לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כבוד השופט, שאול אבינור) מיום 18.8.09 (ה"פ 12685-07-08) אשר קיבל את בקשתה של המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") למתן פסק דין הצהרתי לפיו המשיבה זכאית למלוא תגמולי הביטוח לפי פוליסת ביטוח חיים בה בוטח מר צבי ירון ז"ל - אביה של המשיבה (להלן: "המנוח") אצל המשיבה 3, וכי זכותה של המשיבה גוברת על זכויות נושי המנוח - המערערת והמשיבים 4-5, שלטובתם הוטלו עיקולים על פוליסת ביטוח החיים שעשה המנוח (להלן: "הפוליסה") בטרם נפטר המנוח. הרקע, המחלוקת בין הצדדים ופסק דינו של בית משפט קמא המנוח היה גמלאי צה"ל שבוטח אצל המשיבה 3 בביטוח חיים של חיילים בשירות קבע וגמלאים למקרה מוות בלבד. ביום 24.8.99 הטילה המערערת עיקול על כספים וזכויות המגיעים למנוח על-פי פוליסת ביטוח החיים וזאת במסגרת תיק הוצאה לפועל שנפתח בירושלים (תיק מס' 03-24085-98-1). לאחר מכן, ביום 13.6.01 חתם המנוח על "הצהרה בדבר ביטוח לגימלאי" בה ציין כי רצונו הוא שבמקרה מותו תגמולי הביטוח לפי הפוליסה ישולמו במלואם למשיבה (בתו). המערערת הטילה שני עיקולים על פוליסת ביטוח החיים של המנוח, העיקול הראשון, הוטל ביום 24.8.99, בטרם חתם המנוח על ההצהרה לפיה המשיבה היא המוטבת במקרה וימות, והעיקול השני הוטל לאחר שהמשיבה נקבעה כמוטבת, דהיינו לאחר ה- 13.6.01, אך בטרם נפטר המנוח. מלבד העיקולים הנ"ל, הוטלו עיקולים נוספים לאחר שנקבעה המשיבה כמוטבת בפוליסת ביטוח החיים ובטרם מותו של המנוח, וזאת על-ידי המשיבות 4-6. ביום 12.8.07 נפטר המנוח, והמשיבה הגישה בבית משפט קמא בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית למלוא תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה. העובדות שפורטו לעיל לא היו במחלוקת בין הצדדים, ובפסק דינו נדרש בית משפט קמא לשאלה המשפטית - מי הוא הזכאי לקבל את תגמולי הביטוח במות מבוטח בביטוח חיים, האם המוטב שנקבע בקביעה שאינה "בלתי חוזרת" או שמא הנושה, שהוטל לטובתו עיקול על זכויות המבוטח בטרם מותו. המשיבות 4-6 הותירו את ההכרעה לשיקול דעתו של בית משפט קמא ולמעשה המחלוקת הייתה בין המערערת לבין המשיבה. בית משפט קמא קבע כי זכותו של המוטב גוברת וזאת בהתבססו על פסק דין שניתן על-ידו במקרה אחר שנסיבותיו היו דומות (ה"פ (הרצליה) 6572-03-08 בן דוד נ' מגדל חברה לביטוח (לא פורסם, 4.12.08)) (להלן: "פס"ד בן דוד"). בית משפט קמא הוסיף וקבע בהתבסס על פסק דינו בעניין בן דוד כי לאור סעיף 12(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") לפיו כאשר נקבע מוטב שהוא אינו המבוטח עצמו, הזכות לתגמולי הביטוח היא של המוטב ולא של המבוטח, הרי שהנושים במקרה דנן אינם יכולים לעקל יותר ממה שיש לחייב- המנוח, שכלל לא היה זכאי לתגמולי הביטוח בעצמו. כן קבע בית משפט קמא כי העובדה שהעיקול הראשון שהוטל על-ידי המערערת, הוטל בטרם נקבעה המשיבה כמוטבת, אינה מהותית בנסיבות העניין ואין בה כדי להביא לתוצאה שונה מהתוצאה שנקבעה בפס"ד בן דוד, שכן בטרם נחתמה ההצהרה לפיה המשיבה היא המוטבת, המערערת או המנוח לא היו המוטבים בפוליסה, ובנוסף הוכח כי במקרה של פטירה בטרם קביעת מוטב, הזכות לתגמולים הייתה נקבעת על-פי פקודות הצבא, כאשר על-אף שלא הוכח מהן פקודות הצבא לעניין זה, קבע בית משפט קמא כי הדעת נותנת שהמוטבים על-פי פקודת הצבא היו יורשיו על-פי דין של המנוח, דהיינו- המשיבה, כאשר גם לא נטען אחרת בבית משפט קמא. בהתאם לאמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי הזכות לקבל את תגמולי הביטוח מעולם לא הייתה של המנוח אלא של המשיבה וזכות זו לא עוקלה על-ידי המערערת. כן קבע בית משפט קמא כי משהמערערת לא פעלה לשינוי המוטב של פוליסת ביטוח החיים, שקביעתו לא היתה בלתי חוזרת, במהלך כל השנים מיום הטלת העיקול הראשון ועד לקרות מקרה הביטוח אין לה להלין אלא על עצמה. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי לתגמולי הביטוח שהוחזקו על-ידי המשיבה 3 (להלן: "מגדל") יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם להוראת סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח. עיקר טענות בעלי הדין בערעור לטענת המערערת שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה זכותה של המשיבה בתגמולי ביטוח גוברת על זכותה מכוח העיקול שהטילה. לטענת המערערת, זכותה גוברת על זכותה של המשיבה וזאת בהתאם לסעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח ובהתאם לפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט בר-אופיר בבר"ע (ת"א) 200842/98 קורן נ' כהן (לא פורסם, 9.7.99) (להלן: "פס"ד קורן"). לטענת המערערת שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה הזכות לתגמולים מכוח חוזה ביטוח החיים לא הייתה של המנוח אלא של המשיבה. לטענת המערערת, משהטילה את העיקול הראשון בטרם נקבעה המשיבה על-ידי המנוח כמוטבת, הרי שזכויותיה גוברות על זכויותיה של המשיבה, שכן עם הטלת העיקול המנוח לא יכול היה לעשות דיספוזיציה ולקבוע את המשיבה כמוטבת, שכן פעולה זו מסכלת את פעולת העיקול. כן טוענת המערערת כי בהתאם לסעיף 43 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1943 וכן על-פי הגדרת "נכס" בסעיף 1 לחוק זה, הרי שהיא עיקלה את זכותו העתידית של המנוח עם מותו ולפיכך, לא הייתה כל משמעות משפטית למינוי המשיבה כמוטבת בפוליסה, שכן הכספים כבר עוקלו על-ידי המערערת. מוסיפה המערערת וטוענת כי הקביעה לפיה לא ניתן לעקל את הזכויות על-פי הפוליסה משום שהזכות לקבלת הכספים מתגבשת רק עם מותו של המבוטח, מייתרת למעשה את סעיף 147 לחוק הירושה , התשכ"ה-1965, (להלן: "חוק הירושה ") הקובע כי כספים שהתקבלו על-פי חוזה ביטוח עקב מותו של אדם אינם בכלל העיזבון אלא אם כן הותנה אחרת. בהתאם לכך, מציעה המערערת כי סעיף 147 לחוק הירושה כפוף לסעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח. עוד טוענת המערערת כי כל עוד המבוטח לא קבע מוטב בפוליסה, המוטב בפוליסה הוא העיזבון ולכן לא הייתה מניעה להטיל את העיקול הראשון על זכות זו. כן טוענת המערערת כי עם הטלת העיקול היא "נכנסה בנעליו" של המנוח, ומשכך המנוח לא יכול היה למנות את המשיבה כמוטבת בפוליסה, ופעולה זו חסרת כל תוקף כלפי המערערת. בהתאם, טוענת המערערת כי למעשה העיקול הוטל על הזכות לקבוע את זהות המוטב וכי לאור עיקול זה יש לראותה כמוטבת בפוליסה אשר זכותה גוברת על זכותה של המשיבה. מנגד, טוענת המשיבה כי אין להתערב בפסק דינו המוצדק והמנומק של בית משפט קמא. לטענת המשיבה, מינויה כמוטב על-ידי המנוח בחייו יצרה מצב משפטי לפיו זכויותיה אינן חלק מנכסי העזבון של המנוח. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה למנוח לא היו כל זכויות כספיות כלפי מגדל, שכן מדובר בפוליסת ביטוח למקרה מוות בלבד (ריסק) ולמנוח לא הייתה כל זכות עצמית לקבל את תגמולי הביטוח בחייו, ולכן הזכות על-פי הפוליסה אינה בבחינת זכות כספית או זכות עתידה של המבוטח-המנוח, אלא זכות של המוטב בלבד וככזו העיקול לא "תופס" לגביה. לטענת המשיבה אין לקבל את טענתה של המערערת לפיה היא למעשה המוטבת בפוליסה עם הטלת העיקול, שכן על-פי סעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח רק המבוטח עצמו יכול לקבוע מיהו המוטב. עוד טוענת המשיבה לעניין זה כי המערערת לא הוכיחה מבחינה עובדתית בבית משפט קמא כי היא פעלה לשינוי המוטב בהתאם לפרוצדורה שנקבעה לכך בחוק חוזה הביטוח. כן טוענת המשיבה כי המערערת אף לא ביקשה צו מימוש לעיקול מראש ההוצאה לפועל. מוסיפה המשיבה וטוענת כי על-פי