מבוא 1. לפני תביעת התובע לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שאירעו לו בתאונת דרכים מתאריך 15.3.2002 לאחר שרכב פגע בקטנוע עליו רכב, ולפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:"חוק הפיצויים"). אין חולק בין הצדדים בדבר חבות הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו, יחד עם זאת קמה מחלוקת באשר לשיעור הנזק שנגרם לתובע. הנכות הרפואית 2. בתיק זה מינה ביהמ"ש 3 מומחים רפואיים פרופ' אלכסנדר בלנקשטיין בתחום האורטופדי, פרופ' איתן סקפה בתחום הגסטרואנטרולוגי וד"ר דניאל גרופר בתחום הפסיכיאטרי. הנכות האורטופדית 3. ד"ר בלנקשטיין מסר לביהמ"ש שתי חוות דעת בעניינו של התובע באשר לנזקיו בתחום האורטופדי. בראשונה, מ- 4.11.04 (במ/2) צוין, כי מיד לאחר התאונה נפל התובע על הכביש, נחבל בכל חלקי גופו, בעיקר בשוק רגל שמאל ופונה לביה"ח וולפסון. בביה"ח נבדק, טופל ונעשו לו צילומי רנטגן מהם נלמד כי לתובע שברים בשוק רגל שמאל. בשל כך התובע נותח ונעשה קיבוע בעזרת מסמר תוך לשדי לרגל שמאל מהברך ועד לקרסול. התובע אושפז למשך כ- 5 ימים והמשיך מעקב במסגרת קופ"ח כללית כאשר מאז התאונה ועד היום הוא לא חזר לעבודתו. התובע התלונן על כאבי גב תחתון תוך הגבלה בתנועות ברך שמאל ואי יכולת לשאת משקל על רגל שמאל. כמו כן התלונן על ירידה בתחושה באצבעות כף רגל שמאל, כאשר האצבעות מדי פעם מתכווצות. כך גם הינו סובל מכאבים בקרסול ימין, בברך ימין ובמפשעה הימנית, כשקיים קושי בתנועתיות והתובע נעזר במקל. התובע אף נזקק לתרופות מסוג "סלברה" ו- "טרמנל". בעברו היה התובע מעורב בתאונת דרכים נוספת בשנת 1998, כשאז נחבל קרסול שמאל ונגרם שבר במלאולוס המדיאלי בקרסול שעבר קיבוע פנימי בעזרת מסמרים וברגים, בשל כך נקבעו לתובע 10% נכות. עוד צוין, כי התובע סובל מהתקפי הקאות כאשר המומחה מציין כי אלה אינם קשורים לתחום מומחיותו. בבדיקתו מצא המומחה כי התובע הולך בצליעה ניכרת, נזקק למקל ואינו מסוגל ללכת על עקבים או קצות אצבעות. כמו כן מצא שוני בהיקפים בין ירך ימין לשמאל וכן בין שוק ימין לשמאל. בברך שמאל מצא צלקת בקדמת הברך השמאלית, מעט מכוערת בגודל 1 על 6 ס"מ באזור החדרת המסמר התוך לשדי, כאשר באספקט המדיאלי פרוקסימאלי 3 צלקות קטנות עגולות וכן באספקט הדיסטאלי מדיאלי 3 צלקות קטנות עגולות מאזור החדרת המסמרים כאשר את המסמרים ניתן למשש תחת העור. טווח תנועות ברך שמאל בכיפוף הינו 125 מעלות לעומת 140 מעלות שהינו הערך הנורמאלי. כמו כן, הודגם חוסר ישור של כ- 45 מעלות, רגישות ללחץ בקדמת הפיקה, אך יתר המבחנים לרבות יציבות קדמית אחורית של הברך השמאלית, מבחן לחמן ומבחן מגירה, נמצאו שליליים. כמו כן נמצא כי יציבות מדיאלית ולטראלית תקינה כאשר לא נמצאה עדות לפגיעה מיניסקאלית ואין רגישות ללחץ על הסדק המפרקי המדיאלי או הלטראלי. כך גם מבחן מקמרי ואפלי שליליים, היינו אין נזק למיניסקוסים של ברך שמאל (עמ' 33 לפרוטוקול מ- 5.12.2010), מבחנים פטלו פמורליים שליליים, אורך הרגליים שווה אך הודגם כאמור דלדול שרירים בירך ובשוק שמאל כמפורט לעיל. המומחה אף בדק את קרסול שמאל שנפגע כאמור בתאונה מ- 1998 ומצא כי קיימת הגבלה בהרמה ובהורדה הקשורה לתאונה זו בגינה נקבעו לתובע כאמור 10% נכות. המומחה הוסיף, כי צילום רנטגן של שוק רגל שמאל מ- 20.3.2002 הצביע על שבר מרוסק בטיביה ואף נראה הקיבוע הישן בקרסול. בצילום רנטגן שוק שמאל מ- 11.4.2002 לא הודגם חיבור מלא של השבר. רק בצילום רנטגן מ- 19.9.2002 נראה השבר בשלבי חיבור ובצילום מ- 26.6.2004 השבר נראה מחובר, יחד עם זאת, קיימת דפורמציה ונפיחות מקומית אופיינית למצב שלאחר שבר. גם עצם הפיבולה נמצאה מחוברת ובמפרק הברך לא הודגם ממצא חריג. המומחה ציין בנוסף, כי התמונה תת אופטימאלית מכיוון שהתובע אינו מסוגל ליישר את הברך לצורך הצילום. לסיכום חוות דעתו ציין, כי התובע סבל משבר מרוסק בטיביה ובפיבולה השמאלית עם חבלות יבשות נוספות מפוזרות בגוף, עבר ניתוח ובוצעה רדוקציה וקיבוע פנימי בעזרת מסמר תוך לשדי, כך גם נמצאו צלקות שלאחר הניתוח ודלדול שרירי ירך ושוק שמאל, תוך הגבלת תנועות ברך שמאל, בעיקר הגבלת יישור בצורה ניכרת ביותר. לפיכך קבע לתובע 40% נכות לפי סעיף 48(2)(ו)(5) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הנכים"). כבר עתה אציין, כי סעיף ההגבלה בתקנות הנכים, היינו הגבלה ביישור הברך כאשר היישור אפשרי עד 45 מעלות, מקנה 50% נכות, אך נושא זה תוקן בחקירתו הנגדית של המומחה ולכך אתייחס בהמשך. בתאריך 9.4.2006 מסר ד"ר בלנקשטיין חוות דעת נוספת (במ/3), הדומה עד למאוד לחוות הדעת הראשונה ונולדה בעקבות הצורך בהערכה חוזרת של מצב התובע. המומחה למעשה אינו משנה מחוות דעתו המקורית, ולפיה לתובע עדיין 40% נכות עפ"י אותו סעיף בתקנות הנכים. בסוף חוות דעתו ציין, כי לנוכח בעיות קשות של כאבי בטן וירידה במשקל, יש למנות לו מומחים נוספים בתחום הגסטרואנטרולוגיה והפסיכיאטריה, כפי שאמנם מונו בהמשך. 