשית קיימים שינויים במערכת החיסונית, אך אין ירידה בפעילות המערכת. עוד מוסיף הוא, כי הטיפול במחלות אוטואימוניות כולל דיכוי של מערכת החיסון, ולכן אין זה הגיוני להניח שהירידה בפעילות החיסונית היא הסיבה למחלה. בחוות דעת נוספת מיום 20.7.08 , שב ונדרש פרופ' שדה לעניין קיומה של האסכולה הרפואית, ושב והביע דעתו כי הסיבה למחלה אינה ידועה וקיימות מספר תיאוריות להיווצרות הנוגדנים, ביניהן גם תיאוריה נגיפית, אך אין אף אסכולה רפואית הטוענת לקשר אפשרי בין גורמים הקיימים בשירות הצבאי ובין המחלה. עניין נוסף, הדרוש להשלמת התמונה, מתייחס לשאלת ההחמרה במחלתו של המערער, נוכח האיחור באבחונה. להלן פירוט דעותיהם של מומחי הצדדים בסוגיה זו. ד"ר הלר, בחוות דעתו מיום 27.3.98, כותב כך: "האם ניתן היה לאבחן את המחלה בסמוך להופעת הסימפטום הראשון, ראייה כפולה, ובכך למנוע את הדחייה באבחון ובטיפול במקרה זה? עם הופעת הראייה הכפולה הופנה לבירור ברמב"ם (...) מסיבה זאת כלל הבירור בין היתר EMG Single fiber, EMG-NCS, ובדיקת דם לאיתור נוגדנים לרצפטור לאצטיל- כולין, כולן בדיקות מקובלות באיתור מ"ג. שלושת הבדיקות היו שליליות, כלומר לא תמכו במ"ג. בהתבססו על תוצאות שליליות אלה, ולמרות שלא נעשה מבחן טנסילון, הסיק ב- 6.5.96 הרופא במרפאת העיניים שלא מדובר במ"ג. כאן טמונה לדעתי טעות בעיבודו של המקרה, כפי שנראה בהמשך. בדיעבד ידוע לנו ששלושה חודשים מאוחר יותר בוצע בבילינסון מבחן טנסילון שהיה חיובי והעמיד את האבחנה של מ"ג (...) מבחן הטנסילון, שלא נעשה בשלב הראשון, הינו נדבך חשוב באבחנת מצבים הבאים באבחנה המבדלת של מ"ג (...) בנסיבות המקרה, נראה לי שפירוש נכון של הבדיקות ברמב"ם, תוך אינטגרציה נכונה של תוצאותיהן עם התמונה הקלינית... צריך היה להוביל למסקנה שהנתונים אינם מספיקים לשלילת מ"ג. במציאות המקרה חשיבה מוטעית גרמה לדחיה באבחנה: מבחן סטנדרטי, שמאוחר יותר העמיד את האבחנה, לא נעשה. עקב האיחור באבחנה המשיך החולה לסבול מסימפטומים שהטיפול יכול לסלק. כאשר אושפז בבילינסון הייתה כבר מחלתו בשלב מתקדם יותר....ו- EMG הדגים תמונה מיאסטנית גם בשרירים שמחוץ למערכת העינית. ניתן לשער שהפגיעה החוץ עינית הזאת עשויה הייתה לא להתפתח, או שהייתה משתהה, אילו ניתן לו טיפול כבר בשלב בו קלינית סבל רק מפגיעה עינית פחות מקיפה וכל הטסטים שבוצעו היו שליליים (..) לסיכום: ...איחור באיבחון, שניתן היה למנוע אותו כאמור, איפשר את החמרת סימפטומי המחלה ויתכן שהחמרה זאת לא הייתה מתרחשת אלמלא האיחור בטיפול. ניתן לשער שמהלך המחלה עשוי היה להיות קל יותר אילו הותחל הטיפול קודם. יתכן גם שאז ניתן היה להסתפק במינון מצטבר קטן יותר של קורטיקוסטירואידים, שגרמו כבר לסיבוכים - יתר לחץ דם וסימנים קושינגואידיים נוספים - ועלולים עוד להזיק בעתיד. יש להדגיש גם שמצבו הרפואי- ממצאיו המיאסטניים, ולאחרונה יתר לחץ דם וסימני תסמונת קושינג המשניים לטיפול - מהווה נכות. שיעורה עשוי להיקבע על ידי גורם רפואי מוסמך לכך". ד"ר קוריצקי, בחוות דעתו מיום 24.4.01 כתב כי: "באשר לדחיית באבחנה, נראה לי כי אין כאן השלכה על הפרוגנוזה של המחלה אלא שעקב