בפנינו תביעת התובע לתשלום הפרשי שכר בגין גמול בעד עבודה בשעות נוספות ושעות שבת, הפרשי שכר עבודה בגין חצי שעת עבודה בכל משמרת (הגעה רבע שעה לפני כל משמרת לצורך "תדריך" ו"המתנה" רבע שעה לאחר משמרת להגעת מחליף), פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה, השבת ניכויי שכר בגין הפסקות אוכל, דמי חגים, תוספת וותק, השתתפות מעביד בהוצאות מזון (אש"ל), פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, לקופת תגמולים, לפיצויים ולפגיעה בעבודה (חלק הפרשות המעביד). העובדות הנתבעת הנה חברה למתן שירותי שמירה ואבטחה ובזמנים הרלוונטיים לתביעה היתה מעסיקתו של התובע. התובע הועסק על ידי הנתבעת בעבודות שמירה ואבטחה בתפקיד של שומר חמוש בפרויקטים שונים, ביניהם, בית חולים שערי צדק והאוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים (להלן: "האוניברסיטה"). אין מחלוקת כי עבודתו העיקרית של התובע בוצעה באוניברסיטה. התובע הוצב לעבודה בבית חולים שערי צדק למשך חודש אחד בלבד (עדות התובע בעמוד 4 לפרוטוקול הדיון מיום 14.3.10, שורה 1). התובע הועסק אצל הנתבעת בשתי תקופות שונות שביניהן הוא שירת שירות סדיר בצה"ל (בין מועדים 29.4.02- 27.10.03 כמפורט בנספח ג' לתצהיר התובע). תקופת עבודתו הראשונה של התובע החלה בחודש 02/02 עד לחודש 06/02 (להלן: "תקופת העבודה הראשונה"). תקופת עבודתו השניה של התובע החלה ביום 26.11.03 עד למועד כלשהו בחודש 05/05 (להלן: "תקופת העבודה השניה"). הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת מועד סיום עבודתו של התובע. לטענת התובע הוא סיים את עבודתו בסוף חודש 05/05. לטענת הנתבעת התובע סיים את עבודתו ביום 9.5.05. בעניין זה מקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי התובע סיים את עבודתו ביום 9.5.05. גרסת הנתבעת נתמכת בתלוש שכר חודש 05/05 ממנו עולה כי התובע עבד 8 ימים בלבד. עם חזרתו לעבודה אצל הנתבעת בסוף חודש 11/03, חתם התובע על הסכמתו לקבלת תוספת כוללת בשיעור 9% מהשכר במקום גמול עבודה בשעות נוספות בימי חול, בהתאם לאמור בפסקאות 6-10 לסימן ח' בפרק הרביעי של הסכם העבודה הקיבוצי של ענף השמירה והאבטחה שהורחבו בצו ההרחבה הענפי (נספח א' לתצהיר מר פרל מטעם הנתבעת, מוסכמה 4 בדיון המוקדם מיום 6.12.09). אין מחלוקת כי התובע היה עובד שעתי. הצדדים חלוקים ביניהם לעניין שאלת גובה שכרו של התובע. לטענת התובע שכרו השעתי עמד על 27 ₪, בתוספת תנאים סוציאליים. לטענת הנתבעת שכרו השעתי של התובע בתקופת העבודה הראשונה עמד על שכר מינימום, והועלה בתקופת העבודה השניה לסך 21.1 ₪, בתוספת תנאים סוציאליים. אין מחלוקת כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע תשלומים לקרן פנסיה. הנתבעת הנפיקה לתובע תלושי שכר והם משקפים את התשלומים ששולמו לו בפועל. אין מחלוקת כי שכרו של התובע שולם בכל יום ה-10 לחודש העוקב שבגינו שולם השכר באמצעות העברה בנקאית (תדפיסי חשבון הבנק שצורפו להודעת התובע מיום 9.7.09). הנתבעת הודתה בכתב הגנתה בזכאות התובע לסך של 1,766 ₪ בגין הבראה וסך של 4,338 ₪ פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. מוסכם על הצדדים כי התובע אינו זכאי לדמי הבראה בגין תקופת עבודתו הראשונה, שכן הוא לא השלים שנת עבודה (מוסכמה 5 לדיון המוקדם מיום 6.12.09). כן מוסכם כי הנתבעת שילמה לתובע במהלך ההליכים בתיק סך של 1,766 ₪ בגין הבראה ביום 5.1.10, וסך של 4,338 ₪ בגין אי הפרשות לפנסיה ביום 7.3.11 (נספח ב' לתגובת הנתבעת מיום 5.4.11). העדים ביום 14.3.10 התקיים דיון הוכחות במהלכו נשמעו העדויות בתיק. מטעם התובע העידו מר הלל בערל רייכמן והתובע עצמו. תצהירי עדותם הראשית של העדים מר בנימין דניאל לוני ומר אלון אלרט מטעם התובע נמחקו משלא התייצבו לדיון (הודעת ב"כ התובע בעמוד 8 לפרוטוקול). מטעם הנתבעת העידו מר אייל פרל, ששימש כמנהל סניף ירושלים בנתבעת בתקופה הרלוונטית לתביעה, מר משה נאור ששימש כסגן אגף הביטחון באוניברסיטה בתקופה הרלוונטית לתביעה ומר מיכה מילוא בעליה של הנתבעת ששימש כמנכ"ל הנתבעת עד שנת 2008, ומאז כיועץ. הפלוגתאות הטעונות הכרעה בהליך זה הן: מה היה שכרו השעתי של התובע, האם 27 ₪ בתוספת תנאים סוציאליים כטענת התובע, או 21.1 ₪ בתוספת תנאים סוציאליים כטענת הנתבעת? האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין גמול בעד עבודה בשעות נוספות ושעות שבת, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי להפרשי שכר בגין חצי שעה כל משמרת- הגעה רבע שעה לפני משמרת לצורך תדריך והמתנה רבע שעה לאחר משמרת להגעת מחליף, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר בהתחשב בכך ששכרו שולם ביום ה-10 לחודש, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפדיון חופשה, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לדמי הבראה, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי להשבת ניכויי שכר בגין הפסקות אוכל, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לדמי חגים, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לתוספת וותק, ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי להשתתפות הנתבעת בהוצאות מזון (אש"ל), ובאיזה שיעור? האם התובע זכאי לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ובאיזה שיעור? שכרו השעתי של התובע במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה מקובלת עלינו גרסת התובע לפיה שכרו השעתי עמד על 27 ₪ בתוספת תנאים סוציאליים, בשינוי קל- הוא כולל את התוספת הגלובאלית בשיעור 9% מהשכר, כפי שיפורט להלן. סעיף 9.1.1 להסכם העבודה בין האוניברסיטה לבין הנתבעת (נספח ג'1 לבקשת התובע מיום 1.12.09) קובע את שכר העבודה שישולם לבעלי התפקידים המפורטים בטבלה, בתוספת האחוז שמקבל ה"קבלן"- ובענייננו- הנתבעת, לכל שעת עבודה (ללא מע"מ). להלן נוסח הסעיף (האחוז והסכום הכולל נמחקו בכתב יד לצורך התביעה): "9.1.1 שכר העבודה לשעה שקבעה האוניברסיטה לבעלי התפקידים שלהלן, בתוספת האחוז שיקבל הקבלן לכל שעת עבודה, יהוו את הסכום הכולל שישולם לקבלן לשעה בש"ח (ללא מע"מ) כמפורט להלן: תפקיד שכר לשעה קבעה האוניברסיטה תוספת האחוז שיקבל הקבלן לשעה הסכום הכולל בש"ח שישולם לקבלן לשעה פקח -.30 % מאבטח חמוש -.27 % מאבטח -.23 % סדרן -.20 % אין מחלוקת כי מבין התפקידים המפורטים בטבלה זו התובע מילא תפקיד של "מאבטח חמוש", בצידו קבוע שכר של 27 ₪ לשעה. גם עדותו של מר פרל מטעם הנתבעת תומכת במסקנה זו בעמוד 13 שורות 2-5): "ש. נכון שהתובע עבד בסער כמאבטח חמוש. ת. אני חושב שכן. ש. עם נשק. ת. כן." בתגובה לנספחים ג'1 וג'2 (לבקשת התובע מיום 1.12.09) הגישה הנתבעת תצהיר עדות ראשית משלימה של מר מיכה מילוא. נספח ג'1 הנו כאמור הסכם בין האוניברסיטה לבין הנתבעת. נספח ג'2 הנו מכתב מיום 21.3.04 של עו"ד ענת טל מלשכת היועצת המשפטית של האוניברסיטה לנתבעת שכותרתו "הפרת הסכם עם האוניברסיטה" בו נרשמו, בין היתר, הדברים הבאים: "ביום 16.1.03 נחתם ביניכם לבין האוניברסיטה הסכם בדבר הספקת שירותי אבטחה בקמפוס הר הצופים ועין כרם. בהסכם התחייבתם לשלם שכר של: 30 ₪ לשעה לפקח, 27 ₪ לשעה למאבטח חמוש, 23 ₪ לשעה למאבטח ו-20 ₪ לשעה לסדרן. לאחרונה בדקה האוניברסיטה בדיקה מדגמית של תלושי שכר של העובדים, לצורך בדיקת קיום התחייבויותיכם הנ"ל ונדהמה לגלות כי באופן שיטתי אינכם עומדים בהתחייבויותיכם, בין היתר כמפורט להלן: ערך שעה שמשולם לעובדים אינו תואם את התשלום לו התחייבתם. בתלושים מופיע מספר השעות בהן עבד העובד באוניברסיטה ולא מצוין הסכום ששולם לו בגין שעות אלה כנדרש בסעיף 5.5 להסכם. (את הממצא שבסעיף 1 לעיל גילינו לאחר "שחזור" כתוצאה מסה"כ השכר וסה"כ מספר השעות). תשלומי נסיעות שצריכים להיות משולמים נוסף על השכר שהאוניברסיטה קבעה, כאמור בסעיף 5 בנספח א'- חושבו בתוך השכר הבסיסי. לא שולמה תוספת יוקר לעובדים מינואר 2003. לא ראינו הפרשות או צבירה של חופשה וכן תשלומים של דמי הבראה. לא מופיעה בתלוש הפרשה לפנסיה ותגמולים. האוניברסיטה בדקה כאמור בדיקה מדגמית בלבד תלושים של 10 עובדים, ובכל אחד מהם גילתה הפרה אחת או יותר של ההסכם. ..." מר מילוא העיד בתצהירו כי מסמכים אלה, שהוחלפו בין הנתבעת לבין האוניברסיטה, שיקפו חילוקי דעות בדבר שאלת שכר היסוד שיש לשלם לעובדי הנתבעת הממלאים את אחד מהתפקידים המפורטים בטבלה. עמדת הנתבעת היתה כי השכר המפורט בטבלה הנו השכר הכולל שיש לשלם לעובדים (כולל תנאים סוציאליים), ואילו עמדת האוניברסיטה היתה כי השכר המפורט בטבלה הנו שכר היסוד שיש לשלם לעובדים (לא כולל תנאים סוציאליים). כאמור, מחלוקת זו עולה גם מנספח ג'2 שצורף לבקשת התובע מיום 1.12.09. מר מילוא העיד כי בעקבות חילוקי דעות אלה התקיימו מספר פגישות בין נציגי האוניברסיטה לבין נציגי הנתבעת שבעקבותיהן נחתם ביום 31.10.04 מסמך הבהרות להסכם שמירה ואבטחה באוניברסיטה (מיום 16.1.03 -נספח ג'1 לעיל), שצורף כנספח א' לתצהירו (להלן:"מסמך ההבהרות"). מעיון במסמך ההבהרות עולה כי שכרו השעתי של התובע בהתאם לטבלה המפורטת בהסכם שבין האוניברסיטה לבין הנתבעת עמד על 27 ₪ בתוספת תנאים סוציאליים, אך הוא כולל את התוספת הגלובאלית בשיעור 9% מהשכר, כמפורט להלן. סעיפים 6 ו-7 למסמך ההבהרות קובעים כדלהלן: "6. מובהר כי מלוא התשלום שהאוניברסיטה מעבירה לקבלן בגין שעות עבודה יועבר לעובדים, והקבלן לא זכאי להותיר אצלו כל סכום שהוא מעבר לתשלום כמפורט בסעיף 9.1.1 להסכם (תוספת האחוז שיקבל הקבלן לשעה). מובהר כי תוספת האחוז שיקבל הקבלן לשעה תשמש את הקבלן, בין היתר, גם לתשלום הזכויות הסוציאליות והתשלומים