עבירה מתמשכת

עבירה מתמשכת המדינה הגישה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו בערעור של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (הנשיא י' אלון). הבקשה הובאה בפנינו ודנו בה כבערעור. השאלה שהוצבה בערעור זה היא, האם רשאי בית המשפט להביא בחשבון בעת קביעת עונשו של אדם שהורשע בעבירה נמשכת, את פרק הזמן בו התמשכה העבירה גם לאחר מועד הגשת כתב האישום. במלים אחרות, מהו המועד הקובע לעניין הענישה בגין עבירה מתמשכת, האם מועד הגשת כתב האישום או מועד גזירת הדין. תיאור העובדות 1. אהרון מלכיאל, המשיב בבקשת רשות הערעור שלפנינו, הורשע ביום 16.12.2001, במסגרת הסדר טיעון בת"פ 3587/99, בעבירה של בניית גן אירועים ללא היתר בנייה. המדובר בבנייה לא-חוקית בהיקף נרחב ביותר, שהשתרעה על פני 19 מבנים שונים בשטח של כ-20 דונם, שהוקמו ללא בחינת גופי התכנון, מבלי שנתקבל אישורם ומבלי שניתן היתר בנייה כחוק. בגזר הדין, חויב המשיב להרוס את המבנים עד ליום 12.5.2003. המשיב הגיש שתי בקשות לדחיית מועד ביצוע ההריסה, בעקבותיהן נדחה המועד האחרון לקיום הצו ליום ה-1.9.2004. בית משפט השלום סירב לבקשה נוספת של המשיב לדחות, בפעם השלישית, את מועד קיום הצו, וערעור שהוגש על החלטה זו נדחה. בד בבד התרחשה במקום תאונה חמורה בה נפל אחד מעמודי המבנים ופצע ילדה, שנזקקה לאשפוז ולטיפול רפואי בבית החולים. חרף אירוע קשה זה, ובניגוד לסדרת ההחלטות השיפוטיות העקבית והחד-משמעית בעניינו, לא הרס המשיב את המבנים במועד הנדחה, והמשיך להפעיל את גן האירועים שבנה שלא כדין וללא היתר - משל לא הוצא צו ההריסה מעולם. 2. בגין התנהגות זו הוגש כתב האישום מושא רשות הערעור שלפנינו. המשיב הואשם בבית משפט השלום בעבירה של הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), בכך שלא קיים את צו ההריסה ולא הרס את 19 המבנים בהם הפעיל את גן האירועים. גם החברה בניהול המשיב הואשמה, בצוותא חדא עימו, בהפרת דיני התכנון והבניה, אולם ערעור המדינה שלפנינו מופנה רק כלפי גזר דינו של המשיב. כתב האישום הוגש ביום 27.10.2004, כחודשיים לאחר המועד האחרון לביצוע צו ההריסה. בד בבד הגישה המדינה בקשה, במסגרת ההליך הפלילי, ליתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה כנגד המשיב וכנגד החברה שבאמצעותה הפעיל את גן האירועים (ב"ש 8738/04). המשיב, בעדותו בהליך זה, אישר כי הוא ממשיך להפעיל את גן האירועים והודיע, כי חרף קיומו של צו ההריסה אין בכוונתו להפסיק להפעיל את המקום. צו הפסקה שיפוטי ניתן ביום 2.2.2005. המשיב ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (ע"פ 7087/05), ומשנדחה ערעורו - הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. טענותיו נדחו והצו הפך חלוט (רע"פ 6819/05), אך בזאת לא תמה מסכת ההליכים בעניינו של המבקש. ב-28.11.2005 הגיש המבקש פעם נוספת בקשה דחופה לעיכוב צו ההריסה, ועל אף שזו נדחתה, שב המבקש וערער לבית המשפט המחוזי (עפ"א 701/06), ולאחר מכן ברשות לבית משפט זה (רע"פ 5986/06), שדחה אף הוא את בקשתו. גם לאחר הליך זה לא קיים המשיב את חובתו להרוס את המבנים, וכחודשיים לאחר מכן, ביום ה-19.9.2006, עשתה כן המערערת בעצמה. תוצאת העיכובים החוזרים ונשנים בעניינו של המערער הייתה שהנאשמים השיבו לכתב האישום מושא רשות הערעור שלפנינו רק ב-12.7.2007, לאחר שגן האירועים כבר נהרס על ידי הרשויות. 3. בית משפט השלום בבאר שבע (השופט י' אקסלרד) הרשיע את המערער בעובדות כתב האישום ופסק כי הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם לא הרס את המבנים עד המועד הנדחה לביצוע ההריסה, הוא יום ה-1.9.2004. את הכרעת הדין ביסס בית המשפט גם על ראיות מאוחרות ליום הגשת כתב האישום, בהן אחד מביקורי העד מטעם המבקשת באתר, וכן הודאותיו של המשיב בהליכים השונים שהתנהלו נגדו לאחר שהוגש כתב האישום, ואוזכרו לעיל. לעניין העונש, הביא בית משפט השלום בחשבון את העובדה שהמבנה נהרס רק ביום ה-19.9.2006, כשנתיים ימים לאחר המועד האחרון לביצוע צו ההריסה. בית המשפט קיבל בכך את עמדת המערערת, שטענה בטיעוניה לעונש