4. ד"ר בלנקשטיין נחקר אודות חוות דעתו בביהמ"ש. במסגרת זו ציין, כי הברך עצמה לא נפגעה בתאונה באופן ישיר אלא באופן עקיף. עוד נשאל כיצד זה מסמכים שונים מביה"ח וולפסון מציינים כיפוף של 30 מעלות ו- 10 מעלות בברך בתקופה של שנתיים לאחר התאונה, בעוד שחוות דעתו מציינת חוסר יישור של 45 מעלות? המומחה השיב, כי קיימים מסמכים נוספים של ד"ר זינגר - אורטופד, שמצביעים על חוסר יישור של 40 מעלות וכיפוף של 90 מעלות ומסמך נוסף של ד"ר זינגר המראה 30 מעלות כיפוף (ראה נ/3). מכל מקום, המומחה מציין כי בדיקתו נעשתה באופן שניתן ללמוד ממנה מהי המגבלה ובדיקה זו היא די אמינה כלשונו (עמ' 35 לפרו'). גם לאחר שהוצג לו תצלום של התובע ההלך עם זווית כיפוף טובה יותר מזו שציין בחוות דעתו ונשאל האם זה שולל את מסקנות הבדיקה השיב, כי יש למדוד את הזוית בעת ההליכה וציין כי ניתן להבחין שהמצב ההגבלה בכיפוף היא בין 30 ל- 45 מעלות, אם כי המכנסיים בתמונה מפריעים לקבוע במדויק. בהמשך ובהפניה לתצלום פעם נוספת ציין, כי נראה לו שהמגבלה הינה בשיעור נמוך מ- 40 מעלות (עמ' 37 לפרו'). בכל מקרה ציין, כי נוכח השנים שחלפו (העדות נמסרה ב- 12/2010) מאז מועד בדיקתו האחרון, נראה למומחה נכון לבדוק את התובע שוב. המומחה הדגיש, כי מדובר בסוג פציעה קשה ביותר הכוללת שבר מרוסק בשתי עצמות השוק שנותחו, לרבות תופעות מאוחרות יותר של דלדול שרירים משמעותי והגבלת תנועות הגורמת למגבלה קשה. לכך יש לצרף את האיחור בחיבור העצם כאשר מדובר באחד הסיבוכים הקלאסיים היוצרים "נוקשות" של הברך לאחר סוג זה של פציעה. כל אלה מצביעים על פציעה קשה הגורמת להגבלת תנועה ותואמת את הפאזל הרפואי הכולל של מצב התובע (עמ' 37 לפרו'). לגבי המתכת הבולטת מן הרגל, בורג המתכת המכאיב לתובע, קבע המומחה כי ניתן להסירו בניתוח. הסרתו לא תשפר את טווח התנועה אך תשפר את התפקוד, שכן יופחתו הכאבים שנגרמים לתובע עת נפגע אותו בורג. עוד ביחס לשיפור מצבו הרפואי של התובע, הצביע המומחה על אפשרות לבצע ניתוח לשחרור הרקמות הרכות והכיווץ שנוצר ברגל באופן שיסייע לתנועתיות הברך. שיקום לאחר ניתוח שכזה יימשך כחצי שנה וככל שהשיקום יעבור כשורה יתכן שיפור בטווח התנועה ללא נזקים לחלקים אחרים בגוף. בשיפור הכוונה למגבלה בין 10ל- 15 מעלות. סיכויי ההצלחה עומדים בין 70 ל- 80 אחוז. ככל שהניתוח לא מצליח יכולים להיווצר שוב הדבקויות ורקמה צלקתית אך אלה לא יחמירו את בעיית הכיפוף. בכל מקרה, היה ממליץ על ביצוע ניתוח שכזה (עמ' 38 לפרו' מול שורות 25-27). את הטיפול המתבצע לאחר הניתוח פרט כתקופת שיקום ארוכה במהלכה מושיבים את החולה על מכשיר CPM המולבש על המפרק ואותו מכשיר "מכריח" החולה לישר את הרגל כשמדי פעם מוגדלת הזווית כדי להגדיל את טווח הרמת הרגל. החולה צריך לשבת עם המכשיר כל יום במשך כשעה ולאחר מכן צריך לעבור פיזיותרפיה אינטנסיבית כשאורך הטיפול תלוי בהתקדמות הממצאים. יתכן כי למרות הטיפול יחזור המצב לקדמותו אך גם קיים סיכוי שישתפר. כיום, לאור פרק הזמן שחלף ממועד התאונה, קיימת לטעמו של המומחה בעיה, שכן ישנם שינויים בתוך השריר המכווץ ובמקום גם רקמת חיבור וצלקת. לשאלת ביהמ"ש האם התובע לאור בעיותיו הפסיכיאטריות מסוגל לבצע ניתוח או להתחיל בטיפול, ציין כי ככל שאין לתובע כוח נפשי ורצון הוא לא יצליח בטיפול שכן הטיפול דורש עבודה אינטנסיבית לאורך זמן במשך חודשים ולפחות חצי שנה. אם התובע אינו חזק דיו נפשית וכל תנועה כואבת לו, הוא לא ישתף פעולה, אך אם הוא איש חזק ורוצה בכל זאת, קיים סיכוי להצלחה (עמ' 40 לפרו'). בהמשך חקירתו הנגדית כבר תיקן המומחה את שיעור המגבלה בברך לאחר שהופנה לתקנה הנכונה, היינו תקנה 48(2)(ו)(4) הקובעת 40% נכות להגבלת יישור הברך עד 30 מעלות. המומחה ציין כי אמנם מדובר בהגבלת כיפוף שקרובה יותר ל- 30 מעלות (עמ' 39 לפרו' מול שורה 14). באשר לבעיות נוספות העלולות להיגרם לתובע כתוצאה מחוסר יישור מלא של הברך, ציין המומחה כי קיימת אפשרות לתלונות על כאבי גב בשל מצב אלכסוני של האגן , הכאבים יכולים להתגבר בשל הליכה לאורך זמן עם קביים או בצליעה בחוסר סימטריה (עמ' 41 לפרו'). 5. בסיכומיה סברה ב"כ התובע כי יש להעמיד את שיעור נכותו בתחום האורטופדי על קביעות מומחה ביהמ"ש. ב"כ הנתבעת סבר כי יש להעמיד את שיעור הנכות האורטופדית על 20%, והפנה למומחים הרפואיים שבדקו את התובע בסמוך לתאונה ומצאו חוסר יישור של 20 מעלות (ד"ר צין), ואף 10% (דו"ח הטיפולים הפיזיותרפי), וזאת למרות שד"ר בלנקשטיין השיב כי קיימות גם בדיקות המצביעות על מגבלה חמורה יותר 30 עד 40 מעלות. לטעמו יש בכך כדי להצביע על כך שבדיקות קליניות שונות נותנות תוצאות שונות, במיוחד כשמדובר בבדיקות המצריכות שיתוף פעולה מהנבדק. מעבר לכך, ציין ב"כ הנתבעת כי התובע צולם ובתצלום שהוצג למומחה נראה כי מגבלת היישור קטנה מ- 30 מעלות. לבסוף ציין, כי שתי חוות הדעת שמסר ד"ר בלנקשטיין הינן למעשה זהות ומתעורר ספק אם אמנם התובע נבדק פעמיים. עוד ובנוסף ציין ב"כ הנתבעת, כי מן הראוי היה שהתובע יעבור ניתוח להוצאת הבורג וכן ניתוח לשיפור הכוויצות באופן שישפר את טווח התנועה ויפחית את שיעור הנכות, תוך שהפנה לסיכויי ההצלחה של ניתוח הכוויצות העומדים על 70-80 אחוזים. ככל שהניתוח יצליח המגבלה תקטן ל- 10 עד 15 מעלות ושיעור הנכות בהתאמה בין 10 ל- 20 אחוזים. מעבר לכך, ניתוח הסרת הבורג אמנם לא יקטין את המגבלה, אך בהחלט יסייע בתפקודיות ואף התובע מסכים לבצעו כעולה מחקירתו הנגדית. לפיכך, סבר ב"כ הנתבעת כי יש לחייב את התובע לעבור הניתוחים. מאחר והינו מסרב, יש לחייבו באי עמידה בחובת הקטנת הנזק. ב"כ הנתבעת אף הציע פתרון נוסף לבעיית הצליעה והיא התקנת מדרסים. לסיכום, ציין ב"כ הנתבעת, כי כיום ללא ניתוח שיעור נכותו עומד על 25% מאחר ומדידות בעבר הראו טווחי יישור שבין 10 ל- 20 מעלות, תמונה שהוצגה לביהמ"ש הוכיחה טווח יישור נמוך מ- 30 מעלות וככל שהתובע יבצע ניתוח לשחרור הכוויצות תגיע נכותו ל- 15% כממוצע שבין 10% ל- 20% ובכל מקרה הינו מסכים ל- 20% נכות רפואית אורטופדית, כאשר הינו מוכן לבדיקה חוזרת של התובע באשר להגבלה הקיימת כיום בברך. בסיכומי התשובה טענה ב"כ התובע כי אין לטענות הנתבעת על לסמוך. 