1. עניינה של המחלוקת נשוא תיק זה, הוא טענת התובעים לפיה הפרה הנתבעת, רשות מקומית, ששטחה גובל בבתי התובעים, את חובותיה כלפי התובעים, בקשר עם הקמת מיגון אקוסטי שיחצוץ בין שטח מרכז הספורט של הנתבעת, לבין בתי התובעים. 2. עיקר העובדות הדרושות לעניין 2.1 התובעים היו בעת הרלוונטית לתובענה, תושבי היישוב סביון. הנתבעת הינה רשות מקומית ששטח שיפוטה גובל, בין היתר ביישוב סביון. בתחום השיפוט של הנתבעת מצויה חלקת קרקע הידועה כחלקה 351 בגוש 6720 (להלן: "הקרקע"), שהיא בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. הקרקע גובלת בבתי התובעים, המצויים ברחוב אמירים בסביון. 2.2 הנתבעת יזמה הכנת תכנית בניין עיר על הקרקע שייעודה מבני ציבור ובכללם מרכז ספורט ובית ספר (להלן: "מרכז הספורט"), הידועה בשם תכנית מפורטת מספר ממ/5056 (להלן: "התב"ע"), שאושרה למתן תוקף בשנת 1990. לתוכנית הוגשו התנגדויות של תושבי סביון אשר טענו כי יהיה בתכנית כדי לפגוע בנכסיהם. לאור ההתנגדויות, נקבע בתב"ע כי בין מרכז הספורט לבין בתי סביון, יהיה חיץ בשטח של 25 מטר, וכי היתרי בנייה יינתנו רק על סמך תוכניות בינוי, באשור הועדה המחוזית אשר תלווה בדוח השפעה על הסביבה (סעיף ה.3. לתקנון התב"ע). 2.3 בהמשך, ביום 1.9.93 החליטה ועדת המשנה של הועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז, לאשר תכנית לאולם הספורט ולמגרשי הכדורגל. בסביבות חודש דצמבר 1993, החלה הנתבעת בבניית גדר, בשטח האמור להיות שטח ציבורי פתוח בתחום התכנית דנן. הגדר נבנתה לטענת תובעים במרחק של 2 מ' מהקצה הדרומי של התוכנית ולא בקצה הצפוני של השטח הציבורי הפתוח, ובאופן שהיה בו לסכל, כך לעמדת התובעים, את הקמת החיץ בין מרכז הספורט לבין בתי התובעים, לפי התב"ע. 2.4 בנסיבות אלה, הגישו התובעים ובהם התובע 1 (להלן: "גת"), והתובע 10 (להלן: "אלרואי"), בשנת 1993, תביעה לבית משפט השלום בפתח תקווה, לצו מניעה נגד הנתבעת בקשר עם עבודות שנעשו בקרקע, להקמת גדר (ת.א. 3540/93). בית המשפט העניק צו מניעה זמני, אשר הוארך פעם אחר פעם, כאשר במהלכו ניהלו הצדדים משאים ומתנים. בסופו של דבר הסתיימו המגעים בהסדר פשרה לו ניתן תוקף של פסק דין ביום 9.2.97 (להלן: "הסדר הפשרה"). בהתאם להסדר הפשרה, נקבע כי תוקם סוללה אקוסטית בגובה של עד 4.6 מטר, תוך אפשרות לתובעים להקים סוללה אחרת. הסדר הפשרה, לו צורף תשריט, קובע בין היתר: כל בנייה שתבנה הנתבעת על הקרקע תהייה לפי תכנית שצורפה כנספח להסכם הפשרה, ובהתאם להסדרים אקוסטיים שייקבעו על ידי מהנדסי אקוסטיקה מטעם שני הצדדים. "דרישה מיוחדת שתוסכם ע"י המהנדסים, ושעלותה אינה בתקציב המועצה, תשולם ע"י המבקשים (התובעים -א.א.) אם יעמדו עליה." עוד הוסכם: "2. בנוסף יהיו המבקשים (התובעים -א.א.) רשאים להקדים הקמת הסוללה המופיעה בתכנית נספח א' ו/או קטעים ממנה - על פי בחירתם של המבקשים (התובעים -א.א.) ועל חשבונם". אמצעי מיגון נוספים יוכלו המבקשים (התובעים -א.א.) להתקין בשטח המקרקעין לאחר תיאום עם המשיבה (הנתבעת -א.א.) וקבלת הסכמתה". (ההדגשה אינה במקור - א.א.) 2.5 יצוין כי במגעים להסדר הפשרה נטלו חלק גם ראש המועצה המקומית של הנתבעת, מר אבישי לוין (להלן: "לוין"), התובע גת ורעייתו, התובעת 2, ואחרים ובכללם, עורכי הדין של הצדדים, יועצים מקצועיים ועוד. 2.6 בהמשך, יזמה הנתבעת תכנית בינוי למרכז הספורט, אשר לוותה בחוות דעת סביבתית מיום 9.3.95 (להלן: "חוות הדעת הסביבתית"). תכנית הבינוי אושרה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה ביום 13.11.95 (להלן: "תכנית הבנוי"). בתכנית הבנוי נקבע כי בגבול הדרום מזרחי של מרכז הספורט תוקם סוללה אקוסטית בגובה של 4-5 מ' (להלן: "הסוללה האקוסטית"). 2.7 ביום 23.3.98 ניתן על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה מרכז, היתר בנייה מס' 49997 להקמת מרכז הספורט הכולל חדרי חוגים, בריכת שחייה, אולם ספורט (להלן: "ההיתר למרכז הספורט"). להיתר למרכז הספורט נלווה מטבע הדברים, תשריט (גרמושקה), של המבנים המיועדים להבנות על הקרקע, וכן צורפה תכנית פתוח השטח, לרבות הסוללה האקוסטית. החשוב לענייננו הוא אחד התנאים שבהיתר הבנייה למרכז הספורט הקובע: "השלמת קיר אקוסטי תוך חצי שנה מיום הוצאת ההיתר". (להלן: "התנאי"). 2.8 בהמשך, התקשרה הנתבעת בהסכם עם חברה קבלנית בשם "מגיד מהנדסים בע"מ" (להלן: "הקבלן"), לבניית מרכז הספורט. תחילת העבודות נקבעה ליום 1.4.98, ובמהלך ביצוען, לאחר שהשלד הושלם, הודיעה הנתבעת לקבלן ביום 19.10.98, כי מחמת קשיי תקציב, יופסקו העבודות. זאת היה עוד בטרם נבנתה הסוללה. 