כי ניתן להטיל על המשיב, בגדר הענישה המותווה בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה, קנס בגין כל יום בו הפר את הצו השיפוטי, אף לאחר הגשת כתב האישום. בקביעת העונש התחשב בית המשפט לקולה בגילו המבוגר של המשיב ובמצבו הרפואי, ודן את המשיב, בין היתר, לקנס בסך 400,000 ש"ח.   4. על פסק-דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען המשיב גם כנגד ההרשעה, גם כנגד חומרת העונש. בית המשפט המחוזי (הנשיא י' אלון) דחה את ערעורו של המשיב לעניין ההרשעה, אך קיבל את הערעור לעניין העונש. בפסק דינו קיבל בית המשפט את עמדת המערערת לפיה העבירה המוגדרת בסעיף 210 הינה עבירה נמשכת, אך קבע כי הגשת כתב אישום מנתקת את מרוץ התמשכותה של העבירה מאותו יום ואילך. על אף קביעתו כי המשיב לא חלק כלל כי המבנים אותם נצטווה להרוס עמדו על מכונם והמשיכו לפעול עד שנהרסו ביום 19.6.2006 בידי הרשויות, קיבל בית המשפט את טענת המשיב לפיה עבירה לפי סעיף 210 מתגבשת ביום הגשת כתב האישום, ומשכך, אין בית המשפט רשאי לפסוק לנאשם קנס בהתחשב במועדים בהם הפר את הדין לאחר שהוגש כתב האישום. בית המשפט מצא כי סכום הקנס המכסימלי שניתן להטיל על הנאשם במצב דברים זה עומד על 74,100 ש"ח, ובהתחשב בחומרת העבירה, העמיד את הקנס על 70,000 ש"ח. אכן, בית משפט קמא היה מודע לכך שהתוצאה אליה הגיעה הינה "מטרידה". עם זאת, לשיטתו יכולה הייתה התביעה ללכת באחד משני מסלולים אפשריים על מנת לחמוק מתוצאה זו. ראשית, יכלה התביעה לבקש מבית המשפט, בכל שלב טרם ניתן פסק הדין, לתקן את כתב האישום. שנית, פתוחה בפניה הדרך להגיש כתב אישום נוסף ביחס לתקופה בה הפר הנאשם את הצו לאחר שהוגש כתב האישום כנגדו. 5. על פסק-דין זה הגישה המערערת את בקשת רשות הערעור שלפנינו. החלטנו לדון בבקשה כבערעור. בבקשתה, חוזרת המערערת על טענותיה בפני בית המשפט המחוזי, ועומדת על כך כי בעבירות נמשכות, אשר הימשכותן לאחר מועד הגשת כתב האישום הוכחה כדבעי בבית המשפט שדן את הנאשם, ניתן וצריך להתחשב בתקופת הימשכות זו לצורך גזירת עונשו של הנאשם. כן שוללת המערערת את שתי החלופות שהציב בפניה בית המשפט המחוזי. לטענתה, מקום בו תקופת הימשכות העבירה לאחר הגשת כתב האישום מוכחת היטב ומעל לספק סביר, אין כל הצדקה לסרבל את הליך האכיפה ולחייב את התביעה לתקן את כתב האישום או לפתוח בהליכים נוספים. לשיטתה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מוביל לתוצאה, לפיה דווקא כאשר פועלים גורמי האכיפה ביעילות ומזדרזים לנקוט בהליכים על מנת לקדם את אכיפת החוק, הרי שהגשת כתב אישום בסמוך למועד אי-קיום צו בית המשפט מקשה על מיצוי הדין עם הנאשמים. המשיב, מנגד, סומך את ידיו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב טוען כי בית משפט השלום, בגוזרו את עונשו על סמך ימי הפרה שלא פורטו בכתב האישום, חרג מהכלל לפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". מוסיף המשיב וטוען טענות מטענות שונות, כשבין היתר הוא משווה בין התמשכות העבירה הנמשכת לקיומן של נסיבות מחמירות בעבירות אחרות. יאמר מייד כי טענות אלה אינן משכנעות. השאלה העומדת לפנינו הינה אחת ויחידה: האם רשאי בית המשפט להביא בחשבון, לעניין עונשו של אדם שהורשע לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, פרק זמן בו התמשכה העבירה לאחר שהוגש כתב האישום, או שמא מהווה הדבר פגיעה לא מוצדקת בזכויותיו של הנאשם. לדיון בשאלה זו נפנה עתה. המסגרת הנורמטיבית - סעיף 210 לחוק התכנון והבניה 6. פרק י' לחוק התכנון והבניה מגדיר סדרה של עבירות בדרגות חומרה וענישה שונות. החוק קובע את יסודות העבירות, את סיווגן ואת עונשן, ומסמיך את בית המשפט, שעה שגוזר הוא את דינו של נאשם, לצוות עליו להרוס, לפרק או לסלק מבנה שנבנה שלא כדין, להפסיק שימוש לא חוקי במקרקעין ככל שישנו, ולעשות את כל הדרוש על מנת להתאים את הבניה שנעשתה להיתר או לתכנית כדין. כשם שמוסמך בית המשפט ליתן צו כנגד המורשע בדין, כך רשאי הוא ליתן צו המחייב את הוועדה המחוזית לפעול להסרת אי-החוקיות שבבנייה. מבין העבירות המוגדרות בפרק