השונים החלים עליו עפ"י כל דין. מובהר בזאת כי מלוא השכר לשעה שנקבע בהסכם הוא השכר הבסיסי אשר הקבלן ישלם לעובד, ועל שכר זה יתווספו כל התוספות המגיעות לעובד עפ"י כל דין ו/או הסכם קיבוצי שחל עליו, וממנו יחושבו גם זכויותיו. למרות האמור לעיל מוסכם כי בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ובכפוף להסכמת כל עובד, תכלל בשכר בסיס זה תוספת של 9% בגין שעות נוספות." מהוראות אלה עולה כי שכרו השעתי של התובע בסך 27 ₪ הנו שכר היסוד והוא אינו כולל תנאים סוציאליים. שכר זה יכול לכלול לכל היותר את התוספת הגלובאלית בשכר בשיעור 9% בגין שעות נוספות. עדותו של מר מילוא מטעם הנתבעת מחזקת מסקנה זו (עמוד 9 למטה, עמוד 10 שורות 1-2): "ש. בתצהירך סעיף 3 פסקה שניה אתה טוען שסער שילמה תמיד 27 ₪ לשעה, שזה תמיד כולל את התנאים הסוציאליים. ת. לא. ש. תסביר מה אתה טוען. ת. 27 כולל 9% בגין השעות הנוספות. על פי ההסכם הקיבוצי יש אפשרות כזו. ש. 27 ₪. ת. זה שכר ישיר לעובד כולל 9%. לא כולל תנאים סוציאליים. ש. למעשה אתה אומר שהתובע זכאי ל-27 ₪ לשעה ועוד תנאים סוציאליים. ת. כן. אם עבד בתפקיד שאכן זכאי ל-27. יש תפקידים אחרים שקיבלו 23 ₪ לשעה." בהתאם לכך אנו קובעים כי שכרו השעתי של התובע עמד על 27 ₪, ללא תנאים סוציאליים והוא כלל תוספת גלובאלית בשיעור 9% בגין שעות נוספות. התביעה להפרשי שכר בגין גמול בעד עבודה בשעות נוספות ושעות שבת התובע עתר לתשלום בסך 27,405 ₪ בגין רכיב זה. לטענתו, הנתבעת לא שילמה לו גמול בעד עבודה בשעות נוספות בהתאם לשיעורים הקבועים בחוק שעות עבודה ומנוחה. תביעתו של התובע מבוססת על אומדנא, כמפורט להלן: לטענת התובע, 20% מהמשמרות בהן עבד היו משמרות בנות 12 שעות החל משעה 7:00- 19:00, ו-40% מהמשמרות בהן עבד היו משמרות לילה בנות 12 שעות החל משעה 19:00- 7:00. התובע טען כי החל מחודש 11/03 ועד לחודש 05/04 הוא עבד באופן קבוע במשמרות לילה, כאשר כ-70% מהמשמרות הנ"ל נמשכו 12 שעות. כן טוען התובע כי כ-20% מהמשמרות בהן עבד היו משמרות בנות 12 שעות שחלו בשבת, החל משעה 7:00- 19:00. תחשיבו של התובע מבוסס על שכר שעתי 27 ₪ בתוספת השיעורים הקבועים בחוק שעות עבודה ומנוחה. כמבואר לעיל, אין מחלוקת כי התובע חתם על הסכמתו לקבלת תוספת כוללת במקום גמול עבודה בשעות נוספות בימי חול, בהתאם לאמור בפסקאות 6-10 לסימן ח' בפרק הרביעי של הסכם העבודה הקיבוצי של ענף השמירה והאבטחה שהוראותיהן הורחבו בצו ההרחבה הענפי (נספח א' לתצהיר מר פרל מטעם הנתבעת, מוסכמה 4 בדיון המוקדם מיום 6.12.09). על כן, לא ברורה לנו תביעת התובע לתשלום גמול בעד עבודה בשעות נוספות בימי חול בהתאם לשיעורים הקבועים בחוק שעות עבודה ומנוחה, ולא מצאנו בסיכומי התובע התמודדות עם עובדה זו. משאין מחלוקת כי התובע חתם על הסכמתו לקבלת תוספת כוללת בשיעור 9% מהשכר במקום גמול בעד עבודה בשעות נוספות בימי חול ומשעולה מתלושי שכרו כי שולמה לו תוספת "ש.נ.ג" בהתאם למספר השעות שעבד החל משעת העבודה הראשונה, אנו דוחים את תביעתו לגמול בעד עבודה בשעות נוספות בימי חול. באשר לתביעת התובע לגמול בעד עבודה בשעות נוספות בשבת- התובע לא הוכיח מתכונת עבודה קבועה בשבת בת 12 שעות החל משעה 7:00- 19:00, במשך 20% מהמשמרות בהן הועסק אצל הנתבעת. התובע לא הוכיח כי התשלומים ששולמו לו בגין "ש.נ.ג שבת" ו-"תוספת מיוחדת שבת" נופלים מהתשלומים המגיעים לו בגין שעות עבודתו בשבת, ולפיכך תביעתו -נדחית. הפרשי שכר בגין הגעה רבע שעה לפני משמרת לצורך "תדריך" והמתנה רבע שעה לאחר משמרת להגעת מחליף התובע עתר לתשלום הפרשי שכר בגין חצי שעת עבודה כל משמרת -רבע שעה הגעה לפני הזמן לצורך תדריך וכן רבע שעה המתנה לאחר משמרת להגעת מחליף. הנתבעת הכחישה את טענות התובע לעניין זה וטענה כי ככל שהתובע התייצב לפני הזמן או יצא אחרי הזמן הרי שהדבר נעשה על דעת עצמו בלבד. במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה אנו מקבלים את תביעת התובע להפרשי שכר בגין הגעה רבע שעה לפני משמרת לצורך תדריך, אך דוחים את תביעתו של התובע להפרשי שכר בגין המתנה רבע שעה לאחר כל משמרת, כפי שיפורט להלן. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי המאבטחים חויבו להתייצב לעבודה רבע שעה לפני כל משמרת על מנת לעבור תדריך. הוא העיד כי חלק מהתדריכים הועברו בעמדות, אך רובם הועברו במקום כינוס מרוכז ומי שאיחר לתדריך נשלח הביתה על ידי קצין האוניברסיטה (עמוד 5 למטה, עמוד 6 שורות 1-2): "ש. לפני כל משמרת היה תדריך. ת. כמובן. חובה להגיע רבע שעה לפני. אם היו מאחרים, אחד הקצינים היה שולח בן אדם הביתה. ש. היו מקרים שאנשים איחרו לתדריך. ת. כן. היה מקרה שאני זוכר שהיו שולחים בן אדם הביתה כי לא הגיע בזמן. ש. לך קרה שאיחרת לתדריך. ת. פעמיים. ש. איפה היו התדריכים מתקיימים. ת. בתוך עמדה. היה מגיע קצין. ש. היית מגיע לעמדה ומי היה מעביר את התדריכים. ת. קצינים של האוניברסיטה שמסתובבים שם עם הרכבים. זה היה נקרא 10 או 11. היו מספרים. ש. היית עומד בעמדה והיה בא אליך קצין ומעביר לך תדריך. ת. בדיוק. אבל רוב הזמן היו מגיעים לפני רבע שעה למקום מסויים איפה שמעבירים תדריך." כשעומת התובע עם עדותו הראשית של מר משה נאור מטעם הנתבעת בתצהירו, לפיה לא היתה דרישה של מחלקת הביטחון של האוניברסיטה להתייצבות המאבטחים של הנתבעת רבע שעה לפני משמרת לצורך תדריך, דבק בגרסתו לפיה "היתה חובה להגיע רבע שעה לפני" (עמוד 6 באמצע): "ש. הוא אומר בתצהירו שלא היו תדריכים ואין חובה להגיע רבע שעה לפני. אתה אומר שמי שהעביר את התדריכים רבע שעה לפני היו האנשים של האוניברסיטה. ב"כ התובע: אני מתנגד. בתצהירו של משה נאור לא מופיע שלא נערכו תדריכים. מה שכן מופיע, שלא היתה דרישה של מח' הבטחון לתדריכים. ש. משה נאור טוען שלא נדרשתם להגיע רבע לפני המשמרת. ת. אני עומד על זה, כי מה שכתוב כאן ומה שהיה, היתה חובה להגיע רבע שעה לפני לתדריך. אין מצב שבן אדם מגיע לעמדה ללא תדריך או שהוא מגיע לעמדה ולא מגיע קצין, או אם הוא במקרה איחר לעמדה. עדותו של התובע לפיה הוא נדרש להתייצב רבע שעה לפני כל משמרת מקובלת עלינו והיא מתיישבת עם מכלול הראיות שהובאו בפנינו. סעיף 3.8 להסכם העבודה בין האוניברסיטה לבין הנתבעת (מיום 16.1.03, שהוארך מידי שנה- נספח ג'1 לבקשת התובע מיום 1.12.09) תומך בגרסת התובע לפיה האוניברסיטה קבעה את דרישת התייצבות המאבטחים רבע שעה לפני כל משמרת: "3.8 על הקבלן לדאוג שההתייצבות לשמירה בכל המשמרות תתבצע 15 דקות לפני מועד תחילת השמירה במקום אשר יקבע ע"י קב"ט הקמפוס. מובהר לעיל כי האוניברסיטה לא תשלם כל תשלום נוסף עבור ההתייצבות זו ועד מועד תחילת השמירה בפועל." [ההדגשות במקור]. גם סעיף 3.2 לנספח א' להסכם העבודה בין האוניברסיטה לנתבעת תומך בגרסת התובע: "3.2 הקבלן ידאג שההתייצבות לשמירה בכל המשמרות תתבצע 15 דקות לפני מועד תחילת השמירה במקום אשר יקבע על ידי קב"ט הקמפוס. על המציע לקחת בחשבון דרישה זו בעת הגשת הצעתו. מובהר בזאת כי האוניברסיטה לא תשלם כל תשלום נוסף עבור ההתייצבות זו ועד מועד תחילת השמירה בפועל." [ההדגשות במקור]. מהוראות סעיפים אלה עולה כי הנתבעת "ספגה" את עלות תשלום השכר לעובד בגין התייצבות העובדים רבע שעה לפני משמרת, וסביר להניח שזה מה שעמד בבסיס אי תשלום השכר לתובע בגין התייצבותו לתדריך רבע שעה לפני משמרת. הנתבעת לא סתרה את עדותו של התובע או את נספח ג'1 (לבקשת התובע מיום 1.12.09) התומך כאמור בגרסתו, ועל כן אנו מאמצים אותה כממצא עובדתי. עדותו של מר מיכה מילוא לעניין דרישת ההתייצבות רבע שעה לפני משמרת לא היתה מהימנה עלינו שכן היא לא היתה עקבית ונמצאו בה סתירות, כפי שיוסבר להלן. עדותו של מר מילוא החלה בהכחשה גורפת ונחרצת והסתיימה בהודאה בדבר קיום דרישה של האוניברסיטה להתייצבות עובדי הנתבעת רבע שעה לפני כל משמרת, דרישה שעוגנה בהסכם כאמור. בתחילת עדותו הכחיש מר מילוא כי היתה דרישה מצד האוניברסיטה כי המאבטחים יתייצבו למשמרת רבע שעה לפני תחילת המשמרת. כשנשאל מר מילוא מהיכן באה דרישת ההתייצבות רבע שעה לפני המשמרת התחמק והשיב, כי הוא "לא יודע", תשובה שמתפרשת כהודאה כי היתה קיימת דרישה כאמור, אך הוא אינו יודע מה המקור של הדרישה. רק לאחר שעומת מר מילוא עם האמור בסעיף 3.8 להסכם בין הנתבעת לבין האוניברסיטה (שציטוטו הובא לעיל- נספח ג'1 לבקשת התובע מיום 1.12.09), הודה מר מילוא כי דרישה זו הועלתה על ידי האוניברסיטה ועוגנה בהסכם שנחתם עם הנתבעת, אך ניסה להתחמק ולטעון כי הסעיף "לא קוים בפועל" (עדותו של מר מילוא בעמוד 10, החל משורה 3): "ש. זה נכון שהאונ' העברית היא שקבעה כמה מאבטחים חמושים יהיו במשמרת. ת. כן. ש. זה נכון שהיא קבעה את נהלי השמירה השונים. ת. כן. ש. זה נכון שהיא קבעה את הזמנים של המשמרות בכל עמדה. ת. כן. ש. זה נכון שהיא קבעה שההתייצבות לשמירה תהיה 15 דקות לפני תחילת השמירה. ת. לא. ש. מי קבע את זה. ת. לא יודע. ש. אם אתה אומר שלא, איך אתה מסביר את סעיף 3.8 להסכם ביניכם לבין האוניברסיטה. ת. אף פעם הסעיף הזה לא קוים בפועל. ש. האם נכון שהאוניברסיטה היא שדרשה את זה. ת. לא. זה לא בוצע בפועל. לא נדרשנו לעשות את זה. ש. מי דרש להכניס את הסעיף להסכם. ת. זה הסכם שהאוניברסיטה הכתיבה אותו, היא זו שפרסמה ומי שזכה במכרז קיבל את הסעיף הזה כנתון. ש. האוניברסיטה קבעה את זה. ת. כן. בהסכם." גם עדותו של מר אייל פרל בתצהיר עדותו הראשית לפיה התובע לא נדרש להגיע רבע שעה לפני כל משמרת לא היתה מהימנה עלינו. כאמור סעיף 3.8 להסכם העבודה בין האוניברסיטה לבין הנתבעת מפריך טענה זו. יתרה מזו, בעוד שעדותו של מר פרל בתצהיר עדותו הראשית היתה נחרצת ולפיה לא היתה דרישת