השתתפות בשעות סיעוד מן הקרן לניצולי השואה זוהי תביעת התובעת (להלן גם - סוניה) לתשלום הפרשי שכר מינימום, דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשי פיצויי פיטורים, תשלום ופיצוי בגין עבודה בחגים, גמול עבודה בימי המנוחה השבועית ופיצוי בעד אי מתן מנוחה שבועית כדין. כן נתבעו פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים. מטעם התביעה נשמעו בפנינו עדויות התובעת וחברותיה, גב' מנבט מריה (להלן - מריה) וגב' ג'וליאן רוזלינה (להלן - רוזלינה); מטעם ההגנה נשמעו בפנינו עדויות הנתבעת (להלן גם - שושנה) ובתה גב' דורית רמות (להלן - דורית). כל המצהירות הגישו את עדותן הראשית בתצהיר ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית. עובדות המקרה: התובעת, עובדת זרה מהפיליפינים, הועסקה כעובדת סיעודית של בעלה המנוח של הנתבעת, מר חיים בורנשטיין ז"ל (להלן - המנוח), אשר נדרש לעזרה מרובה לאור אירוע מוחי בו לקה, החל משנת 2000 (המועד במחלוקת) ועד ליום פטירתו בתאריך 22.3.05 (להלן - התקופה הראשונה). לאחר פטירת המנוח, הוכרה הנתבעת על ידי המוסד לביטוח לאומי כזכאית לגמלת סיעוד, בנוסף לזכאותה להשתתפות בשעות סיעוד מן הקרן לניצולי השואה. הנתבעת, ניצולת שואה כבת 80, סובלת מחוויה פוסט-טראומטית לנוכח המאורעות הקשים שעברו עליה. היא היתה נשואה למנוח במשך 50 שנה ולאחר מותו היתה זקוקה בעיקר לחֵברה ולאוזן קשבת, על מנת שתוכל תחלוק את הרגשות הקשים שפוקדים אותה נוכח הזיכרונות. לפיכך ונוכח רצון שני הצדדים להליך זה, המשיכה התובעת לעבוד בבית הנתבעת ברצף עד למועד התפטרותה בתאריך 28.2.2010, בנסיבות שיפורטו בהמשך (להלן - התקופה השנייה). מספר חודשים לאחר פטירת המנוח, שילמה הנתבעת לתובעת במהלך שנת 2005 3,500$ בשני תשלומים, כפיצויי פיטורים בגין התקופה הראשונה (ת/1, סע' 75). התובעת התגוררה בכל התקופה בבית הנתבעת, וקיבלה לשימושה הפרטי חדר שינה, שם הועמדו לרשותה טלוויזיה בכבלים, מיטה, טלפון ומיזוג אויר. אין מחלוקת בין הצדדים כי שכרה של התובעת היה צריך לעמוד על שכר מינימום. אף אין מחלוקת כי בפועל שולם לה שכר חודשי אשר עמד תחילה על 600$ לחודש, בהמשך עלה ל- 650$ לחודש ולבסוף הועמד על סך 2,600 ₪. לבסוף אין מחלוקת כי לאורך כל תקופת ההעסקה, הנתבעת שילמה לתובעת 100 ₪ בכל שבת כ"דמי כיס" (עמ' 14, ש' 7-8). הצדדים חלוקים באשר לתשלומים נוספים שלטענת הנתבעת שולמו לתובעת, אך היא אינה מודה בקבלתם. בין התאריכים 22.12.09 עד 1.2.10 אושפזה התובעת בבית החולים בני-ציון בחיפה. בתחילת תקופת האשפוז נותרה הנתבעת ללא כל עזרה ורק ביום 12.1.10 הציבה חברת דנאל בע"מ (להלן - דנאל) בבית הנתבעת עובדת מחליפה, בהיקף משרה של 18 שעות שבועיות בלבד, ללא לינה (נת/2, סע' 8). התובעת השתחררה מבית החולים ביום 1.2.10 אולם מצבה הבריאותי לא אפשר לה להמשיך בעבודתה. חרף זאת, היא המשיכה להתגורר בבית הנתבעת מבלי לעבוד, עד ליום 24.3.10, או אז התברר לנתבעת שהתובעת הגישה כבר ביום 28.2.10, ל"דנאל" הודעה על התפטרותה מהעבודה (נת/2, נספח 1), בה רשמה כי יום עבודתה האחרון הינו ה-28.2.10. במועד עזיבתה שילמה "דנאל" לתובעת את חלקה בפיצויי הפיטורים בסך 15,083 ₪ (ת/1, סע' 67). התובעת אישרה שהוזמנה על ידי דורית לשוב למחרת היום, 25.3.10, כדי לערוך עימה גמר חשבון ולשלם לה את יתרת זכויותיה, אך היא בחרה שלא לעשות כן (עמ' 20, ש' 9-10). ביום 26.3.10 קיבלה הנתבעת מכתב דרישה מטעם התובעת וביום 13.4.10 הוגש כתב התביעה. עם הגשת כתב הגנתה, שילמה הנתבעת לתובעת סך נוסף של 3,539.81 ₪ בגין הפרשי פיצויי פיטורים (נספח ז' לכתב ההגנה). טענות התובעת התובעת עמדה לטענתה לרשות הנתבעת 24 שעות ביממה, כאשר חלק ניכר מעבודתה מצא את ביטויו בהיותה זמינה לשיחות הנתבעת, המהווה עבודה לכל דבר ועניין. התובעת נאלצה לעבוד בימי מנוחתה השבועית בשעות שלא שולם לה עבורן, אף לא ניתנו לה שעות מנוחה חלופיות כאמור בסעיף 17(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א- 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה). בין היתר מסתמכת התובעת על דו"ח הערכת התלות (ת/4) שנערך לתובעת בשנת 2005 על ידי המוסד לביטוח לאומי, כמעיד על הצורך של הנתבעת בעבודת התובעת אף במהלך המנוחה השבועית. בגין עילה זו היא תובעת 355,212 ₪. הנתבעת לא מסרה בידי התובעת חוזה בכתב, ושילמה לה לאורך תקופת העסקתה סכומים הפחותים משכר המינימום. על כן זכאית התובעת לטענתה להפרשי שכר מינימום בסך 38,498 ₪. כן עותרת התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתה בסך 4,774 ₪, פדיון חופשה בגין 14 ימים בסך 2,156 ₪ ויתרת פיצויי פיטורים בסך 3,677 ₪. מהתובעת נשללה הזכות לצאת לחופשות החג של העדה הנוצרית, עליה היא נמנית, למעט למספר שעות מועט בחג המולד ובסילבסטר. משעבדה התובעת בימי חגה ולא קיבלה את הגמול לו היתה זכאית בגין עבודתה זו, בשיעור 150% משכר של 8 שעות עבודה ליום, ואף לא קיבלה יום חופש חלופי, היא תובעת ברכיב זה סך של 15,400 ₪. התובעת מבקשת מבית הדין שלא ייתן אמון בטענות הנתבעת ובתה ביחס לסכומים המצוינים ב"מחברת השכר" שנערכה על ידי דורית וצורפה כנספח ב' לכתב ההגנה (להלן - מחברת השכר), וזאת בין היתר, משהרישום לא נערך בידי מי ששילמה בפועל את השכר, לא נערך בזמן אמת והמחברת המקורית אף לא הוצגה בפני בית-הדין. מכל מקום נטל הוכחת התשלומים מוטל על כתפי הנתבעת והיא לא הרימה אותו. טענות הנתבעת עד שנפטר בעלה לא היה לנתבעת צורך במטפלת סיעודית. גם לאחר מותו עיקר הצורך שלה הינו חברתי ולא סיעודי. לפיכך, אין מדובר בטיפול סיעודי המחייב השגחה מתמדת. בהתאם גם שעות העבודה של התובעת היו מועטות. הנתבעת בצעה בעבר ואף כיום את פעולות היומיום בכוחות עצמה ואינה נזקקת לעזרה בהן. כל שנדרש מהתובעת היה לשטוף את כלי האוכל ולדאוג לניקיון הבית, עבודה שלא ארכה זמן רב, שכן הן התגוררו בבית לבדן. אין ללמוד על מצב הנתבעת מדו"ח הערכת התלות (ת/4) שנערך לה בסמוך למועד פטירת בעלה, עת היא היתה שרויה במצב קשה, וכל רצונה היה לאפשר את המשך העסקת התובעת בביתה ולכן הפריזה בהצגת מצבה. ראיה למצב הנתבעת ניתן למצוא בעובדה שהיא נשארה לישון לבדה בכל תקופת אשפוז התובעת, וכי מאז היא מקבלת סיוע