6. לטעמי, אין סיבה ראויה לחייב את התובע כיום לעבור בדיקה רפואית נוספת במיוחד לאחר שהנתבעת לא עשתה דבר בעקבות החלטת ביהמ"ש בפרוטוקול המסיים הדיונים בו אפשרתי לב"כ הנתבעת להגיש בקשה לבדיקה חוזרת של התובע אך כזו לא הוגשה. מעבר לכך, שיעור הנכות שנקבעה על ידי המומחה בעקבות מגבלה ביישור של 30 מעלות, הינו סביר בעיני ללא ניתוח. עוד סברתי, כי ביצוע ניתוח לשחרור הכוויצות לאחר פרק זמן כה ארוך בו התובע מתמודד עם בעיותיו ללא הצלחה יתרה, כאשר גם לפי דעתו של המומחה קיים קושי אמיתי בביצוע ניתוח מתקן שכזה למי שלוקה בבעיות נפשיות דוגמת התובע, הביאו אותי למסקנה כי בנסיבות העניין, וכפי שיורחב בהמשך לפן הפסיכיאטרי שבנכותו, התובע לא יוכל להתמודד עם שלב ההחלמה והשיקום של ניתוח נוסף, לא בהכרח מאחר ואינו רוצה בו אלא מאחר ואינו יכול. אין בכך כדי למנוע מהתובע את האפשרות לבצע ניתוח להסרת הבורג, שאינה מחייבת תקופת החלמה יוצאת דופן, באופן שיאפשר לו על נקלה להיפטר מבעיה מכאיבה זו כפי שאף הביע הסכמתו לכך בחקירתו הנגדית (עמ' 19 מול שורה 9 לפרו'). נושא זה ימצא ביטוי עת תיבחן הנכות התפקודית. הנכות האורטופדית אם כן תעמוד על 40% רפואית. הנכות הגסטרואנטרולוגית 7. פרופ' איתן סקפה מונה לבחינת נכותו של התובע בתחום זה. חוות דעתו נמסרה בתאריך 1.6.2007, הוא לא נחקר אודותיה בביהמ"ש ולפיכך יש לקבלה כלשונה. במסגרת חוות הדעת ציין, כי כ- 5 עד 6 חודשים לאחר התאונה החל התובע סובל מפחדים ודיכאון עם התקפי בחילה, הקאה וכאבי בטן עליונה ואמצעית, כמו גם כאבי חזה רטרוסטרנאליים. ההקאות ושאר המחושים יכולים להימשך כ- 12 שעות וההתאוששות מהם אורכת כ- 2 עד 3 ימים. תדירות ההתקפים עלתה מפעם בחודש לפעם ב- 10 ימים, כאשר טופל בחדר מיון מספר פעמים ועזב על דעתו ללא אשפוז. כפועל יוצא מהתקפים אלה, פחת משקלו ב- 30 ק"ג. בירור גסטרואנטרולוגי ואנדוסקופי לא הוליד כל אבחנה למעט חשד ל- psychogenic vomiting, ולפיכך קבע כי עפ"י הרקע הנפשי הפוסטראומטי של התובע נראה כי מדובר ב"הקאות על רקע נפשי" שהינה אבחנה סבירה בהעדר סיבה אחרת במערכת העיכול ולפיכך ראה בנכות נכות נפשית ולא גסטרואינסטינאלית והמליץ על מומחה בתחום הפסיכיאטרי. הנכות הפסיכיאטרית 8. הפסיכיאטר ד"ר דניאל גרופר מסר חוות דעתו לתיק ביהמ"ש ב- 7.4.2008, לה צרף דו"ח מבחנים נוירופסיכולוגיים שנערכו לתובע על ידי ד"ר רון גאגין, שסוכמו ב- 17.12.2007 (יחד במ/1). עפ"י חוות דעתו, הנסמכת על בדיקת קלינית מקיפה, מבחנים נוירופסיכולוגיים ועיון במסמכים, קיים למשפחת התובע רקע פסיכיאטרי כאשר ידוע על טיפול נפשי אצל האם ומחלת סכיזופרניה אצל אחד מאחיו. במסגרת חוות דעתו ציין המומחה, כי התובע סובל מהפרעה פוסטראומטית עם מרכיב דכאוני בולט כשהפרעה זו התפתחה לאחר התאונה דנן. מעבר לכך, לתובע מרכיביים אישיותיים שתוארו בחוות הדעת ובמבחנים הנוירופסיכולוגיים ולהם יש לייחס חלק מנכותו. לפיכך, קבע את שיעור נכותו על 30% לפי סעיף 34(ד) לתקנות הנכים, כאשר 15% מהם נובעים מהתאונה ו- 15% האחרים נובעים מהמרכיב האישיותי של התובע ומכאן שבגין התאונה נקבעו 15% נכות בלבד. גם ד"ר גרופר נחקר אודות חוות דעתו והתייחס להתקפי ההקאות שחווה התובע לאחר התאונה ואף לפניה. ד"ר גרופר ציין, כי אמנם גם לפני התאונה היו לתובע ההתקפים אך הם היו נדירים, בפערים של שנה וחצי שנתיים בין אחד למשנהו, אך לאחר התאונה ההתקפים תכפו הרבה יותר (עמ' 7 לפרו'). כמו כן הסביר, כי כאבי הבטן וההקאות החוזרות הן דרכו של התובע להביע מצוקה נפשית באמצעות סימפטומים גופניים (עמ' 14 מול שורה 25). כמו כן הסביר המומחה ביחס לחלוקת הנכות בין התאונה לבין אישיותו של התובע, כי חולשתו האישיותית לא באה לידי ביטוי קודם לתאונה, היינו לו היה התובע בעל אישיות בריאה יותר, לא היה מגיב כפי שהגיב. המומחה מדגיש, כי חולשתו האישיותית אפשרה לו להתמודד עם שגרת יום מסוימת והיא באה לידי ביטוי במצבים מסוימים אך לא בעוצמה רבה. כשנתקבל התובע באירוע שיוצא מהשגרה, בהיותו עם יכולת התמודדות חלשה משל אדם אחר, יש בכך כדי להסביר את חומרת המצב. אישיותו היא זו שתרמה לתגובתו. המומחה הדגיש, כי התובע הינו אדם שתמיד תפקד ברמה נמוכה מהפוטנציאל שלו ערב התאונה, כפי הנלמד מהתנהלותו בביה"ס אותו לא סיים, עבודות שוליות ולא מקצועיות בהם עבד, וכך גם לאחר התאונה בהתנהגותו האפטית שמנעה ממנו האפשרות להיעזר בשירותים טיפוליים שיכלו לסייע לו, אך הוא העדיף שלא להמשיך בטיפול מרפאתי, או במסגרת אשפוז יום וחלק זה באישיותו הוא שהכשיל טיפול זה (עמ' 7-8 לפרו'). 