הפסיקה והספרות המשפטית זכותו של המבוטח לקבוע או לשנות מוטב אינה זכות ברת עיקול, שכן אין בה כל זכות אישית של המבוטח. לבסוף, טוענת המשיבה כי הוראת סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח הינה הוראת חוק כללית, החלה על כל סוגי הביטוח, ומשכך אין היא גוברת על סעיף 147 לחוק הירושה שהינו סעיף ספציפי המתייחס לביטוח חיים בלבד. המשיבה 3- מגדל, חזרה על עמדתה כפי שהובאה בפני בית משפט קמא לפיה אין לה כל אינטרס בתגמולי הביטוח ולכן היא מותירה את שאלת הזכאות לתגמולי הביטוח לשיקול דעתו של בית המשפט, והיא תכבד כל החלטה שתינתן. כך גם המשיבות 4 ו-6, המנהלות תיק הוצאה לפועל כנגד העזבון של המנוח ציינו בהודעתן לבית המשפט כי אין להן עמדה כלשהי בערעור והן מותירות את ההכרעה לשיקול דעתו של בית המשפט, ותכבדנה את החלטתו. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובתיקי המוצגים, אני סבור כי דין הערעור להידחות מהטעמים שיפורטו להלן. בענייננו, וכפי שקבע בית משפט קמא, המחלוקת בין הצדדים היא משפטית גרידא, והיא זכותו של מי גוברת- האם זכותה של המערערת שהטילה עיקול על זכותו של המבוטח בפוליסת ביטוח חיים שערך או שמא זכותה של המשיבה שנקבעה על-ידי המנוח כמוטבת בפוליסה? למעשה על-מנת להכריע בשאלה המשפטית הנ"ל, עלינו לבחון תחילה, האם הזכות לתגמולים על-פי פוליסת ביטוח החיים היא של המנוח אם לאו. במידה והתשובה לשאלה זו חיובית, הרי שניתן לכאורה לעקל זכות זו עקב חובות של המנוח, אך במידה והתשובה לשאלה זו שלילית, הרי שלכאורה, כלל לא ניתן להטיל עיקול על זכות זו עקב חובות של המנוח, שכן זכות זו כלל אינה שייכת למנוח. טיב הזכות של מבוטח בפוליסה לביטוח חיים סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח קובע למעשה כי זכותו של המבוטח על-פי חוזה הביטוח ניתנת להעברה שעבוד או עיקול. להלן לשון החוק: "קביעת מוטב שאינו המבוטח, אין בה כדי למנוע מהמבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו על פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח; אולם אם היתה קביעת המוטב בלתי חוזרת, יהיו העברה ושעבוד של זכויות המבוטח טעונים הסכמת המוטב בכתב, ונושי המבוטח אינם רשאים לעקל זכויות אלה." בענייננו, כאמור, השאלה היא מהן "זכויותיו על פי החוזה" של המבוטח. ובמילים אחרות, האם הכוונה היא לזכויותיו של המבוטח לקבל את תגמולי הביטוח, אם לאו. פרופ' ידין בספרו "חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981" פירוש לחוקי החוזים, עמוד 60 (גד טדסקי עורך, התשמ"ד) התייחס לשאלה זו וסבר כי למעשה זכותו היחידה של מבוטח על-פי חוזה הביטוח היא הזכות לדרוש את תשלומי התגמולים למוטב, בהתאם לסעיף 12(א) לחוק חוזה הביטוח, ואין למבוטח זכות לתגמולי הביטוח, ובלשונו של פרופ' ידין: "אם זכויות המבוטח על פי החוזה יהוו למעשה נכס בעל ערך אשר המבוטח יצליח להעביר או לשעבד ואשר לנושיו כדאי יהיה לעקלו - זוהי שאלה אחרת, כי אין למבוטח זכות לתגמולי ביטוח; כל מה שיש לו היא הזכות לדרוש תשלומם לידי המוטב. לפיכך קיים ספק אם בכלל תהיה לכל ההוראה הזאת משמעות מעשית." עמדתו הנ"ל של פרופ' ידין אומצה גם על-ידי המלומד ירון אליאס דיני ביטוח כרך א', עמוד 628 (מהדורה שנייה, תשס"ט- 2009) שציין בספרו בהתבססו על דבריו של פרופ' ידין, כי הואיל ולמבוטח אין זכות לתגמולי הביטוח, וזכותו מתמצה בדרישת התשלום למוטב בלבד, הרי שעיקול שהוטל על זכות זו אינו פוגם בזכותו של המוטב לקבל את כספי הביטוח, ובלשונו של אליאס: "פרופ' ידין מציין כי להעברה, שעבוד או עיקול של זכות המבוטח אין כל משמעות מעשית, שכן למבוטח אין זכות לתגמולי ביטוח. כל מה שיש לו הוא הזכות לדרוש תשלומם לידי המוטב. מכאן, שהטלת עיקול על פוליסה לביטוח חיים למשל, אינה פוגמת בזכותו של