תובענה להורות לנתבעות למסור לתובעות מידע בקשר לעסקת ביטוח שנעשתה בינן לבין הנתבעת 1. הצדדים חלוקים במגוון רחב של נושאים, החל בסוג העסקה שנעשתה, אלו זכויות נרכשו מכחה, אם פוליסות ביטוח או קרן פיצויים; אם לתובעות הזכות לפיהם, או שמא לעובדי התובעות; אלו כספים מופקדים אצל הנתבעות; אופן חישוב תגמולים ששולמו מכח הפוליסות הרלוונטיות; ואופן חישוב ערך הפדיון של הפוליסות או הסכום המצוי בקרן הפיצויים כיום. התובעות 2-4 הן אגודות שיתופיות חקלאיות בדרום הארץ בבעלות קיבוצים מאזור שער הנגב, שעוסקות בעיבוד תוצרת חקלאית ובמתן שירותים שונים, וכולן בניהול התובעת 1. הנתבעת 1 (להלן "שמשון") מוזגה לנתבעת 2 (להלן "מגדל"). בחודשים יוני 1979 ואוקטובר 1980 נערכו בין התובעות לבין שמשון עסקאות ביטוח, שבמסגרתן בוטחו כ-900 מעובדי התובעות (להלן:-"עסקאות הביטוח"). עסקאות הביטוח בוצעו באמצעות סוכנות הביטוח "עזר סוכנות לביטוח בע"מ" (להלן:-"סוכנות עזר"). חלק מפוליסות הביטוח צורפו, וכאמור בהן מדובר בפוליסות לביטוח מנהלים, שכוללות כיסוי למקרה מוות ("ביטוח חיים"), והפרשה חלקית לפיצויי פטורין, בשיעור 2.33% משכרו של העובד , וכרשום בהן: "חצי חיסוי" (להסבר המונח - בהמשך). התובעות טוענות כי למרות הכינוי "עסקאות ביטוח", לא היו בצידן פוליסות ביטוח עבור 900 העובדים, כי אם קרן להשלמת פיצויי פיטורים: התובעות הפקידו כספים עבור חלק מעובדיהן בקרן "מבטחים", שאליה הופרשו 6% ממשכורות העובדים. כיוון שאין די בכך לתשלום מלוא החיוב בפיצויי פטורין בעת הצורך, הופרשה היתרה, 2.33% מן המשכורות, לקרן פיצויים אצל שמשון. כלומר שאין מדובר בפוליסת ביטוח אלא בקרן חסכון, ששמשון אף כינתה "קופת פיצויים". משך השנים 1979-1982 שילמו התובעות תשלומים או פרמיות ביטוח, ואחר כך פסקו מלשלם. לאחר דין ודברים עם סוכנות עזר, ולאחר שקבלו הבהרה שבקשו, שלמו התובעות ביום 26.10.82 סכום נוסף של 1,522,098 שקלים ישנים, והפוליסות הפכו מסולקות (פוליסה מסולקת היא פוליסת שהמבוטח חדל לשלם את הפרמיה בעבורה, אך שלם בעבר במשך תקופה מוסכמת, כך שבהפסקת התשלום אין הפוליסה מבוטלת אלא היא מוקפאת, וניתן לפדות את הכספים שנצברו בה, בתנאים מסוימים). מאז ואילך לא הוסיפו התובעות לשלם ע"ח הפוליסות. התובעות טוענות כי כוונתן בעסקת הביטוח הנוספת משנת 1982 היתה להבטיח את תשלום הפיצויים של עובדיהן, ותו לא, ועל כן בקשו משמשון לפתוח קרן פיצויים לתשלום לעובדים. כחלוף שנים אחדות שבהן פעלה שמשון על פי הפוליסה, ושלמה לפי דרישת התובעות פיצויי פיטורים, חדלה שמשון מלשלם. חליפת מכתבים לא הניבה תוצאה, ואז הוגשה תביעת התובעות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (15.6.00). התיק הועבר לבית משפט זה סמוך להקמתו, בחודש אוגוסט 2007. עיקר טענת התובעות, כי מטרתה של עסקת 1982 היתה לפתוח קרן פיצויים, שאלמלא כן לא היה טעם בתשלום שנועד לסילוק הפוליסות. אם למרות עמדתן תקבענה הזכויות לפי הפוליסות, לדעת התובעות יש לחשב את ערכי הפדיון לפי 90% מן הסכומים ששולמו לנתבעות כפרמיה, שהם "פדיון מיוחד". התובעות קובלות על כך שהנתבעות מסתירות מהן מידע, כי נדרשו החלטות של בית המשפט לחייב את הנתבעות במסירת מידע רלוונטי, ומבקשות לקבוע שהן המבוטחות לפי הפוליסות ולדחות את טענת הנתבעות בדבר הפרת הזכות לפרטיות של העובדים. הנתבעות טענו לכתחילה שאין לתובעות כל תביעה כלפיהן, ואין הן חייבות לתובעות מאומה. תוך כדי הדיונים נשתנתה העמדה, ובסיכומים שוב אין הנתבעות טוענות להעדר כל זכות של התובעות. הנתבעות סבורות שיש לדחות את התביעה על הסף בשל התישנות או שיהוי וכן בשל העדר עילה הנובע מכך שהעובדים הם בעלי דברן של חברות הבטוח, ולא התובעות. לגופו של ענין טוענות הנתבעות כי המדובר בפוליסה לביטוח מנהלים, שנעשתה לטובת העובדים, והחבות על פיה היא כלפי העובדים. כמו כן נטען כי ערך הפדיון של הפוליסה המסולקת הוא כמפורט בנספח לפוליסה (פדיון רגיל, שהוא בשיעור נמוך מאוד מן הסכומים ששולמו להן ע"ח הפרמיה, לעומת פדיון מיוחד כטענת התובעות, שיביא לתשלום 75%-100% מן הסכומים ששולמו כנ"ל). אם יציגו התובעות טפסי 161 או ראיה אחרת ששולמו פיצויי הפיטורים לעובדים, בצירוף כתב שיפוי לנתבעות, מוכנות הנתבעות לשחרר את ערכי הפדיון הצבורים במסגרת הפוליסות המנוהלות על ידי הנתבעת 2 שטרם נפדו בכפוף לתנאי הפוליסות. בעוד שבכתב ההגנה טענו הנתבעות כי אינן חייבות דבר לתובעות, שינו בהמשך את