בהיקף של 18 שעות שבועיות בלבד, ללא לינה. הן במהלך אשפוזה והן לאחר שחרורה סעדה הנתבעת את התובעת, ואף נתנה לה ללון בביתה מבלי שתעבוד או תשתתף בהוצאות. התובעת מצדה נהגה בנתבעת בחוסר תום לב, עת הגישה את התפטרותה לדנאל כבר ביום 28.2.10 והמשיכה להתגורר בבית הנתבעת מבלי ליידע אותה על כך, עד למועד הגעת נציגת דנאל לבית הנתבעת ביום 24.3.10. לתובעת היו שעות רבות במשך היום, בהן היתה פנויה לעיסוקיה, דבר שבין היתר אף אפשר לה להעניק בתשלום טיפולי פדיקור ומניקור ללקוחות הן בבית הנתבעת והן בבית הלקוחות עצמם (עמ' 11, ש' 29-31; עמ' 12, ש' 1-9). הנתבעת שילמה לתובעת שכר העולה בהרבה על שכר המינימום, כפי שהיה בזמנים הרלבנטיים לתביעה. דורית ניהלה לצורך זה את מחברת השכר, תוך שהיא עודכנה מהנתבעת באופן שוטף ובזמן אמת אודות כל תשלום ותשלום שניתן בידי התובעת. התובעת התגוררה בבית הנתבעת ולא נשאה כלל בהוצאות הדיור והמחיה. לפיכך בהתאם לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1985 (להלן - חוק הגנת השכר) ולתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס-2000 (להלן - תקנות עובדים זרים - מגורים), הנתבעת היתה רשאית לקזז משכר התובעת סכומים שונים בגין החזר הוצאות. בהתאם לתחשיב שצירפה הנתבעת מטעמה, יוצא כי היא שילמה לתובעת סך של 32,989 ₪ ביתר, סכום שיש לקזזו מכל סכום שייפסק לטובת התובעת. התובעת לא נדרשה לעבוד בימי מנוחתה השבועית והיתה חופשייה לעשות כרצונה מדי שבוע, החל מבוקר יום השבת ועד לבוקר יום השני (נת/2, סע' 26, 27). התובעת בחרה מרצונה החופשי להישאר בחלק מחופשתה בבית הנתבעת, בו נהגה כבשלה ומשכך אין היא זכאית לכל גמול בעד זמן בו לא עבדה כלל. התובעת אינה זכאית לפדיון חופשה, לאחר שהודתה בקבלת דמי חופשתה (עמ' 15, ש' 23-24). באשר לדמי הבראה - בשנתיים האחרונות להעסקתה קיבלה התובעת מהנתבעת סך של 4,150 ₪ כתשלום הבראה, וזאת הן על ידי מימון שהייתה בחופשה בפועל והן על ידי תשלום במזומן. התובעת אינה זכאית לדמי חג מכוח היותה עובדת בשכר חודשי. היא לא עבדה בימי החג, של היהודים או של הנוצרים, מה גם ששולמו לה בתקופות החגים, בספטמבר ובדצמבר סכומים שהגיעו לכדי 3,300 ₪ (נת/4, סע' 21-22). באשר לפיצויי הפיטורים, מציינת הנתבעת כי רק לאחר שהוגש כתב ההגנה, נזכרה הנתבעת בתשלומים ששולמו לה מדנאל בגין פיצויי הפיטורים והעמידה את רכיב תביעתה זה על פחות מ- 10% מהסכום המקורי שנתבע, התובעת יכולה היתה לקבל את היתרה במועד, שכן כבר למחרת יום עזיבתה, היא הוזמנה לשוב ולקבל את יתרת פיצויי הפיטורים כפי שהודתה, אולם היא סירבה. הנתבעת טוענת כי העדויות מטעמה היו אמינות ונתמכו במסמכים כתובים ועל כן יש להעדיפן על עדויות התובעת וחברותיה, אשר היו מגמתיות, מתחמקות ובלתי מהימנות. דיון והכרעה הפער בין תפיסת הצדדים בפנינו את מערכת היחסים ביניהם, המחיש היטב את מורכבות ההעסקה של עובד סיעודי מארץ זרה. בשל אילוצי פרנסה הגיעה התובעת לישראל, התנתקה ממשפחתה לתקופה ממושכת והשתלבה בהוויית החיים של משפחה זרה. בעוד שניכר היה כי משפחתה של הנתבעת ראתה בתובעת בת משפחה ממש וסברה כי היא דואגת לכל מחסורה וצרכיה, הדגישה התובעת דווקא את הקשיים בעבודתה עם הנתבעת, הן נוכח המרחק ממשפחתה (בתקופה זו בנה עבר בפיליפינים תאונת דרכים) והן נוכח הקושי בעבודה הצמודה עם הנתבעת, שאף שלא חייבה אותה לפעולות פיזיות קשות, היה לה היבט נפשי מתיש. במהלך הדיון ניסינו מעת לעת להביא את הצדדים לכדי הסכמה שתחסוך מהם את ניהול ההליך, אך לצערנו ניסיונותינו לא צלחו. לפיכך, נבחן להלן את עילות התביעה שהונחו בפנינו. הפרשי שכר מינימום כאמור, אין חולק, כי השכר ששולם לתובעת בתקופת עבודתה היה כדלהלן: מתחילת עבודתה ועד לחודש 12/2007 שולמו לתובעת 600$ לחודש; בין החודשים 01/2008 עד 07/2008 - 650$ לחודש, ואילו מחודש 08/2008 ועד למועד סיום העסקת התובעת עמד הסכום על 2,600 ₪ לחודש. כמו-כן אין חולק כי לתובעת שולמו דמי כיס שבועיים בסך 100 ₪. לאחר שהתובעת הודתה בקבלת סכומים אלה בלבד, היא נותרה זכאית לגישתה להפרשי שכר מינימום בסך 38,498.42 ₪ וזאת על פי תחשיב שצורף לכתב תביעתה (נספח א'). בתחשיב שצירפה הנתבעת לכתב הגנתה (נספח ג'), הובאו בחשבון בנוסף לסכומים הנזכרים לעיל, אשר קיימת הסכמה בין הצדדים באשר לשיעורם, סכומים נוספים כמפורט להלן, שלטענת הנתבעת יש להכלילם בשכר התובעת: מכיוון ששכרה החודשי המלא של התובעת שולם על ידי הנתבעת, נהגה התובעת להעביר לידי הנתבעת מדי חודש את הסכום שקיבלה ישירות מדנאל. בעת שעשו כן, נהגה הנתבעת לטענתה לשלם לתובעת 100 ₪ נוספים; הנתבעת, נהגה לתת בידי התובעת אחת לשבוע, עת התלוותה אליה לקניות בשכונת הדר - 50 ₪ ל"בזבוזים"; כאשר בהמשך אותו היום, הנתבעת נהגה להוסיף לתובעת סך של 30 עד 70 ₪ בהתאם לדרישת התובעת; לתובעת שולמו מדי שנה בתקופות החגים היהודים והנוצריים, קרי בחודשים ספטמבר ודצמבר סכומים שבין 200-500 ₪; בחודש ספטמבר מדי שנה חל יום הולדתה של התובעת, שאף בו הנתבעת ובני משפחתה נהגו לתת לה מתנות כספיות; בהיות הנתבעת ניצולת שואה, היא קיבלה לעיתים תשלום מגרמניה עבור יציאה לחופשה ממומנת. עת התלוותה התובעת לנתבעת בנסיעתה, נהגה הנתבעת לשלם לה 300-500 ₪, וזאת בנוסף למימון שהיית התובעת בחופשה. הנתבעת צירפה לכתב הגנתה העתק ממחברת השכר, המתארת לטענתה את כל הסכומים ששולמו לתובעת במהלך תקופת העסקתה, ואשר נרשמו על ידי דורית בסמוך לתשלום. הנתבעת העידה בתצהירה, כי "מידי יום הייתי משוחחת עם בתי דורית, פנים מול פנים או באמצעות הטלפון. כל סכום ששילמתי לסוניה דיווחתי על כך לדורית והיא הייתה מנהלת רישום מסודר בנוגע לכספים אלו..." (נת/2, סע' 33). בחקירתה הנגדית חזרה הנתבעת ותיארה את דרך הרישום במחברת השכר, בזו הלשון: "הבת שלי נורא התנגדה, תמיד היה לנו ויכוח למה אני דוחפת לה (לתובעת, מ.נ.