י' לחוק, קובע הפרק דין מיוחד לעבירות שעניינן הפרה ואי-קיום של צווים שיפוטיים. כך, קובעים סעיפים 210, 240 ו-249 לחוק כי אדם שאינו מקיים צו שניתן על ידי בית המשפט, דינו מאסר שנה; אם הוסיף אותו אדם להפר את הצו "ונמשכה העבירה" - דינו של המפר קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לכל יום של עבירה. הדברים אמורים בפרט בסעיף 210, הקובע דין זה עבור נאשם שהורשע בדין, ואינו מקיים צו שביצועו הוטל עליו בגזר הדין: אי-קיוםצו ביתהמשפט 210. נשפט שאינו מקיים צו לפי סעיפים 205 או 206, בתוך המועד שקבע בית המשפט, דינו - מאסר שנה ואם נמשכה העבירה אחרי תום המועד, דינו - קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, לכל יום של עבירה. בנוסחו הנוכחי, עומד הקנס הקבוע בסעיף 61(ג) על סך של 1,300 שקלים חדשים "לכל יום של עבירה". וכך קובע סעיף 61(ג) לחוק העונשין: שיעור הקנסות 61. ... (ג) מקום שקבוע בחוק לעבירה נמשכת קנס או קנס נוסף לכל יום של עבירה רשאי בית המשפט להטיל, במקום אותו קנס - קנס עד 1,300 שקלים חדשים. 7. העבירה הקבועה בסעיפים אלו, בדומה לעבירות נוספות המוגדרות בפרק י' לחוק התכנון והבניה, הינה עבירה נמשכת. אכן, אדם שאינו מקיים צו שיפוטי שהוצא נגדו מכוח סעיפים 205 ו-206 לחוק התכנון והבניה, עובר עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, והוא ממשיך לעבור עבירה זו כל עוד אינו ממלא אחר הצו השיפוטי (ע"פ 450/77 בעל-טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 152, 158 (1977); רע"פ 11920/04 סעיד נאיף נ' מדינת ישראל ( 26.3.2007) (להלן: פרשת נאיף); רע"פ 3742/07 שטורק נ' מדינת ישראל ( 17.05.2007); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין ג 187 (1992), (להלן: פלר)). דוקטרינת העבירה הנמשכת מתייחסת לעבירה המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגראלית אחת (S.Z. Feller, Classification of Crimes in Respect of Continuity, 2 Isr. L. Rev. 232, 234 (1967); פלר, בעמ' 170; ר"ע 122/82 מרדכי עלפי נ' מדינת ישראל, פ''ד לז(2) 326, 330 (1982) (להלן: פרשת עלפי)). לצורך התגבשותה של עבירה נמשכת, נדרשת התמדה של עושה העבירה בביצועה במשך זמן מסוים. לאחר שהתגבשה העבירה בשלב הראשוני, נתמלאו יסודותיה של העבירה, ובסיסה ה"איכותי" הושלם; כל עוד היסוד ההתנהגותי של העבירה נמשך, יש לראותו כמתמזג בעבירה שבוצעה והופך להיות חלק אינטגרלי ממנה; התמדה נוספת בהתנהגות העבריינית אינה משפיעה עוד על עצם קיום העבירה אלא רק על היקפה. ככל שחולף הזמן והעבריין אינו ממלא את החובה המוטלת עליו, הולכת העבירה ותופחת מבחינה "כמותית", עד להתערבות גורם המנתק את רצף העבירה, או עד להפסקתה של ההתנהגות (פלר, בעמ' 171, 185-186). ודוקו: בעוד שהשלב הראשון, "האיכותי", הינו הכרחי להתהוותה של עבירה מושלמת, השלב השני, "הכמותי", הוא אפשרי בלבד ואינו מוגבל בזמן. ניתוח זה, הרואה בעבירה הנמשכת יחידה שלמה אחת, מונע פיצול מלאכותי של מערכת עובדתית אחת לעבירות נפרדות, תוצאה לא רצויה לכל הדעות (פרשת עלפי, בעמ' 329-330). בד בבד, מעניק ניתוח זה משמעות כפולה לפרק הזמן בו נמשכת ההתנהגות: ברובד הראשון, מכונן פרק זמן זה באורח קונסטיטוטיבי את הגדרת העבירה כ"נמשכת"; ברובד השני, פרק הזמן בו נמשכת ההתנהגות מהווה אמת-מידה למשקלה האנטי-חברתי של העבירה. כך בכלל, וכך בפרט בכל האמור בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה, שמבנהו הפנימי נותן ביטוי לשני הרבדים האמורים. הסעיף מבחין בין כינונה הקונסטיטוטיבי של העבירה - אי-קיום צו בית משפט במועדו - המצוי ברישת הסעיף, לבין משקלה האנטי-חברתי של העבירה, המוצא את ביטויו בסיפת הסעיף הקובעת קנס בעבור כל יום בו נמשכת העבירה לאחר המועד האמור. מטבע הדברים, משקלה האנטי-חברתי של עבירה שעניינה הפרת צו שיפוטי הינו גדול במיוחד, וככל שמוסיף העבריין לעמוד במריו ושלטון החוק נותר נפגע - חמורה העבירה שבעת מונים. לא בכדי קבע בית משפט זה לא אחת, כי העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבנייה היא מהחמורות שבדיני התכנון והבניה (ר"ע 23/83 בנימין פור נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 533 (1983) (להלן: פרשת פור); ע"פ 578/78 מדינת ישראל נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723, 725 (1978)). 