2.10 בינואר 1998, עוד קודם להוצאת היתר הבנייה למרכז הספורט, שכרו התובעים את שירותיה של אדריכלית הנוף מירה יעקובסון (להלן: "האדריכלית"), אשר הכינה את התכנון המפורט של הסוללה (סעיף 2.2 לחוות דעתה). בהמשך נשכר על ידי התובעים גם מר גיל ברנדר מחברת אתגר א. הנדסה בע"מ, כמנהל ומפקח הקמת הסוללה (להלן: "המפקח"). האדריכלית תכננה בחודשים 06/98-08/98 (סעיף 2.4 לחוות דעתה), סוללה אקוסטית השונה מזו שהייתה מיועדת לקום לפי ההיתר. התכנית כוללת סוללה גבוהה יותר מעובה יותר, כמו גם מסלעות, מבנה לעגלות אשפה, ערוגה למיקום צוברי הגז ועוד. 2.11 בין לבין, סמוך לאחר תחילת העבודות, במחצית 1998, פנו גת ורעייתו (סעיף 23-24 לתצהיר גת), לנתבעת, נוכח המטרד שגרמו אלה לתובעים, לטענתם, וביקשו פגישה דחופה עם לוין. לדבריו של גת, נוכח ההיענות המינורית, אם בכלל של הנתבעת להקים את הסוללה, הוחלט על ידי גת ואלרואי לממש את הזכות לפי הסדר הפשרה ולבנות את הסוללה על חשבונם. בין הצדדים, קרי התובעים לנתבעת, הוסכם על מימוש זכות התובעים לפי הסדר הפשרה. גת אף חתם לבקשת הנתבעת, ביום 29.11.98 על מכתב הסכמה המופנה אליה (להלן: "מכתב הויתור"). במכתב הויתור אישרו התובעים, בין היתר כי הקבלן יבצע את בניית הסוללה האקוסטית, בפיקוח התובעים ועל חשבונם של התובעים ובתאום עם נציגי הנתבעת. עוד אישרו התובעים במכתב הוויתור כי לא תהיה לתובעים כל טענה ותביעה כתוצאה מהקמת הסוללה, וכל הכרוך והקשור בכך ובין היתר יפעלו התובעים לפי סיכום תאום עבודות מיום 5.11.98. 2.12 במקביל, קודמו הליכי התכנון של הסוללה, על ידי האדריכלית, ובכלל זה במגעים בינה לבין מהנדסת הנתבעת, הגב' בן שחר ואחרים, באשר לאופי ומהות הסוללה המיועדת. סופו של דבר, ביום 11.2.99 ניתן היתר בנייה מספר 50594 לבניית סוללה אקוסטית, כאשר בעלת ההיתר היא התובעת 2 (להלן: "ההיתר להקמת הסוללה"). יודגש כי לפי ההיתר להקמת הסוללה, תוקם סוללה אקוסטית במתכונת שונה לחלוטין מזו המתוכננת לפי ההיתר להקמת מרכז הספורט. 2.13 עבודת הסוללה בוצעה הלכה למעשה, בין השנים 1999-2000, על חשבון התובעים, תוך השקעה מזמנם ומרצם ובפיקוח ומעקב אחר ביצועה. כל אותה עת, עבודות בניית מרכז הספורט פסקו, ובנייתו חודשה רק בחלוף מספר שנים. 2.14 לעמדת התובעים, רק בחודש יוני 2003, או בסמוך לכך, בעת שהיועץ האקוסטי מטעמם, מר סוקר, ביקש לעיין בהיתר הבנייה למרכז הספורט, נודע להם לראשונה, לתדהמתם ולהפתעתם כי בהיתר האמור, נכלל תנאי לפיו יש לבנות את הסוללה האקוסטית תוך ששה חודשים מיום מתן ההיתר. קרי, הנתבעת הייתה מחויבת על פי היתר הבנייה לבנות את הסוללה האקוסטית, תוך זמן קצוב. 3. עמדת התובעים 3.1 לעמדת התובעים, בכל התקופה בה קיימו מגעים עם הנתבעת להקמת הסוללה ועד 2003, הם לא ידעו על התנאי בהיתר למרכז הספורט, המחייב הקמת הסוללה האקוסטית, ואיש מאנשי הנתבעת עמם עמדו בקשר, אף לא טרח ליידע אותם על התנאי האמור. לדידם, הנתבעת הסתירה את העובדה שההיתר למרכז הספורט מותנה בהקמת הסוללה האקוסטית תוך שישה חודשים ממועד הוצאת ההיתר, ובכך גרמה לתובעים להוציא את כספם, במרמה ותוך עשיית עושר ולא במשפט. לדידם, אם הנתבעת הייתה מקיימת את חובת הגילוי ובאופן שהייתה מגלה את שהיה עליה לגלות, קרי שעל פי ההיתר למרכז הספורט, חובה להקים את הסוללה האקוסטית תוך ששה חודשים מתחילת העבודות, הם לא היו בונים את הסוללה על חשבונם. כך, לדידם, התעשרה הנתבעת שלא כדין על חשבונם. 3.2 התובעים טוענים בנוסף כי ההיתר למרכז הספורט, אינו מאפשר את הקמת הסוללה האקוסטית, שכן נעדר פרטים חיוניים, היה רק פריט גולמי שלא ניתן לביצוע. משכך, היה נדרש תכנון מפורט של הסוללה האקוסטית והוצאת היתר בנייה ייעודי להקמתה. 3.3 נטען כי הנתבעת הציבה לתובעים דרישות ותנאים בקשר עם הקמת הסוללה האקוסטית, התואמים את צרכיה, ושאין בינם לבין צרכי התובעים ולא כלום, דבר שחייב אותם לעלויות יקרות שלא לצורך. 3.4 התובעים משתיתים את תביעתם על עשיית עושר ולא במשפט מצד הנתבעת כלפיהם, על התרשלותה, התנהגות בחוסר תום לב, תוך הצגת מצג שווא ועוד. 3.5 התובעים מכמתים את עלויות הקמת הסוללה האקוסטית על חשבונם בסך של 2,112,886 ₪ כערכו, ליום 31.12.00, בהתאם לחישוב האדריכלית, ועותרים לחייב את הנתבעת בתשלומו. 4. עמדת הנתבעת הנתבעת מכחישה את טענות התובעים. 4.1 לעמדת הנתבעת, ידעו התובעים ו/או היה עליהם לדעת על התנאי בהיתר למרכז הספורט, בדבר בניית סוללה אקוסטית תוך שישה חודשים מיום הוצאת ההיתר. לפיכך גורסת הנתבעת, כי לא העלימה או הסתירה מהתובעים את קיומו של התנאי האמור. הנתבעת מצביעה על מעורבותם של התובעים בהליכי התכנון והקמה של מרכז הספורט, בקיאות בנעשה, לרבות הסתייעות באנשי מקצוע בתחום. כל אלה, כך לטענתה מחייבים את המסקנה בדבר ידיעתם על התנאי. 