ד.) כסף, אז הבת שלי התחילה לרשום... אני הייתי מדברת עם דורית, החנות שלה על ידי ואני הייתי נכנסת אליה לחנות או שהיא היתה באה אלי..." (עמ' 34, ש' 12-20). עדותה של דורית בנוגע לרישום במחברת השכר היתה מהימנה עלינו, והיא ציינה בין היתר, כדלקמן: "אני רוצה להסביר איך המחברת התנהלה. אני רואה את אמא שלי ואת סוניה כל יום. לא פעם ב... אלא כל יום. אמא שלי יודעת מצוין לנהל כספים. אמא שלי לא יודעת לנהל מעקבים של כסף. היא יודעת לתת היא יודעת לפרוט ולהוציא מהבנק אבל לא יודעת לנהל מעקב רשום. עשיתי את זה בשבילי ולא בשביל בית המשפט. אמא שלי היתה אומרת לי כמה שהיא נתנה לתובעת ואני הייתי רושמת. זה היה קורה ביום שהיא נתנה את הכסף. לצערי לא רשמתי תאריכים אלא רק חודשים כי לא חשבתי שיהיה לזה שימוש בהמשך באותה מידה שלא החתמתי את התובעת." (עמ' 45, ש' 26-32). התובעת הכחישה בעדותה את קבלת הסכומים השונים שנטענו על ידי הנתבעת, לרבות הסכומים בעת פדיון ההמחאות שקיבלה מדנאל וכספי ה"בזבוזים" בשכונת הדר; יחד עם זאת, היא הודתה בקבלת סכומים מופחתים בחגים, ביום הולדתה ובאחת החופשות (עמ' 14, ש' 9-22; עמ' 16, ש' 23-26). לאחר בחינת עדויות הצדדים, המסמכים שהוצגו בפנינו וסיכומי הצדדים, עדיפות בעינינו גרסאות הנתבעת ודורית בכל הנוגע לסכומים המצוינים במחברת השכר, כפי שנבאר להלן. עדויות הנתבעת ודורית בכל הנוגע לאופן ניהול מחברת השכר היו אמינות ומהימנות עלינו ומהן עלה כי הרישום בוצע בזמן אמת, לאחר הדיווח השוטף של הנתבעת לדורית אודות כל תשלום שהעבירה לתובעת. עיון במחברת השכר מלמד, כי הרישום הינו אותנטי ובוצע בצורה כרונולוגית בהתאמה לאירועים המתוארים בכל חודש בחודשו ולא בדיעבד; יתרה מכך, השוואת הרישומים במחברת השכר לעדויות שנשמעו בפנינו מצביעה על אמיתות תוכן הרישום. להלן נציג מספר דוגמאות לכך: התובעת אישרה בתצהירה ובחקירתה הנגדית את קבלת פיצויי הפיטורים לשיעורין לאחר מות המנוח (ת/1, סע' 75; עמ' 15, ש' 30), תשלום שמצא את ביטויו במועדים הנטענים, בעמודים 3 ו- 4 למחברת השכר; בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי קיבלה דמי חופשתה (עמ' 14-15) ולראשונה חשפה פתקים שקיבלה במהלך שנות עבודתה מדנאל, המפרטים את סכומי זכאותה לדמי חופשה (נת/4). מועדי התשלום תואמים את עמ' 21, 26 למחברת השכר ואת המסמך עליו חתמה התובעת, לפיו קיבלה חופשה מרוכזת בחודש מאי 2009 (תצהיר דורית, נספח 9). במקרה של 5/09 אף יש התאמה מדוייקת לסכום התשלום; התובעת אישרה את קבלת דמי הכיס השבועיים בסך 100 ₪ מדי שבת (ת/1, סע' 66), סכומים המוצאים את ביטוים בכל אחד מהחודשים במחברת השכר; אופן הרישום מלמד על ביצועו באופן כרונולוגי ולא בדיעבד. אף התלוות התובעת לנתבעת בחופשותיה בבתי מלון צוינה במחברת השכר (עמ' 12, 20, 22) במועדים התואמים את דף פירוט ההזמנות שצורף מטעם המלון בטבריה (תצהיר דורית, נספח 7), כאשר ליד כל נסיעה צוין במחברת השכר כי בגינה שילמה שושנה לסוניה 300-500 ₪. התובעת הכחישה בתצהירה את קבלת הסכום (ת/1, סע' 96) אולם הודתה כי באחת הנסיעות נרכש עבורה בגד ים וניתנו לה 200 ₪ במזומן. בחקירתה הנגדית אישרה ששוויו של בגד הים היה 300 ₪ ובכך נמצאה מאשרת את הרשום במחברת בדבר תשלום בסך 500 ₪ (ת/1, סע' 90; עמ' 16, ש' 23-26); טענת התובעת כי בחודש 12/2009 לא שולמה לה תוספת שכר בגין חג המולד (עמ' 19, ש' 9) תאמה את הרישום במחברת השכר בחודש זה (עמ' 29), במובחן מהרישום המעיד על תשלום עבור "קריסמס" בחודשי דצמבר בשנים שקדמו (עמ' 23, 16, 11, 5); כך גם טענת התובעת בתצהירה כי בחודש 03/2009 היא קיבלה מהתובעת מתנה לרגל הולדת נכדה, בסך 50$ ומדורית 20$, שווה ערך ל-300 ₪ (ת/1, סע' 91) מצאה את ביטויה במחברת השכר באופן המשקף נאמנה את אופי וגובה התשלום (עמ' 25) כשצוין כי מדובר בתוספת (נכד) ולידה אף נרשם הסכום "100+200". על כך נוסיף כי התרשמותנו מדורית הינה כי מדובר באישה מסודרת, ביחסים קרובים מאוד לאימה ועל כן סביר בעינינו שהקשר היומיומי ביניהם איפשר לה את עריכת המחברת לאורך עבודת התובעת, באופן המשקף את התשלומים שבוצעו בפועל. מנגד, ניכר היה שהתובעת אינה מדייקת בפרטים ונזכרת בהם לאחר שהם מועלים על ידי הנתבעת (ביחס לפיצויי הפיטורים, לתשלומים שקיבלה בטבריה, לרכישת מזון על ידי הנתבעת ועוד). באשר לטענת התובעת שלא קיבלה את מחברת השכר המקורית, הרי שאף שהעתק המחברת צורף כבר לכתב ההגנה, ב"כ התובעת לא טרח לבקשו עד לדיון ההוכחות האחרון. גם אז, הסכימה ב"כ הנתבעת להעביר לעיונו של ב"כ התובעת את המקור, המצוי לטענתה במשרדה, אך הוא סירב לקבלו. משכך, אינו מוצאים פגם בכך שבפנינו עומד העתק של המחברת, אשר ב"כ הנתבעת הצהירה בפנינו כי הוא נאמן למקור (עמ' 44-45). לו חפצה בכך, יכולה היתה התובעת לעיין במחברת המקורית או להעבירה למומחה, על מנת לבסס את טענתה להעדר אותנטיות. התובעת לא עשתה כן ואנו, כאמור, התרשמנו כי אין פגם באותנטיות של המחברת. על יסוד האמור לעיל, אנו מקבלים את מחברת השכר כראיה לתשלומים ששילמה הנתבעת לתובעת במהלך תקופת העסקתה. משכך, אנו רואים בתשלומים ששולמו לה כ"תוספות", משום תוספות שכר שניתן להכלילן בעת בחינת עמידת הנתבעת בחובת תשלום שכר המינימום. נציין, כי דברינו אלו אינם מתייחסים לתשלומי מתנות ותשלומים לחגים. ניכויים מותרים מהשכר כאמור, הנתבעת טענה לזכותה על פי דין לנכות משכרה החודשי של התובעת את החזר הוצאות המגורים בביתה והחזר ההוצאות הנלוות, לרבות כלכלת התובעת והביטוח הרפואי שרכשה עבורה. מנגד, אף שבדיון המוקדם הסכים ב"כ התובעת כי הנתבעת היתה רשאית לנכות ניכויים מסויימים (עמ' 3, ש' 6), הרי שבתצהירה ובסיכומיה, טענה התובעת כי אין לשעות לטענות הנתבעת בכל הנוגע לקיזוזים הנטענים, הואיל והנתבעת מעולם לא יידעה אותה אודותיהם והתובעת לא הסכימה להם. התובעת מפנה לכך שהנתבעת מעולם לא חתמה עימה על חוזה עבודה, כפי חובתה בחוק. אכן הנתבעת לא הציגה בפנינו חוזה עבודה כתוב ומכאן יש להסיק כי לא קיימה אחר הוראת סע' 1(ג) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991, הקובעת את חובת המעסיק להתקשר עם העובד הזר בחוזה עבודה בשפתו של העובד , הוראה אשר הפרתה עולה כדי עבירה, לפי סע' 2(ב)(2) לחוק. יחד עם זאת, אין בידינו לקבל את טענות התובעת כי הפרת חובה זו, מאיינת את יכולת הנתבעת לבצע ניכויים משכרה, אשר מקורם בהוראת חוק, שעה שאין חולק בין הצדדים כי הנתבעת סיפקה לתובעת במשך שנים רבות מגורים הולמים ונשאה בכל עלויות מחייתה, אף בתקופה בה התובעת כלל לא עבדה בבית הנתבעת, קרי בחודש 03/2010. סעיף 3 לחוק, הגנת השכר התשי"ח-1958, שכותרתו -"תשלום