9. ב"כ התובע בסיכומיה רואה במלוא נכותו הפסיכיאטרית כזו שמקורה בתאונה, היינו מלוא 30 האחוזים, שכן לטעמו של ד"ר גרופר 30% היא נכותו הבסיסית של התובע (עמ' 15 שורות 10-12 לפרו'). הנתבעת מצידה סברה, כי אין לייחס לתובע את עקרון הגולגולת הדקה וכי מצבו הנפשי היה קיים כבר ערב התאונה כאשר התאונה רק החמירה את מצבו, לא יצרה אותו, ולפיכך יש לקחת את חוות דעת ד"ר גרופר כלשונה. בסיכומי התשובה, ציינה ב"כ התובע, כי ב"כ הנתבעת שם עצמו "פרשן רפואי" ואינו מבסס סיכומיו על ראיות תוך דחיית טענותיו ואף טענה כי הינו מטעה את ביהמ"ש במסקנותיו. 10. כשלעצמי סברתי, כי אין להתעלם מהעובדה ולפיה נכותו הפרהמורבידית של התובע בתחום הפסיכיאטרי עומדת על 15% לאור אישיותו ללא כל קשר לתאונה, וכי התאונה "תרמה" 15% נוספים לנכותו הקודמת. מצב נפשי זה גם גרם לאותם התקפים פיגסטריים (כאבי בטן והקאות) מהם סבל התובע גם קודם לתאונה והם היו אף אלה שאפיינו את מהלך חייו, לימודיו, עבודתו ותקופת שירותו הצבאי הקצר. בכל אלה יש כדי ללמד על כך שהתובע בא אל התאונה עם נכות נפשית שהתגברה בעקבותיה אך לא נבעה ממנה במקור. במצב דברים זה, אין להתעלם מכך שהתובע סבל ערב התאונה מנכות נפשית בת 15%, אליה התווספה נכות נפשית נוספת בת 15% בעקבות התאונה, ולפיכך שיעור נכותו של התובע בתחום הפסיכיאטרי הינה 15% בסה"כ. בהמשך פסק הדין אתייחס להתנהלותו של התובע ערב התאונה למרות נכותו הנפשית והמשמעות שיש לנכותו הנפשית הנוספת על נכותו התפקודית כיום בכל הקשור עם אפשרויות תפקודו בחיי היומיום ובעבודה. 11. לאור כל האמור, נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עומדת על 49% אורטופדית ופסיכיאטרית. עוד יש לציין, כי לא מצאתי מקום להתייחס לבעיות העור של התובע - מחלת הסבוריאה - שלטענת ב"כ התובע מקורה נפשי באשר לא קיימת התייחסות פרטנית לכך בחומר הראיות, לא נתבקש ולכן אף לא מונה לשם כך מומחה בתחום העור. כך גם בעיות התובע בתחום הירידה בלבידו והאין אונות, אינן מקבלות ביטוי בחוו"ד המומחה בתחום הנפשי, מה גם שמומחה אורולוגי או אנדוקריני לא מונו בתיק. מכאן, שאין מקום להתייחס לנושאים אלה במסגרת פסק הדין. הנכות התפקודית 12. הלכה פסוקה היא, כי שיעור הנכות הרפואית מהווה אבן דרך בסיסי לקביעת שיעור נכותו התפקודית של ניזוק. 13. עיון בחומר הראיות מלמד, כי התאונה אמנם הסבה לתובע נכות תפקודית. אין חולק, כי הנכויות האורטופדית והפסיכיאטרית הינן תפקודיות מעצם מהותן. הפגיעה האורטופדית בתובע הינה לפי כל קנה מידה, ובמיוחד כפי המובע על ידי מומחה ביהמ"ש, בעיה תפקודית ממשית. ניתן להקטינה אך במעט על דרך של ביצוע ניתוח להסרת הבורג שלא יביא כשלעצמו להקטנת שיעור הנכות הרפואית אך יוכל להביא לתפקודיות יתר של התובע שכן פגיעה חיצונית בבורג לא תסב לו יותר כאבים כבעבר והכול לאחר שסברתי כי אין מקום לביצוע ניתוח לשחרור הכוויצות בנסיבותיו הנפשיות המיוחדות של התובע וכחלק מחובתו להקטין נזקיו. עוד אציין, כי יכולתו התפקודית של התובע ערב התאונה לקויה במידת מה בשל הבעיה האישיותית ממנה הינו סובל, זו מצאה ביטוי בחוסר יכולתו לממש את פוטנציאל הלימודים והעבודה הטמונים בו וכך גם ביחס לשירות הצבאי הקצר עד למאוד. למרות זאת, מצא התובע ביטוי ליכולותיו באופן ראוי בעבודתו בקישורית כמנהל משמרת ובה כ- 40 עובדים, יכולת שהינה מרשימה לכל הדעות, במיוחד לאור גילו הצעיר, כך גם סבר מנהלו מר ליאור עזרא. התאונה הסבה לתובע בהיבט הנפשי פגיעה קשה, שיחד עם אישיותו הפרמורבידית גרמה לפגיעה תפקודית קשה העולה להערכתי על שקלול נכויותיו הרפואיות. לפיכך סברתי, כי יכולתו התפקודית של התובע נפגעה באופן קשה, יחד עם זאת, לא נפגעה באופן מוחלט. יכולתי להתרשם מכך שהתובע אינו עושה למען עצמו כיום דבר וחצי דבר. טענת התובע ובני משפחתו כי למעשה ניסיונותיו הטיפוליים אינם נושאים פרי בדומה לטיפול שניתן לאימו ולאחיו החולים, אינה טענה ראויה בעיני. חלק מהחובה המוטלת על ניזוק הינה החובה לעשות כל שלאל ידו באופן סביר על מנת להקטין נזקיו. אמנם מצבו הנפשי של התובע כולל גם מצב אישיותי שאינו מסייע לו לעבור את המשבר ביתר קלות, אך נדמה כי העזרה המשפחתית המסייעת מידי יום צריכה לשנות כיוון באופן שיביאו למסגרת טיפולית סגורה לפרק זמן ובו יקבל טיפול שיחזירו, ככל הניתן, לאורח חיים תקין. מערכת טיפולית זו, שמשמעה טיפול נפשי, הינה עקב אכילס בטיפול אותו לא מבצע התובע. ביצוע טיפול זה יכול ויוציאו ממצבו זה לו אמנם היה התובע מוכן לכך באופן רציני ועקבי. לפיכך, טענת התובע, לפיה ניסיונותיו בעבר לא הועילו ולכן אין מקום לניסיונות נוספים, אינה ראויה להישמע מפי אדם צעיר שלפניו עשרות שנות חיים. טענה זו הינה בעיני סוג של כסות ועצימת עיניים בפני החובה לבצע ניסיונות שיקום כחלק מהחובה להקטין הנזק. לאור האמור לעיל, יש להעמיד את הנכות התפקודית על 60%. אמנם, התובע סובל מדי זמן מהתקפי הקאות ובחילה איתם הוא נאלץ להתמודד לאורך מספר ימים מדי חודש בחודשו, כמו כן הינו מתקשה בהליכה לאור מצב הברך, אך למרות אלה, ראיתי לפני כאמור אדם צעיר, אינטליגנטי שעזרה רפואית בתחום