טעמן, והסכימו שעליהן לנהוג כאמור בפוליסות הביטוח. בעוד שבכתב ההגנה הכחישו הנתבעות קיומן של פוליסות (סעיף 5), בסיכומים הודו בקיומן (סעיף 22). בעוד שבכתב ההגנה הכחישו קיום הזכות וטענו שאין הוכחה לה (סעיפים 17 ו-18), בסכומיהן הודו כי מסרו לתובעות רשימת פוליסות תקפות (סעיף 44), בעוד שבכתב ההגנה הוכחש קיומו של הסכם משנת 1982 (סעיף 22), בסיכומים שוב אין מוכחשת הזכות לפי הפוליסות שסולקו (סעיף 66 ואחרים). בסעיפים 29 ו-34 בכתב ההגנה מוכחשת הזכות לכל תשלום שהוא, ואילו בסעיף 74 בסיכומים עומדות הנתבעות על כך שהסכום שישולם הוא לפי ערך פדיון רגיל. כבר בכך צלחה התביעה שלפני, שהרי לכתחילה טענת הנתבעות היתה בדבר העדר זכות כלשהיא של התובעות, אף נדרשה לא פעם התערבות בית המשפט על מנת שהנתבעות תמסורנה מידע שברשותן לתובעות. בהתחשב בסיכונים ההדדיים ניסו הצדדים להגיע להסדר של פשרה. בשלבים שונים אף בקשו לדחות את הדיונים משום שהם קרובים לכך, אך משנתארך המועד חויבו להביא ראיותיהם, והתביעה נשמעה במלואה. בתביעת ביטוח מדובר, שמסמך היסוד שלה הוא פוליסת ביטוח שהוצאה למאות עובדים. נוסח הפוליסות, הזהה ככל הנראה, חולש על יחסי הצדדים, ופירושו אינו מסובך. אלא שהתוספת שנעשתה, השינוי שערכו הצדדים בפוליסות, ביטויו בהתכתבות שביניהם, השימוש שעשו במונחים שאינם המונחים שבפוליסות, אף לא המונחים שבחוק - הובילו לכך שהצדדים עצמם, וגם הקורא הפרשן, התקשו להבין את הטענות לאור המסמכים הכתובים, ולהציב את השאלות שבמחלוקת במדויק. דיון והכרעה הדין החל: שני הצדדים מדברים בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן:-"חוק חוזה הביטוח") כדין החל על העסקאות שלפני, למרות שאין מחלוקת כי נעשו לראשונה בשנים 79 ו-80, קודם תחילת החוק (אך יתכן לראות בהשלמת הפרמיות משום עסקה חדשה, ולהחיל את החוק כך - א"ש). קודם לתחולת חוק חוזה הביטוח לא חל על ביטוח חיים חוק ספציפי כי אם הוחל עליו הדין האנגלי או חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1993 (מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ ששון - דיני ביטוח, מהדורה שניה, הוצאת פרלשטיין - גינוסר, עמ' 61-62). הצדדים לא התיחסו לשאלה הפרשנית העומדת בבסיס החלת החוקים, ועל כן אני מקבלת עמדתם, ומחילה על התובענה שלפני כללי חוק חוזה הביטוח (ראה גם: ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א', דין ביטוח הוצאה לאור בע"מ, תשס"ט-2009, בעמ' 58). התיישנות: משהסכימו הנתבעות עצמן כי בביטוח חיים מדובר, וכן הסכימו שחלק מן הפוליסות עומדות בתוקף בעצם היום הזה - לא יכולה להשמע טענה בדבר התישנות התביעה על פי הפוליסות שלא נפדו, שכן מקרה הביטוח טרם קרה (סעיף 41 בחוק חוזה הביטוח קובע כי בביטוח חיים הארוע הוא "...מותו של המבוטח או זולתו... או מקרה אחר בחייהם..."). אשר לפוליסות שנפדו - נראה כי אינן עשויות מקשה אחת: תביעה לפי חלק מהן התיישנה משום הוראת סעיף 31 בחוק חוזה הביטוח, אשר קובע תקופת התיישנות מיוחדת לתביעת תגמולי ביטוח, בת 3 שנים מיום שארע מקרה הביטוח. התובעות מבקשות לקבוע כי מרוץ ההתיישנות נפסק בהודאת הנתבעות בזכות, כדוגמת מכתב סוכנות עזר מיום 11.3.96, שבו נכתב "בתשובה לפנייתך בעקבות הודעתנו על תום תקופת הפוליסה, הננו להודיעך כי הפוליסה הינה פוליסה לפיצויים בלבד בבעלות מפעלי שער הנגב" (נספח 24 לתצהיר עדות ראשית של מר רפי פריאל), ואולם גם מאז ועד הגשת התביעה ביום 31.8.00 חלפה עברה תקופת ההתיישנות לפי חוק חוזה הביטוח. איש מן הצדדים לא פנה להוראת סעיף 12 בפוליסה, שדן במפורש בהתיישנות בפוליסה זו, ומשכך לא אפנה אליו גם אנוכי. התוצאה היא שהתביעה התיישנה לגבי כל פוליסה שנפדתה עד 1.9.1997. הטענה שהיה על התובעות להגיש תביעה לסעד כספי ולא לסעד הצהרתי - דינה דחיה. התובעות מלינות בכתב התביעה ובסיכומיהן על חוסר במידע אודות הפוליסות הקיימות, מבקשות להצהיר שעל חברות הביטוח לשחרר את הכספים המצויים בידיהן, וכן מבקשות לקבוע את ערך הפדיון של הפוליסות. אין מניעה לבקש סעדים אלו במסגרת תובענה לסעד הצהרתי. לאחר שתוכרע המחלוקת בדבר עצם קיום הפוליסות ואופן חישוב הפיצויים לפיהן - נראה שלא יהיה צורך בהמשך ההתדיינות בין הצדדים. אינני מקבלת את טענת הנתבעות כי העובדים הם צד הכרחי לתביעה: כפי שאראה להלן, לדעתי עסקת הביטוח היא לביטוח מנהלים, הכולל מרכיב פיצויים ומרכיב סיכון. מרכיב הפיצויים תלוי ביחסי העבודה בין הצדדים, ולא