בשווה כסף" קובע כך: "מותר בהסכמת העובד לשלם חלק משכר העבודה באוכל במשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, להוציא משקאות משכרים, או בדיור, אם דרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה העבודה, או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה, ובלבד שהשווי המיוחס לכל אלה לא יעלה על המקובל בשוק". הסכמת הצדדים בעניין זה, נלמדת מהתנהגותם רבת השנים ומותרת מכוח היותו של תשלום חלק מהשכר באמצעות תשלום הוצאות, נוהג מקובל בתנאי העבודה של העובדים הסיעודיים הזרים. באשר לשווי המיוחס לניכויים האמורים, יש לחשבם בהתאם להוראות הדין, כדלקמן: ביטוח רפואי בכתב הגנתה טענה הנתבעת לזכותה לנכות משכרה החודשי של התובעת 115.03 ₪ בעד דמי הביטוח הרפואי שרכשה עבורה, וצירפה אישור מחברת הביטוח "הראל" על רכישת ביטוח לשנת 2009 (נספח ד'). בהתאם לתקנה 2 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב- 2001, רשאי המעביד לקזז מחצית הסכום שהוציא או שהתחייב להוציא על הביטוח הרפואי עד לתקרה הקבועה שם. סע' 5 לאותן תקנות קובע את חובת המעביד, לצרף לחוזה העבודה העתק מפוליסת הביטוח בשפה שהעובד מבין. כאמור, לא הוצג בפנינו כלל חוזה עבודה בין הצדדים ואף לא הוצגה פוליסת ביטוח שנמסרה לתובעת. כל שהוצג הוא אישו בדבר תשלום עבור ביטוח רפואי לשנת 2009, שצורך לכתב ההגנה בלבד, ובאופן תמוה בחרה הנתבעת שלא להתייחס לכך במסגרת תצהיריה, למעט סע' 24 לתצהיר דורית, עליו לא נחקרה ולפיו הנתבעת המשיכה בתשלום דמי הביטוח עבור התובעת גם לאחר 2/2010, על מנת שלא לפגוע בטיפול הרפואי שנזקקה לו. גם אם נניח שהנתבעת רכשה לתובעת ביטוח רפואי במהלך כל תקופת עבודתה, מכיוון שניכוי בגין הוצאות ביטוח נעשה על יסוד הוכחת הסכום ששולם, הרי שבהעדר הוכחה לגובה הסכום ששולם לפני שנת 2009, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לניכויו בתקופה זו. יחד עם זאת, משלא נחקרה דורית על סע' 24 לתצהירה, ישמש התשלום שבוצע עבור שנת 2009 כראיה אף להמשך הביטוח בשני חודשי עבודתה הנוספים של התובעת. עיון בנספח ד' לכתב ההגנה, מלמד כי הביטוח הרפואי לשנת 2009 נרכש בעלות 547.50 $ נכון לחודש 04/2010, ולפיכך הניכוי המותר בגינו הינו בסך 84.3 ₪ לחודש בלבד (2 / 12 חודשים / 3.697 (שער הדולר בתקופה הרלבנטית) * 547.5 $). הנתבעת היתה רשאית לנכות ניכוי זה מ-1/2009 ועד סיום עבודתה של התובעת. החזר הוצאות מגורים בהתאם לסע' 1(ה) לחוק עובדים זרים, מחויב המעביד להעמיד לעובד הזר מגורים הולמים למשך כל תקופת עבודתו והוא רשאי לנכות משכרו בגין כך, בשיעורים שיקבעו בתקנות. משאין חולק כי התובעת התגוררה בחדר נפרד בבית שבבעלות הנתבעת, הרי שבהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות עובדים זרים - מגורים, הנתבעת היתה רשאית לנכות משכר התובעת את מחצית הסכום הנקוב בטבלה, לאזור חיפה. נציין, כי הסכום בו נקבה הנתבעת, 129.1 ₪, אינו מתייחס לשנים הרלוונטיות אלא למועד הגשת התחשיב, 2010, כאשר הסכום המרבי אותו ניתן היה לנכות משכר התובעת בגין מגורים בחיפה בשנת 2005 הוא 121 ₪ לחודש; בשנת 2006 - 123.98 ₪ לחודש; בשנת 2007 - 117.78 לחודש; בשנת 2008 - 114.35 ₪ לחודש; בשנת 2009 - 120.77 ₪ לחודש ובשנת 2010 - 129.21 ₪ לחודש. הוצאות נלוות בהתאם לתקנה 3 לתקנות עובדים זרים - מגורים, המעביד רשאי לנכות משכרו החודשי של עובד הסיעוד המתגורר בביתו, סכום מירבי הנקוב בתקנה, כאשר לטענת הנתבעת הסכום הינו 73.23 ₪, אלא שכאמור לעיל סכום זה מתייחס לסכום המירבי המותר לניכוי נכון לשנת 2010, כאשר הסכום בשנת 2009 עמד על 70.54 ₪ לחודש; בשנת 2008 - 67.49 ₪ לחודש; בשנת 2007 - 65.49 ₪ לחודש; בשנת 2006 - 65.68 ₪ לחודש ואילו בשנת 2005 הסכום עמד על 63.97 ₪ לחודש. כלכלה התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי הנתבעת נשאה בעלויות כלכלתה, לרבות רכישת מזון עבורה מחנות "בלאגן" בשכונת הדר בחיפה (עמ' 13, ש' 4-5; 12-16; 25-31), למעט פעם אחת בחודש, לכל היותר, בה התובעת שילמה על רכישת מזונה בעצמה. על כן בהתאם לסעיף 3 לחוק הגנת השכר המתיר לשלם חלק משכר העבודה באוכל ובדיור, ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין זה בע"ע 300333/97 עליזה כהן - רמונה קבררה, פד"ע ל"ז 755 (2002), הנתבעת היתה רשאית לנכות משכר התובעת דמי כלכלה בשיעור 10% משכר המינימום, דהיינו 333.5 ₪ לחודש בשנים 2005 ו- 2006; 358.5 ₪ בשנת 2007; 371 ₪ בשנת 2008 ו-385 ₪ בשנים 2009 ו- 2010. אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיה היא לא הסכימה לניכויים משכרה לרבות לעניין כלכלתה, עת אין עוררין כי התובעת אכלה בבית הנתבעת ועל חשבונה. על יסוד האמור לעיל, הנתבעת היתה רשאית לנכות משכרה של התובעת את הסכומים הבאים: 517.7 ₪ לחודש בשנת 2005; 521.7 ₪ לחודש בשנת 2006; 540.7 ₪ לחודש בשנת 2007; 551.7 ₪ לחודש בשנת 2008, 659 ש"ל חודש בשנת 2009 ו-671 ₪ לחודש בשנת 2010. נציין, כי הניכויים המותרים שלעיל, אינם עולה על רבע השכר החודשי (שכר המינימום בענייננו), כהוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר. מכאן, שבחינת נספח א' לכתב התביעה, המפרט את התביעה להפרשי שכר מינימום, אל מול הניכויים המותרים כמפורט לעיל, מעלה כי עד לחודש 10/2006 ובחודש 12/2006, אין כל הפרש וזאת בהסתמך על הניכויים המותרים על פי דין בלבד. בשאר החודשים סכומי ההפרשים, לגרסת התובעת בנספח א' לכתב התביעה, הינם בין 100 ל-500 ₪ (מעבר לניכויים המותרים כאמור לעיל) וכפי שהבהרנו לעיל, בהסתמך על מחברת השכר, בכל חודש שולמו לתובעת סכומים שהוגדרו במחברת השכר כ"תוספות", העולים, לעיתים באופן ניכר, על ההפרש המקסימלי. בדקנו בנפרד את החודשים 5/2008 ו-7/2008, בהם ההפרש, לפי טבלת התובעת, הוא גבוה יחסית, ומצאנו כך: בהסתמך על מחברת השכר ומספר השבתות באותו חודש, בחודש 5/2008 קיבלה התובעת דמי כיס בסך 500 ₪ ולא 400 ₪ כפי שצויין בטבלה מטעמה. נוסף על כך קיבלה סכומים שנרשמו במחברת השכר כ"תוספות" (לרבות טבריה, כאמור לעיל) בסך כולל של 1,000 ₪. בחודש 7/2008 קיבלה התובעת סך כולל של 710 ₪ כ"תוספות" לפי מחברת השכר. סכומים אלו, בנוסף לניכויים המותרים, עולים על ההפרשים שהתובעת