הפסיכיאטרי, כפי שרופאיו סברו שעליו לקבל, עשויה לשפר מצבו הנפשי, לרבות על דרך אשפוזו כאמור, באופן שיביאו למצב בו יוכל לתפקד ולו חלקית. הכול תלוי כאמור ברצונו של התובע. רצונו זה מושפע ממצבו הנפשי וזה כאמור מחייב טיפול. יציאה מ"מעגל שוטה" זה, על דרך של חיוב התובע בהקטנת הנזק, הינה הדרך הראויה בעיני להשיב את התובע למעגל החיים כפי שראוי שימצא בו ובהקדם. מיותר לציין, כי גם מומחה ביהמ"ש, ד"ר גרופר, ציין שניתן להטיב את מצבו של התובע לו רק חפץ בכך. אינני סבור שהתובע יכול להרשות לעצמו להיות נטל על אחרים והגיעה העת כי יתחיל להתמודד עם חייו עם הגעת ההליך המשפטי לשלב שבו יכול התובע לשאת עיניו אל העתיד ולא להתמקד בתאונה, כפי שניתן לצפות ממי שמנהל דיון משפטי ארוך שנים. לסיכום האמור לעיל אציין, כי לטעמי התובע עדיין ניחן ביכולת תפקודית מסוימת, אם כי לא מושלמת. אפילו התובע סבור אחרת, עדיין עליו לעשות למען עצמו בכדי לצאת ולו באופן חלקי מן המצב בו הינו מצוי כיום ומהווה נטל על בני משפחתו. לפיכך, שיעור נכותו התפקודית יעמוד כאמור על 60%. בסיס השכר 14. לטענת התובע, יש להעמיד את בסיס שכרו על השכר הממוצע במשק. הנתבעת סבורה, כי יש להעמיד את בסיס שכרו על שיעור השתכרותו ערב התאונה משוערך להיום, סכום העומד על כ- 5,000 ₪ נטו. לטעמה יש לקחת בחשבון את העובדה ולפיה התובע עזב הלימודים ולא סיים תיכון, לא השלים שירות בצבא למעט מספר חודשים בודדים והחל משתכר שכר נמוך העומד כדי 4,000 ₪ נטו, מה שאינו מלמד על פוטנציאל השתכרות גבוה. מעבר לכך, ציין ב"כ הנתבעת, יש לקחת בחשבון גם את נכותו בת 10% מהתאונה אותה עבר בשנת 1998 שהינה תפקודית כמו גם את אישיותו הבעייתית שהעניקה לו 15% נכות נפשית. 15. כשלעצמי סברתי, כי יש לחלק את פרק הזמן ממועד הפגיעה ועד לצאתו של התובע לפנסיה לשניים. תקופה ראשונה תהא עד למועד מתן פסק הדין, בה יעמוד שיעור השכר על 5,000 ₪ נטו, וממועד מתן פסק הדין ואילך על 90% מהשכר הממוצע במשק נטו. סברתי, כי פוטנציאל ההשתכרות הקיים לו לתובע ערב התאונה יכול להתקרב לשכר הממוצע במשק לאחר שהתרשמתי מיכולותיו של התובע, ערב התאונה, במיוחד אלה המוצגות במסגרת המבחנים הנוירופסיכולוגיים שעבר והמצביעים על רמת תפקודים גבוהים: אקזקוטיביים, בין אישיים ומשפחתיים המצויים בגדר הנורמה לאחר התאונה, ומצביעים על יכולות גבוהות יותר עוד קודם לתאונה. כך גם יכולתי ללמוד על רצון התובע ללמוד לאחר שנרשם להשלמת לימודיו התיכוניים אך לא מימש זאת בפועל. במיוחד כך כאשר ד"ר גרופר מציין שיכולותיו התפקודיות נמוכות מפוטנציאל יכולותיו. מכאן, ששכר בדרגת קירבה לשכר הממוצע במשק הינו בסיס שכר ראוי ואפשרי לתובע במסגרת פוטנציאל ההשתכרות הטמון בו ערב התאונה. יחד עם זאת, אין באפשרותי להתעלם מנכותו האורטופדית ערב התאונה וכן ממצב אישיותו ערב התאונה שהקנה לו 15% נכות נפשית כשאלה יכולים לפגוע ממשית ביכולתו להשתכר ולכן יש בהם כדי להקטין את פוטנציאל השתכרותו ערב התאונה בשיעור של 10% מתחת לשכר הממוצע במשק וכך הנני לקבוע. הפסדי שכר לעבר 16. תקופת אי הכושר המוחלט שנויה במחלוקת בין הצדדים. לטעמו של התובע, עומדת מלוא התקופה בעבר ובעתיד על אי כושר מוחלט. לטעמה של הנתבעת, יש להעמידה על 6.5 חודשים, היינו עד התקופה שבה הובחנו שלבי החיבור בצילומי הרנטגן, תקופה שניה תהיה למשך 31 חודשים ובה הנכות התפקודית תעמוד על 49%, ובהמשך תעמוד תקופת אי הכושר עד ליום מתן פסק הדין על נכות תפקודית בת 32% ולפי אלה ובסיס שכר של 5,000 ₪ נטו, ייערך החישוב עד היום. אין חולק כי עפ"י חוות דעתו של ד"ר בלנקשטיין ניתן לראות חיבור השבר ברגלו של התובע בחודש 6/2004. לפיכך, סביר בעיני כי עד למועד זה יעמוד שיעור נכותו התפקודית על 100% ומכאן ואילך על 60%, כאשר המומחים לא קבעו מועדי תקופות אי כושר לפי שלבי החלמתו. לפרק הזמן שממועד התאונה עד 6/2004 על בסיס שכר של 5,000 ₪ לחודש נטו ובתוספת ריבית מחצית תקופה, יעמוד הפיצוי על 178,646 ₪. לפרק הזמן מ- 7/2004 ועד למועד מתן פסה"ד יערך החישוב לפי 60% מבסיס שכר של 5,000 ₪ לחודש נטו ובסה"כ על 287,280 ₪ כולל ריבית מחצית תקופה. סה"כ הפסדי השכר לעבר 465,926 ₪ נכון להיום. הפסדי השתכרות לעתיד 17. ב"כ התובע סברה בסיכומיה, כי הפסד בשיעור השכר ממוצע במשק עד גיל 67 מחייב פיצוי בשיעור של 2,099,195 ₪. ב"כ הנתבעת סבר בסיכומיו, כי בהתחשב בנכותו האורטופדית הקודמת של התובע בשיעור 10%, ובשיעור נכותו הרפואית בתאונה דנן העומדים לטעמו על 32%, יש לגרוע 24.48% מבסיס השכר של 5,000 ₪ נטו, ובסך הכול עד 67 יעמוד הפיצוי על 331,704 ₪. כשלעצמי סברתי, כי הפסדי ההשתכרות לעתיד יש לחשב על בסיס שיעור הנכות התפקודית במכפלת בסיס השכר הראוי לתובע, היינו 10% פחות מהשכר הממוצע במשק. השכר הממוצע במשק עומד נכון למועד מתן פסה"ד על 8,966 ₪ ברוטו, 90% עומדים על 8069.4 ₪ וסכום זה נטו עומד על 7,531 ₪. 