4.2 הנתבעת טוענת כי שיקולים אישיים של התובעים, הניעו אותם להעדיף הקמת סוללה השונה בהיקפה מזו המיועדת להבנות על פי ההיתר למרכז הספורט, בעלות ניכרת מזו שהייתה אמורה לקום על פי ההיתר למרכז הספורט. לכן בחרו להקים אותה על חשבונם, וכזכותם על פי הסכם הפשרה. 4.3 הנתבעת מכחישה את טענת התובעים לפיה התוכנית להקמת הסוללה לפי ההיתר למרכז הספורט לא הייתה מפורטת דיה וכי נדרש היה היתר ספציפי לסוללה האקוסטית. עוד נטען בהקשר זה, כי טענת התובעים מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן הועלתה רק במהלך שמיעת הראיות. 4.4 הנתבעת נסמכת גם על מכתב הויתור, וטוענת כי קיימת מניעות מצד התובעים בהגשת תביעתם. 5. הפלוגתאות הפלוגתאות הדרושות להכרעה בתיק זה, הן כדלקמן: 5.1 האם התובעים ידעו או היה עליהם לדעת על ההיתר למרכז הספורט ובגדרו על התנאי בדבר בניית סוללה אקוסטית תוך שישה חודשים מהוצאתו. 5.2 בהנחה ולא, האם התובעים היו מסתפקים בהקמת הסוללה האקוסטית כמות שמיועדת להבנות לפי התוכנית להקמת מרכז הספורט או שמא היו בוחרים בכל מקרה, לבנות את הסוללה האקוסטית כמות שנבנתה בסופו של דבר. 5.3 מחלוקת נוספת היא, האם ניתן היה לבנות את הסוללה האקוסטית לפי ההיתר למרכז הספורט, כגרסת הנתבעת או שהיתר זה ביחס לסוללה האקוסטית לא סיפק והיה צורך בהכנת בקשה להיתר ייעודי לסוללה האקוסטית ובנייה על פיו, כעמדת התובעים. טענה זו היא לאחר ובכפוף לבחינת טענת הנתבעת לפיה היא מהווה הרחבת חזית אסורה. 5.4 כפוף לאמור, יהיה מקום להכריע בשאלת שיעור הסכום המגיע. 6. הראיות התובעים הגישו שני תצהירים, האחד של גת והשני של אלרואי. בנוסף הוגשה מטעמם גם חוו"ד של האדריכלית. אף הנתבעת הגישה שני תצהירים, האחד של לוין והשני של מר אבנר אקרמן - מהנדס המועצה כיום. עוד הגישה הנתבעת חוו"ד מומחה מטעמה של המהנדס דוד סקלי (להלן: "סקלי"). 7. נוכח חילוקי הדעות בין הצדדים, התקבלה הצעת בית המשפט לפיה ימונה מומחה מוסכם מטעם בית המשפט אשר יחווה את דעתו בשאלת הצורך בבקשה ייעודית להיתר להקמת הסוללה האקוסטית, וכמות שהוגדר לו: 7.1 האם היתר הבניה למרכז הספורט אפשר את הקמת הסוללה. באם לא, מה נדרש היה כדי לבנות את הסוללה? עוד נדרש המומחה לבדוק האם הדרישה הנוספת, ככל שישנה, מחייבת הוצאת היתר חדש או תיקון להיתר? או ששאת אלה, ככל שנדרשים ניתן לבצעם במסגרת ההיתר הקיים. סוגיה נוספת לפתחו של המומחה הייתה, האם לצורך הקמת הסוללה לפי היתר למרכז הספורט, נדרשו שינויים ותוספות לרבות בכל הקשור לתוואי הביוב, תעלת בטון פתוחה לניקוז, חדר לעגלות אשפה, צוברי גז, שוחות ניקוז, דרך גישה לרכב חירום, דרך תחזוקה ולקו ניקוז? וככל שנדרשו כאלה, האם היה צורך בהיתר חדש או תיקון להיתר? 7.2 בהתאם למוסכם, מונה האדריכל איזי בלוך כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"). המומחה, לאחר בדיקה ופגישות עם הצדדים ובאתר מסר את חוות דעתו לשאלות שהתבקש. 7.3 המומחה סבור כי ניתן היה לבנות את הסוללה האקוסטית לפי ההיתר למרכז הספורט, ולא נדרשה כל בקשה נוספת או חדשה לצורך כך. עם זאת, ציין המומחה כי תוכנית הפיתוח שצורפה להיתר זה הייתה כללית בלבד, ולא היה בה כדי לאפשר את הפירוט המלא והדרוש למימוש התוכנית בפועל. לעמדת המומחה, על מנת לבצע את הקמת הסוללה נדרש היזם להכין תוכנית עבודה הכוללת תוכנית ונספחים כמקובל ובהם תכנון מפורט לרבות דרכים לשרות ואספקה, תוכנית עבודות עפר, תכנון מפורט לביתן עגלות אשפה, תכנית לקו הניקוז. את כל אלה, ניתן לעשות במסגרת ההיתר למרכז הספורט, קרי לא נדרש היתר ייעודי לסוללה האקוסטית. המומחה מבהיר את המובן מאליו כי אם התכנון המפורט משנה את התוכנית הכללית, באופן מהותי, יחייב הדבר הגשת בקשה חדשה להיתר הכוללת את השינויים. המומחה מדגיש כי התוכניות המפורטות כמות שהוכנו ע"י האדריכלית, אכן שונות בתכלית מהסוללה האקוסטית המתוכננת לפי היתר למרכז הספורט, ולפיכך נדרש היה היתר חדש או שינוי הקיים. בשולי חוות דעתו הוסיף המומחה הערה כללית, לפיה מניסיונו מחייבת ועדה מקומית, בדרך כלל, בעת מתן ההיתר את הכנת כל הנספחים והפירוט הנדרש לביצוע העבודות בפועל ולא מסתפקת בתוכנית פיתוח כללי, כמות שנעשה במקרה הנדון. עם זאת, ממשיך המומחה ומבהיר כי אין בהערתו האמורה כדי לאיין את ההיתר שניתן לבניית הסוללה המאפשר כאמור את הקמתה כמופיע בהיתר למרכז הספורט על נספחיו. 