8. משנמצא כי העבירה הקבועה בסעיף 210, שבגינה הורשע המשיב, הינה עבירה נמשכת, עלינו להוסיף ולבחון האם הגשת כתב אישום מנתקת בהכרח את רצף העבירה הנמשכת, כך שלאחריה לא ניתן עוד לשייך את המשך ההתנהגות העבריינית לעבירה שבאישום. באם נשיב לשאלה זו בשלילה, יהיה עלינו לבחון באלו תנאים יכול בית המשפט להביא בחשבון את התמשכות העבירה לאחר הגשת כתב האישום, בעת גזירת דינו של הנאשם.  הגשת כתב אישום ורצף העבירה הנמשכת 9. מהיבט הזמן, אין העבירה הנמשכת דומה לכל עבירה אחרת בספר החוקים. בניגוד ליתר העבירות, המתחילות ומסתיימות בעבר הקרוב, בדרך כלל, למועד הגשת כתב האישום, העבירה הנמשכת עשויה להימשך לתוך תחומי ההליך השיפוטי עצמו, תוך שהיא מתפרסת ומרחיבה את היקפה. אמנם, גם עבירה נמשכת עשויה להתחיל, להימשך ולהסתיים טרם הגשת כתב האישום. אולם מצב דברים זה כלל אינו מחויב, והיפוכו הוא אך נגזרת מתבקשת מטבעה של העבירה הנמשכת. כפי שציינו, העבירה הנמשכת באה לכלל גיבוש מרגע שהושלם בסיסה "האיכותי". התמדה בהתנהגות העבריינית הבאה לאחר מכן אינה משפיעה עוד על עצם קיום העבירה, אלא רק על היקפה. כפועל יוצא, ניתן להגיש כתב אישום כנגד מבצע עבירה נמשכת כבר לאחר שבסיסה האיכותי התגבש, אף טרם סיימה זו לתפוח מבחינה "כמותית". מטעם זה מעמידה בפנינו העבירה הנמשכת אתגר מיוחד, בבואנו לבחון את טיב היחסים בין הימשכות העבירה הנמשכת לבין מועד הגשת כתב האישום. 10. בית משפט זה נדרש לשאלת היחס בין העבירה הנמשכת לכתב האישום פעמים מספר, אף כי השאלה נידונה בהיבטים שונים ומזויות שונות מהעניין הנתון עתה להכרעתנו. השאלה התעוררה לראשונה בפרשת עלפי, בה נידון עניינו של אדם שהורשע בעבירה נמשכת של אי הגשת דו"ח על הכנסות לפי פקודת מס הכנסה. בית המשפט נדרש לבחון, לצורך הפעלת מאסר על תנאי, האם עבירה זהה שעבר הנאשם בשנת המס העוקבת מהווה חלק מתמשך מהעבירה הראשונה, בה הורשע. השופט ש' לוין פסק כי מדובר בשתי עבירות נפרדות, ואגב כך העיר כי לו היה מדובר בעבירה אחת נמשכת - לא ניתן היה להרשיע את המערער בגינה בשנית על בסיס כתב אישום חדש. בחלוף השנים, שבה שאלה זו להתעורר בפסיקה, זו הפעם ביחס לסעיף 210 עצמו. בדנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה "מעלה חרמון" ( 6.2.1998) ובפרשת נאיף קבע בית משפט זה, כי אם הוסיף אדם להמרות צו שיפוטי לאחר שכבר הוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 210, אין מניעה להגיש נגדו כתב אישום נוסף ביחס לתקופה בה הפר את הצו לאחר הגשת כתב האישום הראשון. בוודאי כך הדבר לאחר שנגזר עונשו, כפי שהיה בפרשות אלה. ביסוד ההלכה שנקבעה באותן פרשות עמד הטעם, שלא ניתן להסכין עם תוצאה לפיה עצם הגשת כתב אישום נגד אדם בגין הפרת צו שיפוטי מאפשרת לו להמשיך ולהפר את הצו לאחר הגשת כתב האישום, תוך שהוא "מחוסן" מפני נקיטה בהליכים פליליים נוספים נגדו בגין הפרת אותו צו (שם, בפסקה 7 לפסק דיני; ע"א 361/68 דוד ראנד בפשיטת-רגל נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד כג(1) 151, 156 (1969); פלר, בעמ' 212-213). אולם, אין במקרים אלו כדי לסייע לנו בהכרעת השאלה הניצבת לפתחנו. שתי הפרשות הנזכרות עסקו במקרים בהם הוצא כנגד אדם צו שיפוטי, אותו אדם הפר את הצו והועמד על כך לדין, אך הוסיף להפר את הצו גם לאחר שהורשע ונגזר דינו. במצב דברים זה התעורר צורך להעמידו לדין בשנית, שכן הפרת הצו בעינה עמדה, גם לאחר שההליך הפלילי תם ונשלם. אין הדבר דומה למקרה שבפנינו, בו הפרת הצו התמשכה אמנם לתוך ההליך הפלילי, אך גם הסתיימה טרם הורשע הנאשם בדינו. האם אפוא יש צורך להעמיד את הנאשם לדין בשנית, כדי שדינו ייגזר בהתחשב במלוא היקף התנהגותו העבריינית, או שמא ניתן להתחשב במלוא היקף העבירה כבר במסגרת ההליך הראשון? וכיצד יש להתחשב במועד הגשת כתב האישום לעניין זה? 11. בפרשת