המוטב לקבל את כספי הביטוח. האדם הזכאי לקבל את תגמולי הביטוח בקרות האירוע המזכה הוא המוטב. העיקול על זכויות המבוטח מוגבל לזכויות המוקנות לו בחוזה. מובן אפוא כי עיקול זה אינו יכול לתפוס ברשת זכות שאינה מוקנית לו מלכתחילה (קבלת תגמולי הביטוח)." בהתאם לאמור, וכפי שקבע בית משפט קמא בהתבססו על נימוקיו בפס"ד בן דוד, ובהתאם לעיקרון לפיו הנושה אינו יכול לעקל יותר ממה שיש לחייב, הרי שבנסיבות העניין, משזכותו של המבוטח על-פי סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, היא אינה הזכות לקבל את תגמולי פוליסת ביטוח החיים שערך (שכן "מקרה הביטוח" בפוליסת ביטוח חיים הוא מותו של המבוטח ומשכך, ברי כי המבוטח לעולם לא יהיה יכול להנות מתגמולי הביטוח), הרי שאף אם נרשם עיקול על-ידי המערערת, בין אם בטרם נקבע מוטב על-ידי המבוטח-המנוח ובין אם לאחר מכן, הרי שעיקול זה אינו תופס ואינו חל על תגמולי הביטוח, שכן זכות זו כלל לא הייתה של המבוטח אף בטרם קרות מקרה הביטוח. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת מני-גור שדנה בסוגייה דומה במסגרת הפ (הרצליה) 80/05 גלעד נ' גלעדי (לא פורסם, 19.12.05) (להלן: "פס"ד גלעד"), וקבעה מהנימוקים שפורטו לעיל כי זכות המוטב בביטוח חיים עדיפה על-פני זכות המעקל: "בחוזה ביטוח אם כן בו אירוע הביטוח הינו מוות ולא הגעה לגיל מסויים, אין המבוטח יכול לדרוש את תגמולי הביטוח. שכן בשעה שאלה "יקרמו עור וגידים", כבר עבר המבוטח מעולמינו לעולם שכולו טוב, והזכות של יורשיו תהא לדרוש את קיום החוזה והעברת התגמולים למוטב. עוד בחייו לא היה למבוטח כל זכות לקבל את תגמולי ביטוח החיים אלא אם כן כאמור, תניה נוספת בחוזה היתה הגעה לגיל פרישה, או אז היו למבוטח זכויות אף בחייו." בנסיבות אלו, לא ניתן לעקל את תגמולי הביטוח, שכן לא מדובר ב"נכס" ואף לא ב"זכות עתידה" גם בפרשנותה הרחבה ככוללת ציפייה לזכות שטרם התגבשה, שכן לא קיים כלל מצב בו הייתה יכולה לצמוח למנוח טובת הנאה כלשהי מהכספים (ראו לגבי "נכס" הניתן לעיקול ע"א 3553/00 אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ, פ"ד נז(3) 577 (2003)). הנה כי כן, ולאור הנימוקים שהובאו לעיל מקובלת עלי העמדה לפיה זכותו של המבוטח על-פי חוזה ביטוח החיים שערך, אינה כוללת את זכותו לקבלת התגמולים במקרה מוות. יחד עם זאת, זכותו של המבוטח כוללת כאמור את הזכות לדרוש את התשלום למוטב, כפי שציין פרופ' ידין בספרו, בהתאם לסעיף 12 (א) לחוק חוזה הביטוח. בנוסף, וכפי שטוענת המערערת לפנינו, כוללת זכותו של המבוטח את הזכות לקבוע מוטב זולתו, ואף להחליף מוטב בהתאם להוראות החוק כל עוד לא קרה מקרה הביטוח, וזאת בהתאם לסעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח. בהתאם לכך, טוענת המערערת לפנינו כי העיקול שהטילה על פוליסת ביטוח החיים הוטל למעשה על זכותו של המבוטח לקבוע מוטב, ומשהוטל העיקול, המבוטח-המנוח לא היה רשאי לאחר מכן לקבוע את המשיבה כמוטבת. אציין לעניין זה, כי אף אם הייתי מקבל טענה משפטית זו, הרי שאין בכך כדי לשנות מהתוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט קמא בנסיבות העניין, שכן אף אם נאמר כי עם הטלת העיקול הראשון המנוח לא היה רשאי לקבוע את המשיבה כמוטבת, הרי שמשלא פעלה המערערת למימוש זכות המנוח לשנות את המוטב ולקבוע את עצמה כמוטבת, הרי שלאחר קרות מקרה הביטוח לא ניתן לעשות כן ותגמולי הביטוח ישולמו למוטב כפי שהיה נקבע על-פי פקודות הצבא (עניין שלא הוכח בבית משפט קמא והוגשה לעניין זה בפנינו בקשה להבאת ראיה נוספת שתידון בהמשך), וכפי שקבע בית משפט קמא הדעת נותנת שהמוטבים על-פי פקודת הצבא הם היורשים על-פי דין, דהיינו המבקשת, יתכן יחד עם קרובים נוספים. זאת ועוד, אף אם נאמר כי בנסיבות העניין קביעת המשיבה כמוטבת לא "תפסה" בשל העיקול שהטילה המערערת, הרי שתגמולי הביטוח אינם בכלל העזבון, והמערערת לא יכולה להיפרע מהם, שכן מדובר בנכסים "מלבר לעיזבון" בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה (ראה גם: דודי שוורץ, כספי ביטוח-חיים, קופות-גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעיזבון, עיוני משפט יח(1) 235-260 (2003) (להלן: "מאמרו של שוורץ"), ובלאו הכי התוצאה נשארת בעינה- המערערת אינה יכולה "לשים ידה" על התגמולים שיתקבלו בגין ביטוח החיים שערך המנוח. יודגש, כי אין בקביעה הנ"ל כדי לייתר את סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, שכן סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח חל גם על חוזים שאינם מסוג ביטוח חיים. כמו כן, אף כאשר מדובר בחוזה מסוג ביטוח חיים עשויה להיות משמעות לסוג הביטוח ורכיביו (רכיב החיסכון להבדיל מרכיב הסיכון), כפי שנקבע בפסיקה ונדון בספרות. סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח והיחס בינו לבין סעיף 147 לחוק הירושה כאמור סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח קובע כי כעיקרון ניתן לעקל זכויות של מבוטח על-פי חוזה ביטוח. כאמור, קביעה זו שרירה וקיימת בכל הקשור לחוזים אחרים שאינם חוזים מסוג ביטוח חיים. כמו כן, ניתן לראות כי בעניין ברע (חיפה) 1341/05 קיפניס נ' בנק הפועלים (לא פורסם, 13.2.06) עשה בית המשפט אבחנה בין סוגים שונים של חוזי ביטוח חיים, וקבע כי סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח חל רק על רכיב החיסכון שבפוליסת הביטוח ולא ברכיב הסיכון. למעשה, כבוד השופטת בר זיו בעניין קיפניס, קיבלה את האבחנה שעשה ראש ההוצאה לפועל לעניין עיקול על-פי סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח בין מרכיב החיסכון בפוליסת ביטוח החיים לבין מרכיב ה"ריסק" שבפוליסה וקבעה כי: "גם הוראת סעיף 13(א) לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981, במשולב עם הוראות הפוליסות, כפי שנסקרו בהרחבה על-ידי כבוד הרשם (אי מתן אפשרות לקביעת מוטב בקביעה בלתי חוזרת וזכות המבוטח לשעבדה) תומכים במסקנה לפיה נשמרו זכויות המבוטח לערכי הפדיון, במובחן מזכויות המוטב (ריסק)." [הדגשה שלי- ק.ו.] הטעם לאבחנה הנ"ל הוא ההבדל המהותי שבין שני הרכיבים הנ"ל, כך שבעוד רכיב הסיכון של פוליסת ביטוח החיים, לעולם לא יתממש בחייו של המבוטח והוא לא יכול להנות ממנו, כפי שצויין לעיל, הרי שרכיב החסכון ניתן למימוש בחייו של המבוטח והמבוטח עשוי להנות ממנו עוד בחייו, ומשכך ניתן כעיקרון לעקלו. כאן המקום לציין כי בפס"ד קורן שניתן על-ידי כבוד השופט בר-אופיר בו נקבע כי כעיקרון הזכות של המעקל גוברת על זכותו של המוטב בהתאם לסעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, "הנחת העבודה" הייתה כי זכותו של המבוטח שעוקלה היא הזכות לקבל את התמלוגים עם קרות מקרה ביטוח, ובית המשפט לא דן בשאלת טיבה של זכות המבוטח, ואף לא עשה את האבחנה הנ"ל בין רכיבי פוליסת ביטוח החיים, ומשכך בתי משפט השלום בשורה של פסקי דין "סטו" מפסק דין זה (ראו: בשא (ירושלים) 8991/06 כלל חברה לביטוח נ' אלכסנדרוביץ' (לא פורסם, 16.7.07), פס"ד גלעד, פס"ד בן דוד, הפ (תל-אביב) 200883/06 עמר נ' הפניקס חברה ישראלית (לא פורסם, 7.7.08), הפ (הרצליה) 1887-07-07 ברלר נ' איילון,) וקבעו כי בהתאם לכלל לפיו לא ניתן לעקל יותר ממה שיש לחייב, ובהתחשב בטיב הזכויות שהיו בידי המבוטח בחייו - זכותם של המוטבים גוברת (לביקורת על הדיון החסר שבפס"ד קורן לעניין טיב הזכויות של המבוטח בביטוח חיים ראו: שחר ולר, חוק חוזה הביטוח תשמ"א-1981 כרך ראשון (2005) 406 הערת שוליים 2, וכן ביקורת שנמתחה על פסק דין זה במאמרה של חנה הרדוף, עיקול זכויות המוטב בביטוח חיים, הפרקליט, מה (תש"ס) 211-216). הפרשנות הנ"ל שעושה אבחנה בין רכיבי הפוליסה בביטוח החיים, מביאה לכך שסעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח לא ר?