התייצבות רבע שעה לפני כל משמרת, הרי שבעדותו בחקירתו הנגדית שינה מר פרל את גרסתו ואישר כי המאבטחים נדרשו להתייצב לפני זמן המשמרת לצורך תדריך, אך טען כי זה היה לתקופת זמן מוגבלת (עדותו בעמוד 13). "ש. זה נכון שהאונ' היא שקבעה כמה מאבטחים חמושים יהיו במשמרת. ת. נכון. ש. זה נכון שהיא קבעה את זמני המשמרות בעמדות. ת. כן. ש. זה נכון שהיא קבעה שההתייצבות לשמירה תהיה 15 דקות לפני מועד תחילת השמירה. ת. לא. ש. מי קבע. ת. האוניברסיטה בהחלטה עם הנהלת החברה קבעו שהשומרים יגיעו כמה דקות לפני, לתקופת זמן מאוד מוגבלת. ש. בהסכם בין סער לאוניברסיטה נרשם שהעובדים של סער צריכים להתייצב 15 דקות לפני. מי רשם את זה. ת. אני לא מכיר את ההסכם. לא הייתי מעורב במו"מ. ש. האם אי פעם היו תדריכים לפני העלייה למשמרת רבע שעה לפני. ת. היו תדריכים לפרק זמן מצומצם ומוגבל, וזה הופסק מהר מאוד, אחרי שבועיים שלושה." גם עדותו של מר משה נאור מטעם הנתבעת, לפיה האוניברסיטה לא דרשה את התייצבות עובדי הנתבעת רבע שעה לפני הזמן לצורך תדריך, איננה מקובלת עלינו. עדותו איננה מתיישבת עם האמור בסעיף 3.8 להסכם העבודה וסעיף 3.2 לנספח א' להסכם העבודה. בעדותו בחקירתו הנגדית אישר מר נאור כי "כל מאבטח צריך לקבל תדריך" וכי היתה תקופה שבה התדריכים הועברו במקום מרוכז כגון: "בשער חברה 7" או "מתחת לגשר פקולטת משפטים" (עדותו בעמוד 16 באמצע). כמבואר לעיל, גרסתו של התובע לעניין חובת ההגעה רבע שעה לפני כל משמרת התיישבה עם מכלול הראיות שהובאו בפנינו ולא נסתרה. על כן אנו מאמצים אותה כממצא עובדתי. העובדה כי בסעיף 4 למסמך ההבהרות שצורף כנספח א' לתצהיר מר מילוא הסכימה האוניברסיטה "לפנים משורת הדין" לשלם לנתבעת תשלום בגין רבע שעת עבודה החל מיום 1.12.04, מחזקת את מסקנתנו. עם זאת, גרסת התובע לפיה הוא נאלץ להמתין רבע שעה לאחר משמרת עד להגעת מחליף איננה מקובלת עלינו. עדותו של התובע בעניין זה לא היתה עקבית וברורה והיא לא נתמכה בראיות נוספות כגון הוראה בהסכם העבודה שבין האוניברסיטה לבין הנתבעת (וזאת בשונה מדרישת ההתייצבות רבע שעה לפני כל משמרת שעוגנה כאמור בהסכם). כשנשאל התובע מדוע נאלץ להמתין רבע שעה אם העובד שמקבל את התדריך נמצא בעמדה, השיב "זה במקרה", לאחר מכן השיב לאותה שאלה כי "זה יכול לקחת חצי שעה עד שאגיע למקום" (עדותו בעמוד 6 למטה): ש. עשית תדריך רבע שעה לפני, ובעמדה, אז למה נשארת רבע שעה אחרי. ת. כי צריך לחכות שבן אדם יחליף אותי. לפעמים תדריך יכול לקחת גם 25-30 דקות. עד שבן אדם מגיע. אסור לי לעזוב את העמדה. זה ידוע מראש. ש. אבל זה שמקבל את התדריך כבר בעמדה. ת. זה במקרה. פעם פעמיים הייתי מאחר. ש. אתה בעמדה ואתה כבר מקבל תדריך ואתה בא רבע שעה לפני בשביל שזה שאתה מחליף אותו יוכל ללכת הביתה. אם אתה כבר בעמדה רבע שעה לפני, למה את צריך לחכות רבע שעה אחרי. ת. מה שקורה בפועל- אנו עושים את התדריך, לוקח זמן לבוא לעמדה. זה לא קורה בדיוק. לעבור את התדריך ואז לזוז לכיוון העמדה. בסך הכל זה יכול לקחת גם חצי שעה עד שאגיע למקום. ש. זה יכול לקחת גם פחות. ת. כן, אבל אני לא מאמין שפחות מ-20 דקות, רבע שעה." תביעה התובע לתשלום בגין רבע שעה "המתנה" לאחר כל משמרת אינה מתיישבת עם טענת התובע לפיה חלק מהתדריכים הועברו בעמדות. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את מספר המשמרות בהן המתין בפועל רבע שעה לאחר משמרת להגעת מחליף ותבע באופן גורף רבע שעה לכל המשמרות שעבד בהן. בהתאם לאמור תביעתו של התובע להפרשי שכר בגין רבע שעה הגעה לפני משמרת מתקבלת. תביעתו של התובע להפרשי שכר בגין רבע שעה המתנה לאחר משמרת נדחית. בגין רכיב זה עתר התובע לסך של 2,160 ₪ (לפי חישוב 6.75 ₪ X 320). מעיון בתלושי שכרו של התובע שצורפו לכתב התביעה עולה כי התובע עבד 314 משמרות בגינם מגיע לו שכר עבודה בגין רבע שעה (הוצגו 16 תלושים ואין לנו אינדיקציה לגבי יתר חודשי העבודה), כמפורט להלן: בחודש 12/03 התובע עבד 7 ימים, מתוכם משמרת אחת בהר הצופים. בחודש 01/04 התובע עבד 21 ימים. בחודש 02/04 התובע עבד 12 ימים. בחודש 03/04 התובע עבד 23 ימים. בחודש 04/04 התובע עבד 27 ימים. בחודש 05/04 התובע עבד 30 ימים. בחודש 06/04 התובע עבד 26 ימים. בחודש 07/04 התובע עבד 28 ימים. בחודש 08/04 התובע עבד 23 ימים. בחודש 09/04 התובע עבד 24 ימים. בחודש 11/04 התובע עבד 10 ימים. בחודש 01/05 התובע עבד 5 ימים. בחודש 02/05 התובע עבד 27 ימים. בחודש 03/05 התובע עבד 23 ימים. בחודש 04/05 התובע עבד 26 ימים. בחודש 05/05 התובע עבד 8 ימים. בהתאם לכך התובע זכאי לסך של 2,119.5 ₪ (לפי חישוב 6.75 ₪ X 314 משמרות), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 9.5.05 ועד למועד התשלום בפועל. כפי שעולה מתלושי שכרו של התובע, פרט לארבעה חודשים בודדים התובע עבד במשרה