רק בעובד עצמו. בשלב שטרם קרות מקרה הביטוח המעביד הוא המבוטח, וגם לאחר הארוע וקבלת דרישת המעביד - אין צורך בהסכמת העובד לשחרור כספי הפיצויים שלו. שונה הדבר בקשר לחלק בפוליסה שהוא ביטוח החיים - אך התביעה אינה עוסקת בו, ולמעשה אף מתכחשת לקיומו. אפיון העסקאות בין הצדדים השלב הראשון ביחסי הצדדים לגבי הנושא שבמחלוקת הוא שלב רכישת פוליסות לביטוח מנהלים ע"ש עובדי התובעות. הצדדים מסכימים כי בעת שנפתחו אותן פוליסות לא חתמו העובדים על טפסי הצעה או הצהרות בדבר מצבם הרפואי, אף לא הצהירו מאומה לגבי הסיכון הטמון בהם. אמנם צורפו שאלונים שנענו באופן חלקי על ידי מאן דהוא, אך אלו אינם חתומים, והתשובות בהם חלקיות. ממילא אין הפוליסה כוללת הסכמת המוטבים. מדובר בתקופה שטרם חקיקת חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, תקופה שבה לא הקפידו המבטחים, ובהם שמשון, על קבלת המידע המלא (עדות הגב' רינה שוורץ, שהיתה בתקופה הרלוונטית לעריכת הפוליסות סגן מנהל מחלקת ביטוח חיים בעמוד 46 שורה 25 ואילך, ובעמוד 47 שורות 25-30). ויש הגיון בדברים, שבשל העסקה הביטוחית המקיפה את כל עובדי התובעות הסכימה חברת הביטוח לוותר על דרישת הצהרת בריאות אישית של כל אחד מן העובדים, וליטול על עצמה את הסיכון בקשר לכך. זוהי פרקטיקה מקובלת, ויש בה משום איזון סיכונים וקביעת סיכון ממוצע של הקבוצה כולה (אליאס, שם בעמ' 131 ואילך), ועל כן אין לראות בכך משום שינוי באופי הפוליסה. ככתוב בראש כל אחת מן הפוליסות (נספח 10 לתצהיר מר פריאל), מדובר בביטוח חיים חצי חיסוי. מתנאי הפוליסה עולה כי שני ערוצים היו לה: האחד - לתשלום פיצויי פטורים, והאחר - ביטוח למקרי מוות (ריסק). הפרמיה המלאה שולמה ע"י המעביד, "בעל הפוליסה". לפי הסבריה הקצתה שמשון חלק מסכום זה לתשלום עבור הריסק. משהפסיקו התובעות לשלם את הפרמיות, פנתה אליהן שמשון בדרישה לתשלום, ובהמשך הוסיפו התובעות ושלמו סכום כולל, שכוונתו היתה להביא לכך שהפוליסות לא תתבטלנה מחוסר תשלום, אלא תסולקנה. חשיבות התשלום בכך שאלמלא נעשה עלולות היו הפוליסות להחשב למבוטלות. משעה שנעשה, הכספים הצבורים בפוליסות מובטחים לפחות בערכי סילוק (מיוחד או רגיל, כפי שיובהר להלן). משלב זה ואילך חלוקות הדעות: התובעות טוענות כי עם התשלום סוכם שתוקם קרן פיצויים, שממנה ישולמו הפיצויים לעובדי התובעות שיהיו זכאים לכך, והנתבעות מכחישות זאת. מטעם התובעות העיד מנהלן כיום, מר רפי פריאל, שהסתמך על תעוד מן העבר, וכן ניתנה חוות דעת של מר חזי הירשפלד, משווק פנסיוני מורשה. מטעם הנתבעות העידו מר אשר ונציה, שהיה מנהל מחלקת ביטוח חיים במרחב מרכז במגדל, והגב' רינה שוורץ, שהיתה מנהלת מחלקת ביטוח חיים בשמשון. למרות שטענו כן, התובעות לא הוכיחו קשר בין סילוק הפוליסות לבין הקמת קרן פיצויים. אלמלא בקשו לסלק את הפוליסות, יכולות היו להקים קרן פיצויים באותם כספים ממש, אך לא עשו כן, כנראה על מנת שהכספים ששולמו בעבר ע"ח הפוליסות לא ירדו לטמיון. כלומר שהתובעות התכוונו לסלק את הפוליסה. עם זאת, לכאורה עולה מן המסמכים כי בעצם הסילוק ראו התובעות הקמת קרן פיצויים. כך לדוגמא במכתב התובעות אל הסוכן עזר מיום 1.10.82, נספח 15 לתצהיר מר פריאל, שבו נאמר: "...בפגישתנו... סוכם בברור על המשכיות ופתרון בעיית ביטוח העובדים, להסבת הביטוחים לפוליסות מסולקות והעברתן לתנאי קרן פיצויים כמקובל...". מתשובת הסוכן ניתן ללמוד על מתכונת העסקה הרבה יותר. מפאת חשיבות המכתב להבנת העסקה אביא את תכנו כמעט במלואו (אכן, מפאת החשיבות שייחסו לו התובעות צרפו אותו פעמיים לתצהירו של מר פריאל (כנספח 11 וכנספח 16)): "הנדון: הפיכת פוליסות בטוח חיים לעובדים למסולקות כידוע לכם בתאריכים 6/79 ו-10/80 בוצעו 2 עסקות בטוח חיים לעובדים. בטוחים אלו היו השלמה לפיצויים לפי % 1/3 2 ממשכורתם של העובדים. הפוליסות הינן פוליסות אשיות כאשר המבוטח הוא העובד ובעל הפוליסה הוא המעביד. לפי בקשתכם ברצוננו להפוך את הפוליסות למסולקות כך שהפוליסות תשארנה במסגרת השלמה לפיצויים, ניתן יהיה לגבותן עם עזיבת העובד . א. הפוליסות שהוצאו ב- 6/79 שולמו 3 שנים ולכן יהפכו למסולקות עם קבלת בקשתכם לכך בכתב. ב. הפוליסות שהוצאו ב- 10/80 שולמו שנה אחת בלבד ולכן יהפכו למסולקות לאחר תשלום שנתיים נוספות וקבלת בקשתכם לכך בכתב, כפי שהוסכם ביננו. ..." (ההדגשות בכל הציטוטים הן שלי, א"ש, אלא אם ייאמר אחרת). במכתב מאוחר יותר של סוכנות עזר מתערפל המצב המשפטי (נספח 18): "... 