7.4 מחוות דעת המומחה עולה המסקנה לפיה מבחינה תכנונית, צודקת הנתבעת בטענתה לפיה ניתן היה לבנות את הסוללה לפי ההיתר למרכז הספורט, הגם שנדרשו תוכניות עבודה ונספחיהם כמקובל, לרבות דרכי שירות, תוכניות עפר, תכנון מפורט. משכך, לא היה צורך בהכנת בקשה להיתר ייעודי לסוללה האקוסטית, והוצאת היתר חדש. 8. התעשרות שלא כדין על מנת להוכיח קיומה של עשיית עושר ולא במשפט, על הטוען להוכיח, בין היתר, קיומה של התעשרות לא מוצדקת של הנפגע על חשבון הצד השני, וכקבוע בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט- 1979. לענייננו, על מנת שתקום התעשרות של הנתבעת על חשבון התובעים, שומה היה עליהם להוכיח שאם הנתבעת הייתה מקימה את הסוללה האקוסטית כמתחייב על פי ההיתר למרכז הספורט, הם לא היו פועלים להקמתה של זו, והיא בלבד הייתה נושאת בעלויות הכרוכות בהקמה. 9. לאחר בחינת טענות הצדדים, שמיעת העדים, ומארג הראיות הגעתי לידי מסקנה לפיה התובעים ידעו ולמצער אמורים היו לדעת על התנאים בהיתר למרכז הספורט, עוד קודם לבניית הסוללה האקוסטית על ידם, אך חרף זאת הם בחרו להקימה על חשבונם ומבלי שהתקיימו עילות לחייב הנתבעת בתשלום הנתבע, ואבאר: 9.1 ככלל, התרשמתי שהתובעים עקבו בדריכות על כל הכרוך בבנייה של מרכז הספורט, החל מתכנון ראשוני של התב"ע וכלה בהליכי הבנייה. אין מדובר במי שלא נתן דעתו, והתעורר יום אחד ומצא עצמו מופתע מבנייה הסמוכה לביתו. להתרשמות זו תימוכין רבים, כעולה מפרק העובדות שבפסק הדין, לרבות, אך לא רק נקיטה על ידם בהליך משפטי, שעה שסברו שיש בתב"ע כדי לפגוע בהם. 9.2 אין זה מתקבל על דעתי שהתובעים לא בדקו את היתר הבניה למרכז הספורט, כבר סמוך לעת שניתן, ולכל המאוחר עם תחילת העבודות, ועוד בטרם לקחו על עצמם לבנות את הסוללה האקוסטית על חשבונם. התנהגותם בעבר, עוד טרם תחילת ביצוע העבודות, מטה את הכף למסקנה כי בדקו בדוק היטב את תנאי ההיתר למרכז הספורט, סמוך להינתנו ולא יאוחר מסמוך לתחילת העבודות. במיוחד נכון הדבר שעה שהתובעים ידעו היטב כי לפי התב"ע חובה להקים גם סוללה אקוסטית, והיעלה על הדעת שלא יהיה לכך ביטוי בהיתר הבנייה? 9.3 מעדויות הצדדים, שוכנעתי כי התובעים ידעו ולמצער בחרו לטשטש את ידיעתם, בדבר ההיתר למרכז הספורט. כך, התובע גת העיד כי ידע על כך שאמורה להבנות סוללה וכדבריו "ידענו היטב" עמ' 68 שורה 23. יתכן שכגרסתו, התובעים לא ידעו פרטים על הסוללה שאמורה להיבנות, כהיקפה וכדומה, אך אין בידי לקבל גרסתם, כי לא ידעו על כלל על התנאי בדבר החובה לבנות את הסוללה האקוסטית. ואם עוד היה ספק בדבר, הבהיר זאת גת בהמשך עדותו: "ידענו שצריכה (הסוללה לקום - א.א.). נכון התשובה היא חד משמעית. נכון." (עמ' 69 שורה 4). 9.4 התובעים שכרו את שירותי האדריכלית עוד בטרם ניתן ההיתר למרכז הספורט, וזאת לשם מה אם לא לבחון את אופן הקמתה של זו, ובמידת הצורך, ככל שהסוללה אינה מספקת, הם יקימו אותה לפי צרכיהם ועל חשבונם. אין כל הסבר אחר המניח את הדעת, לשכירת האדריכלית. לא התעלמתי בהקשר זה מטענת התובעים לפיה שכרו את שירותי האדריכלית רק לצורך קבלת ייעוץ אקוסטי, בכל הקשור לרעשים שנגרמו על ידי בתי הספר והמתקנים שפעלו עוד קודם לעבודות הבנייה (ראה בין היתר סעיף 1 לסיכומי התשובה של התובעת), אך אין בידי לקבל את הגרסה. מהראיות עלה כי האדריכלית החלה בתכנון של עבודות סלילת החומה האקוסטית, עוד במהלך ביצוע העבודות לפי ההיתר למרכז הספורט ולא רק לאחר שפסקו, כך שיש להניח שנושא ההיתר האמור נבדק כדבעי קודם לכן. זאת ועוד, האדריכלית תכננה כבר בינואר 1998 סוללה בגובה של 70-71 מטרים (מעל קו האפס) לפי נ/1. מעיון במכתב האדריכלית שעוסק בסוללה האוקסטית עולה כי המדובר בתכנון על פרטיו די אם אציין כי המכתב מפרט את גובה הקירות התומכים, סוגי הסלעים והנטיעות המוצעות ובאופן שאינו מתיישב עם גרסת התובעים בדבר שירותיה של האדריכלית רק לצורך קבלת ייעוץ אקוסטי. זאת ועוד, בהמשך, בחודש פברואר 1998, ועוד בטרם ניתן היתר למרכז הספורט, סוכם במסגרת ישיבה שעסקה בתיאום הסוללה ונטלו בה חלק הצדדים לרבות האדריכלית על סוללה בגובה של בגובה של 70.5 מטרים (נ/2). זאת בהבדל מהגובה של הסוללה האקוסטית המיועדת לפי היתר למרכז הספורט של 69 מטרים. כלומר, אין עסקינן במי שנשכר לייעוץ רק לשירותי אקוסטיקה למניעת הרעשים בלבד, כטענת התובעים. 9.5 עבודות הקמת מרכז הספורט החלו בסמוך למועד צו תחילת העבודות 1.4.98. התובעים, המתגוררים בסמיכות לאתר העבודות, היו מודעים היטב לביצוען של אלה, החישו פעמיהם למשרדו של ראש המועצה של הנתבעת, ולא שוכנעתי כי לא בדקו את ההיתר שניתן לבחון לביצוע העבודות. 