60% מבסיס שכר זה נטו נכון להיום ועד לגיל 67, מעמיד שיעור הפיצוי על 1,202,011 ₪. הפסדי פנסיה 18. לטעמה של ב"כ התובע, יש להעמיד הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה על הסך של 280,044 ₪, המהווים מכפלה של 70% מהשכר הממוצע במשק בהיוון כפול, עד תוחלת חייו של התובע. ב"כ הנתבעת סבר, כי על בסיס 70% מ- 24.48% מבסיס השכר של 5,000 ₪ נטו, מהוון כפול עד תוחלת חיים יעמוד הפיצוי על 35,226 ₪, מהם יש לגרוע 5% בשל חסכון ההפרשה לצרכי פנסיה ובסך של 16,155 ₪ עפ"י אותו חישוב. כשלעצמי סברתי, כי על התובע להבטיח תגמולי הפנסיה, על דרך הפרשה לקרן פנסיה. כבר צוין לא אחת בפסיקה כי בהעדר בסיס ראייתי אחר, ובקבוצת הגיל בה מצוי התובע, יש לחייב המזיק בפיצוי בשיעור של 5% מבסיס שכרו לצורכי פרישתו כחלק מתנאיו הסוציאליים. ר' לעניין זה כדוגמא פס"ד של כב' הש' יוסף שפירא בת"א (י- ם) 9131/07 קן אליעזר נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם - 22.6.2011) שם קבע בין היתר כך: "בהיעדר כל ראיה לשיעור שונה של הפרשות סוציאליות, זכאי הניזוק לפיצוי בגין אובדן הפרשות המעסיק לפנסיה, בשיעור 5%. אשר לחלק המופרש לפיצויים, ככל שלא מובאת ראיה לסתור (כדוגמת תחולתו של סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים על יחסי העבודה בין הצדדים), הרי שכסף זה הינו כספו של המעסיק, ואין כל חובה שבדין להעבירו לרשות העובד (על אף שבדרך כלל כך מקובל, בוודאי במידה והעובד לא משך כספים אלו במהלך שנות עבודתו)". הפרשה בשיעור של 5% משיעור הנזק הינה סבירה בעיני לפרק הזמן שממועד התאונה ועד לתוחלת חיי העבודה באופן שהתובע יוכל לפנות לקרן פנסיה ולהפקיד בה את סכום הכסף הנכון להבטחת שיעור פנסיה מתאים לבוא העת. סכום זה עומד להיום על הסך של 83,397 ₪. נזק לא ממוני 19. עפ"י משערכת, 49% נכות רפואית ו- 6 ימי אשפוז מעניקים לתובע פיצוי בשיעור של 116,064 ₪ נכון להיום. עזרת צד ג' וליווי 20. לטעמה של ב"כ התובע, התובע אינו מסוגל לדאוג לעצמו, לא בהיבט התזונתי, נטילת תרופות וההיגיינה, לא בביצוע קניות ו/או ניקיון לנוכח החרדה, הדיכאון וכן התקפי ההקאות, לרבות העיסוק הרב במחשבות אובדניות, והינו נזקק לכן לעזרה נגישה 24 שעות ביממה, גם אם רק בחלקה אקטיבית, לרבות ליווי עת הינו יוצא מביתו לטיפולים, בדיקות, בתי חולים וגם בחופשות. לפיכך סברה, כי פיצוי חודשי בשיעור של 12,000 ₪ כעולה מע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, פ"ד נד(4)450 (2000) (להלן:"הלכת אקסלרד") הינו שיעור פיצוי ראוי בנסיבות העניין. עפ"י חישוב ב"כ התובע, עזרת צד ג' לעבר לפי 75% מ- 12,000 ₪ בצירוף ריבית עומדים על 972,000 ₪ ולעתיד מלוא 12,000 ₪ לחודש מעמידים הפיצוי על 3,796,924 ₪. כך גם סברה ב"כ התובע, כי הינו נזקק לעזרה במשק הבית - בניקיון ובאחזקה, על בסיס עוזרת בעלות של 45 ₪ לשעה ו- 6 שעות לשבוע ובסך הכול יש לפצותו לעבר בסך של 149,620 ₪ ולעתיד 367,352 ₪. הנתבעת מצידה שוללת פיצוי עפ"י הלכת אקסלרד מכל וכל. לטעמה, באותו הליך נדון עניינו של נכה בשיעור של 100% קוואדרופלג מלא המשותק בכל 4 גפיים ללא יכולת שליטה על סוגריו, מה שאינו קרוב למקרה דנן. התובע גם אינו זקוק לעזרה על בסיס יומיומי או להשגחה, במיוחד כשאין לו כל מחשבות אובדניות המהוות איום או סכנה לחייו. התיעוד הרפואי הסמוך לתאונה מעלה כי התובע היה מגיע בגפו לטיפולים רפואיים, וכיום מזה 5-6 שנים אינו מטופל לא בתחום האורטופדי ולא הנפשי ולפיכך אינו זקוק לליווי. כך גם לא נובע צורך זה מחקירת ד"ר גרופר בביהמ"ש. ביחס לעבר, ומאחר והעזרה התקבלה מבני משפחתו, בקשה הנתבעת להעריכה בסכום של 36,000 ₪ לתקופה בה אי הכושר היה מוחלט וכן חלקי בשיעור של 49% לפי חישובו של ב"כ הנתבעת, ובאשר לעתיד עד תוחלת החיים - 80,000 ₪. 21. הסכומים להם עותרת ב"כ התובע הינם גבוהים ומופרזים ואינם עומדים בקנה אחד עם נזקי התובע בכלל ונכותו התפקודית כפי שקבעתי לעיל, בפרט. צודק ב"כ הנתבעת כי ביחס לעבר, יש חובת הצגת ראיות אודות הוצאות אלה, אלא שלא נמצאו ראיות בדבר עזרה בשכר, מכאן שקיים קושי אמיתי בקביעת שיעור ההוצאה המוצדקת בנסיבות לבני משפחת התובע. בכל מקרה, לא סברתי כי שיעור הפיצוי כפי שעולה מהלכת אקסלרד מתאים והולם נסיבות המקרה, אם כי אין להתעלם מאידך מהעזרה לה זכה התובע באופן פרטני מאחיו וזוגתו כמו גם מיתר בני המשפחה. מעבר לכך, נכותו האורטופדית פוגמת במיוחד באפשרות ניהול ענייניו באופן שוטף כאדם בריא מה שמצדיק לטעמי פיצוי בגין עזרת זולת, אם כי בשיעורים אחרים מאלה להם עותרת באת כוחו, הן בהיבט עזרת הזולת והן בהיבט עזרה במשק הבית. לפיכך סברתי, כי בתקופת אי הכושר המוחלט, היינו למשך 27 חודשים ובמכפלת 4,000 ₪ לחודש, יעמוד הפיצוי על 142,916 ₪, כולל ריבית מחצית תקופה. ביחס ליתרת התקופה עד ליום מתן פסק הדין, ולפי חישוב חודשי בן 3,000 ₪, לרבות ריבית מחצית תקופה, יעמוד הפיצוי על 287,280 ₪. לעתיד, ועפ"י חישוב חודשי בן 3,000 ₪, עד תוחלת חיים 930,000 ₪. סה"כ לעבר ולעתיד 1,360,196 ₪. דיור והתאמת דיור 22. לטענת ב"כ התובע בסיכומיה, ערב התאונה התגורר התובע עם הוריו. לאחריה נאלצה המשפחה לשכור דירה אחרת שהביאה לעלייה בהוצאות כאשר דירתם הושכרה במחיר הנמוך ממחיר שכירת הדירה החדשה. לאחר שנת שכירות אחת משלא הצליחו הורי התובע למצוא שוכר לדירתם הם נאלצו לחזור לדירתם המקורית ואילו התובע שכר עם אחיו הבכור רובי דירה אחרת עם מעלית המתאימה לצרכיו. כך מתגוררים הם יחדיו ממאי 2003 ואליהם