עלפי העיר השופט ש' לוין, אגב הדיון בשאלה האם ניתן לגזור את דינו של נאשם פעמיים בשל אותה עבירה נמשכת, כי העבירה הנמשכת "מבשילה, כאשר אירע מאורע, המנתק את רציפותה, או כאשר מוגש כתב אישום. אך היא אינה חדלה להיות עבירה אינטגראלית ויחידה שבגדרה לא ניתן לגזור את דינו של הנאשם אלא פעם אחת" (שם, בעמ' 330). בפסק-דינו נסמך בית המשפט המחוזי על אמרה זו בקובעו, כי הגשת כתב אישום כנגד אדם הנאשם בעבירה נמשכת מהווה "אקט מכונן" בגיבושה ובתחימתה של העבירה המיוחסת לאותו אדם, ולפיכך אין להתחשב במועדים מאוחרים להגשתו בעת גזירת עונשו של הנאשם. 12. כשלעצמי, איני סבורה כי ניתן להסיק מאמרת בית המשפט בפרשת עלפי עמדה בנושא היקף גזר הדין בגין עבירה מתמשכת, שהיא השאלה שלפנינו. אכן, אירועים מספר יכולים לנתק את רציפותה של עבירה נמשכת. ברי, למשל, כי רצף העבירה יתנתק באם יחדל המבצע מהתנהגותו האסורה. בדומה, אם תתערב המדינה ותביא להפסקת ההתנהגות בכוחותיה היא - באמצעות מעצר המבצע או במילוי החובה הטמונה באיסור שהופר - גם אז ינותק רצף העבירה הנמשכת (פלר, בעמ' 205). עם זאת, אין לראות בהכרח בהגשת כתב אישום, כשלעצמה, אירוע המנתק את רצף העבירה הנמשכת. לעניין זה, יש לייחס משקל רב לדרך בה מנוסח כתב האישום. כך, יש לבחון האם כתב האישום מגלה כוונה להעמיד את הנאשם לדין רק בגין תקופה מסוימת בה עבר את העבירה המיוחסת לו, או שמא עולה ממנו כי המאשימה סבורה שהעבירה המיוחסת לנאשם מוסיפה ומבוצעת על ידו גם בעת הגשת כתב האישום ממש. מטבע הדברים, במקרה האחרון יקשה על התביעה לנסח בדיוק נמרץ את מועדי האישום, שכן כאשר העבירה נמשכת לתוך המשפט התביעה אינה יכולה לנקוב בתאריך עתידי בו יסתיים ביצועה של העבירה, שעד אליו מתחייבת היא להוכיח את דבר קיומה בראיות. בנסיבות אלה, אין פסול בכך שהתביעה תוכיח במשפט את התמשכות ביצוע העבירה, כל עוד המשך ההתנהגות העבריינית מוכח כדבעי במהלך המשפט ולנאשם ניתנת הזדמנות להתגונן ולהעלות טענותיו. אכן, כאשר כתב האישום אינו מגלה כוונה לתחום את האישומים לפרק זמן מסוים, וכאשר התביעה עומדת על כוונתה להוכיח את הימשכות העבירה גם במהלך המשפט, אין לראות בהגשת כתב האישום אירוע מנתק ואין ליתן להגשת כתב האישום, כשהיא לעצמה, למנוע את בירור הימשכותה של העבירה בבית המשפט. מסקנה זו מתחייבת מאופייה המיוחד של העבירה הנמשכת. על כך כתב פרופ' פלר: "אין זה ראוי שאדם, אשר מתמיד בהתנהגותו האסורה, ימרה את החוק במצח נחושה גם שעה שהוא עומד בפני הרשות השופטת, מבלי שזו תוכל להגיב גם על הקטע של התנהגותו האסורה באותה שעה ממש, שבין הגשת כתב האישום לבין גזירת הדין" (פלר, בעמ' 200). ואם כך לעניין עבירות נמשכות ככלל, קל וחומר שזהו המצב כשעסקינן בעבירות נמשכות שעניינן הפרה של צווים שיפוטיים, דוגמת זו הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה. אל מול הפגיעה הקשה בשלטון החוק ובאכיפתו השוויונית כלפי כלל האזרחים, אין להעלות על הדעת כי בית המשפט יעלים עין מהפרה נמשכת של צו שיפוטי, בעת שהנאשם באותה עבירה ממש עומד לפניו, ומוסיף להפר את הצו. 13. בהתחשב במסקנה אליה הגענו, שאין בהגשת כתב האישום כשלעצמה כדי לנתק את רצף העבירה הנמשכת, ממילא ברור כי אם תוכח הימשכותה של העבירה בזמן ההליך הפלילי מעל לכל ספק סביר, יהיה על בית המשפט לתת לכך משקל בעת גזירת דינו של הנאשם. אין זו אלא מסקנה מתבקשת מהגישה שהצגנו עד כאן. כפי שצוין, הימשכותה של העבירה רלוונטית לא רק לגיבושה הקונסטיטוטיבי של העבירה, אלא גם למשקלה האנטי-חברתי הכולל. שלב גזירת הדין הינו השלב בו ראוי לשקלל רובד זה בהימשכות העבירה, ובו ראוי להביא בחשבון, לצד יתר הנתונים הרלוונטיים, את משקלה האנטי-חברתי של העבירה, שהולך וכבד ככל שזו הולכת ותופחת (לעניין שיקוליו של בית המשפט בשלב גזירת הדין ראו, למשל, ע"פ 1290/93 יאיר לוי נ' מדינת ישראל פ"ד מח(5) 158, 172-173 (1994); ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נז(1) 577, 596-597 (2002)).  