טוענת להם. על יסוד האמור לעיל אנו דוחים את טענת התובעת לזכאותה להפרשי שכר מינימום. גמול עבודה במנוחה השבועית חלק הארי של התביעה מושתת על עילה זו, שכן לטענת התובעת מכוח זכאותה למנוחה שבועית של 36 שעות לפחות בהתאם לסעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א- 1951 (להלן - חוק שעות עבודה ומנוחה), ובהיותה נוצריה, אמורה היתה להיות במנוחה שבועית משעה 16:00 ביום השבת עד לשעה 08:00 בבוקר יום ב'. בבג"ץ 1678/07 יולנדה גלוטן נגד בית הדין הארצי לעבודה ואח' (לא פורסם, מיום 29.11.09) לאחר דיון נרחב בשאלת תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד הלנים בבית המעביד, החליט בית המשפט העליון שלא להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי, ע"ע 157/03 יולנדה גלוטן - לאה יעקב (לא פורסם, מיום 1.1.2007). הסוגיה עדיין תלויה ועומדת בפני בית המשפט העליון שכן הוחלט על קיומו של דיון נוסף בבג"צ. פסק הדין המנחה אותנו אפוא לעת הזו, הינו פסק דינו של בית הדין הארצי. בהכרעת בית הדין הארצי בעניין גלוטן, נקבע כי בנסיבות המקרה לא חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, אולם הנסיבות שפורטו בפסק הדין בבית הדין הארצי בעניין גלוטן, שונות מהמקרה העומד בפנינו. במקרה שבפנינו מדובר במעסיק אשר אינו נעדר את יכולת הפיקוח על העובד , כפי שעולה מדברינו לעיל, בהיותה של הנתבעת אשה צלולה ועצמאית במידה לא מבוטלת. בנוסף, הטענה שבפנינו הינה לעבודה בזמן המנוחה השבועית, אשר קל יותר לפקח עליה, בשונה מהטענה לעבודה בשעות נוספות, אשר קשה להפרידן מיום עבודה שחלקו עבודה וחלקו מנוחה, לסירוגין. יחד עם זאת, לא מצאנו לבחון את שאלת תחולת חוק שעות חוק עבודה ומנוחה בנסיבות המקרה הנדון, מן הטעם הפשוט שגם אם היה החוק חל, ממילא לא הוכח בפנינו כי התובעת הועסקה בשעות מנוחתה השבועית, כפי שנפרט להלן. לטענת התובעת היא נדרשה על ידי הנתבעת להתחיל את מנוחתה השבועית ביום שבת בשעה 14:00 ולסיימה בשעה 20:00 לאותו היום, והתאפשר לה להמשיך את מנוחתה ביום א' בשעה 08:00 עד 16:00 (ת/1, סע' 16). לפיכך תובעת היא שכר עבודה במנוחה השבועית, במשך 5 שנות עבודתה אצל הנתבעת, לפי 150% מהשכר הרגיל, בסך 177,606 ₪. בנוסף, תובעת היא פיצוי בגין אי קבלת מנוחה שבועית כדין בסך 177,606 ₪, ובסה"כ העמידה תביעתה ברכיב זה על סך 355,212 ₪. התובעת הפנתה בסיכומיה לדו"ח הערכת התלות (ת/4) שנערך לנתבעת בשנת 2005 על ידי המוסד לביטוח לאומי, המלמד לטענתה על היקף העסקת התובעת במשך 24 שעות ביום, 7 ימים בשבוע. נעיר, כי בדיון המוקדם טען ב"כ התובעת שהתובעת הועסקה 7 ימים בשבוע ולא ניתנה לה "אפילו שעה אחת" של חופש במשך השבוע (עמ' 1 ש' 25). מנגד הנתבעת העידה, כי התובעת היתה חופשייה לעשות כרצונה מבוקר יום השבת ועד לבוקר יום השני, אלא שלטענתה התובעת בחרה לשהות מרצונה בבית הנתבעת, אשר נהגה בו כביתה, ומשכך אין היא זכאית לשכר בעד שעות בהן היא אמנם שהתה בבית הנתבעת אולם לא נדרשה לעבוד ולא עבדה בפועל (נת/2, סע' 26-28; עמ' 32, ש' 29-30). עוד טענו הנתבעת ובתה, כי הנתבעת היתה בעבר ועודנה כיום כמעט עצמאית לחלוטין, כך שהצורך שלה בתובעת לא נבע כלל מצורך טיפולי-סיעודי אלא מצורך חברתי-אישי להיות בחברת אדם, ומשכך כל שנדרש מהתובעת הוא להיות נוכחת במשך מספר שעות מועט בלבד וללון בבית הנתבעת במשך 5 לילות בשבוע (נת/2, סע' 5). כן טענה הנתבעת בסיכומיה, כי הערכת מצבה המתוארת בדו"ח הערכת התלות משנת 2005 (ת/4) אינה משקפת נאמנה את מצבה התפקודי, שכן הדו"ח נכתב על ידי אחות המוסד לביטוח לאומי בצורה המפריזה בתיאור מצב הנתבעת על מנת לזכותה בגמלת סיעוד (נת/4, סע' 5,6). אין בידינו להתעלם מהעובדה כי הערכת התלות בוצעה בשנת 2005, בסמוך לאחר פטירת בעלה המנוח של התובעת, אשר היתה נשואה לו וחיה עימו במשך 50 שנה, דבר שגרם לשהיית הנתבעת במועקה קשה לאחר לכתו, כך שייתכן והצורך בהשגחה סיעודית אכן היה רלבנטי באותו מועד. במקביל, אין בידינו לשלול את טענת הנתבעת כי הפריזה בתיאור צרכיה, לצורך השגת המטרה של השארת התובעת לצידה. כך לדוגמא, בדו"ח התלות נרשם שהמטפלת הסיעודית יושבת ליד הנתבעת בלילות ומרגיעה אותה בלטיפות (עמ' 32, ש' 18), אך מעדותה של התובעת עולה תמונה אחרת ולפיה בשעות הלילה לא נזקקה הנתבעת לכל טיפול, כפי שאף לאחר עזיבת התובעת, המשיכה לישון לבדה בלילות (ראה גם להלן). כך או כך, מהראיות שהוכחו בפנינו במסגרת הליך זה, כמו גם מהתרשמותנו מהעדויות, עולה כי הנתבעת לא נזקקה לסיוע הרחב הנטען על ידי התובעת, אלא לסיוע מצומצם יחסית ולא נוכל להסתמך על דו"ח התלות, ככל שאין הוא עומד בקנה אחד עם הראיות שהוצגו בפנינו ולפיהן הנתבעת עצמאית במידה ניכרת בפעולות היומיום ועיקר צורכה הוא בחברה. תמיכה איתנה במסקנתנו זו ניתן למצוא בכך שעת אושפזה התובעת בבית החולים, נותרה הנתבעת בביתה למשך פרק זמן לא מבוטל ללא עובדת סיעודית חלופית, דבר שלא היה אפשרי, אילו אמנם דובר במי שתלויה לחלוטין בזולת. בנוסף, הממצאים העובדתיים העולים מהראיות שהוצגו בפנינו, תומכים אף הם במסקנתנו בדבר היזקקות הנתבעת לסיוע מצומצם מהתובעת. כאמור, עדות הנתבעת הותירה עלינו רושם אמין ומהימן ביותר. עמדה בפנינו אישה נחושה בדעתה, עצמאית בהליכתה, אשר עדותה היתה בהירה, קוהרנטית והתיישבה עם גרסתה כפי שכבר עלתה בכתב הגנתה ובתצהיר עדותה הראשית. הוכח בפנינו כי הנתבעת נהגה לעלות על משכבה כל יום בסביבות השעה 20:00, לאחר שאכלה (ללא עזרה) ארוחת ערב ולאחר שנטלה כדור הרגעה מדי לילה, כך שהיא כלל לא נזקקה לתובעת בלילות (נת/2, סע' 19; עמ' 11, ש' 16-22, ש' 27-28). אף התובעת העידה בתצהירה, כי לאחר שהגישה את ארוחת הערב לנתבעת היא נהגה לפנות לחדרה "עד הבוקר" (ת/1, סע' 36). התובעת לא נדרשה לעזור לנתבעת לקום בבוקר, לרחצה, להלבישה, לבשל עבורה, להאכילה או לתמוך בה פיזית, שכן הנתבעת היתה ועודנה מסוגלת לבצע פעולות אלה בכוחות עצמה. הנתבעת העידה ולא נסתרה כי נהגה אף לצאת להליכות שני בקרים בשבוע עם חברותיה, ללא לווית התובעת. התובעת הודתה בתצהירה (ת/1, סע' 30) ובחקירתה הנגדית (עמ' 11, ש' 23-24) כי הנתבעת היתה מכינה את ארוחת הבוקר מדי יום, אולם לטענתה היא זאת שנהגה לבשל את ארוחת הצהריים. טענה