אף הצטרפה סוזי אשת האח רובי לאחר שנישאו. מדובר בדירה צנועה וזולה ויש לחשב עלות הדיור בשיעור של 1,600 ₪ לחודש, המהווים מחצית העלות החודשית לעבר. בסך הכול לעבר יש לפצות בסכום של 172,800 ₪, כמו כן יש להתאים דירה לתובע בלבד לעתיד יחד עם עזרת צד ג' שיתגורר עמו עם קבלת הפיצויים בשיעור של 800 ₪ לחודש, המהווים תוספת למחיר דירה רגילה אותה יכול היה לשכור התובע אלמלא התאונה. בסך הכול לעתיד יש לפצות לטענת ב"כ התובע בסכום נוסף של 253,128 ₪. ב"כ הנתבעת סבר שהתובע אינו זכאי לפיצוי כלשהו בגין דיור, שכן אינו מרותק לכסא גלגלים. כך גם איש מהמומחים לא סבר שהתובע נזקק לכך. מעבר לכך, לא צורפה כל חוות דעת מתאימה לעניין זה ואף לא הופנו שאלות מתאימות לאורטופד שנחקר על חוות דעתו. 23. כשלעצמי, לא סברתי שיש מקום לפיצוי בגין דיור או התאמת דיור כלשהי לתובע. התובע לא צירף כל ראיה לכך שהינו נזקק באופן מיוחד לדירה משודרגת על פני זו של הוריו, מה גם שלא יכולתי ללמוד מחומר הראיות, אפילו סברתי שהתובע במצבו הרפואי זקוק לדירה בקומת קרקע או דירה עם מעלית, מה ההפרש בעלויות השכירות בין דירה עם מעלית לדירה ללא מעלית באזורים הסמוכים למקום מגוריו ערב התאונה לפיכך, אין מקום לפיצוי בגין ראש נזק זה. מיותר לציין, כי עם קבלת הפיצוי יוכל התובע לשכור לעצמו דירת מגורים המתאימה ליכולות השתכרותו כפי שעלו במהלך הדיון כאשר מסכום זה יפריש לטובת שכר דירה מתאימה באופן שישיב את מצבו לקדמותו ככל צעיר בגילו המבקש לשכור דירה. נסיעות 24. לטעמה של ב"כ התובע, מאחר והתובע לא מתנייע באופן עצמאי, חדל לנהוג והינו מוסע על ידי אחרים, בהיותו סובל מחרדות וכן אינו מסוגל לנסוע בתחבורה ציבורית, יש לפצותו בעלות נסיעה עודפת המתייחסת ל- 2-3 נסיעות שבועיות במוניות לצרכיו השונים הקשורים לתאונה בעלות של 40-50 ₪ ובסך הכול לעבר על 86,500 ₪ ולעתיד על 217,874 ₪. הנתבעת סבורה, כי סכום הפיצוי המבוקש עומד על 900 ₪ לחודש. יחד עם זאת, לא המציא התובע חוות דעת מתאימה בעניין זה ואינו מוכיח מהן ההוצאות העודפות לניידותו מעבר לצרכיו הרגילים אלמלא התאונה. מחומר הראיות למד ב"כ הנתבעת כי שיעור ההוצאות לעניין זה הינו בדוחק 3,000 ₪, מה גם שלא קיים כל אישור לכך שהתובע אינו יכול לנסוע בתחבורה ציבורית ככל האדם, כשמובן שהוא אינו יכול להרשות לעצמו לנהוג בזבזנות ואי הקטנת הנזק ולפיכך סבר ב"כ הנתבעת כי הפיצוי לעבר באופן גלובלי יעמוד על 20,000 ₪ ולעתיד על 35,000 ₪. 25. צודק ב"כ הנתבעת כי אין בידי ביהמ"ש ראיות מתאימות לשיעור ההוצאות העודפות המגיעות לתובע בראש נזק זה כתוצאה מנכותו. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה ולפיה נזקי התובע ברובם הינם נזקים אורטופדים הקשורים לגפה התחתונה באופן המונע ממנו ניידות כשל אדם רגיל ולפיכך סביר בעיני כי יהא נזקק להוצאות נסיעה עודפות על אלה שהיו לו ערב התאונה. בהעדר חוות דעת מתאימה לנושא זה, סביר בעיני כי שיעור הוצאות לעבר בסכום גלובאלי יעמוד על 60,000 ₪ ו- 150,000 ₪ לעתיד באופן גלובאלי גם כן. תרופות וטיפולים רפואיים, לרבות אביזרים 26. לטעמה של ב"כ התובע, ממוצע ההוצאה החודשי לראש נזק זה עומד על 500 ₪ לעבר וכיום על 600 ₪ בתוספת עלות המשחות לטיפול במחלת הסבוריאה. כך גם יש לטפל בכאבים מהם ימשיך ויסבול התובע ולפיכך עלות התרופות בעבר עומדת על 76,965 ₪ ולעתיד על 375,840 ₪. כמו כן סברה ב"כ התובע, כי הוא נזקק לטיפולים פסיכולוגים ופסיכיאטרים פרטניים כאשר עלות פגישה עם פסיכולוג עומדת כיום על 450 ₪ ולמשך יתרת תקופת חייו של התובע על 1,183,896 ₪. מעבר לכך עתרה לפיצוי נוסף בגין התייעצות עם רופאים מקצועיים, תשלום עבור אביזרים, ביקור בחדר מיון, לעבר בסכום של 9,720 ₪ ולעתיד 28,477 ₪. ב"כ הנתבעת בדעה כי עפ"י חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ובמיוחד לאחר חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), תשס"ט-2009 (להלן: "חוק ההתייעלות"), חובת מימון הטיפולים הרפואיים מוטלת כולה על קופות החולים כולל דמי ההשתתפות העצמית. כך גם כוללים הטיפולים טיפולים פסיכיאטרים ופסיכולוגיים. התובע לא פנה לקבל טיפול מזה כ- 5 שנים ולכן ספק אם כלל נזקק לכך. באשר להוצאות המבוקשות לתרופות ציין, כי עיון בקבלות מלמד כי חלק בלתי מבוטל מהן צולם מספר פעמים וכי קיימים חודשים בהם לא מצוינת צריכה, התרופות החודשיות הנדרשות הן בשל מחלת הסבוריאה וכן תרופה אנטי דלקתית מסוג סלברה, כאשר למשחת העור אין קשר סיבתי לתאונה, ולגבי הסלברה היא מצויה בסל הבריאות ואין מקום לפצות בגינה. יחד עם זאת, הסכימה לפיצוי בשיעור של 30,000 ₪ לעבר ולעתיד. 27. כשלעצמי סברתי, כי התיעוד עפ"י קבלות בשל הוצאות רפואיות וטיפולים משלימים עומד החל משנת 2002-2007 על סכום העולה על 50,000 ₪. לאור חוק ההתייעלות, ואפשרות לקבל מלוא הטיפולים הרפואיים הנדרשים לתובע כמו גם דמי ההשתתפות העצמית במסגרת קופת חולים, סברתי כי נכון יהא לפצות בגין הוצאות העבר וטיפולים נוספים לעתיד בסכום גלובלי כולל של 150,000 ₪, במיוחד לאור העדר טיפולים רפואיים פרטניים לתובע בשנים האחרונות. הוצאות צפויות נוספות 28. בסיכומיה עתרה ב"כ התובע להוצאות נוספות בגין הצורך בשיקום מיני ועלויות כדורי ויאגרה, בשיעור של 150,000 ₪, כך גם עיסוי, פיזיותרפיה וטיפולים אלטרנטיביים לשחרור כאבים בהיותם מוגבלים על ידי קופ"ח וצפויים להתעצם עם השנים, בסכום של 150,000 ₪ כשמעבר לאלה קם הצורך בתקשורת וצרכי בידור עבור התובע המסתגר בביתו בסכום של 30,000 ₪ לכל שנותיו. 