1. את הקרן תנהל "שמשון" חברה לבטוח בע"מ. 2. פוליסות הבטוח יהפכו לפוליסות מסולקות. 3. סדורים טכניים של קבלת כספי הפיצויים יבוצעו כלהלן: תוך 14 יום מיום העברת טפסי 161 ובקשת המעביד לקבלת הכספים עבור עובד שעזב, "שמשון" חב' לבטוח בע"מ תוציא צ'יק לפקודת מפעלי שער הנגב..." במכתב התשובה של התובעות (נספח 19) הן חוזרות על עמדתן: "...קבלנו הבהרות מספקות לנקודות שהעלנו, בדבר הפיכת פוליסת הבטוח למסולקות, כאשר חב' הבטוח שמשון תנהל את הקרן בתנאי קרן פצויים". כלומר, יתכן מאוד שהתובעות הבינו ממכתבו של סוכן הביטוח נספח 18 כי הוקמה קרן פיצויים. יתכן גם שכך התכוונו הצדדים: לשלם את התוספת לשם סלוק הפוליסות הקיימות, ולהקים קרן פיצויים לעתיד לבוא. ואולם קרן פיצויים לא הוקמה, או לפחות אין תעוד לכך לפני, ולכן לצורך ההליך יש לקבוע כי לא הוקמה. בסכומיו (סעיף 98) מסכים גם ב"כ התובעות לראות בהתכתבות הנ"ל ככזו שאינה מקימה קרן פיצויים דוקא, אלא שהיא מלמדת כי ערכי הפדיון של הפוליסות המסולקות יהיו "בתנאי קרן פיצויים, או "קרן מיוחדת". 12. שמשון לא ראתה בכסף ששולם משום קרן לחסכון. כך במכתב נספח 3 לתצהיר מר פריאל. כך גם בפנייה עדכנית מיום 26.6.06 של התובעת 2 למגדל (נספח 6 לתצהירו של מר ונציה), נכתב: "מאחר והעובדים לא קיבלו פיצויים משער הנגב, אנו מבקשים להעביר לרשימת העובדים המצ"ב אליכם, את שארית פוליסת ביטוח המנהלים ע"ש כל עובד בנפרד". מכל מקום, עובדה היא ששמשון לא ביטלה את הפוליסות. אילו סברה שמשון שהכוונה היא להעתיק את כל הכספים לקרן פיצויים, מן הסתם לא היתה ממשיכה לשאת בסיכון שבתשלום תגמולי הביטוח במקרי הביטוח. יתרה מזו, נראה ששמשון שלמה תגמולי ביטוח לפי דרישה: בין דרישת התובעות במקרים של פטורין, כאשר התובעות הצהירו ששלמו לעובד את המגיע לו לפי הדין, ושמשון החזירה לתובעות את דמי הביטוח מתוך הפוליסה; ובין דרישת העובדים או שאריהם, לקבלת סכום הביטוח במקרה מוות. אכן, הפוליסות חיו כפוליסות ביטוח, והכספים שולמו לפיהן. 13. טענת התובעות כי במקום הסילוק הוקמה קרן פיצויים אינה יכולה להתקבל מסיבה נוספת, חשובה עוד יותר: העובדים הם מוטבים בפוליסות, ומשעה שניתנה להם הודעה בדבר זכותם לפי הפוליסה, לפי הוראות סעיף 36(א) בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אין הצדדים לחוזה לטובת צד שלישי רשאים לבטלו או לשנותו ללא קבלת הסכמת המוטב (אליאס, שם בעמ' 601 ואילך, ובעמ' 619); רע"א 4897/07 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' צבי בן עדי (לא פורסם, 9.3.08), בסעיף י"א בפסק הדין). זאת ועוד, יש הגורסים שהעובד הוא "מוטב בלתי חוזר" לענין הרכיבים הסוציאליים של בטוח המנהלים, ומוטב רגיל, שאינו מבוטח, לענין הרכיבים הביטוחיים (אליאס, שם 127). במקרה כזה קובע סעיף 45(ב) בחוק חוזה הביטוח כי בביטול חוזה על ידי המוטב, המבטח צריך להודיע על כך מיד למוטב, על מנת שיוכל לאמץ את החוזה על זכויותיו ועל חיוביו. אין חולק שהדבר לא נעשה בעניננו. אבהיר כי אין המדובר אמנם בביטול הפוליסה כולה, אך בביטול חלקה "השייך" לעובד. ראוי לציין שלמרות שבמכתב סוכנות עזר שצוטט לעיל נרשם כאילו העובדים הם המבוטחים לפי הפוליסות, לא כך כתוב בפוליסה עצמה, ולא כך נהוג. המשלם הוא המעביד, וכאמור בפוליסה הוא גם המבוטח, ואילו העובד הוא המוטב. מכל הסיבות שלעיל אני סבורה שהצדדים התכוונו בעת התשלום בשנת 1982 לסלק את הפוליסות. יתכן שהתכוונו להקים גם קרן פיצויים, אך כוונה זו לא יצאה מן הכח אל הפועל. גם אם שני הצדדים לעסקת הביטוח התכוונו לבטל את פוליסות ביטוח המנהלים של העובדים, ולהקים קרן פיצויים במקומן - לא יכולים היו לעשות כן ללא הסכמת העובדים, לפחות לרכיב בטוח החיים. אם כן, ראוי להניח את התובעות ואת הנתבעות בחזקתן שלא שתפו פעולה במהלך כזה, ולפרש את המסמכים שהוחלפו ביניהן כהתנהגות ראויה ועל פי דין, ועל פי הסכמת הצדדים כפי שהיא משתקפת ברוב ההתכתבות, כלומר שהסכום ששולם בשנת 1982 שולם לסילוק הפוליסות. 14. התובעות מסתמכות גם על מכתב תשובה ששלחה שמשון לאחד העובדים, שפנה אליה בעקבות הודעתה על תום תקופת הפוליסה, נאמר: "...