זו התבררה כלא נכונה, עת הודתה התובעת בהמשך חקירתה הנגדית כי הנתבעת ידעה לבשל היטב (הנתבעת העידה כי בעבר היתה בבעלותה מסעדה), וכי היא זאת שבישלה עבור עצמה, עבור בתה דורית ואף עבור התובעת, אשר רק סייעה לה בבישול (עמ' 12, ש' 19-28; עמ' 13, ש' 15). התובעת הודתה בחקירתה הנגדית כי הנתבעת נהגה לאכול בכוחות עצמה וללא עזרתה (עמ' 18, ש' 13-15); להתקלח לבדה וללא עזרתה, אף שלטענת התובעת היא נהגה, מיוזמתה ומבלי שנדרשה לכך, לעמוד בזמן זה מחוץ לדלת המקלחת במטרה לשמור על הנתבעת (שם, בש' 16-20). הנתבעת העידה ולא נסתרה כי היא נהגה להתלבש לבדה ללא כל עזרה (עמ' 32, ש' 23-25; עמ' 33, ש' 14); כי התובעת מעולם לא נדרשה לסייע לה בכל הנוגע לשליטה בסוגרים (עמ' 39, ש' 22-26); וכי היא נהגה לצאת מביתה, ללא ליווי של התובעת (עמ' 33, ש' 1-3), על עובדה זו ניתן אף ללמוד מעדות התובעת עצמה בתצהירה, המתחילה במלים "פעם אחת, כשפגשתי את שושנה בבית הקפה שבו היא היתה עם החברות שלה ומשם הלכנו לשוק..." (ת/1, סע' 62). אף עדות הנתבעת, כי נהגה לכבס את בגדיה בעצמה (נת/2, סע' 22) לא נסתרה. לפיכך, השתכנענו כי התובעת עבדה מעט שעות במהלך שבוע העבודה הרגיל והיה לה זמן חופשי למכביר. התובעת לא פירטה מהי העבודה שביצעה ביום שבת עד השעה 14:00 ולאחר השעה 20:00, או ביום ראשון לאחר השעה 16:00. הטענה כי הנתבעת חייבה אותה לעבוד בשעות אלו נותרה בעלמא. בחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה אם כבר משבת בבוקר היתה חופשיה למנוחתה, השיבה: "לא, עזרתי לשושנה בשבת בבוקר וגם ביום ראשון. כשהתעוררתי נתתי לשושנה קפה, התקלחתי ויצאתי..." (עמ' 17, ש' 9). אין בכך עדות לעבודה, אלא לכל היותר להתארגנות לפני יציאה למנוחה השבועית. באשר לשעות הלילה, נזכיר, כי התובעת אישרה שלאחר שהנתבעת פרשה למיטתה, לא נדרשה היא לביצוע מטלות נוספות עד לשעות הבוקר. הנתבעת העידה ולא נסתרה כי "התובעת ישנה בבית כי היא רצתה. היא יכלה לצאת מהבית מתי שהיא רצתה. אני אומרת את זה בשבועה." (עמ' 32, ש' 29-30). אין בידינו לקבל את טענת התובעת לפיה היא נאלצה לשוב לבית הנתבעת בשעה 20:00 שכן הנתבעת תמיד נזקקה לה כי פחדה בלילות (עמ' 7, ש' 24-26), הואיל וטענה זו אינה מתיישבת עם העובדה לפיה הנתבעת ישנה בביתה לבדה בהזדמנויות שונות וממושכות, כגון במהלך כל תקופת אשפוז התובעת בבית החולים מיום 22.12.09 עד 1.2.2010 ועם מעברה להתגורר בדיור מוגן ב"מגדלי אלישע" (עמ' 31, ש' 8-9). הנתבעת טענה כי נעתרה לבקשת התובעת ללון בביתה גם בימי המנוחה השבועית ולכן שבה בשעה 20:00 מדי שבת לפי רצונה רק כדי ללון בבית הנתבעת אשר ראתה בו כביתה. הנתבעת אף טענה כי היו סופי שבוע בהם לא לנה התובעת בביתה. טענותיה אלו לא נסתרו ואף נתמכו בעובדה לפיה במהלך חודש 03/2009, כאשר הנתבעת היתה מאושפזת בבית חולים, המשיכה התובעת ללון בבית הנתבעת (עמ' 18, ש' 25-27); אף לאחר שהודיעה התובעת על התפטרותה לחברת דנאל, היא המשיכה ללון בבית התובעת, ורק ביום 24.3.10 עזבה אותו. התובעת טענה, לראשונה בחקירתה הנגדית, שישנה בתקופה זו בבית הנתבעת, כי כך המליצו לה בשגרירות הפיליפינים. עוד טענה כי במשך היום היתה אצל חברותיה חזרה הביתה לישון, בדרישת הנתבעת. גרסתה זו, אשר נכבשה עד למעד החקירה הנגדית, נסתרה בעדות רוזלינה, אשר העידה שבאותה תקופה התובעת נהגה לבקר אותה לפרקי זמן קצרים (עמ' 7-8; עמ' 27, ש' 12). מסקנתנו הינה אפוא, שחזרתה של התובעת לבית הנתבעת בימי מנוחתה השבועיים, לא היתה אלא כדי לחזור לביתה היחיד לצורך לינה ולא לצורך עבודה. רוזליה ומריה תמכו בעדותן בגרסת התובעת כי הקפידה לחזור בשעה 20:00, אך ממכלול העדויות שהוצגו בפנינו, התרשמנו כי הקפדה זו נבעה מהֵסדר בין התובעת לנתבעת ולפיו על התובעת לחזור עד השעה 20:00, שכן אז הולכת הנתבעת לישון ומחמת החשש, היא נועלת את הדלת ומשאירה את המפתח בחור המנעול (עמ' 36, ש' 28). נראה כי זו הסיבה בגינה היתה התובעת ממהרת לחזור עד השעה 20:00 ולא לצורכי עבודה. התובעת לא הוכיחה שהנתבעת דרשה ממנה לישון בביתה וכאמור, אין הדבר מתיישב עם שאר הראיות שבפנינו. ממילא, שהתובעת אישרה בעדותה כי לאחר שובה בשעה 20:00 לבית הנתבעת היא הלכה לישון (עמ' 17, ש' 27). באשר לטענה שנדרשה לחזור בימי ראשון עד השעה 16:00, הרי מהעדות היחידה שנועדה לתמוך בגרסה זו, של רוזלינה, עולה שרק בשעה 15:30 היתה מגיעה התובעת לבקר את רוזלינה לאחר התפילה ולכן אין זה סביר שבשעה 16:00 כבר היתה בבית (עמ' 26, ש' 5). לבסוף, כאשר נתבקשה התובעת לפרט את 22 השעות בגינן היא תובעת שכר עבודה במנוחה השבועית, לא ידעה כלל לפרט באילו שעות מדובר (עמ' 17, ש' 17 ואילך ובייחוד ש' 30). לפיכך, ומאחר ולא הוכח בפנינו כי התובעת נדרשה לעבוד בזמן מנוחתה השבועית ואף לא הוכח בפנינו כי עבדה בהן בפועל, אנו קובעים כי לתובעת ניתנה מנוחה שבועית בימים שבת וראשון, באופן המקיים את הוראות החוק. שעות הלינה של התובעת בבית הנתבעת אינן יכולות להיחשב בנסיבות שפורטו כשעות עבודה. נוכח האמור לעיל, התביעה לתשלום גמול עבודה בימי המנוחה - נדחית בזאת, וכפועל יוצא מכך, נדחית אף התביעה לפיצוי בגין אי קבלת מנוחה שבועית כדין. דמי הבראה התובעת טענה בכתב תביעתה כי מעולם לא שולמו לה דמי הבראה על ידי הנתבעת, אולם מחמת התיישנות, היא הגבילה את תביעתה לשנתיים האחרונות לעבודתה, בגינן היא זכאית לטענתה לדמי הבראה בסך 4,774 ₪ (סע' 11 לסיכומיה). לטענתה, העובדה שליוותה את הנתבעת בחופשותיה, אינה מאיינת את זכותה לדמי הבראה. הנתבעת מצידה העלתה להגנתה מספר טענות, העיקרית גורסת כי לתובעת שולמו בשנתיים האחרונות להעסקתה דמי הבראה בסך 4,150 ₪ וזאת הן על ידי מימון שתי חופשות התובעת במלון בטבריה בחודשים 05/2008 ו- 9/2008 בעלות 1,500 ₪ לכל חופשה, והן על ידי תשלום ישיר לידי התובעת בעת החופשה, כאשר בחודש 05/2008 שולם לתובעת סך של 500 ₪ ואילו בחודש 09/2008 שולם לה סך של 650 ₪, הכל כעולה ממחברת השכר. כן הוסיפה הנתבעת וטענה, כי לתובעת שולמו דמי הבראה על ידי חברת דנאל, מה גם שכעולה ממחברת השכר, סוכם בין הצדדים כי כל התשלומים מעבר לשכר המינימום ייזקפו על חשבון זכויותיה הסוציאליות של התובעת לרבות דמי הבראה וחופשה (נת/4, סע' 15). הנטל להוכחת תשלום דמי ההבראה במלואם מוטל על המעביד. לאחר בחינת טענות הצדדים, אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת בעניין זה ואנו קובעים כי התובעת זכאית לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות להעסקתה. להלן נבאר הטעמים לכך. באשר לטענה בדבר הכללת דמי הבראה בשכר התובעת, אמנם אין איסור על הכללת רכיב זה בשכר, אלא שמעביד המבקש להוכיח כי רכיב זה נכלל, נדרש להביא ראיות המלמדות על הסכמת העובד לתשלום כולל זה (דב"ע 63198-3 גלי בובליל - א.