קן מתוכן והוא מתיישב עם העיקרון הבסיסי בדיני העיקול לפיו לא ניתן לעקל זכויות שלא היו של החייב. כמו כן, פרשנות זו מתיישבת עם סעיף 147 לחוק הירושה , הקובע כי סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על-פי חוזה ביטוח אינם בכלל העזבון, וזו לשון הסעיף: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעזבון." משכך, לכאורה ניתן לומר שרכיב החסכון בפוליסת ביטוח החיים לא משולם בהכרח "עקב מותו של אדם" ועל-כן הוא נכלל בגדר העזבון והנושים רשאים להיפרע מכספים אלה וכן להטיל עליהם עיקול בהתאם לסעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח. יצויין לעניין זה, כי האבחנה בין כספי הסיכון לבין כספי החיסכון בפוליסות ביטוח החיים אומצה בהצעת חוק דיני ממונות (חלק ירושה ) שמוצע בה לשנות את לשון סעיף 147 לחוק הירושה כך שיקבע כי לא יכללו בעזבונו של אדם: "כספים שיש לשלמם על פי פוליסת ביטוח חיים, שאינם בשל מרכיב החיסכון שבפוליסה..." ובדברי ההסבר להצעת החוק צויין כי: "מוצע כי מספר סוגים של כספים שיוותרו מחוץ לעיזבון יצומצם וזאת בהתאם למיון הכספים על פי מהות הזכות "הנחסכת". ככל שהזכות היא זכות עצמאית של השאירים או המוטבים, אשר נוצרת עם הפטירה, לא ניתן לקבוע כי יש להכלילם בעיזבון והם יוותרו נכסים שמלבר עיזבון. זאת לעומת זכויות הנצברות לטובת המוריש שאותן אין סיבה להחריג כאמור. פסקה (1) עוסקת בכספי ביטוח החיים שהם "ריסק" בלבד. כאמור לעיל, כספים אלה, בעיקרם, אינם משקפים צבירה של נכסים מצדו של המוריש, אלא מהווים זכות עצמאית של המוטבים שנקבעו לעת אירוע הפטירה." יחד עם זאת, יובהר, כי בענייננו, הפוליסה שערך המנוח היא למקרה מוות בלבד, ומכילה רכיב של "סיכון" בלבד, ומשכך האבחנה הנ"ל בין רכיבי הפוליסה אינה הכרחית לענייננו והובאה כאן למעלה מן הצורך, ואין אנו נדרשים להכריע בעניין זה בנסיבות העניין. כפי שצוין במאמרו של ד. שוורץ "שינוי המוטב בקופת-גמל ובביטוח חיים - דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה ויישובה" עיוני משפט יז, 345 (תשנ"ג) וכן במאמרו הנ"ל של שוורץ, יש לבחון את מהותה של ההוראה שבסעיף 147 לחוק הירושה באספקלריות שונות. במיוחד, יש לבחון את המשמעות של הרישא "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה-ביטוח...", דהיינו, האם תנאי לחלות סעיף זה כי הפטירה היא הגורם לזכאות באותם כספים או שמצביעה היא על המועד לזכאות לכספים, וכפי שמפנה המחבר לאשר נקבע בע"א 477/79 עזבון בכר שלום נ' בכר (לא פורסם, 27.7.81) לבין אשר נקבע בע"א 686/80 קינן נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לז (3), 545, וכן ראו ע"א 3807/90 פישר נ' "תמר" קופת תגמולים מרכזית ליד בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מז (5), 104. אומנם, המחלוקת עוסקת בתפישה החוזית מול התפישה הירושתית, בהיבט של מתן הודעות על שינוי במוטב, אולם דומה כי יכול ותהא השלכה למחלוקת זו גם על הסוגיה דנן. ככלל, יש להתחשב גם בסיווג המשפטי של אותם ביטוחים וקופות גמל הנכללים בסעיף 147 לחוק הירושה , וזאת גם בהתחשב בהוראות סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אשר לכאורה ניתן לראות אותם ביטוחים וקופות גמל כחוזה לטובת צד שלישי, על כל המשתמע מכך, לרבות ביחס לעיקול. כך, מצד אחד בהתאם להוראות סעיף 36(א) לחוק החוזים, מעת שהודע למוטב על זכותו לפי החוזה, לא ניתן לבטל את הזכות. מאידך, במקום ובו מדובר, לכאורה, בכספים הכלולים בהוראותיו של סעיף 147 לחוק הירושה , הרי הדברים שונים לאור הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים וראו התייחסות לאמור בע"א 4377/04 הולצברג נ' מירז (לא פורסם, 22.7.07). מכל מקום, אין להתעלם מכך שככל שעסקינן בכספי קופת גמל, הרי מדובר גם בכספי חיסכון ולאו דווקא בכספים המתקבלים עקב הפטירה ובגדר "ריסק", אלא הפוך מכך. משכך, גם מעת שמדובר בכספי ביטוח חיים הכוללים רכיב של חיסכון, יהיה מקום לבחון אם אין לדמותם לכספי הריסק בביטוח שכזה, תוך השוואה לכספי קופת גמל וכשמנגד, יהיה מקום לשקול, במקרה שכזה, את אשר משתמע מסעיף 13 לחוק חוזי הביטוח, התשמ"א-1981, כמפורט לעיל. הנה כי כן, בסוגיה שעמדה להכרעה בפנינו ובעת שעסקינן בביטוח מסוג "ריסק" ובו בלבד, דהיינו, שהמנוח, בכל מקרה, לא זכאי היה לכספים, אזי, הכספים אינם נכללים בעיזבון וממילא העיקול אינו חל ביחס אליהם. עם זאת, בכל הקשור לנסיבות אחרות, לרבות בהתייחסות לכספי קופות גמל, כך גם לכספי חיסכון בביטוח חיים, יש מקום לבחינה ולבירור האם השוני ישליך גם בסוגיה של עיקול אם לאו. לסיכום האמור לעיל, הואיל וזכויותיו של המבוטח בביטוח חיים אינן כוללות את הזכות לקבל את תגמולי הביטוח במקרה מוות, הרי שלא ניתן לעקל זכות זו ומשכך, אף אם העיקול שהוטל על זכות זו הוטל עוד בטרם נקבעה המשיבה כמוטבת אין בכך כדי להעלות או להוריד, שכן זכות זו כלל לא הייתה של המבוטח- המנוח, ומשכך אינה ניתנת לעיקול, בהתאם לכלל לפיו הנושה אינו יכול לעקל יותר ממה שיש לחייב. בענייננו, וכפי שקבע בית משפט קמא ועל-כך אין מחלוקת, הפוליסה שערך המנוח היא למקרה מוות בלבד ומכילה רכיב של "סיכון" בלבד, ומשכך ובהתאם לאמור לעיל, הרי שלא ניתן לעקל זכות זו והיא עוברת "נקייה" מחובות למוטבת היא המערערת, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו. מעבר לצורך, אציין כי לדעתי, סעיף 147 לחוק הירושה גובר בנסיבות העניין על סעיף 13 לחוק חוזה ביטוח, שכן סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח הינו סעיף כללי, שאינו מתייחס באופן ספציפי לחוזה ביטוח מסוג ביטוח חיים, בעוד סעיף 147 לחוק הירושה הינו סעיף ספציפי המתייחס לתשלומים על-פי חוזה ביטוח שהתקבלו "עקב מותו של אדם", דהיינו חוזה מסוג ביטוח חיים, ומשכך ובהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה , הכספים הכלולים בפוליסה לביטוח חיים אינם נכללים בעזבון והנשייה של נושי המנוח אינה עוקבת עוד אחר כספים אלה. הבקשה להבאת ראיה נוספת בערעור ביום 8.3.11 לאחר שהתקיים דיון בערעור לפנינו, הגישה המשיבה בקשה להתיר לה להגיש ראיה חדשה - את פקודת מטכ"ל מס' 36.0209 המהווה את "פקודות הצבא" המצויינות בסעיף 9א לפוליסת ביטוח החיים, הקובעות מיהו המוטב של הפוליסה (בטרם חתם המנוח על ההצהרה בדבר דמי ביטוח לגמלאי). לטענת המשיבה, ראיה זו לא הוגשה בבית משפט קמא הואיל והייתה הסכמה דיונית בין הצדדים לפיה הדיון יתנהל בדרך של הגשת טיעונים משפטיים בלבד ולא הוגשו ראיות לבית משפט קמא, בכללן לא הוגשה הראיה נשוא הבקשה. כן טוענת המשיבה כי הראיה הינה ראיה חשובה לצורך מתן פסק דין ומשכך יש להתיר הגשתה בנסיבות העניין, וכי הריאה מהווה "תעודה ציבורית" כהגדרתה בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971. מנגד, טוענת המערערת בתגובה לבקשה להוספת ראיה כי אין מקום להתיר את הגשת הראיה בשלב זה, וזאת משום שראיה זו לא הוגשה בבית משפט קמא ואינה נדרשת לצורך הכרעה במחלוקת דנן, כאשר אף אם מדובר ב"תעודה ציבורית" כפי שטוענת המשיבה, הרי שחלים עליה הכללים לעניין קבלת ראיות נוספות בערעור, שאינם מתקיימים בנסיבות העניין. המשיבה 3 לא התנגדה לצירוף הראיה החדשה על-ידי המשיבה. תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 שכותרתה "ראיות נוספות בערעור" קובעת את הכלל לפיו בעלי הדין אינם זכאים להביא ראיות נוספות בפני ערכאת הערעור, אלא אם בית המשפט שלערעור