הננו להודיעך כי הפוליסה הינה פוליסה לפיצויים בלבד בבעלות מפעלי שער הנגב" (נספח 24 לתצהיר מר פריאל). מובן שהאמור במכתב אינו נכון כשמדובר בפוליסה לבטוח חיים גם כן. אחזור לענין הקודם: הצדדים או מי מהם אינו יכול לבטל רכיב בפוליסה בהבל פיו. התשובה האמיתית צריכה היתה לכלול גם את מרכיב הסיכון. ענינו של עובד זה תמוה במיוחד, ולא זכה להסבר ראוי. מצופה מן הנתבעות שתנהגנה אחרת כלפי מבוטחים שלהן, ותיתנה תשובה אמיתית ונכונה לפיה בטוח המנהלים כולל אמנם את רכיב הפיצויים שבבעלות מפעלי שער הנגב, אך גם רכיב של סיכון, שלפי תנאי הפוליסה שייך למבוטח (כאמור ברשימה לפוליסה - בפטירת העובד תוך תקופת העבודה - ישולמו תגמולי הבטוח ליורשיו, ובתום תקופת הביטוח, מועד יציאתו לגמלאות, זכאי העובד לכל הסכום כולו). ב"כ התובעות, המבוטחות, יואיל לבחון את ענינו הפרטי של העובד , ולהודיע לו דבר זכויותיו הנוספות לפי הפוליסה. 15. אם כן, בהעדר ראיה לכך שהוקמה קרן פיצויים לטובת התובעות, ומשהראו הנתבעות כי שמשון הוציאה פוליסות לביטוח מנהלים לעובדים, נדחית טענת התובעות בדבר קיומה של קרן פיצויים, ואני קובעת כי הסכום ששולם ע"י התובעות בשנת 1982 שולם על מנת לגרום לכך שכל הפוליסות שרכשו התובעות עבור עובדיהן תחשבנה מסולקות. סוג הפוליסה 16. אלו המלים הרלוונטיות בכותרת שבראש כל אחת מן הפוליסות שצורפו לתצהירו של מר פריאל: "פוליסה לביטוח חיים/ חצי חיסוי/ מנהלים". כלומר שבביטוח מנהלים עסקינן, שאחד ממרכיביו הוא ביטוח חיים, והאחר פיצויים, וכנקוב ברשימה של כל אחת מן הפוליסות שהוצגו: "כל הפרמיה ע"ח המעסיק לפיצויים - אין השלמת עובד". 17. בחוות דעתו קובע מר הירשפלד מטעם התובעות, כי הפוליסות אינן תואמות את "ההסדר התחיקתי" שהיה קיים באותה עת בקשר לביטוחי מנהלים מעורבים, אך אינו מפרט במה סוטות הפוליסות מן ההוראות החקוקות, וקובע רק כי "מקובל היה" לערוך ביטוח "השלמה לפיצויים" בנוסף להפרשות לקרן פנסיה מעבידים. המומחה הסביר כי כאשר ערך מעביד ביטוח לפיצויים בלבד, כיוון שערך הפדיון בתכנית הוא 75% מן הפרמיות ששולמו, ואילו המעביד חייב בתשלום 100% מפיצויי הפיטורין, נדרשה השלמת פרמיה על חשבון העובד . אין בחוות הדעת הפניה לשום כלל או הוראה המחייבים שהעובד ישלם את הפרמיה הנוספת. יובהר כי מראש מדובר רק בהשלמת חבות עבור 2.33% מן השכר, ולא כיסוי החבות המלאה בפיצויי פטורין (שהיא בשעור 8.33% מן השכר. התובעות הפרישו 6% מן השכר לקרן "מבטחים"). אם כן, קשה לקבל את מסקנת חוות הדעת, שלפיה לכאורה רק משום שהפוליסות המדוברות אינן עומדות בתנאים שתאר מר הירשפלד, המסקנה היא שהצדדים לא התכוונו לאמור בהן. 18. אין הסבר איזה שיעור מתשלום דמי הפוליסה שולם עבור פצויים ואיזה עבור מרכיב הריסק, אך ברור מתנאי הפוליסה, שכוללים ביטוח חיים, כי חלק כלשהו מן התשלום הופרש לטובת מרכיב זה. 19. "חצי חיסוי" -כדברי מר הירשפלד, משמעות המונח היא הפחתת תגמולי הביטוח בגין רכיב ביטוח החיים לחצי הסכום הנקוב בפוליסה בשנתיים הראשונות לחיי הפוליסה, והגדלת ערך הפדיון של רכיב הפיצויים או התגמולים, כך שיעמוד על 90% מן הפרמיות ששולמו. בהמשך עולה שיעור ביטוח החיים בהדרגה, עד שהוא מגיע לסכום המלא. מר ונציה מטעם הנתבעות הסכים, והבהיר כי כוונת הצדדים לפוליסה מסוג חצי חיסוי היתה לאפשר את ההשלמה לפיצויים מלאים עם פרישת העובד . כיוון שבפוליסה רגילה ערך הפדיון הוא לפחות 75% מסכום הפרמיה, והואיל והפרמיה שולמה גם על חשבון מרכיב הריסק, הרי למרות שהחישוב של הפרמיה נעשה לפי שכרו של העובד , לא הובטח מלוא הפיצוי אלא 75% ממנו. בפוליסה מסוג חצי חיסוי ערך הפדיון היה כל הפרמיה ששולמה, ואילו במקרה מוות בשנתיים הראשונות שולמה רק מחצית מסכום הביטוח הנקוב בפוליסה, והשיעור עלה בהדרגה עד תום תקופת הביטוח, בתנאי ששולמו פרמיות עד סוף התקופה. ערך פדיון 20. כך קובע סעיף 5 בתנאים הכלליים בפוליסה: "סעיף 5: ביטוח חפשי מתשלום פרמיות (פוליסה מסולקת), פדיון. (1) אם תוך ארכה של 30 יום (סעיף 4(1)) הפרמיה לא שולמה, לאחר שהיתה משולמת לפחות לתקופה של שנתיים שלמות, תיחשב הפוליסה בתום הארכה כמבוטלת על ידי בעליה. אחריותה של החברה תהיה שווה לסכום של פוליסה מסולקת - חפשית מתשלום פרמיות. (2) אם הפרמיות שולמו לפחות לתקופה של שנתיים יהיה בעל הפוליסה זכאי לדרוש את ערך פדיון הפוליסה במקום פוליסה מסולקת (סעיף 5(1)). (3) סכום הביטוח החופשי מתשלום הפרמיות (פוליסה מסולקת) וערך פדיון הפוליסה, ייקבעו בהתאם ללוח לחישוב ערכי הפוליסה המסולקת וערכי הפדיון המצורף לפוליסה. (4) אם יפסק הביטוח בגלל פרישת המבוטח מעבודתו אצל בעל הפוליסה, יחושב ערך פדיון התעודה כך, שהסכום המזערי יהיה 75% מסך כל הפרמיות השנתיות ששולמו ע"ח