29. הנתבעת טענה, כי התובע לא הוכיח כל צורך בהוצאה בגין בעיה בתפקוד מיני. מעבר לכך, הוצאות בגין עיסוי, פיזיותרפיה וטיפולים רפואיים אינם דרשים כפיצוי נפרד וקשורים להוצאות הרפואיות הכוללות של התובע, ובכל מקרה תקשורת וצרכי בידור בשל הסתגרות התובע בביתו אינם מצדיקים פיצוי כלשהו. 30. מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעת בראש נזק זה, לא הוכח כי התובע נזקק לשיקום מיני באמצעות מומחה רפואי כלשהו, העיסוי, הפיזיותרפיה והטיפולים הרפואיים הנדרשים נישומים במסגרת ההוצאות הרפואיות ואין מקום לפצות בגינם בנפרד. כך גם לעניין תקשורת וצרכי בידור שלא ראיתי כל מקום להוצאה נוספת בגינם, רק בשל טענה כי התובע מסוגר בביתו וללא כל הצדקה רפואית לכך. ניכויים 31. ב"כ התובע הודתה כי התובע לא הגיש תביעה למל"ל לקצבת נכות כלשהי, אך עשה כן בסמוך למועד הגשת הסיכומים. לאחר ובעקבות חקירת ד"ר גרופר, המאפשרת נכות פסיכיאטרית בשיעור 30% בנוסף ל- 40% הנכות האורטופדית. בכל מקרה, התובע לטעמה היה זכאי להימנע מהתמודדות עם הרשויות בהליך שהוא חסר כוח להתמודד עמו ולהעמידו בסיכון כפול כלשונה, ומכאן שאין לראות באי פניית התובע למל"ל פעולה בלתי סבירה או שלא בתום לב. מכל מקום, התביעה טרם הוכרעה במל"ל ואין לנכות גמלאות מל"ל רעיוניות לעבר כשתובע לא יזכה לקבל בגינם גמלה כלשהי למעט 12 חודשים קודם להגשת תביעתו, ולעתיד כאמור טרם התקבלה גמלה כלשהי. בכל מקרה, וככל שתתקבל תביעת התובע במל"ל ותיקבע לו קצבה, תוגש חוות דעת אקטוארית מטעם הנתבעת לביהמ"ש ואז ניתן יהא לנכות את חלקה היחסי עפ"י דין. ב"כ הנתבעת סבר, כי התובע נהג שלא בתום לב כשלא פנה למל"ל. בכל מקרה, ככל שיקבע ביהמ"ש את שיעור נכותו של התובע כפי גרסת הנתבעת, לא יהא התובע זכאי לגמלת נכות כללית או לגמלת ניידות, אולם ככל שלא תתקבל גרסת הנתבעת, צרפה הנתבעת חוו"ד אקטוארית המפרטת תקבולים אפשריים לניכוי רעיוני. בכל מקרה אין לטעמה לקבל את עמדת התובע לפיה יש להקפיא סכום גמלאות רעיוני עפ"י הנכות התפקודית שיקבע ביהמ"ש. עוד טענה הנתבעת, כי התובע נמנע גם מלהזכיר את גמלת הניידות לה הוא זכאי. בתאריך 22.6.2011 פנתה ב"כ התובע בבקשה נפרדת להוציא חוו"ד אלה מסיכומי הנתבעת בהיותן מוגשות שלא כדין. הפניתי הבקשה לתגובת ב"כ הנתבעת אלא שתגובה לא הגיעה במועד. לפיכך, לא אתייחס לחוו"ד אלה כשלעצמן. 32. לא יכולתי שלא להתרשם מהעובדה ולפיה התובע לא עשה די על מנת להקטין את נזקיו בהיבט זה של פנייה למל"ל לשם קבלת גמלת נכות כללית וקצבת ניידות, הן בשל תאונה זו והן בשל מצבו הרפואי קודם לה, בין באשר לנכות אישית שאינה קשורה לתאונה כלשהי בעבר, ובין בהתייחס לתאונה שעבר ב- 1998. מיותר לציין, כי פניה שכזו יכול והיתה מולידה תגמולים שהיו מסייעים לתובע רבות לאורך התקופה בת 10 השנים שחלפה ממועד התרחשות התאונה עד כה. לפיכך, סביר להניח, שהתובע פגע בעצמו לכל אורך תקופה זו. למרות פגיעה זו, לא סברתי כי יש לנכות באופן רעיוני גמלת הנכות שיקבל התובע, ככל שיקבל, לתקופה שקדמה ל- 12 החודשים ערב הגשת תביעתו למל"ל. בכך לטעמי יפגע התובע פעמיים. פעם מחמת זו שלא פנה למל"ל לכל אורך השנים ופעם נוספת מאחר ויופחת מהפיצוי המגיע לו, פיצוי אותו לא יקבל מאיש, למרות שנקבעו לו שיעורי נכות לא מבוטלת הן רפואית והן תפקודית. לפיכך סברתי, כי מן הראוי להקפיא מהפיצויים המגיעים לתובע נשוא תובענה זו, הן בהיבט של הנכות הכללית והן בהיבט של קצבת הניידות, סכום כולל של 500,000 ₪. עם קבלת תביעת התובע במל"ל תוגש חוות דעת אקטוארית הן בנכות כללית והן בקצבת ניידות וייערך חשבון סופי באופן שהנחה ביהמ"ש העליון, כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין בפסק דין רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' (לא פורסם- 27.3.2011). ככל שתיוותר יתרת זכות לטובת התובע, היא תשולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל ובתוספת שכ"ט עו"ד כדין. סיכום 32. נזקי התובע הינם כדלקמן: א. הפסדי השתכרות לעבר 465,926 ₪. ב. הפסדי השתכרות לעתיד 1,202,011 ₪. ג. הפסדי פנסיה לעתיד 83,397 ₪. ד. נזק לא ממוני 116,064 ₪. ה. עזרת צד ג' וליווי 1,360,196₪. ו. נסיעות 210,000 ₪. ז. הוצאות רפואיות 150,000 ₪. סך הכול 3,587,594 ₪, בניכוי 500,000 ₪ שיוקפאו כאמור לעיל. היתרה בסך 3,087,594 ₪ תישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. מעבר לסכום זה, תישא הנתבעת באגרת המשפט בה נשא התובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הוצאתה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך 25,000 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך 465,609 ₪, כאשר סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת פסק הדין. המזכירות תשלח עותק פסק הדין בדואר לצדדים. ניתן היום, א' תמוז תשע"א, 03 יולי 2011, בהעדר הצדדים. שבר