העיכוב באבחנה, שלדעתי נבע בחלקו מאי שימוש במבחן ה- TENSILON ובחלקו מכך שהסתמכו יתר על המידה על הבדיקות ולא על המצב הקליני, היה צורך במנות גבוהות יותר של סטרואידים אשר גרמו לאחר מכן לנזקים בעצמות ולהפרעות בפיזור השומן בגוף". ד"ר גוטמן, בחוות דעתו מיום 26.12.04 כותב כך: "בדיונו מזכיר ד"ר הלר את "המחיר" של הטיפול (אגב- המקובל, הנכון והמוצלח) במחלת המיאסטניה של הנבדק: "התפתחות תסמונת קושינג היאטרוגנית, כולל לחץ דם". מטעמיו הוא אינו מזכיר ד"ר הלר, שמחיר זה הקיים בכל נוטלי התרופות הקורטיקוסטירואידיות הנדרשות לתקופה ארוכה - מחיר זה חלף לחלוטין ולא הותיר אחריו כל נזק בר קיימא, והלא בזה עסקינן!!! (...) לסיכום: אין למר רזניצקי כיום כל נכות נוירואופטלמולוגית המהווה פועל יוצא של מחלת המיאסטניה. מצב עיניו כיום הינו פועל יוצא של פזילה הידועה מגיל צעיר". פרופ' שדה, בחוות דעתו מיום 3.5.00, כותב כך: "על פי המכתב הרפואי הצבאי מ- 4.4.96 נבדק עקב הפרעה בראיה ודיפלופיה. בבדיקה הייתה הגבלה קלה באבדוקציה של עין שמאל ושאר הבדיקה הייתה תקינה. הופנה לאשפוז דחוף במחלקת עיניים. עבר בירור שכלל בדיקה אלקטרודיאגנוסטית ... שהיה כולו תקין. לא בוצע מבחן טנסילון. עקב הבירור התקין לא נקבעה אבחנה של מיאסטניה גרביס והמשיך במעקב במרפאת עיניים. ב- 8/96 אושפז במחלקה הנוירולוגית בבי"ח בילינסון עקב החמרת ההגבלה בתנועת העיניים והופעת פטוזיס. בוצע מבחן טנסילון שהיה חיובי. לאחר מכן הוחל בטיםול בסטירואידים שהביא לשיפור ניכר בתנועתיות העיניים (...) להערכתי לאיחור הקל באבחנה לא הייתה השפעה משמעותית על מהלכה של מחלתו. ייתכן שלו הייתה המחלה מאובחנת מוקדם יותר היה מקבל כמות קטנה יותר של סטירואידים, אך לא מעבר לכך. עתה יש לו הגבלה קלה באדוקציה של עין שמאל במינון מינימלי של סטירואידים (...) לסיכום: ... לעיכוב באבחנה לא הייתה השפעה משמעותית על מהלך מחלתו". בחוות דעתו מיום 25.2.01 מוסיף פרופ' שדה וכותב: "לעומת זאת, אני מסכים עם ד"ר הלר שניתן היה להגיע לאבחנה מוקדם יותר עוד בעת הבירור בבית חולים רמב"ם ושהיה צורך בביצוע מבחן טנסילון. לעיכוב באבחנה לא הייתה השפעה משמעותית על נכותו הנוירולוגית כתוצאה מהמחלה, כיוון שכמעט ולא נותרה הפרעה בתנועתיות העיניים ואין לו כל הפרעה נוירולוגית מעבר לכך. אולם סביר להניח שהוא נזקק לכמות רבה יותר של סטרואידים מאשר היה מקבל לו הייתה מחלתו מתגלית מוקדם יותר. ד"ר הלר טוען שמתן הסטרואידים גרם לו ליתר לחץ דם. דבר זה אינו בתחום מומחיותי ויש צורך לשקול בדיקה של נושא זה על ידי מומחה בתחום". בחוות דעתו מיום 23.7.01 מוסיף פרופ' שדה כי: "באשר לדחיית האבחנה, כפי שציינתי כבר בחוות דעת קודמת, לא היה לדבר השלכה על מצבו הנוירולוגי. נכון שעקב הדחייה היה צורך במנות גדולות יותר של סטירואידים, אך איני יודע מהי מידת האוסטיאופורוסיס שנגרמה לו. אם אכן יש לו אוסטיאופורוסיס, איני יודע האם מתן של כמות קטנה יותר של סטירואידים היה גורם לשינוי משמעותי. הדבר אינו בתחום מומחיותי. יש לשקול בדיקת נושא זה, שהועלה על ידי ד"ר קוריצקי, על ידי מומחה בתחום זה". ד"ר אולחובסקי, בחוות דעתו מיום 