הביטוח, שאינן כוללות את הפרמיות ששולמו בעד הביטוחים הנוספים, תוספת מקצועית ותוספת רפואית - אם היו כאלה. (5) סכום פוליסה המסולקת (סעיף 5(1) וערך פדיון הפוליסה (סעיף 5(2) יהיו כפופים לסעיף 12" . כלומר, בפוליסה מסולקת רשאי המבוטח לדרוש את ערך פדיון הפוליסה במקום את ערך הסילוק (שניהם ערכים נמוכים, שלפי חוות דעת מר הירשפלד הגבוה שביניהם, ערך הסילוק, מגיע במקרים שסקר כעבור שנתיים של עבודה, לכ-12.5% מערך דמי הביטוח ששולמו). בעקבות הצדדים אקרא לערך זה "פדיון רגיל". במקרה המיוחד שבו נפסק הביטוח בשל פרישת העובד מעבודתו - זכאי העובד ל-75% לפחות מן הפרמיות השנתיות ששולמו, וזהו "פדיון מיוחד". 21. בחוות דעתו קבע מר הירשפלד כי בניגוד לערכי סילוק שמחושבים לפי לוחות סילוקין בביטוחי פרט, בביטוח מנהלים הפדיון מיוחד, והוא עומד על 75% מן הפרמיה ששולמה, לכל הפחות. מר הירשפלד לא הבחין בנסיבות התשלום לפי הפוליסה, אם בשל עזיבת מקום העבודה או אחרת. לטענתו, במקרה של פוליסות מסוג חצי חיסוי, שבהן בשנים הראשונות עמד החיסוי למקרה מוות על 50% מסכום הפוליסה, והלך וגדל ככל שחלפו השנים, "הדבר אפשר להעמיד את ערך הפדיון המיוחד על 90% מן הפרמיות ששולמו". מר ונציה מטעם הנתבעות הסכים להגדרות אלו, ואף הגדיל ואמר כי בפוליסות מסוג חצי חיסוי שולמו הפיצויים במלואם ולא רק 75% או 90% מהם (סעיף 8(2) וסעיף 10ד. בתצהירו). כיוון שבפוליסה רגילה ערך הפדיון הוא לפחות 75% מסכום הפרמיה, והואיל והפרמיה שולמה גם על חשבון מרכיב הריסק, הרי למרות שהחישוב של הפרמיה נעשה לפי שכרו של העובד , לא הובטח מלוא הפיצוי אלא 75% ממנו. בפוליסה מסוג חצי חיסוי ערך הפדיון היה כל הפרמיה ששולמה, ואילו במקרה מוות שולמה רק מחצית מסכום הביטוח המצוין בפוליסה, והשיעור עלה בהדרגה עד תום תקופת הביטוח, בתנאי ששולמו פרמיות עד סוף התקופה. משנשאל מר ונציה בחקירה הנגדית בדבר אמרה זו, חזר ואישר את הדברים (עמ' 37 שורה 24 ואילך), אולם ניכר היה בו כי אינו מתיחס במפורש לשאלות הממוקדות לענין זה. על כן, גרסת הנתבעות בדבר ערך פדיון מיוחד אינה ברורה לחלוטין, אך ללא ספק הן מסכימות כי בפוליסות חצי חיסוי ערך הפדיון המיוחד של הפוליסה גבוה מ-75%. בסיכומים הבהירו ב"כ הנתבעות את כוונת מר ונציה בכך שהתכוון לפדיון של 100% בתום תקופת הביטוח, כלומר בגיל 65 בלבד (סעיף 82). מכל מקום מדברי מר ונציה עולה שכוונתו בפדיון מיוחד רק למקרה שבו העובד עוזב את מקום העבודה, והפרמיות משולמות עד יום העזיבה. ברור שאין כן בעניננו: הפסקת תשלום הפרמיות לא היתה קשורה בהפסקת העבודה אלא בפעולה חד צדדית של התובעות. 22. אין משמעות להבדל שבין פוליסה בחיסוי מלא לבין "חצי חיסוי" בפוליסה מסולקת, אלא בשניים: האחד - הפחתת תגמולי הביטוח במקרה מוות בחצי בתקופה הראשונה. והשני - התמורה עבור ההפחתה היא בהגדלת שיעור הפדיון המיוחד אל מעבר ל-75% לפחות הנקובים בסעיף 5(4). אלמלא נאמר כן, הופחתו תגמולי הביטוח במקרה מוות, אך המבוטחים לא "נהנו" משום תמורה לכך. 23. סעיף 5(4) בתנאים הכלליים של הפוליסה קובע כי הפדיון המיוחד שמעל 75% מסכום הפרמיות ישולם "אם יפסק הביטוח בגלל פרישת המבוטח מעבודתו אצל בעל הפוליסה". פרשנות מילולית תביא לכך שבעניננו לעולם יהיה הפדיון פדיון רגיל, משום שתשלום הפרמיות הופסק מסיבות של התובעות וללא קשר לפרישת עובדים מעבודתם. זוהי הפרשנות של מר ונציה, ככל הנראה. פרשנות כזו אינה עולה בקנה אחד עם ההגיון שבמכשיר הפוליסה בחצי חיסוי, כאמור לעיל. פרשנות כזו גם אינה עולה בקנה אחד עם התנהגות הצדדים, שכן בשעה שהתובעות הוסיפו ושלמו את סכומי 1982 לא היתה עליהן חובה לעשות זאת. באותו שלב שלמו בערך חצי דמי הביטוח שנדרשו לשם סילוק הפוליסות. אין להניח שהסכימו לשלם חצי הפרמיה על מנת לקנות "זכות" לכ - 12.5% מאותו סכום, באותו שלב. אם כל שקנו על ידי התשלום היו אחוזים בודדים מסכום התשלום, לא היה שום טעם כלכלי בתשלום נוסף זה. אכן, במקרה כזה סביר להניח שהתובעות היו פונות לאפיק אחר להשקעת אותו סכום עצמו, ומוותרות על הסכומים שכבר השקיעו, שממילא לא ניתן היה לזכות בהשבתם. העובדה ששני הצדדים סברו שיש הגיון בעסקה, וכך גם סוכנות עזר שלוותה את המהלך סברה שיש בה הגיון מלמדת שלא היתה כוונה לשלם כ-50% מן הפרמיה בעבור הזכות לקבל חלק קטן ממנה, ואולי בממוצע לאורך כל השנים 37.5% (שכן תגמולי הביטוח המקסמליים לפי פרשנות הנתבעות הם בשיעור 75% מן הפרמיות ששולמו). 