9.6 למעשה פרט לתובע גת, אין כל ראיות לפיהן לא ידעו התובעים על התנאי בדבר הקמת הסוללה האקוסטית בהיתר למרכז הספורט. התובע אלרואי כלל לא היה מעורב לדבריו בהליכי תכנון הסוללה. באשר לתובעת 2, רעייתו של גת, אפנה למכתבה למהנדסת הנתבעת מיום 17/11/98, באשר לביצוע עבודות הקמת הסוללה האקוסטית, קרי באמצעות קבלנים ששכרו התובעים, ובו היא מציינת שההוצאות הכרוכות בכך יחולו על התובעים. במכתב נאמר במפורש כי גם הנתבעת אמורה להיות מעוניינת בקידום בניית הסוללה ו"לו רק מטעמים פיננסיים". מכאן, שעולה מהמכתב כי התובעים היו מודעים לחובה להקמת הסוללה על פי היתר להקמת מרכז הספורט. התובעת 2 לא העידה, ולא ניתן הסבר אחר לפשר האמור במכתבה דנן. באשר לתובע גת, היחיד מכלל התובעים שטען כי התובעים לא ידעו על ההיתר למרכז הספורט. לדברי גת, בפגישתו עם ראש המועצה נאמר לו שאין בכוונת הנתבעת להקים את הסוללה האקוסטית. מעדיף אני את גרסת לוין על פני גת ומכל מקום, אין בידי לקבל את דבריו כי לא ידע על תנאי ההיתר למרכז הספורט, זאת בין היתר שאם יש ממש בדבריו, באשר לנאמר לו על ידי לוין, מצופה היה כי יהיה לכך ביטוי בכתובים, ולמצער מכתב של גת אשר בו יופיע הדבר. הדעת גם נותנת שראש המועצה, לוין, לא היה מסתיר מהתובעים, שהכיר אותם, את יכולתם ואת יועציהם, תנאי בהיתר הבניה, שאין קושי לבררו. 9.7 טעם נוסף למסקנתי דנא הוא בכך שהתובעים שכרו לצורך הקמת הסוללה האקוסטית את שירותי הקבלן שביצע עבור הנתבעת את עבודות הקמת מרכז הספורט. הדעת נותנת כי הקבלן שהכיר את תנאי ההיתר למרכז הספורט, אותו בנה, היה מודע גם לתנאי בדבר הקמת הסוללה האקוסטית, ומכאן שנושא זה אמור היה לעלות במסגרת המגעים בין התובעים לבין הקבלן. התובעים לא טרחו להעיד את הקבלן שיעיד אחרת והדבר עומד להם לרועץ. 9.8 גת סיפר על היחסים העכורים עם לוין ואנשי הנתבעת עמו (עמ' 74 שורות 15-20). לפיכך, על רקע החשדנות והיחסים האמורים, שומה היה על התובעים לבדוק ביתר הקפדה את כל התנאים בקשר עם הקמת מרכז הספורט, ובכללם נושא הסוללה האקוסטית, דבר שלטעמי נעשה. חרף האמור, הודו גת ואלרואי כי טעו שעה שלא בדקו את ההיתר למרכז הספורט (אלרואי עמ' 68-69; גת עמ' 72); לכן אין לאלה אלא לבוא אל עצמם בטרוניה שלא בדקו כדבעי את ההיתר בטרם הסכימו לבצע את עבודות הבניה על חשבונם. 10. גם אם התובעים עצמם לא ידעו על תנאי ההיתר למרכז הספורט, הם אמורים היו לדעת על קיומו, באמצעות בעלי המקצוע שהעסיקו. כך האדריכלית אשר הכינה מטעמם תכניות מפורטות להקמת הסוללה האקוסטית, אמורה הייתה לבדוק את תנאי ההיתר למרכז הספורט, שכן אין לשלול שתנאי ההיתר עשויים להשפיע על הסוללה האקוסטית, ממספר היבטים, החל מקרבתה לבינוי, למגרשי הספורט, דרכים וגישות וכדומה. במיוחד נכון הדבר, שהאדריכלית הייתה מעורבת בנעשה, עוד בטרם ניתן היתר הבנייה למרכז הספורט, קל וחומר שהוחל בביצוע העבודות, תוך כדי תכנון מפורט של הסוללה האקוסטית על ידי האדריכלית. 11. סבורני כי דין התביעה להידחות גם אם אקבל את עמדת התובעים לפיה הם לא עיינו בהיתר למרכז הספורט, בין בעצמם ובין על ידי מי מטעמם וגם אם לא הייתה עליהם חובה לבחון את תנאיו של זה. לעניין זה אבהיר כי אין חולק שהתובעים ידעו שהתב"ע מחייבת הקמת חיץ, וכי בהתאם להסכם הפשרה אמורה לקום סוללה אקוסטית שגובהה הוסכם אף הוא. בעלויות של כל אלה, על היזם קרי הנתבעת לשאת. לפיכך, שעה שהתובעים ניהלו מו"מ עם הנתבעת בדבר הקמת הסוללה האקוסטית, והציעו לממש את זכותם לפי הסדר הפשרה ולבנות אותה על חשבונם, שומה היה עליהם לדרוש מהנתבעת את השתתפותה בעלויות שנחסכו ממנה, שאחרת היו חלות עליה, אלמלא הסכימו התובעים לבנותה. דא עקא, התובעים בחרו שלא להתדיין עם הנתבעת על השתתפותה בעלויות אלה, לא כל שכן, אף ויתרו במפורש על כל תביעה ודרישה בעניין, כאמור במכתב הויתור. מכאן, שהתובעים לא ראו עניין לחייב את הנתבעת בכל עלויות שהן. גם אם ייטען על ידי התובעים שהרצון להקים את הסוללה מושתת על החשש שהנתבעת תעכב את הקמתה, מה מנע מהם לדרוש מהנתבעת את עלויות הקמתה, ולמצער לשלוח מכתב דרישה לאחר שזו הוקמה? 12. לא מן המותר להדגיש כי העלויות הצפויות של הקמת הסוללה האקוסטית לפי היתר למרכז הספורט, היו לא משמעותיות, וכעולה מחוו"ד סקלי, ותצהיר מהנדס הנתבעת. הדעת נותנת, שככל הנראה סכומים לא גבוהים אלו, הניעו את התובעים שלא להתמקח עם הנתבעת על עלויות שנחסכו ממנה, ולהעדיף את קידום תכנון והקמת הסוללה האקוסטית, באופן אותו רצו. ממכלול כל האמור, נראית בעיני עמדת הנתבעת כי לא ידעה ולא יכלה לדעת שהתובעים לא יבדקו את ההיתר למרכז הספורט, בטרם הסכמתם לשאת בעלות הקמת הסוללה במיוחד שעה שיועצים ומומחים מטעם התובעים עמדו בקשר עם נציגי הנתבעת בנוגע לבנייה. 