סבור שיש בראיה הנדונה כדי לאפשר לו מתן פסק דין. הפסיקה מבחינה בין ראיות להוכחת עובדה שארעה לפני מתן פסק הדין שעליו מערערים לבין ראיות להוכחת עובדה שארעה לאחריו, כאשר ככלל התרת הגשת ראיות מן הסוג הראשון תינתן רק לאחר שהוכח כי אי הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות במבקש וכי המבקש לא יכול היה לגלותה בשקידה סבירה ובהנחה שנהג בתום לב (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) תשס"ה, עמ' 616). יחד עם זאת, קבעה הפסיקה חריג לכלל זה לפיו גם במקרים בהם מחדלו של המבקש הוא שהביא לידי כך שהראיות לא הוגשו במועד לערכאה הדיונית, רשאית ערכאת הערעור להתיר הגשת הראיה ובלבד שניכר כי הראיה נשוא הבקשה בעלת חשיבות ניכרת לעניין ההכרעה בפסק הדין (רע"א 4321/08 עיריית לוד נ' פרבמן (לא פורסם, 1.9.08)). יצויין, כי הכללים הנ"ל שקבעה הפסיקה לעניין בקשה להגשת ראיה חדשה בערעור חלים גם על "תעודה ציבורית" כפי שנקבע בע"א 2000/01 בן בסט נ' עין דר עו"ד נאמנה בפשט"ר על נכסי דוד והדסה (לא פורסם, 14.1.02) וזאת מבלי שאכריע בשאלה האם פקודת המטכ"ל מהווה תעודה ציבורית. בענייננו, אין מחלוקת כי פקודת המטכ"ל נשוא הבקשה להוספת ראיה היתה בנמצא עוד בשלב ההוכחות בפני בית משפט קמא, וניתן היה בשקידה סבירה לאתרה ולהציגה בפני בית משפט קמא, כאשר במהלך הדיון בבית משפט קמא ביום 30.4.09 אף הועלתה השאלה מיהו המוטב על-פי פקודות הצבא. זאת ועוד, אני סבור כי בנסיבות העניין הראיה נשוא הבקשה אף אינה הכרחית לצורך הכרעה במקרה הנדון, שכן בין אם המשיבה הייתה נקבעת כמוטבת על-פי פקודות הצבא ובין אם לאו, הרי שמשקבעתי כי הזכות לקבלת תגמולי ביטוח החיים אינה ניתנת לעיקול, אין חשיבות לשאלה האם העיקול נרשם בטרם המשיבה נקבעה כמוטבת אם לאו. כמו כן, אין בראיה זו כדי לתמוך ולסייע לטענת המערערת לפיה העיקול שהטילה היה על הזכות של המנוח לקבוע מוטב, שכן בלאו הכי המערערת לא פעלה לרישומה כמוטבת, כפי שצויין לעיל בסעיף 9 לפסק הדין. לאור האמור, אני סבור כי אין הצדקה בנסיבות העניין לחרוג מהכלל לפיו בעלי הדין אינם זכאים להגיש ראיה חדשה בפני ערכאת הערעור. הבקשה לתיקון פרוטוקול הדיון מיום 6.3.11 לאור תוצאת פסק הדין, הרי שמתייתר הצורך לדון בבקשת המשיבה לתיקון פרוטקול הדיון שהתקיים לפנינו - בקשה שהמערערת והמשיבה 3 לא התנגדו לקבלתה, וכעיקרון אין מניעה לקבלה, משמדובר בטעות קולמוס בלבד. סוף דבר התוצאה הינה כי יש לדחות את הערעור. המערערת תשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪. הפיקדון שהפקידה המערערת יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה לכיסוי הנ"ל. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר אב"ד: אני מסכים ומצטרף לאמור בפסק דינו המקיף והמעמיק של חברי כב' השופט ד"ר ורדי. גם לדעתי אין צורך לקבוע במסגרת ההכרעה בתיק זה, מסמרות לגבי שאלת הדין שיחול בעת שמדובר ב"חיסכון" או בקופת גמל. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה ומצטרפת לפסק דינו הממצה, המעמיק והמנומק של חברי השופט ד"ר ורדי, שבמקרה זה זכותה של המערערת גובר על העיקולים שהוטלו, שכן מדובר בפוליסת ביטוח חיים, ללא מרכיב חיסכון, שלעולם לא יתממש בחייו של המבוטח, ואין מצב שיוכל לזכות בסכומי הביטוח בחייו. לטעמי, שונה יהיה המצב כאשר מדובר בקופת גמל ובכספי חיסכון כאשר ניתן יהיה לעשות הפרדה בין הסכומים, ולבודד את הסכומים שנובעים מהחיסכון והמנוח זכאי לקבלם. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור עפ"י פסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, כ"ה אייר תשע"א, 29 מאי 2011, בהעדר הצדדים. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד ד"ר קובי ורדי, שופט רות לב הר שרון, שופטת פוליסה