א.צ שירותים משפטיים בע"מ, סע' 7). בענייננו התובעת העידה במפורש כי מעולם לא הסכימה להכליל את דמי ההבראה בשכרה (ת/1, סע' 100-101), ולא הוצגה כל ראיה אחרת. באשר לדברים שנרשמו על ידי דורית בפתח מחברת השכר ולפיהם סוכם בין הצדדים שהתשלומים שמעבר לשכר יהיו על חשבון "כל הזכויות, חופשה, הבראה וכו'", הרי שלא השתכנענו כי אמנם היה סיכום כזה, בין היתר נוכח העובדה שבמחברת עצמה נרשמו בנפרד תשלומי חופשה והנתבעת העידה במפורש כי בניגוד לסיכום הנטען בפתח המחברת, היא לא התכוונה לשלם לתובעת דמי חופשה בתוך השכר (עמ' 28, ש' 27-29). לכל היותר הדברים נרשמו על סמך הבנתה של דורית את הדברים אך איננו מוצאים תימוכין לטענה כי הדברים סוכמו בין הצדדים. ככל שדנאל אכן שילמה לתובעת דמי הבראה, או חלק מהם, אין בכך לשנות מהכרעתנו, שכן אין חולק שהתשלומים שקיבלה התובעת מדנאל, הועברו לנתבעת. לבסוף, אין בידינו לקבל את הטענה כי דמי הבראה שולמו באמצעות מימון חופשותיה של הנתבעת במלון בטבריה, שכן לטענת התובעת נסיעות אלו נכפו עליה (עמ' 16, ש' 15-22). גם אם נאמר שהנסיעות לא נכפו עליה והיא התלוותה לנתבעת מרצון, הרי שבוודאי אין בפנינו כל ראיה כי הצדדים הסכימו על מימוש דמי ההבראה להם זכאית התובעת בדרך זו ולכל היותר מדובר במתנה של הנתבעת לתובעת. באשר לתשלומים ששילמה הנתבעת לתובעת במהלך חופשות אלו, לטענת הנתבעת היו תשלומים אלו חלק משכר עבודתה ובהתאם הציגה אותם בטבלת השכר ששילמה לתובעת. משקיבלנו את הטענה כי מדובר בשכר עבודה, ומשקבענו כי לא הוכחה הסכמה בדבר הכללת דמי ההבראה בשכר, הרי שאין מדובר בתשלומי דמי הבראה. נקודת המוצא של הנתבעת הינה כי עובד זר סיעודי זכאי לשכר מינימום בלבד ולכן היא מבקשת שנזקוף כל סכום ששולם מעבר לשכר המינימום, על חשבון זכויותיה האחרות. טעות בידה של הנתבעת. אמנם על פי רוב ימצא עצמו העובד הזר, משתכר שכר מינימום בלבד, אלא ששכר המינימום כשמו כן הוא, ואין לצאת מנקודת הנחה כי לעולם לא ישלם מעסיק לעובדו הסיעודי יותר ממנו. במקרה הנדון התרשמנו שהנתבעת אהבה מאוד את התובעת וראתה בה כבת. עצם ניהול התביעה מולה היה בעיני הנתבעת וביתהּ, כפי שהביעו בפנינו לא פעם, עלבון. בהחלט התרשמנו שאף שהנתבעת לא התחייבה לשכר גבוה משכר המינימום היא מצאה לנכון לשלם לתובעת תוספות שכר מעת לעת, וכך אף כינתה דורית את התשלומים הללו במחברת השכר. לפיכך, ובהעדר הוכחה להסכמה אחרת, לא ניתן לזקוף את תוספות השכר, על חשבון זכויותיה הסוציאליות האחרות של התובעת. נוכח האמור לעיל, התובעת זכאית לתשלום 14 ימי הבראה, בערך של 341 ₪ ליום ובסך 4,774 ₪ (ראה החלטה מיום 6.7.10, עמ' 4 לפרוטוקול). פדיון חופשה לטענת התובעת, היא זכאית לפדיון חופשה בגין 14 ימים בסך 2,156 ₪ לפי 154 ₪ ליום, מבלי שפירטה את התקופה בעדה תבעה פדיון חופשה, אלא התבססה על חישוב שנערך על ידי דנאל (עמ' 9, ש' 18-19). במהלך חקירתה הנגדית הודתה התובעת בקבלת סכום מצטבר בסך 6,346 ₪ בגין חופשתה השנתית, כאשר הסכום שולם לה לטענתה בהסתמך על פתקים אותם העבירה מדנאל לנתבעת, ובהם נרשמו הסכומים להם התובעת היתה זכאית בגין חופשתה השנתית, בכל שנה (ראה העתק הפתקים, סומן בטעות גם נת/4; עמ' 14, ש' 28; עמ' 15, ש' 17-19, 27-28). אף הנתבעת העידה בחקירתה הנגדית כי שילמה לתובעת את דמי חופשתה בהתאם לפתקים שהציגה התובעת בפניה מחברת דנאל (עמ' 28, ש' 29; עמ' 29, ש' 1-2). כלל הוא כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד. "מחובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לעובדו, וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים" (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג 215). הנתבעת לא הציגה בפנינו פנקס חופשה בו מפורטים זמני החופשות של התובעת. מנגד התובעת לא טענה כי לא מימשה את חופשתה השנתית, לה היא זכאית על פי חוק. מהפתקים שהוצגו בפנינו אנו למדים כי למעשה אחת לשנה היתה התובעת מבקשת מהנתבעת את תשלום דמי החופשה עבור השנה שעברה ואין בפנינו כל טענה כי מדובר בתשלום פדיון תוך כדי עבודה, שלא כנגד חופשה בפועל (ראה: עע 324/05 ריבה אצלדייב - עמישב שירותים, ניתן ביום 27.3.06; עע 1144/04 אברהם מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ, ניתן ביום 21.12.06). מסקנתנו הינה אפוא כי עד לחודש מאי 2009 (מועד הפתק האחרון ומועד התשלום האחרון של ימי חופשה, כעולה ממחברת השכר) שולמו לתובעת דמי חופשה על פי דין ואילו התביעה הינה בגין התקופה מחודש יוני 2009 ועד מועד סיום עבודתה. אין חולק כי עבודתה של התובעת אצל הנתבעת הסתיימה ביום 28.2.10, לפי הודעת ההתפטרות של התובעת (עמ' 3, ש' 26). שני הצדדים אף מתייחסים לעבודת התובעת בבית הנתבעת, מאז עבדה עבור המנוח כתקופת עבודה רצופה (כך לדוגמא הוותק הרשום על גבי פתקי החופשות, נת/4, ולפיו שולמה החופשה השנתית) ועל כן שנת עבודתה האחרונה של התובעת היתה העשירית, בגינה הינה זכאית ל-28 ימי חופשה קלנדריים. מכיוון שעבדה רק 9 חודשים לאחר מאי 2009, זכאית היא לפדיון 21 ימים בערך של 128 ₪ ליום (3,850/30 ₪). התובעת עתרה לתשלום 2,156 ₪ בגין עילה זו ומשאין בידינו לפסוק לה יותר משתבעה, אנו קובעים כי היא זכאית לסכום הנתבע על ידה. דמי חגים התובעת עתרה בכתב תביעתה לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 15,400 ₪ בגין עבודתה בשמונה ימי חג מדי שנה, ובגין אי קבלת יום חופש חלופי בגינם, שכן לטענתה למעט היציאות למספר שעות מועט בחג המולד ובסילבסטר, נשללה ממנה הזכות לנצל את ימי החג הנוצריים האחרים. לטענת הנתבעת ובתה, לא זו בלבד שהתובעת לא עבדה בימי החג הנוצריים, אלא שגם בימי החג היהודיים נחה; חרף זאת, שולמו לה מדי שנה הן בחגים הנוצריים והן בחגים היהודים תשלומים שונים המגיעים לכדי 3,300 ₪ (נת/4, סע' 20-21). הנתבעת הוסיפה וטענה כי התובעת לא פירטה תביעתה זו ואף לא הצביעה על מקור נורמטיבי המזכה אותה בדמי חג או ביום חופש חלופי. צודקת הנתבעת כי התובעת, כעובדת חודשית אינה זכאית לתשלום נוסף עבור יום החג, כעולה מסעיף 7.