מלאה, ולרוב מעבר לכך (מעבר ל-186 שעות בחודש). התביעה לפיצויי הלנת שכר כאמור, אין מחלוקת כי שכרו של התובע שולם בכל יום ה-10 לחודש. התובע טוען שבנסיבות אלה הוא זכאי לתשלום בגין פיצויי הלנת שכר. הנתבעת טענה כי תביעתו של התובע התיישנה בהתחשב בכך שעברה תקופה העולה על שנה מאז סיום עבודתו, ולגופו של עניין תשלום ביום ה-10 לחודש אינו מזכה את התובע בפיצויי הלנת שכר. במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי תביעתו של התובע לפיצויי הלנת שכר התיישנה. התובע סיים את עבודתו אצל הנתבעת ביום 9.5.05 והגיש את תביעתו ביום 22.5.08. בהנחה כי תשלום שכר עבודתו של התובע בוצע ב-10 לחודש ובכך הולן ביום אחד, הרי שבהתאם להוראת סעיף 17א(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958, הזכות לפיצויי הלנת שכר התיישנה התיישנות מהותית לאחר שנה, ואין מקום להחיל את סעיף 17א(ב) לחוק המאריך את תקופת ההתיישנות בגין שלוש הלנות חוזרות בתקופת של 12 חודשים רצופים בתוך שלוש השנים שלאחר הלנת השכר, הואיל ומאז סיום עבודת התובע ועד להגשת התביעה חלפו למעלה משלוש שנים ובשל סיום העבודה ממילא לא היו לאחריה הלנות נוספות. אשר על כן, תביעת התובע לפיצויי הלנת שכר נדחית. התביעה לפדיון חופשה התובע עתר לתשלום בסך 4,684 ₪ בגין רכיב זה. לטענת התובע בגין כל תקופת עבודתו הוא היה זכאי לסך של 5,832 ₪ (לפי חישוב 243 ₪ ליום X 24 חודשים), אך הנתבעת שילמה לו במהלך עבודתו סך של 1,148 ₪, בלבד, ועל כן היא נותרה חייבת לו סך של 4,684 ₪. לטענת הנתבעת תביעתו של התובע בגין רכיב זה התיישנה בהתאם להוראת סעיף 31 לחוק חופשה שנתית בשים לב לכך שהיא הוגשה לאחר תקופה העולה על שלוש שנים ממועד סיום עבודתו. סעיף 31 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 קובע: "31. תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים." אכן, צודקת הנתבעת כי תביעה לפדיון חופשה מתיישנת אם אינה מוגשת תוך תקופה של שלוש שנים ממועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים (ע"ע (ארצי) אצ'ילדייב ריבה נ' עמישב שירותים בע"מ, ניתן ביום 27.6.06). כאמור, התובע סיים את עבודתו אצל הנתבעת ביום 9.5.05 והגיש את תביעתו לבית הדין ביום 22.5.08. בהתאם לכך, תביעתו של התובע לפדיון חופשה התיישנה ולפיכך היא נדחית. התביעה לדמי הבראה התובע עתר לתשלום בסך 2,533 ₪ בגין רכיב זה. לטענתו בגין תקופת עבודתו (24 חודשים) הוא היה זכאי לתשלום בעד 11 ימי הבראה לפי תעריף של 308 ₪ ליום הבראה (בגין שנה ראשונה 5 ימי הבראה ובגין השנה השניה 6 ימי הבראה), המסתכם בסך 3,388 ₪ אך הנתבעת שילמה לו במהלך עבודתו סך של 855 ₪ בלבד, על כן הוא זכאי להפרשים בסך 2,533 ₪. בדיון המוקדם שהתקיים ביום 6.12.09, הוסכם בין הצדדים כי התובע אינו זכאי לדמי הבראה בגין תקופת עבודתו הראשונה (5 חודשים), והנתבעת הודתה בחבותה בסך 1,766 ₪ בגין דמי הבראה. כאמור, הנתבעת שילמה לתובע סך של 1,766 ₪ ביום 5.1.10, ועל כן היא לא נותרה חייבת לתובע בגין רכיב זה. התובע מבקש בסיכומיו לחייב את הנתבעת בגין הפרשי הצמדה וריבית בגין הסכום ששילמה לו ביום 5.1.10, בסך 1,766 ₪ החל מחודש 06/05 ועד למועד התשלום בפועל. על פי חישובנו הפרשי הריבית וההצמדה המגיעים לתובע בגין הסכום ששולם לו עומדים על סך של 1,348.5 ₪, אותם אנו פוסקים לתובע, בתוספת ריבית והצמדה החל מיום פסק דיננו ועד למועד התשלום בפועל. התביעה להשתתפות המעביד בהוצאות מזון- אש"ל התובע לא הוכיח כי הוא זכאי להוצאות אש"ל המשולמים על פי ההסכם הקיבוצי הענפי וצו ההרחבה הענפי לעובדי אבטחה כאמור בסעיף כד. לצו ההרחבה הענפי. "עובד אבטחה" מוגדר בצו ההרחבה הענפי כ"עובד כאמור, המועסק בעיקר בתפקידים הבאים או באחד מהם" שומר ראש, מלווה חמוש לדברי ערך, קצין בטחון, עוזר קציני בטחון, עורך חיפושים על גופו של אדם בנמלים בינלאומיים, מפעיל מתקן תת-לחץ, איש בטחון סמוי במטוסים, איש צפרדע, מלווה מזויין בטיולים, סלקטור (ממיין)." אמנם כאמור, מר פרל מטעם הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית כי התובע מילא תפקיד של "מאבטח חמוש" ואולם כפי שהסברנו לעיל, מהראיות שהובאו בפנינו עולה כי לתובע אכן שולם שכר של "מאבטח חמוש" בהתאם להסכם שבין האוניברסיטה לבין הנתבעת, ואולם המבחן הקובע לסיווגו של עובד כ"עובד אבטחה" הנו מהות תפקידו של העובד בהתאם להסכם הקיבוצי הענפי וצו ההרחבה הענפי ולא סיווגו על פי הסכם שבין המעביד לבין מזמין העבודה ו/או סיווגו על ידי המעביד. יתר על כן, לצורך זכויות המעוגנות בהסכם הקיבוצי הענפי אין התובע ממלא תפקיד של "עובד אבטחה" ולפיכך תביעתו לתשלום הוצאות אש"ל- נדחית. התביעה לדמי חגים התובע עתר לתשלום בעד 20 ימי חג בגין תקופת עבודתו בסך של 4,860 ₪. הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לדמי