16.1.02, כותב כך: "מהות חוות הדעת - האם האיחור באבחנת MYASTHENIA GRAVIS אצל מר רזניצקי וכתוצאה מכך טיפול במנה מצטברת גבוהה יותר של סטירואידים גרמה להחמרה משמעותית במחלת האוסטיואפורוסיס (...) מחלתו של מר רזניצקי הינה אוסטיאופורוזיס משמעותית שמתבטאה בירידה בצפיפות עצם בע"ש מותני ללא אנמנזה ועדות קלינית לשברים. לאחר הפסקת סטירואידים חל שיפור ניכר ובבדיקת צפיפות העצם נצפו מדדים של אוסטיאופניה שהינו שלב שלפני אוסטיאופורוזיס. מהלך קליני זה מצביע על טיפול בסטירואידים כגורם הברור להתפתחות אוסטיאופורוזיס. דיון - השאלה העיקרית עליה נדרשתי היא האם האיחור באבחנת מחלתו של מר רזניצקי וכתוצאה מכך טיפול בסטירואידים זמן ממושך יותר או במינונים גבוהים יותר גרם להחמרה במחלת האוסטיאופורוזיס. טיפול ממושך בסטירואידים גם במנות יחסית נמוכות גורם לירידה משמעותית בצפיפות העצם. ירידה זו הינה בדרך כלל מהירה ובדרך כלל קיים יחס ישיר בין ירידה זו לבין הסיכון לשברים אוסטיאופורוטיים (...) במקרה של מר רזניצקי אמנם הודגמה צפיפות עצם נמוכה כ-3 שנים לאחר טיפול בסטירואידים, אך לא היה סיפור קליני או רנטגני המעיד על שבר אוסטיאופורוטי (...) אצל מר רזניצקי הודגמה עלייה משמעותית בצפיפות העצם בעמוד שידרה מותני כשנה לאחר הפסקת הטיפול בסטירואידים. לאור כל זאת, גם אם טופל מר רזניצקי בסטירואידים ממושכות יותר ובמינונים גבוהים יותר, לא נגרם לו כל נזק גרמי ועם הפסקת הטיפול הסיכון לשבר עתידי ירד במהירות". פרופ' יינה התייחס בחוות דעתו מיום 6.5.01, לעניין לחץ הדם של המערער, וכתב כי: "קיימת הערה באחת מחוות הדעת (ד"ר הלר) אשר מציין ערכים גבוהים יותר של לחץ דם בעקבות טיפול בסטירואידים, התופעה חלפה ללא שום טיפול להורדת לחץ דם. בדקתי את הנ"ל ב- 17/4/01, לחץ דם 125/75 ללא טיפול נגד לחץ דם. לסיכום, אין קשר בין שירותו הצבאי ועלייה חולפת של לחץ דם בזמן טיפול עם סטירואידים". עסקינן, אם כן, במחלה נדירה של המערכת החיסונית של האדם, אשר במהלכה נמצאים נוגדנים כנגד מרכיבים של החיבור עצב - שריר, אשר הסיבה לגרימתה אינה ידועה, לעת הזאת. באשר לקשר האפשרי שבין מאמץ גופני או עקה נפשית, כדוגמת אלו שהיו מנת חלקו של המערער בעת שירותו ביחידת הנדסה קרבית, לבין גרימתה של המחלה, נחלקו הדעות שבין המומחים מטעם הצדדים, כפי שפורט בהרחבה לעיל. נראה שלמרות חילוקי הדעות שבין הרופאים, אלו גם אלו מסכימים כי בעת מאמץ או עקה נפשית קיימים שינויים במערכת החיסונית, אך בעוד שמומחי המערער סבורים כי מתקבל מאוד על הדעת כי גורמים חיצוניים כאלו גרמו למחלה, סבורים מומחי המשיב כי אין הדבר כן. לא בכדי העיר בית משפט זה, בפסק דינו מיום 19.2.08, כי אפשר ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה ראוי כי הועדה תמנה מטעמה מומחה רפואי בתחום הנוירולוגי, אשר יביע דעתו בקשר לשאלת הקשר הסיבתי בין השירות הצבאי לבין מחלתו של המערער. לכשעצמי, סבור אני כי יש להצר על כך כי הועדה לא עשתה כן. משעסקינן במחלה נדירה, שסיבתה אינה ידועה, אך ברור כי המדובר במחלה אוטואימונית, ובשעה שברי כי מועקה פיזית או נפשית יש לה השלכה על הפעילות החיסונית