13. מעל ומעבר; אחד המבחנים החלים בנוגע לחובת הגילוי, הינה "נגישות המידע" לצד שכנגד כמו גם מיהותו של אותו צד. ככל שהמידע זמין, עלות השגתו שולית, וכן על ידי מי שבקי בתחום, אזי מופחתת חובת הגילוי כלפיו, אם בכלל קיימת. בהקשר זה אפנה לדעת הרוב בע"א 838/75 חיים ספקטור נ' יוסף צרפתי, פ"ד לב(1), 231 , 242-243 (1977): "גם הקונה יכול לעשות כמוהו ולגלות פרט זה שהיה כה חיוני עבורו...מותר היה למוכר להניח שהקונה אינו נוהג ברשלנות חמורה כזאת, אלא שקבלן סביר ילך ויברר לעצמו תחילה מה מצב החלקה לפני שיסכים לקנותה...חובת הגילוי חלה רק על פרטים מהותיים שהצד שכנגד לא יכול היה להשיגם בעצמו". ראה באנלוגיה על חובת רשות מנהלית בעניין, ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובנין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (2009). יישום ההלכה על נסיבות המקרה, מביא לידי מסקנה כי על התובעים היה לבחון את תנאי ההיתר למרכז הספורט, מידע הנגיש לצבור ונעדר עלויות; מצופה מהם כמי שבקיאים במאטריה לבדוק את קיומו של זה בעצמם ולמצער באמצעות אנשי מקצוע שלוו אותם בפרויקט. 14. נתתי דעתי לכך שהנתבעת נמנעה מלבנות את הסוללה לפי התוכנית למרכז הספורט גם בחלוף שישה חודשים מהוצאת ההיתר, אך אין בכך כדי ללמד שהיא הסתירה את חובת הקמתה מעיני הנתבעים. בהקשר זה: גת פנה ללוין סמוך לתחילת העבודות, והצדדים הגיעו לידי הסכמה כי התובעים הם שיקימו את הסוללה האקוסטית, וניהלו מו"מ בעניין. לפיכך, היה הצדק בידי הנתבעת שלא להתחיל בעבודות הקמת הסוללה האקוסטית. זאת ועוד, הסתבר שהמועצה נקלעה לקשיי תקציב של הקמת מרכז הספורט, ולכן הורתה על הפסקת עבודות הבנייה, זאת עוד בטרם חלפו ששת החודשים מאז ניתן היתר הבניה. וגם אם חרגה הנתבעת מהמועד בו היה עליה לבנות את הסוללה האקוסטית, אין בכך נפקא מינה לענייננו, לפי שכאמור התובעים בחרו בכל מקרה שלא לבנות את הסוללה האקוסטית על פי התכנית למרכז הספורט. 15. המניע להתנהגות התובעים סבורני כי היתר הבנייה למרכז הספורט, כלל לא עניין את התובעים, שכן היה ברור להם שהסוללה האקוסטית האמורה להיבנות לפיו, אינה עומדת בקנה המידה בו הם מעוניינים, כי לא יהיה בה כדי להבטיח שהרעש הצפוי מפעילות מרכז הספורט לא יחדור אליהם ולכן יש לבנות סוללה אקוסטית שונה בתכלית מזו המיועדת על פי ההיתר למרכז הספורט. דיני עשיית עושר ולא במשפט, שוללים את זכות ההשבה, למי שפעל לשם קידום אינטרס שלו, שכן דורש ההשבה אינו יכול לקבל את ההשבה אם הוא בעצמו הפיק רווח כתוצאה מהפעולה נשוא ההשבה. לדידם של התובעים, הסוללה האקוסטית שביכרו כי תבנה תהיה מסוג, איכות והיקף שונה לחלוטין מזו שאמורה להבנות על פי ההיתר האמור, וממילא האחרונה לא תענה על דרישתם. לכן, לא נתנו דעתם על זו שאמורה להיבנות לפי ההיתר למרכז הספורט. עיגון למסקנה זו ניתן למצוא באלה: התובעים דרשו מראש כי הסדר הפשרה יאפשר להקים את הסוללה האקוסטית על חשבונם, באופן שיראה בעיניהם ואף להקדים את הקמתה של זו. אין חולק כי הסוללה האקוסטית שנבנתה בסופו של דבר, שונה מהותית מזו המתוכננת על פי ההיתר למרכז הספורט; שוני ניכר זה מצביע על אומד הדעת של התובעים לפיו הם היו מעוניינים בסוללה כמות שחשבו לנכון שצריכה להיות, ולא לפי התכנון בהתאם להיתר הבניה. התובעים נערכו מבעוד מועד, לתכנון סוללה אקוסטית, מהסוג אותו רצו, ולכן גם שכרו את שירותיה של אדריכלית בתחום הנוף. זאת עשו עוד בטרם הוצאת היתר למרכז הספורט, ואף עוד בטרם תחילת ביצוע העבודות וכל זאת, על מנת שבבוא העת, ניתן יהיה להקים את הסוללה האקוסטית לפי ראות עיניהם. שדרוג המפרט של הסוללה האקוסטית נבע אפוא מרצון התובעים. אמנם, הנתבעת דרשה כי בסוללה יתווספו אלמנטים שונים, כגון קו ניקוז, אך זאת בין היתר, כתוצאה מהשינוי המהותי במבנה הסוללה, קרי בין המתוכנן לפי היתר למרכז הספורט לבין זה שמיועד לפי דרישת התובעים. מכל מקום, אם התובעים סברו שאין בסיס לדרישות האלו של נתבעת, ואין לחייבם בעלות אלו, מדוע החרישו ושתקו? מדוע לא התנגדו לדרישות בעת העלאתן על ידי הנתבעת ? אין חולק כי לא הושמעה על ידם כל מחאה באותה עת, וגם לא לאחר הקמת הסוללה האקוסטית, והדבר עומד להם לרועץ. אם סברו התובעים שדי בסוללה אקוסטית כמות שאמורה לקום לפי התב"ע, למה לא המתינו לביצוע העבודות ובחינת הסוללה האמורה לקום על פי ההיתר ? גם מכתב הויתור עומד בעוכרי התובעים, ומלמד על גמירות דעתם להקים סוללה אקוסטית ללא שהנתבעת תהיה מחויבת בהקמתה של זו. למעשה די בכל האמור כדי לדחות את התביעה. מעבר לדרוש: 16. האם התוכנית הקיימת הייתה מספקת להוצאת ההיתר בטרם דיון בגוף הטענה, יש לבחון את עמדת הנתבעת לפיה הטענה מהווה הרחבת חזית אסורה. 