14. גם שיקולים של מדיניות ענישה ושיקולי יעילות תומכים במסקנה זו. רואה אני טעם רב לעניין זה בטענתה של המערערת, לפיה כל תוצאה אחרת תתמרץ את הרשויות להשתהות בהגשת כתבי אישום כנגד נאשמים בביצוע עבירות נמשכות, שטרם חדלו מהתנהגותם העבריינית, ותעניק מעין "חסינות" לנאשמים ש"שפר מזלם" והרשות, ביעילותה, מיהרה להגיש נגדם כתבי אישום. תוצאה זו אף תשפיע לרעה על יכולת ההרתעה של הרשויות למול מבצעי עבירות נמשכות, החשובה במיוחד בדיני התכנון והבניה. כידוע, עבריינות התכנון והבניה הוגדרה זה מכבר על ידי בית משפט זה כ"מכת מדינה". מערכת אכיפת החוק ניצבת בנושא זה מול קשיים רבים ובפני תופעות של זלזול בוטה בהוראות החוק ובצווים שיפוטיים מצד עברייני הבנייה (ראו לדוגמה: פרשת נאיף, בפסקה 9 לפסק דיני; פרשת פור, בעמ' 536-535; רע"פ 4203/03 בויראת נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה ( 29.6.2003); רע"פ 2809/05 טסה נ' מדינת ישראל ( 22.5.2005)). במצב דברים זה, מן הראוי לא להחסיר מידי המדינה כלים חיוניים למאבק בפשיעה, אלא לאפשר לה למצות את הדין עם עברייני הבנייה לפי הכללים הרגילים. התוצאה אליה הגעתי מתמרצת אף את הנאשמים עצמם לנהל את ההליך השיפוטי ביעילות ובזריזות, וכמובן - לשים קץ להתנהגותם העבריינית בהקדם, ביודעם כי הימשכותה מעצימה את משקלה וחומרתה של העבירה בה הם מואשמים. זאת ועוד, איני סבורה כי קביעה זו תוביל, כפי שחשש בית המשפט המחוזי, לסרבול שלב ההוכחות בהליכים שעניינם עבירות נמשכות. משקבענו כי לצורך התגבשותה של עבירה נמשכת נדרש ראשית להוכיח בסיס איכותי, שעל אדניו הולכת ותופחת העבירה מבחינה כמותית - אך אינה משנה מקיומה או ממאפייניה - יוצא כי מרכז הכובד של הליך הראיות הינו בהוכחת יסודות העבירה המגבשים את בסיסה האיכותי. לאחר מכן, כל שיש להוכיח הוא אחד משניים: שהעבירה לא פסקה אלא התמשכה מאז התגבשה, או לחלופין שרצף העבירה נקטע בנקודת זמן כלשהי לאחר הגשת כתב האישום, וזו פסקה מהימשכותה. אם הוכיחה התביעה שהעבירה עודנה נמשכת, כל שעל הנאשם לעשות בפרשת ההגנה הוא להקים ספק סביר באשר להימשכותה של אותה התנהגות, המשמשת ראייה להימשכות העבירה. 15. עד כאן הניתוח העקרוני בדבר הנפקות שיש ליתן למועד הגשת כתב האישום בעבירה שקיומה מתמשך לתוך ההליך הפלילי. קבענו, כי הגשת כתב האישום אינה מהווה, כשלעצמה, אירוע המנתק את רצף העבירה, ואין בה כדי למנוע התחשבות ברצף זה בעת גזירת דינו של אדם, כל עוד נשמרים מאפיינים מסוימים של ההליך הפלילי. ניגש כעת לעניינו של המשיב. מן הכלל אל הפרט 16. כנגד המשיב הוגש ביום ה-27.10.2004 כתב אישום בגין עבירה של אי-קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. כתב האישום מאשים את המשיב בהפרת צו ההריסה השיפוטי שניתן בת"פ 3587/99, ומתייחס להפרה המיוחסת לו בלשון הווה ברורה. כך, נכתב בכתב האישום כי "המבנים כולם עומדים על תילם והשימוש נמשך כאילו לא קרה דבר" וכן כי "הנאשם ממשיך ומשתמש בכל המבנים כגן אירועים, נאשם 1 לא הרס ולא סילק את המבנים ומשתמש בהם בניגוד לצו של בית המשפט...". גם העבירות בהן מואשמת החברה המפעילה את גן האירועים, המנוהלת על ידי המשיב-נאשם, מתוארות בלשון הווה ("כתב אישום זה מוגש גם כנגד החברה שמפעילה את גן האירועים, מבלי שקיבל היתר בנייה כדין, למטרת הפקת רווחים כלכליים ובהפרה בוטה של החוק ושל צווי בית המשפט"). ניסוח זה אינו מגלה כוונה לתחום את האישומים כלפי המשיב לפרק זמן מסוים, נהפוך הוא. הוא מעיד כי התביעה ראתה את העבירה כנמשכת גם ביום הגשת כתב האישום. פירוש זה של כתב האישום עולה בקנה אחד עם סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, החיקוק לפיו הואשם המשיב בכתב האישום, הקובע, כפי שראינו, עבירה נמשכת, ומקנה לבית המשפט סמכות להשית על נאשם המורשע בעבירה קנס עבור כל יום בו נמשכה העבירה לאחר המועד שנקבע לקיום הצו. 17. יתר על כן, במהלך המשפט שהתנהל בבית משפט השלום, הביאה המערערת ראיות לפיהן המשיך המשיב להפר את הצו השיפוטי שניתן כנגדו במועדים מאוחרים להגשת כתב האישום. כך, העיד עד התביעה המרכזי, מר אבי לוי, בדבר ביקור שערך במקרקעין ביום ה-31.5.2005, וכן העיד שהמבנים נהרסו בסופו של יום רק על