של האדם, ראוי היה למנות מומחה רפואי ניטרלי, שיחווה דעתו בעניין זה. מאחר והועדה, כאמור, לא עשתה כן, אני סבור שראוי שנעשה זאת אנו, ואציע לחברותי למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט, בתחום הנוירולוגיה, אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי האפשרי בין תנאי שירותו של המערער לבין גרימתה של המחלה. כמו כן, אציע כי המומחה שימונה יחווה דעתו גם בשאלה האם אפשר ומחלתו של המערער הוחמרה בשל גילוייה המאוחר, כפי שפורט לעיל. משכך הם פני הדברים, אציע כי פסק דינה של ועדת הערר יבוטל, ותינתן לצדדים האפשרות לבוא בדברים, על מנת להסכים על זהותו של המומחה שימונה, והיה ולא יעלה בידם לעשות כן בתוך 30 יום, נמנה אנו מומחה כאמור, ולאחר שייתן חוות דעתו תשוב ועדת הערר להידרש לעניין. ע. זרנקין, שופט השופטות ש' שטמר אב"ד וב' בר-זיו 1. עומדת לפנינו חוות דעתו המפורטת של עמיתנו, השופט דר' עדי זרנקין. שקלנו את מסקנתו, שיש למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ולא נוכל לילך עמו באותה הדרך, נבוא לנמק: 2. כב' השופט זרנקין סבור שיש למנות מומחה רפואי, נוירולוג, אשר יקבע אם יש קשר בין מחלתו של המערער לבין תנאי השירות. לפני בית משפט קמא עמדו חוות דעת רפואיות משני הצדדים. הועדה קמא סקרה אותן ובחנה אותן. היא העדיפה את חוות הדעת המפורטות של המשיב. יש לזכור כי בועדה קמא יושב גם רופא, שלו מיומניות, שיש בהן כדי להוסיף על משקלה של ההעדפה של חוות דעת זו על פני האחרת. ההלכה החוזרת לאורך כל הפסיקה היא כי העדפת חוות דעת אחת על פני השניה היא קביעה עובדתית שאין בית המשפט לערעורים מתערב בה (וראו, בין היתר ברע"א 6148/04 מופיד נ' קצן התגמולים, פורסם בתוכנות). אין אנו אומרות כי לא יהיו מקרים בהם תתערב ערכאת הערעור, אולם אלו מצומצמים למקרים בהם נפלה טעות בשיקול הדעת של בית המשפט או העדר הנמקה או הנמקה בלתי סבירה. 3. בחנו אם נפלה טעות, אשר תצדיק את התערבותנו לשנות את מסקנתה של הועדה קמא. לא מצאנו כזו. הועדה בחנה את חוות דעתו של הצדדים. הנוירולוג, דר' קוריצקי, מטעם המערער כתב בחוות דעתו כי: "מחלת המיאסטניה היא מחלה אוטואימונית, כלומר מחלה בה נוצרים נוגדנים כנגד הקולטן לאציל כולין ע"פ השריר ועל כן ה"פקודה" המועברת מן העצב לשריר אינה מתבצעת בצורה טובה והתוצאה היא חולשת שרירים. כלומר, אין ספק כי המנגנון הוא יצירת הנוגדנים אולם הצעד הראשון הגורם לכך שלפתע מערכת החיסון אינה מכירה בחלק מן העצמי ויוצרת נוגדנים נגדו, אינו ברור ואינו ידוע ועל כן, מתקבל מאד על הדעת כי גורמים חיצוניים כגון מאמץ גופני מלווה עקה נפשית גורמים למחלה שאינה ידועה כגנטית.." (ההדגש בקו לא במקור) עולה מהמצוטט כי גם דר' קוריצקי מטעם המערער, לא טען שיש אסכולה. הוא העלה השערה מטעמו לפיה קרוב לודאי שיש קשר בין תנאים חיצוניים למחלה, אולם פרט להשערה זו, שאיננה בשום פנים אסכולה, לא ניתן להתבסס על חוות דעתו כאומרת שקיימת אסכולה וראו גם דיונו המפורט של עמיתנו, השופט זרנקין, בפסק דינו כאן, בסוגיה כיצד יש להוכיח "אסכולה", דיון שנסמך גם על רע"א 8373/96 רפאל מאיר מ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 931 (ניתן ביום 21.1.03)] לא ניתן, לעמדתנו לקבוע כי חוות הדעת של המערער ממלאות אחר התנאים שהוצבו בפסק דין זה. 4. דר' ישראל הלר, שהוא מומחה לרפואה פנימית ונתן חוות דעת למערער, כן הזכיר מספר מאמרים והפנה לספר לימוד, אשר לפיהם תנאים חיצוניים כמו מאמץ גופני, דחק רגשי, טמפרטורת קיצוניות, עלולות להחמיר או להוות גורם לפריצת מחלת המיסטניה. 