ב לצו ההרחבה הכללי במשק בדבר הרחבת הסכם המסגרת לעניין קיצור שעות העבודה השבועיות, דמי חגים וימי אבל מיום 7.6.2000. אלא שהתובעת טוענת כי עבדה בפועל בימי החג וככל שהיתה מוכחת טענתה זו, היתה נמצאת זכאית לתשלום בגין כך, שכן עבודה בימי חג מזכה בתשלום בדומה לעבודה במנוחה השבועית (סע' 18א(ב) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התשי"ח-1948). אף על פי כן, לא הוצגה בפנינו כל הוכחה לעבודתה של התובעת בחגים שהיא טוענת שעבדה בהם. כל שהתובעת טענה הינו "הנתבעת...העסיקה אותי בחגים" והחגים "לא ניתנו לי" (סע' 16.12, 16.13 לתצהירה). טענות בלתי מפורטות אלו, אינן מלמדות על עבודה בחגים. מנגד, עומדת בפנינו טענתה של התובעת הגורסת את ההיפך. בנסיבות אלו, אין לנו אלא לקבוע כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי עבדה בימי החג. אשר על כן, תביעת התובעת בעילה זו נדחית. פיצויי פיטורים הנתבעת אינה חולקת על זכותה של התובעת לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתה. מטיעוני הצדדים עולה כי הם מסכימים שיש לראות בתקופת עבודתה הכוללת של התובעת בבית הנתבעת כתקופת עבודה רציפה. בדיון המוקדם הסכימו הצדדים כי תקופת העסקתה של התובעת הינה ברציפות מיום 22.6.00 ועד 28.2.10 (עמ' 3 ש' 26). נוכח הסכמות אלו איננו מייחסים כל משקל לטענת התובעת, אשר עלתה לראשונה בחקירתה הנגדית ולפיה החלה לעבוד ב-3.5.00. בכתב התביעה העמידה התובעת תביעתה ברכיב זה על סך 38,501 ₪. בדיון המוקדם ובתצהירה הודתה התובעת שקיבלה פיצויי פיטורים בסך 3,500$ עבור תקופת עבודתה הראשונה עם המנוח וכן שקיבלה בסוף תקופת עבודתה אצל הנתבעת, סך של 15,083 ₪ מדנאל ו-3,539.81 ₪ מהנתבעת. לפיכך, העמידה התובעת את תביעתה ברכיב זה על סך 3,667 ₪ בלבד (עמ' 4, ת/1, סע' 19). נוכח האמור לעיל, תקופת העבודה של התובעת לצורך פיצויי פיטורים הינה מיום 22.6.00 ועד 28.2.10, 9 שנים ו-8 חודשים ובהתאם התובעת זכאית לפיצויי הפיטורים בעת סיום עבודה, לפי שכר מינימום דאז (3,850 ₪) בסך 37,217 ₪. משאין חולק כי התובעת קיבלה מתוך סכום זה 34,823 ₪ (עמ' 3 ש' 29), הרי היא זכאית להפרש בגין פיצויי פיטורים בסך 2,394 ₪. נציין, כי בדיון המוקדם חושבו פיצויי הפיטורים של התובעת באופן שגוי, לפי תקופת העסקה בת 10 שנים, כטענתה, וזאת בניגוד להסכמות מפורשות בדבר תקופת ההעסקה המדויקת. אשר על כן, זכאית התובעת להשלמת פיצויי פיטורים בסך 2,394 ₪. בשולי הדברים נעיר שכיוון שקיימת הסכמה בדבר תקופת עבודה רציפה, חרף שינוי המעסיקים, הרי שנכון היה לבחון אם התשלום ששולם לה בגין פיצויי פיטורים בשנת 2005 מייתר את הדיון בזכותה לפיצויי פיטורים עבור התקופה הראשונה או לחלופין, אם נכון להפחיתו כיום מסכום זכאותה, לפי ערכו דאז או בערכים דהיום. הנתבעת לא טענה לפנינו בעניין זה ועל כן לא נכריע בו. בנסיבות העניין, מצאנו כי המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת כנה ועל כן, אין מקום לפסיקת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. טענת הנתבעת לקיזוז בכתב הגנתה העלתה הנתבעת מספר טענות קיזוז, כאשר העיקרית בהן היא לקיזוז סך של 32,989 ₪ ששולם לתובעת ביתר מעבר לשכר המינימום. אין לקבל טענה זו, מן הטעם שלא הוכח בפנינו כי בטעות בחישוב מדובר, אלא כפי שהתרשמנו מעדות הנתבעת, היא בקשה מרצונה החופשי להיטיב עם התובעת. יתרה מכך, קיזוז בדיעבד של תוספות שכר שניתנו ברוחב לב, כנגד זכות לזכויות סוציאליות, שקול כקביעה בדיעבד ששכרה של התובעת כלל זכויות נלוות וכזאת לא יעשה. כן ביקשה הנתבעת לקזז סך של 407 ₪ בגין עלות הזמנת האמבולנס לתובעת ביום אשפוזה. לטענת הנתבעת היתה יכולה לקבל החזר מחברת הביטוח, אך זה נמנע ממנה שכן התובעת לא חתמה על הטופס המאשר קבלת השירות. אף טענה זו אין בידינו לקבל: לא הוכח שהנתבעת כלל פנתה לתובעת בבקשה לחתום על הטופס שצורף לתצהיר דורית, נושא תאריך 24.3.10, לאחר סיום עבודת התובעת. התובעת השתחררה מאשפוז ביום 1.2.10 ומאז לא נתבקשה לחתום על אותו טופס. בידי הנתבעת היתה שהות מספקת להחתימה על הטופס הנטען עובר לעזיבתה ולאורך ההליך שהתקיים בפנינו, לו רק רצתה בכך ואין להטיל את תוצאות מחדלה על התובעת. אף טענת הנתבעת לקיזוז הסכומים ששולמו לתובעת בתקופת מחלתה להידחות, שכן לא הוכח כי מקור התשלום היה בטעות. עזיבתה של התובעת הפתיעה את הנתבעת והיא ציפתה שתמשיך לעבוד אצלה לאחר שתבריא, לכן, אין זה מן הנמנע, שהנתבעת ביקשה להטיב עם התובעת עת שילמה לה שכר מלא, מעבר להוראות חוק דמי מחלה, תשל"ו- 1976. באשר לטענת הנתבעת לקיזוז הוצאות המגורים, ההוצאות הנלוות והביטוח הרפואי בגין חודש 03/2010 בו התובעת שהתה בבית הנתבעת לאחר סיום יחסי העבודה, אף כי עולה ספק בדבר סמכותו של בית דין זה לדון בה, ניתן לקבוע קיומה כסמכות נגררת. מכל מקום, מכיוון שבתקופה זו אין מדובר עוד בניכויים מותרים על פי דין, שכן התובעת לא היתה זכאית לשכר בגינה, לא ניתן להסתמך על הוראות הדין בדבר סכומי הניכוי המותרים והיה על הנתבעת להוכיח במדויק את הוצאותיה לצורך קיזוזן. משלא נעשה כן, לא יותר הקיזוז הנטען. סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, התביעה להפרשי שכר מינימום, לגמול עבודה בימי המנוחה, לפיצוי בגין העסקה בשבת ובגין העסקה בחגים - נדחית בזאת. התביעה לדמי הבראה, לפדיון חופשה ולהפרשי פיצויי פיטורים מתקבלת כאמור לעיל ועל הנתבעת לשלם לתובעת, בתוך 30 ימים מהיום, את הסכומים הבאים: דמי הבראה בסך 4,774 ₪. פדיון חופשה בסך 2,156 ₪. פיצויי פיטורים בסך 2,394 ₪. כל הסכומים שלעיל ישולמו לתובעת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מיום 24.3.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל. נוכח דחיית חלק הארי של התביעה, אך קבלתה בחלקה, ישא כל צד בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. סיעודניצולי שואה