חגים משהתביעה לא מפורטת ולא מכומתת וחסרת בסיס. בצו ההרחבה הענפי נקבעה זכות העובדים ל-10 ימי חג מבלי שהותנתה זכותם באי היעדרות מהעבודה בימים הסמוכים לחג ו/או בחלות החג ביום שאינו נופל בשבת. מדובר בתנאים המיטיבים עם העובדים בענף השמירה, בהשוואה לעובדים אחרים במשק. בענף השמירה ההנחה היא כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת (ע"ע 459/07 דוד יפה נ' ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ ואח', ניתן ביום 8.12.09 (טרם פורסם), והאסמכתא המוזכרת שם). בענייננו, הנתבעת לא העלתה כל טענה לפיה התובע נעדר מהעבודה בסמוך לימי החג, ללא הסכמתה. בנסיבות אלה, אנו קובעים כי התובע זכאי לדמי חגים, ללא צורך בהוכחת עבודה בימים הסמוכים לחג. אכן, צודקת הנתבעת כי התובע לא פירט את ימי החג שחלו בתקופת עבודתו. עם זאת, לפנים משורת הדין ועל מנת שלא לקפח את זכויותיו של התובע, ערכנו בדיקה של ימי החג שחלו בתקופת עבודתו של התובע בהתאם לצו ההרחבה הענפי: בתקופת העבודה הראשונה חלו ימי החג הבאים: 2 ימי פסח, האחד במאי, יום העצמאות וחג שבועות- 5 ימי חג. בתקופת העבודה השניה חלו ימי החג הבאים: 2 ימי פסח, האחד במאי, יום העצמאות, חג שבועות, 2 ימי ראש השנה, חג הכיפורים, 2 ימי חג סוכות ו-2 ימי חג פסח- 12 ימי חג. מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה כי לא שולמו לתובע דמי חגים במשך תקופת עבודתו, וכל כן הוא זכאי לתשלום בסך 3,672 ₪ (לפי חישוב שכר יומי 216 ₪ X 17= 3,672 ₪), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 9.5.05 ועד למועד התשלום בפועל. התביעה להשבת ניכוי שכר בגין "הפסקות אוכל" התובע עתר להשבת סך של 2,060 ₪ בגין ניכויי שכר שניכתה הנתבעת משכרו בגין זמני הפסקות אוכל (מופיע בתלוש כ-"ה.א."). הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי "התובע יצא בכל יום להפסקת אוכל, ולפיכך, היות והפסקת אוכל אינה נחשבת כחלק מהעבודה הפחיתה הנתבעת לתובע סך של 10 ₪ בכל יום בגין הפסקת האוכל. הסכום שהופחת קטן יותר מזמן ההפסקה של התובע במהלך עבודתו ולפיכך, התובע אינו זכאי לכל החזר". חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן: "החוק"), מגדיר "שעות עבודה" באופן הבא: "הזמן שבו עומד העובד לרשות העבודה, לרבות הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואויר, חוץ מהפסקות על פי סעיף 20 ולרבות הפסקות לפי סעיף 20א(א)". בהמשך קובע סעיף 20 לחוק כדלקמן: "(א) ביום עבודה של שש שעות ולמעלה, תופסק העבודה למנוחה ולסעודה ל-3/4 שעה לפחות, ובכלל זה תהיה הפסקה רצופה של חצי שעה לפחות. ביום שלפני המנוחה השבועית וביום שלפני חג ההפסקה היא של חצי שעה לפחות. (ב) הפסקה לפי סעיף קטן (א) לא תעלה על שלוש שעות. (ג) בעת הפסקה לפי סעיף קטן (א) הנמשכת חצי שעה או יותר רשאי העובד לצאת מהמקום שבו הוא עובד, אלא אם נוכחותו במקום העבודה היא הכרח לתהליך העבודה או להפעלת הציוד והשימוש בו, והעבודה נדרש על ידי מעבידו להישאר במקום העבודה, ובמקרה זה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות העבודה. (ד) עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו. זמן התפילה ייקבע במקום העבודה בהתאם לצורכי העבודה ואילוציה, ובהתחשב בדרישות דתו של העובד ". בהתאם להוראת סעיף 20(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה על המעביד ליתן לעובד ¾ שעה הפסקה (מתוכה חצי שעה רצופה) על כל 6 שעות עבודה. סעיף 1 לחוק, שהנו סעיף ההגדרות, מוציא מתחולת הגדרת "שעות עבודה" את זמני הפסקות שבסעיף 20 לחוק, אלא אם הוכח החריג שבסעיף 20(ג) לפיו חוייב העובד להישאר במקום עבודתו בשל צרכי העבודה. במקרה שכזה ייחשב זמן ההפסקה כחלק משעות עבודתו והמעביד אינו רשאי לנכות את זמני ההפסקה משכרו. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי היה עובד שתפקידו היה "מחליף ארוחות" (עמוד 7 למטה): "ש. מי היה עובד כמחליף ארוחות. ת. כל פעם בן אדם אחר. היו קבועים, היו לא. רוב הזמן לא היה מגיע בכלל מחליף ארוחות. ש. מה היה תפקידו. ת. להגיע להחליף אדם לארוחה לחצי שעה כדי שהוא יזוז מהעמדה ויעשה מה שהוא רוצה, ויחזור לעמדה. ברגע שעזב את העמדה היו לוקחים לו כסף על החצי שעה הזו. לא היו משלמים לו." משהודה התובע כי הוא לא נדרש להימצא במקום עבודתו בזמן הפסקות האוכל וכי בזמן ההפסקה החליפו עובד שתפקידו היה "מחליף ארוחות" עד שובו מההפסקה, אנו דוחים את תביעתו להשבת תשלומים שנוכו לו בגין "ה.