24. יתרה מזו, כאמור מר הירשפלד קבע בחוות דעתו כי הפדיון המיוחד היה מקובל בכל הפוליסות לביטוח מנהלים, לעומת ביטוחי "פרט". בעוד שבביטוחי פרט נהוגים היו לוחות הסילוקין המתיחסים לפדיון לפי סעיף 5(2), בביטוחי מנהלים נהג סעיף 5(4). תמיכה משמעותית לדברים אלו במכתבה של הגב' איריס מורדוך (נספח 23), משנת 1990, שזו לשונו: "פדיון פוליסות ע"ש "מפעלי שער הנגב". לפי הסכם מיוחד שאושר ע"י יגאל עובדיה עם יינון עסיס, הוחלט שפדיון הפוליסות ייעשה כדלהלן: הממוצע שבין ערך פדיון פרט בקיזוז 7 חודשי ריסק לבין ערך פדיון מנהלים בקיזוז 7 חודשי ריסק". איריס מורדוך היא מנהלת מחלקת התביעות במגדל כיום (עדות מר ונציה בעמ' 39 שורה 27), והיא מי שחתומה על המסמך, אך לא הובאה לעדות. בנסיבות אלו אין לי אלא להניח שהדברים נעשו בכוונת מכוון, שמא הסבריה להסכם המיוחד לא היו יכולים להיטיב עם עמדת הנתבעות. ניתן ללמוד מן החלק האחרון במכתבה של הגב' מורדוך תמיכה רבה בתאורו של מר הירשפלד: אכן נהוג היה ערך פדיון שונה בין פדיון פרט לבין פדיון מנהלים. לא נטען כי האמור במכתב מחייב את הצדדים. וגם לו נטען על ידי הנתבעת, לא היה בכך די בהעדר עדות של הגב' מורדוך. ואולם, נוסח המכתב תומך בעמדת התובעים בכך שגם הגב' מורדוך מטעם הנתבעות מסכימה כי קיים פדיון מנהלים שהוא שונה מפדיון פרט, כאמור בחוו"ד מר הירשפלד, ושיעורו 75% לפחות מן הפרמיות ששולמו. 25. אין להפריז בחשיבות נסוח בהיר של פוליסת ביטוח, באופן שכל מבוטח יוכל להבין בקלות את האמור בה. במקרה שלפני, לא זו בלבד שההדיוט מתקשה, אלא שהצדדים עצמם, לרבות חברות הביטוח לא הציגו עמדה ברורה ועקבית שנסמכת על מסמכים ברורים ועומדת במבחן ההגיון. במקרה שבו נסוח עסקת הביטוח אינו בהיר, צריכה הפרשנות לפעול נגד המנסח. לא נס ליחם של הדברים הבאים שנכתבו לפני כשני עשורים: "הכלל הראשון הוא, שאת כתב הפוליסה יש לפרש, דרך כלל, ככתבו וכלשונו, כלומר על-פי המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה של המלים עצמן, כפי שהן מופיעות בכתב הפוליסה. הכלל השני, המשלים את הראשון, הוא, שבמקרה של אי-בהירות או ספק בדבר המשמעות הנכונה של הפוליסה, משום שלנוסח אין משמעות ברורה וחד-משמעית אלא תיתכנה אופציות פרשניות שונות, אזי יש לפרש את כתב הפוליסה כנגד מנסחה - קרי, כנגד הפרשנות שמציעה חברת הביטוח לנוסח השנוי במחלוקת - ויש להעדיף את הפרשנות האפשרית הנוחה למבוטח. ראה, למשל: ע"א 711/77, 712[1], בעמ' 762-763; ע"א 631/83 [2], בעמ' 569-.571 אלה אכן כללים חשובים, שהתגבשו בפסיקתנו עם הזמן, והם אכן ינחונו לכיוון הפרשני הרצוי. אולם גם בהם אין לראות חזות הכול. על כל אלה מאציל כלל הפרשנות הבסיסי היפה לכל מקרה, שבבוא הפרשן-השופט לפרש חוזה, לענייננו פוליסת ביטוח, ישווה נגד עיניו, מחד גיסא, את החובות החוקיות המוטלות על המבטח, ומאידך גיסא, את תכלית חוזה הביטוח המסוים, על-פי המאטריה הביטוחית שהוא בא לשקף. ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' יוסף כהן פ"ד מו(2) 372, 379 (1992). אם כן, התוצאה היא שיש לקבל את עמדת התובעות כי בביטוח מנהלים יש לחשב את ערך הסילוק לפי 75% לפחות מן הפרמיות ששולמו. 26. עדיין יש לקבוע את שיעור התגמולים מסך כל הפרמיות, אם ב- 75% מדובר, 90% או שמא 100%. שתי עדויות לפני, של מר הירשפלד ושל מר ונציה, וההגיון שבקביעת "חצי חיסוי". ס' 5(4) בעצמו, שאינו מתייחס לפוליסה "חצי חיסוי" קובע שיעור של 75% לפחות. אם כך - בחצי חיסוי צריך היה לקבוע שיעור גבוה יותר. מר הירשפלד מטעם התובעות דבר ב- 90% ומר ונציה מטעם הנתבעות ב- 100% (על ההסתייגות מדבריו ראה בסעיפים הקודמים). בנסיבות אלו אני קובעת כי ערך מיוחד לפדיון הפוליסה מסוג חצי חיסוי הוא בשיעור של 90% מן הפרמיות ששולמו לנתבעות באותה פוליסה. 27. התובעות עותרות לקבלת כל הכספים שהשקיעו בפוליסות, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית. אין לדרישה זו בסיס בדין: ראשית, בפוליסות לביטוח המדובר, ולא בתכנית חסכון, ואין בהן הוראה בדבר השבת כל הסכומים ששולמו. שנית, אין מידע מאורגן ומסודר בדבר העובדים שלגביהם הוצאו פוליסות הביטוח, אלו שהפסיקו לעבוד במהלך הזמן, פוליסות שנפדו וכו'. אין דרך ממשית בשלב זה לערוך חישוב לפי הנתונים שהוצגו בתביעה. ממילא התביעה אינה תביעה כספית לתשלום, אלא תביעה לסעד הצהרתי בדבר זכויותיהן של התובעות. 