5. אולם מנגד לחוות הדעת של דר' הלר, שהוא כאמור מומחה לרפואה פנימית ולא לנירולוגיה, שהמחלה משתייכת אליו, עומדת חוות דעתו של הנוירולוג מטעם המשיב, פרופ' שדה, מיום 20/7/08. נקבע בה באופן פסקני ומנומק, כי אין כל אסכולה רפואית מוכרת, לפיה קיים קשר בין המחלה לבין תנאים העלולים להיות בשירות הצבאי: ".. אין כל עבודה בספרות הרפואית או קטע בספר לימוד נוירולוגי בהם נטען שקיים קשר בין מאמץ גופני או דחק נפשי ובין פרוץ מיאסטניה גרביס". פרופ' שדה, אף קבע כי: " למיטב ידיעתי הנושא הזה לא נדון באף ספר סמך (TEXT BOOK) וממילא אין אסכולה רפואית הטוענת זאת. הסיבה למיסטניה גרביס אינה ידועה. קיימות מספר תיאוריות להיווצרות הנוגדנים, בניהן גם תיאוריה נגיפית, אולם, אין ביסוס מדעי לאף תיאוריה וכולן ספקולציות". פרופ' שדה הוסיף וציטט בחוות דעתו מתוך ספר הלימוד החשוב בנוירולוגיה של ADAM לפיו, הגורם למחלה לא נקבע עדיין. 6. אף ד"ר גוטמן, רופא עיניים, מומחה מטעם המשיב, בחוות דעתו מיום 26.12.04, טען כי המקורות עליהם מתבסס ד"ר הלר בחוות דעתו, אין להם ערך מדעי רב. גם הקביעה אם יש אסכולה על פי הספרות או הפרסומים המדעיים או אין, עשויה להיות קביעה בתחום המומחיות, שהרי אין לבית המשפט המומחיות לומר איזה מאמר או ירחון או ספר הם מהמובילים בתחומם. משהעדיפה הועדה קמא את חוות דעתם של המומחים מטעם המשיב, הקובעות באופן ברור שאין אסכולה המייחסת קשר לגורמים סביבתיים למחלה, הרי אין מקום להתערב בפסק דינה - לבטלו ולהורות על בדיקה נוספת חדשה אצל מומחה מטעם בית המשפט. 7. הועדה קמא אף העדיפה ונימקה העדפתה זו, את חוות הדעת מטעם המשיב, לפיהן המחלה לא הוחמרה עקב האיחור באיבחון וכן כי לא נותרה לו כל נכות צמיתה עקב האיחור באבחון. אף כאן לא מצאנו סיבה להתערב בקביעותיה של הועדה קמא. 8. מסקנתנו היא שעם כל הצער שהמערער לקה במחלה נשוא דיוננו, ועל אף הגישה הסוציאלית הנקוטה עמנו בתביעות מעין אלו, קו ארוך של פסיקה ופרשנות מקובלת לדין החל, אינם מאפשרים לנו להורות על מינוי מומחה נוסף, הפעם מטעם בית המשפט. נוסיף מעל לנדרש, כי ככל שימצא המערער "ראיה חדשה", כגון שינוי הדיעה בפרסומים מובילים, באשר לגורם למחלה או להחרפתה, הוא יוכל לפנות מחדש לקצין התגמולים בהתאם להוראות סעיף 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) התשי"ט-1959 [נוסח משולב]. ניתן היום, כ"ה אדר א תשע"א, 01 מרץ 2011, בהעדר הצדדים. לפיכך הוחלט בדעת הרוב של השופטות ש' שטמר - אב"ד, וב' בר-זיו, ועל דעתו החולקת של השופט ע' זרנקין, לדחות את הערעור. אין צו להוצאות. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] ב. בר-זיו, שופטת ע. זרנקין, שופט רפואהשאלות משפטיות