17. עיון בכתבי הטענות והתצהירים, מלמד שאכן הדין עם הנתבעת. לא ראיתי כי הועלתה על ידי התובעים, ולו בעקיפין טענה לפיה, לא היה בהיתר למרכז הספורט כדי לאפשר את הקמת הסוללה האקוסטית וכי נדרשה הגשת בקשה ייעודית לעניין זה. הטענה הועלתה לראשונה ובמעורפל בחוות דעתה של האדריכלית, ובהמשך בחקירתה הנגדית. גם בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים, הן של גת והן של אלרואי, אין כל טענה לפיה לא היה די בהיתר למרכז הספורט, גם באשר להקמת הסוללה האקוסטית ונדרש היתר בנייה מיוחד לעניין זה. יתרה מכך, גת בתצהירו אף ציין כי בשיחה בינו לבין לוין, במחצית השנייה של 1998, הסכים האחרון כי התובעים יקימו את הסוללה האקוסטית. נאמר כי הנתבעת הציבה לתובעים מספר תנאים להקמתה של זו על חשבונם כאמור בסעיף 29 לתצהיר, ובגדר זאת נאמר כי התנאי הראשון הינו: "(1) אני ומר אלרואי נגיש למועצה כל תכנית ו/או מפרט בקשר להקמת הסוללה האקוסטית, ונהיה חייבים לקבל את אישורו". מכאן, לו סברו התובעים באותה עת, כי ההיתר הקיים אינו מאפשר את הקמת הסוללה האקוסטית ונדרש היתר מיוחד, חזקה עליהם שבתצהירו של גת לא היה נאמר כי ניתן להסתפק במפרט לצורך הקמת הסוללה, אלא שיש צורך בהיתר מיוחד להקמתה, במיוחד שמועד זה, היה מאוחר בששה חודשים מאז שכרו התובעים את שירותיה של האדריכלית, ידעו או היה עליהם לדעת האם ניתן לבנות את הסוללה על פי היתר הבניה למרכז הספורט. אמנם התובעים ובמיוחד אלרואי טענו בחקירתם כי תכנית הבנוי הכוללת את הסוללה האקוסטית לא הייתה מספקת ונדרש היתר בניה ספציפי להקמתה, אך זאת התעורר על ידם לראשונה בחקירה הנגדית ולא בכתב התביעה ואף לא בתצהיר העדות הראשית כמתחייב על פי דין. מטעמים אלה, אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיה אין עסקינן בהרחבת חזית וכמות שנטען בין היתר בסיכומי התשובה, לרבות המובאות מספרו של השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" עמ' 89-90. 18. למקרה שנפלה טעות במסקנתי בדבר הרחבת חזית, בחנתי את הטענה לגופה. במחלוקת בין הצדדים בשאלה האם ניתן היה להקים את הסוללה האקוסטית לפי ההיתר למרכז הספורט, מעדיף אני ללא היסוס את עמדת הנתבעת. מסקנתי זו נתמכת בחוות דעת המומחה, שהינה חוו"ד של גורם אובייקטיבי, בהבדל ממומחה מטעם מי מהצדדים. חוו"ד המומחה מפורטת, מבוססת, ומתייחסת לשאלות כמות שהוגדרו לו בהסכמת הצדדים, ולא מצאתי כל סיבה שלא לאמצה. מכאן, ובניגוד לטענת התובעים, לא היה כל צורך בהכנת בקשה ספציפית להיתר לסוללה האקוסטית, וניתן היה להסתפק בתכנית כמות שהופיעה בהיתר למרכז הספורט. משכך, כל שעשו התובעים בנוגע לסוללה האקוסטית, היה פרי רצונם, מאוויהם ודרישתם ואין הנתבעת מחויבת בעלויות שהיו כרוכות בכך. זאת ועוד; על מנת לשכנע את בית המשפט בגרסה זו היה על התובעים להעיד את מהנדס הוועדה המקומית שהוציאה את היתר הבנייה למרכז הספורט, על מנת שיוכלו להצביע לפני בית המשפט הכיצד הרשות שהוציאה את היתר הבנייה, סבורה שניתן להקים מבנה על פיו, קרי הסוללה האקוסטית, מבלי שהדבר אפשרי לטענתם. הימנעות התובעים לעשות כן, עומדת בעוכריהם. לא התעלמתי מעדותה של האדריכלית לפיה תכנית הפיתוח לא הייתה ישימה וכי היה הכרח להגיש בקשה להיתר בנייה לסוללה האקוסטית, (ראה בין היתר דברי העדה בעמוד 6 שורה 5-6; עמוד 10 שורה 5-6 ובמיוחד בעמוד 11 שורה 1-3). אך אין בכך לשנות את המסקנה: אין חולק כי תכנית הבנוי כללה גם תשריט ובו התייחסות מפורשת להקמת סוללה אקוסטית. שנית, היתר הבנייה ניתן מתוך הנחה שניתן לבנות קיר אקוסטי, והורה כתנאי את השלמת הקמתו תוך ששה חודשים. שלישית וזה העיקר, העדה הייתה מעורבת בנושא הסוללה האקוסטית כבר בינואר 1998, עת נשכרה על ידי התובעים לעסוק בכל הכרוך בבנייתה והייתה מאז במגעים שוטפים וכן בישיבות עם נציגי הנתבעת ובכללם מהנדסת המועצה דאז. בהמשך, בחודש מרץ 1998, ניתן היתר הבניה אשר כאמור כלל גם הוראה להקמת הסוללה האקוסטית. אם אכן האדריכלית הייתה בדעה שלא ניתן לבנות את הסוללה האקוסטית לפי תכנית הבנוי, יש להניח כי הדבר היה בא לידי ביטוי לפחות באחת ההתכתבויות שהוחלפו בין הצדדים, או באחד מסיכומי הישיבות הרבים בהם השתתפו התובעים או מי מנציגיהם. דא עקא, אין לכך כל ביטוי והדבר עומד לתובעים לרועץ. הדעת נותנת שאם סברו התובעים ולרבות האדריכלית מטעמם שהסוללה האקוסטית כמופיע בתכנית הבנוי אינה מספקת להקמתה ויש צורך בהיתר בנייה נפרד, אין ספק שהדבר היה בא