ידי מדינת ישראל, ב-19.9.2006. כמו כן, הוגשו פרוטוקולים שנרשמו בהליכים המקבילים שהתנהלו בעניינו של המערער, ובהם הודאות המערער ועדויות שונות בדבר המשך הפעלת גן האירועים באופן בלתי חוקי כל אותה התקופה, ולאחר הגשת כתב האישום. המערערת טענה בפירוש כי ראיות אלה מובאות לביסוס הימשכותה של העבירה המיוחסת למשיב גם לאחר הגשת כתב האישום. משהתנגד בא-כוח המשיב להבאת ראיות אלו, במהלך עדותו של העד הראשי, בטענה ש"אין אישום כזה", טענה המערערת כי: "אין הכוונה בהוספת התאריך החדש לייחס לנאשם עבירה שלא מיוחסת לנאשמים בכתב האישום. מכיוון שכתב האישום מייחס לנאשמים, ליתר דיוק לנאשמת 1 [כך במקור - ד.ב.], עבירה של אי קיום צו שיפוטי ועל פי טענת המאשימה המבנים נשוא כתב האישום לא נהרסו גם במשך פרק זמן של הרבה מעבר להגשת כתב האישום ... אנו מראים כי גם במועדים מאוחרים לכתב האישום, עדיין לא קוים הצו." בית המשפט אישר את מהלך התביעה בקובעו כי "בפסיקת בתי המשפט נאמר, לא אחת, כי בית המשפט רשאי להיזקק לעדויות באשר להמשך ביצוע עבירה נמשכת, אף מעבר למועד הגשת כתב האישום". לאחר מכן ביקש המשיב עצמו להסתמך על הפרוטוקולים שהגישה המערערת לבית המשפט, כתחליף לעדותו (ראו בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 16.1.2008). משחקר בא-כוחו חקירה נגדית את עד התביעה הראשי, לא ניסה הלה לערער את הראיות שהביאה התביעה להוכחת הימשכות העבירה. אדרבא, מפרוטוקול החקירה הנגדית עולה כי למעשה אין המשיב חולק על כך שהריסת המבנים הושלמה רק ביום ה-19.9.2006. ואכן, משהרשיע בית משפט השלום את המשיב בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, נסמך הוא גם על ראיות אלו, המאוחרות לכתב האישום, לצורך ביסוס ההרשעה, ולאחר מכן לצורך גזירת דינו של המשיב. 18. מכלול הנסיבות האמור מעלה, כי רשאי היה בית משפט השלום להתחשב במלוא התקופה בה נעברה העבירה לצורך גזירת דינו של המשיב. כתב האישום שהוגש כנגד המשיב, הגם שהתבסס על העובדות שהיו בנמצא בעת הגשתו, הצביע על הפרתו הנמשכת של המשיב את הצו השיפוטי בעניינו; המשך ההתנהגות העבריינית לאחר הגשת כתב האישום הוכח כדבעי במהלך המשפט ולמשיב ניתנה הזדמנות להתגונן בפני טענה זו ולהביא ראיותיו. יש לדחות אפוא את טענתו של המשיב לפיה גזירת דינו בהתחשב במלוא היקף עבירתו ניצבת בסתירה לכלל לפיו "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". המשיב הוזהר, ונענש בהתאם. יתר על כן, לא למותר להזכיר את חומרת מעשיו של המשיב ואת השנים הארוכות בהן הפר את החוק באופן בוטה ובעזות מצח נדירה. בתי המשפט בפניהם הובא עניינו של המשיב, בהליכים השונים, התרשמו שמדובר באחד המקרים החמורים של עבריינות בנייה בהם נתקלו. הצהרתו הנחרצת של המשיב, לפיה אין בכוונתו למלא אחר צו ההריסה של בית המשפט, וכי לא יהרוס את המקום על אף ההחלטות החוזרות ונשנות בעניינו, מהווה זלזול בוטה בחוק. ריבוי ההליכים בהם נקט המשיב לאורך השנים, פעם אחר פעם, והתעלמותו מצווי בית המשפט על אף הפסיקות החד-משמעיות בעניינו, עולה כדי ניצול לרעה ממש של הליכי משפט, ודומה כי כל שנועד להשיג, בעקיפין, הוא ארכות נוספות להפעלת המקום, במטרה לגרוף רווחים כספיים נוספים בניגוד לחוק. במצב דברים זה, הקנס הכספי שהושת על המשיב בידי בית משפט השלום, הולם את מעשיו ואת אופי התועלת אותה הפיק מפעילותו הבלתי חוקית לאורך השנים. 19. טרם סיום, ברצוני להתייחס להצעתו של בית המשפט המחוזי לפיה במקרים כגון זה פתוחה בפני התביעה האפשרות לבקש את תיקון כתב האישום, או להגיש כתב אישום נוסף. אשר להגשת כתב אישום נוסף, מדובר באמצעי מכביד על הנאשם ועל בתי המשפט, המטיל עומס מיותר, שאף אינו אפקטיבי, כאשר נאשם ממשיך בהתנהגותו העבריינית גם כאשר כתבי אישום תלויים ועומדים נגדו. יש בכך ניצול לרעה של משאבי האכיפה. עם זאת, מסכימה אני לכך שתיקון כתב האישום עשוי לא אחת לסייע בניהול יעיל והוגן של הליכים מסוג זה. אפשר שאף רצוי היה למערערת שתפעל בדרך זו במקרה דנן, בו התמשכות ההליכים האחרים בעניינו של המערער הובילה לפער משמעותי בין המועד בו הוגש כתב האישום