28. כאמור לעיל, ערך הפדיון הוא נתון שיש לחשב בכל פוליסה בנפרד. למרות זאת ניסתה מגדל לתת הערכה, וקבעה שערך הפדיון בכל הפוליסות גם יחד עומד על 1,450,000 ₪. אין לקבל הצהרה זו משהתברר כי מר ונציה אינו יכול להסביר אותה (עמ' 41 בשורה 18 ואילך). יתרה מזו, מר ונציה הבהיר בחקירתו שאין במגדל נתונים אודות תשלומי הפרמיה בכל אחת מן הפוליסות (עמ' 42 שורה 7 ואילך). אם כך, כיצד נערך חישוב סכומי הפדיון? 29. התובעות הרחיבו בשאלת אחריותו של סוכן הביטוח כשלוח של הנתבעות. סוכן הביטוח אכן אחראי להעמיד את המבוטח על שינויים בתנאי הפוליסה ואף לוודא את ידיעת המבוטח (שחר ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, כרך ראשון, עמ' 712), אך לא מצאתי במכתבי סוכנות עזר התחייבות לתשלום ערכי פדיון מיוחדים. התובעות נסמכות על המכתבים שהוזכרו לעיל, בהם דובר שהכספים הם בתנאי קרן פיצויים, אך אלו אינם עוסקים באופן חישוב הכספים. סוף דבר 30. אלו עתירות התובעות בסיכומיהן, וקביעותי בהן: (א) למתן מידע אודות כל הפוליסות שטרם נפדו: שם העובד , מספר הפוליסה וסכום הסילוק או הפדיון הצבור בה, ומבקשות לקבל העתקי הפוליסות והצהרות הבריאות. לגבי הפוליסות שטרם נפדו לא יכולה להיות מחלוקת כי לתובעות, הן המבוטח, זכות בכספי הפדיון, לפי תנאי הפוליסה. אין צורך לקבל את הסכמת העובד לשם כך, ואין צורך אלא בהוכחה שכספי הפיצויים שולמו לידי העובד כדין. מכל מקום, התובעות התחייבו כי "שער הנגב (שהיא התאגיד הסולבנטי) תתחייב לשפות את הנתבעות בגין כל חבות בה הן יחובו באם יוכח על ידי עובד כלשהו כי לא קיבל פיצויי פיטורין וכי שחרור כספי הפוליסות לידי התובעות בוצע לפיכך שלא כדין" (סעיף 70 בסיכומי הנתבעות). הנתבעות עוסקות בסיכומיהן בזכות העובדים לפרטיות, ובכך שאין לחייב אותן בגילוי שמות העובדים והפוליסות העומדות לרשותם. עם זאת, הנתבעות גם מצהירות, בסעיף יא' בסיכומים, כי יעמדו בתנאי הפוליסות. בהיותן המבוטחות, זכאיות התובעות לדעת את זכויותיהן כבר עתה. שמותיהם של המבוטחים לא פחות חשובים: התובעות תדענה לבקש שיפוי על פי הפוליסה הרלבנטית רק אם תדענה שקיימת כזו. קשה לראות בכך פגיעה בפרטיות מי מן העובדים, שממילא אינו זכאי לסכומים אלה מכח הפוליסה, אלא רק בארוע מקרה מוות חלילה, או אם התובעות אינן עומדות בדרישות החוק לתשלום פיצויי פיטורים במקרה המתאים. אם כן, שניים הם הזכאים למידע אודות כל אחת מן הפוליסות: התובעות (המבוטח), והעובד , המוטב. (ב) עוד מבוקש, כי ככל שרשימת הפוליסות שטרם נפדו שונה מן הרשימה שהעבירו הנתבעות בשנת 1995 (נספח 27 לתצהיר מר פריאל) - ימסר מידע מלא לגבי פדיון כל פוליסה נוספת, לידי מי נפרעה, מכח איזו הוראה, ובצרוף המסמכים הרלוונטיים. לאור האמור לעיל אין מניעה לכך, למעט טענת ההתיישנות. אם כן, ככל שמדובר בפוליסות שנפדו לאחר 1.9.1997, על הנתבעות למסור את מלא המידע המבוקש. (ג) הנתבעות נדרשות לספק פרטים בקשר לסכומים שהופקדו בכל אחת מן הפוליסות, מועדי ההפקדה וכיצד חושבו ערכי הפוליסות. המידע בדבר ההפקדה נדרש ממילא לאור הקביעה שלעיל, בדבר חישוב ערך הפדיון המיוחד של פוליסות "חצי חיסוי". ברשימה יפורטו סכומי ההפקדה, מועדיהם וסוג הפוליסה. במידה שלא ניתן לתת את המידע הנ"ל, יפורטו הסכומים הצבורים בפוליסה ואופן חישובם, על מנת שניתן יהיה לחשב באופן חוזר את הסכומים שהופקדו. (ד) בסעיף 62 בסיכומים מבקשות התובעות להצהיר כי הן זכאיות לפדיון הפוליסה, במקום שהעובד עזב את העבודה בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פטורים, או שהמעביד שלם לו את הפצויים המגיעים לו לפי החוק. כיוון שהפוליסות עומדות בתוקף, הצהרה זו משמעותה רק שעל הצדדים לפעול על פי הפוליסה, וכך אני מורה. אין צורך בהצהרה זו משנקבע כי התובעות הן המבוטחות לפי הפוליסה. הצדדים יואילו לפעול לפי הוראות הפוליסה. (ה) עוד עותרות התובעות לקבוע כי החישוב של הפוליסה הוא לפי ערך פדיון מיוחד. בכך עוסק הפרק העקרי של פסק דין זה, ובו נקבע כי בעת פרישת עובד מעבודתו אצל התובעות יחול הפדיון המיוחד לפי 90% מן הסכומים שנצברו בפוליסה. (ו) כל המידע שלעיל ימסר לידי ב"כ התובעות תוך 60 יום. 31. העתירה הראשונה של התובעות, לקבוע כי הסכומים ששלמו התובעות לשמשון להשלמת הפיצויים היו לחשבון קרן פיצויים נדחית. 32. הואיל והנתבעות דחו שלא כדין את דרישת התובעות למידע, מה שהביא לצורך בהגשת תביעה זו - אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעות הוצאות בסכום כולל של 70,000 ₪. פוליסה