א.". התביעה לתוספת וותק התובע עתר לתשלום בסך 1,427 ₪ בגין תוספת וותק מכוח צו ההרחבה הענפי. הנתבעת טענה כי מדובר ברכיב תביעה חסר ערך כלכלי, שכן תוספת הוותק ננקבה בלירות ולא עודכנה במהלך השנים, וכי תוספת זו נבלעה במהלך השנים בעדכוני השכר ותוספות היוקר השונות ומכאן שאין לשלמה. טענה זו אין בידינו לקבל. הזכות לקבלת תוספת ותק מעוגנת בצו ההרחבה הענפי בסעיף טו. הקובע: "טו. תוספת ותק המעביד ישלם לכל עובד, למעט עובדי אבטחה, תוספת ותק שנתית בשיעור 20 אגורות ליום לכל שנת עבודה, עד למכסימום של 2 לירות ליום לאחר 10 שנות עבודה. תוספת הותק לעובדי אבטחה תהיה בשיעור של 8 לירות לחודש בעד כל שנת עבודה עד למכסימום של 80 לירות, לאחר 10 שנות עבודה. על סכומים אלה יש להוסיף תוספת יוקר בהתאם לסעיף ט' פרק רביעי, חישוב שנות הוותק הוא מיום 1 בינואר 1959 גם לגבי עובדים שנכנסו לעבודה לפני התאריך האמור." על פי צו ההרחבה הענפי (תשי"ז-1957) וההסכם הקיבוצי הענפי (משנת 1972), תוספת הותק משולמת החל מהשנה השניה לעבודה בשיעור של 29 אגורות לשעה לשומר ו-35 אגורות לשעה למאבטח (חישוב החשב הכללי לממשלה מיום 21.3.07). מעיון בתלושי השכר עולה כי תוספת זו לא שולמה לתובע במשך תקופת עבודתו ולפיכך הוא זכאי לתשלום תוספת הותק מכוח צו ההרחבה הענפי. הנתבעת לא סתרה את תחשיבו של התובע ולא הגישה תחשיב נגדי מטעמה, ועל כן תחשיבו של התובע מתקבל. בהתאם לכך, אנו קובעים כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 1,427 ₪ בגין תוספת ותק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 9.5.05 ועד למועד התשלום בפועל. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה, לקופת תגמולים, לפיצויים ולפגיעה בעבודה התובע צמצם תביעה זו בסיכומיו לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בלבד בסך 7,377 ₪. כאמור, אין מחלוקת כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע תשלומים לקרן פנסיה במשך תקופת עבודתו, וכי רק לאחר הגשת התביעה שילמה הנתבעת לתובע סך של 4,338 ₪ בגין רכיב זה. התחשיב של התובע בסיכומיו אינו מפורט ואינו מובן לנו והוא אינו מבוסס. עם זאת, לפנים משורת הדין ועל מנת שלא לקפח את זכויותיו של התובע ערכנו חישוב של התשלומים שהיה על הנתבעת להפריש עבור התובע לקרן פנסיה בהתאם לתלושי השכר שצורפו לתביעה, לפי חישוב 6% מהשכר שהופיע בתלוש בניכוי "ש.נ.ג שבת" ו"תוספת מיוחדת שבת" (או "תוספת חמוש שבת"). לא קיזזנו את התשלום ששולם לתובע בגין דמי נסיעות מכיוון שסך התשלומים ששולמו לתובע בתלוש חלקי מספר שעות עבודתו מביאים לנתון מספר השעות שעבד באותו חודש. המשמעות היא, שתשלום דמי נסיעות גולם בתוך שכרו השעתי של התובע בסך 27 ₪. כך למשל, בתלוש חודש ינואר 2004, "סה"כ תשלומים אישיים והפרשים" ששולם לתובע עמד על 4,607.22 ₪. אם נחלק את הסכום הנ"ל במספר השעות שעבד באותו חודש (170.5 שעות) נגיע לנתון- 27 ₪ שהוא שכרו השעתי של התובע. חודש 12/03- שכר 1194.10 X 6%= 71.64 ₪. חודש 01/04- שכר 4,607.22 X 6%= 276.43 ₪. חודש 02/04- שכר 3,401.3 X 6%= 204.07 ₪. חודש 03/04- שכר 6,017.75 ₪ X 6%= 361.06 ₪. חודש 04/04- שכר 8,620.14 ₪ X 6%= 517.20 ₪. חודש 05/04- שכר 8,631.5 ₪ X 6%= 517.89 ₪. חודש 06/04- שכר 6,639.75 ₪ X 6%= 398.38 ₪. חודש 07/04- שכר 7,326.75 ₪ X 6%= 439.60 ₪. חודש 08/04- שכר 6,350.5 ₪ X 6%= 381 ₪. חודש 09/04- שכר 6,869.64 ₪ X 6%= 412.17 ₪. חודש 11/04- שכר 2,016.75 ₪ X 6%= 121 ₪. חודש 01/05- שכר 1,242 ₪ X 6%= 74.52 ₪. חודש 02/05- שכר 6,397.8 X 6%= 383.86 ₪. חודש 03/05- שכר 5,936.1 ₪ X 6%= 356.16 ₪. חודש 04/05- שכר 7,054.47 ₪ X 6%= 423.26 ₪. חודש 05/05- שכר 1,945.05 ₪ X 6%= 116.70 ₪. מהנתונים המפורטים לעיל עולה כי היה על הנתבעת להפריש עבור התובע סך של 5,054.77 ₪ בהתאם לתלושים המפורטים לעיל, ואין לנו אינדיקציה לגבי החודשים בגינם לא הוצגו תלושים. כאמור, הנתבעת שילמה לתובע סך של 4,338 ₪ בגין רכיב זה, כך שהיא נותרה חייבת לו סך של 716.77 ₪ בגין רכיב זה. בהתייחס לתקופת העבודה הראשונה בגינה לא הוצגו תלושים וכן בגין חודשים 10/04, 12/04, אנו נפסוק לתובע סך של 315 ₪ שהוא הסכום הממוצע שהנתבעת הפרישה לתובע בגין החודשים המפורטים לעיל. בהתאם לכך על הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,922 ₪ (315X 7 חודשים= 2,205 ₪ + 716.77 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 9.5.05 ועד למועד התשלום בפועל. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 9.5.05 ועד למועד התשלום בפועל: הפרשי שכר בגין זמני "תדריך", סך של 2,119.5 ₪. דמי חגים, סך של 3,672 ₪. תוספת ותק, סך של 1,427 ₪. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה, סך של 2,922 ₪. הפרשי ריבית והצמדה בסך 1,348.5 ₪ (בגין רכיב הבראה בסך 1,766 ₪ החל מחודש 06/05 ועד למועד התשלום בפועל ביום 5.1.10). הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪. הערעור על פסק דין זה הנו בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום. שעות עבודה ומנוחה