למועד בו החל המשפט, ותיקון כתב האישום היה מתאפשר לה, קרוב לוודאי, על נקלה. אולם פיתרון זה אינו נכון וישים בכל מקרה ומקרה. אין לחייב את התביעה, בכל מקרה של עבירה נמשכת, לתקן באורח מלאכותי את כתב האישום על דרך תיקון התאריך הרשום בראשו. אפשרות תיקון כתב האישום עשויה להיות עדיפה במקרים מסוימים, אך אין היא הכרחית. אפשרות כזו אינה שוללת את העובדה הפשוטה, שכאשר כתב האישום מוגש שעה שהעבירה עודנה נמשכת, וכתב האישום מנוסח כראוי, מנוי וברור לצדדים כולם כי אין הוא מתיימר לטעון כי תמה ונשלמה העבירה; אלא רק, כפי שארע במקרה דנן, שהתגבש אותו אירוע "איכותי" המקים את העבירה ומאפשר להעמיד בגינה את העבריין לדין. כאשר בנסיבות כאלו נמשכת העבירה לתוך המשפט, על התביעה להעמיד את הנאשם על כוונתה לכלול את התמשכות העבירה לעניין העונש. משכך נעשה, והעבירה מוכחת כדבעי בראיות, אין להתעלם באופן מלאכותי מהמשכיות העבירה רק בשל התאריך בו הוגש כתב האישום. אין זו דרכו של ההליך הפלילי. אכן, גם אם נצא מנקודת הנחה, אותה איני מאמצת, לפיה נפל פגם בכתב האישום, כאשר לא תוקן התאריך שבו, לא יועיל הדבר למשיב. כפי שפסק בית משפט זה לא אחת, כאשר כוונת המאשימה ברורה וכשלנאשם ידועות הראיות נגדו, אין להיתפס לליקויים ניסוחיים או "טכניים" בכתב האישום (לעניין זה ראו את ניתוחה המאלף של חברתי, השופטת נאור, ברע"פ 5978/04 פלוני נ' מדינת ישראל ( 20.2.2006); וכן ראו ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל ( 26.6.2008); ע"פ 170/07 ליאור מטיס נ' מדינת ישראל ( 19.11.2007)). ההליך הפלילי חותר חתירה מתמדת לאיזון בין הצורך להגן על זכויות הנאשם באמצעות הפרוצדורה הפלילית, לצורך להגן על הציבור מפני נזק ועיוות דין. איזון זה לא ימצא את מקומו אם יבחר בית המשפט להתעלם מהאשמות שהיו ידועות לנאשם והוכחו כלפיו מעל לכל ספק סביר, רק בשל ליקוי טכני בכתב האישום - שאיני סבורה שהתקיים בענייננו (ע"פ 289/58 הרשקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד יד(1) 627, 633-634 (1958)). גישה זו צועדת עימנו משחר ימיה של מערכת המשפט בישראל, ועדיין לא נס ליחה. וכך קבע הנשיא זמורה בע"פ 1/48 סילווסטר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד א(1) 5 (1949): "פרוצדורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה כדי למנוע עיוות דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אישקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשפט." התוצאה 20. סיכומו של דבר, מקובלת עלי עמדת המערערת, שהתקבלה בבית משפט השלום, לפיה משהימשכות העבירה עד ליום ה-19.9.2006 הוכחה בבית המשפט מעל לכל ספק סביר, רשאי היה בית משפט השלום להתחשב במלוא רצף העבירה לצורך גזירת עונשו של המשיב. משכך, דין הערעור להתקבל ופסק דינו של בית משפט השלום יושב על מכונו. יוער, כי בהתחשב בחומרת העבירה שעבר המשיב ובמכלול הנסיבות הקשות האופף את העבירה, לא נראה כי חרג בית משפט השלום ממדיניות הענישה המקובלת בגזר דינו. ה נ ש י א ה השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לפסק-דינה של חברתי הנשיאה, ד' ביניש, על כל נימוקיו וטעמיו. גם אני סבור כי העבירה הקבועה בסעיף 210 לחוק התכנון והבניה הינה עבירה נמשכת, וכי הגשת כתב האישום לגביה אינה מנתקת בהכרח את רצף העבירה. אין בהגשת כתב האישום כדי למנוע את בירור הימשכותה של העבירה בבית המשפט. קל וחומר כך כשהמדובר בעבירות נמשכות שעניינן הפרה של צווים שיפוטיים. טענות המערער בעניין זה אין פירושן אלא כי המערער, אשר המרה את החוק במצח נחושה, מבקש לאחוז בעצם הגשת כתב האישום נגדו כנסיבה המקילה את העונש הראוי לביצוע העבירה המתמשכת. אלמלא בוצעה ההריסה בידי המערערת, הרי לשיטת המשיב היה צורך להמשיך ולתקן, חזור ותקן, את כתב האישום עד אין קץ. מי שהפר את הוראות חוק התכנון והבניה והמשיך ועשה כן, אף שנצטווה לחדול מכך, והמשיך ועשה כן חרף צווים שיפוטיים שהוצאו, אינו זכאי שיעלימו עין מההיקף המלא של העבירה. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש. משפט פליליעבירה נמשכת