לידי ביטוי בצורה מפורשת במגעים בין הצדדים. כאמור, איני שולל את האפשרות כי הנתבעת הציבה לתובעים דרישות נוספות בקשר עם הסוללה, אך לא היה באלה כדי לאיין את היכולת לבנות את הקיר לפי התכנית הקיימת. ראיה נוספת התומכת בגרסת הנתבעת היא מכתבה של התובעת 2 למהנדסת הנתבעת מיום 17.11.98, (נספח יג' לתצהירי הנתבעת), שקדם למכתב הויתור. במכתב זה כותבת התובעת 2 במפורש כי לדעת התובעים, ניתן לצאת לבניית הסוללה ללא דיחוי, קרי אין ולו במרומז טענה לפיה תכנית הפיתוח הכוללת את הקמת הסוללה, המהוות חלק מהיתר הבנייה, אינן מספקות. כך עולה גם מטיוטות למכתב הויתור, אשר נוסחו על ידי התובעת 2, מהן עולה כי התובעים התקשרו עם קבלנים לביצוע עבודות בנייה, כבר באותה עת, 17.11.98 ובהתאם לחוזים עם אותם קבלנים, והרי היתר הבניה לסוללה התקבל רק כשלושה חודשים לאחר מכן? הטענה אף אינה מתקבלת על הדעת והשכל הישר. לעניין זה יש לציין כי הועדה המקומית, שהוציאה את היתר הבנייה להקמת מרכז הספורט וכללה בו תנאי של השלמת הקיר האקוסטי, מוחזקת כמי שווידאה, בדקה ושוכנעה שניתן לבנות את הקיר האקוסטי לפי ההיתר הקיים, ללא צורך בהיתר בנייה ספציפי להקמת הסוללה האקוסטית. ברי כי אחרת, הייתה הוועדה מציינת בהיתר תנאי לפיו הקמת המרכז מותנית בקבלת היתר בנייה לסוללה האקוסטית ולא מסתפקת בהוראה לפי הקיר האקוסטי יושלם תוך ששה חודשים. 19. נתתי דעתי לטענת התובעים לפיה מכתב הויתור הוצא כתוצאה של ניצול מצוקת התובעים, ודינה להידחות. אין עסקינן במי שנכפתה עליו ההסכמה האמורה, ואין התובעים עומדים בתנאי בטלות של כפיה כקבוע בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג -1973, וההלכה הפסוקה. התובעים היו להוטים להשיג את הסכמת הנתבעת לבנות את הסוללה האקוסטית על פי רצונם, והם בחרו מרצונם החופשי לעשות כן. התובעים הוכיחו את עצמם כמי שיודעים לעמוד על זכויותיהם, ובמידת הצורך נוקטים בהליכים משפטים. כך שאם סברו שהנתבעת מעלה דרישות שאין להסכים להן, הם היו פונים לבית המשפט. 20. עלויות שנחסכו מהמועצה בישיבה הראשונה בתיק, ביום 13.7.08 הצעתי לצדדים לבחון את העלויות שהיה על הנתבעת להשקיע בבניית הסוללה האקוסטית, לפי התכנון אשר בהיתר למרכז הספורט. מטעם זה גם הוריתי בהחלטתי מאותו יום כי תוגש חוות דעת מטעם הנתבעת בדבר העלויות האמורות. עוד ציינתי, כי יתכן וחוות דעת כאמור תסייע להביא את המחלוקת לידי הסדר מוסכם. חוות דעת כאמור אכן הוגשה ע"י המהנדס סקלי שהעריך את אומדן העלויות לסך של 427,494 ₪. בהמשך נטען ע"י המהנדס סקלי שיש להפחית מהאומדן האמור, גם עלויות שנגרמו רק מחמת התובעים בסך של 98,000 ₪ ביום 30.9.01, וסך 30,648 ₪ ביום 29.9.06. לא הושג הסדר פשרה לפיו ישולמו לתובעים העלויות האמורות, אף בהתעלם מהעלויות שהוספו לעמדת הנתבעת רק מחמת התובעים. שקלתי, האם חרף האמור, אין מקום לחייב את הנתבעת בעלויות הנחסכות, אך לא ראיתי מקום לעשות כן מכל אחד מהטעמים הבאים: 20.1 אין לפניי כל סעד לפיו יש לחייב את הנתבעת בעלויות שממילא היו מושתות עליה, לא בכתב התביעה ואף לא בסיכומים. אין זה המקרה בו בית המשפט רשאי לפסוק סעד שלא נתבע. 20.2 התובעים ויתרו על חובת הנתבעת לבנות את הסוללה, תוך שלקחו על עצמם את כל העלויות הכרוכות בכך. התובעים, נלהבים לבצע את הבניה שהותרה להם, ושלא יהיו תלויים בנתבעת בביצוע העבודות, חשו ונחפזו לבצעו על מנת לקבוע עובדות בשטח. ודוק, התובעים היו מודעים להפסקת עבודות בנייה וכי אין לדעת מתי אלה יתחדשו, אך על מנת לקבוע את הדברים, העדיפו לבנות על חשבונם את הסוללה, ומבלי להמתין לחידוש העבודות אם בכלל. 20.3 אין ספק כי אלמלא ההסכמה לפיה התובעים יישאו בעלויות הקמת הסוללה, לא הייתה הנתבעת יוזמת בניית סוללה כפי שנעשתה. אין חולק כי הלכה למעשה, נבנתה סוללה מעל ומעבר לצרכי הנתבעת בעלויות ניכרות במידה רבה, וזאת רק לטובת התובעים, ומבלי שלנתבעת כל עניין בכך. לכן, אין כל יסוד לטענת התעשרות הנתבעת שלא כדין על חשבון התובעים. די אם אציין כי ההפרש בגין עבודות הבטונים שבין הסוללה האקוסטית המיועדת להיבנות לפי ההיתר למרכז הספורט, לעומת זו שנבנתה בסופו של דבר, עומד על למעלה ממיליון ושמונה מאות אלף ₪. 21. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש לדון במחלוקות בין הצדדים באשר לעלויות שהיו לתובעים לטענתם, בהקמת הסוללה האקוסטית. מכל הטעמים דלעיל, דין התביעה להידחות. התובעים ישאו בהוצאות הנתבעת, קרי חלקה בשכר המומחה וכן בשכ"ט עו"ד בסך 35,000 ₪. ניתן היום, ד' טבת תשע"א, 9 ינואר 2011, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום. אקוסטיקה