הגדרת "עובד אבטחה" הסכם קיבוצי

הגדרת "עובד אבטחה" הסכם קיבוצי

שלושת התובעים עבדו בנתבעת, חברת מומנטום אס או אס בע"מ (להלן – החברה). לטענתם, בעד תקופת עבודתם בחברה הם זכאים לגמול שעות נוספות בצירוף פיצויי הלנה; תמורת הודעה מוקדמת; פדיון חופשה שנתית; פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות; החזר הוצאות נסיעה; החזר פיקדון עבור בגדי עבודה; דמי כלכלה; פיצוי בגין הפרת חובה חקוקה.
ביום 23.3.2010 מונה לחברה מפרק זמני. בהחלטה מיום 30.11.2010 התיר בית המשפט שדן בפירוק (בית משפט מחוזי מרכז) להמשיך בהליך זה בבית הדין.


רקע עובדתי


עיסוקה של החברה בתקופת פעילותה היה מתן שירותי שמירה ואבטחה. במועדים הרלוונטיים לתביעה זו החברה נתנה שירותי אבטחה לפרויקט הקמת גדר ההפרדה בקו התפר ליד העיר ירושלים, והתובעים הועסקו באבטחה בפרויקט זה.
על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה והאבטחה מיום 12.7.72 (עדות מר כהן, ע' 55, ש' 20-21; להלן – ההסכם הקיבוצי) או הוראות צו ההרחבה בענף השמירה. כיון שהוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בנושאים השנויים במחלוקת בהליך זה זהות, ההתייחסות בהמשך פסק הדין היא להוראות ההסכם הקיבוצי.
כמו כן, התובעים חתמו במועד תחילת עבודתם על הסכם עבודה בכתב המסדיר את תנאי עבודתם (נספחים 5 – 7 לתצהיר החברה; להלן – הסכם העבודה). לתובעים טענות בנוגע לאופן ונסיבות חתימת הסכמי העבודה.
מטעם התובעים העידו התובעים עצמם. מטעם החברה העיד מר שחר כהן, ששימש מנהלה של החברה.


השאלות השנויות במחלוקת:


אין מחלוקת בין הצדדים על תקופת עבודתם של התובעים כמפורט להלן:
תובע 1, מר רינת אנתייב (להלן – אנתייב) – מיום 24.2.2006 עד יום 24.9.2006.
תובע 2, מר מיכאל אלחזוב (להלן – אלחזוב) – מיום 24.2.2006 עד יום 24.9.2006.
תובע 3, מר ולדימיר שוורץ (להלן – שוורץ) – מיום 23.5.2005 עד יום 19.10.2006.
ואלה השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים:
האם יש להגדיר את התובעים כ"עובד אבטחה" על פי הוראות ההסכם הקיבוצי? להגדרת תפקידם של התובעים – "עובד" או "עובד אבטחה" – השלכה על זכויותיהם על פי ההסכם הקיבוצי.
זכאות כל התובעים לתשלום גמול שעות נוספות, בצירוף פיצויי הלנה.
זכאות כל התובעים לתשלום דמי כלכלה, החזר הוצאות נסיעה בעד חודש עבודה אחרון ופדיון חופשה.
זכאות אנתייב ואלחזוב לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות סוציאליות והשבת פקדון בגדי עבודה.
זכאות אנתייב ואלחזוב לתשלום פיצוי בגין הפרת התחייבותה של החברה למסגרת העסקה של 24 שעות ביממה.
טענות הקיזוז של החברה כנגד התביעה.


האם יש להגדיר את התובעים כ"עובד אבטחה" על פי הוראות ההסכם קיבוצי?


בהסכם הקיבוצי ובצו ההרחבה נעשתה אבחנה בין "עובד" לבין "עובד אבטחה", והם הוגדרו כמפורט להלן:

"עובד" - כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה, וכן כל עובד שכיר המועסק בעבודת כפיים אצל מעביד בענף שמירה.
"עובד אבטחה" - עובד כאמור, המועסק בעיקר בתפקידים הבאים או באחד מהם: שומר ראש, מלווה חמוש לדברי ערך, קצין בטחון, עוזר קציני בטחון, עורך חיפושים על גופו של אדם בנמלים בינלאומיים, מפעיל מיתקן תת-לחץ, איש בטחון סמוי במטוסים, איש צפרדע, מלווה מזויין בטיולים, סלקטור (ממיין).


במבוא להסכם העבודה נאמר כי "הואיל והמעביד מעוניין להעסיק את העובד ב-אבטחה" ובסעיף 2 להסכם העבודה נקבע כי "תפקידי העובד מאבטח. תיאור תפקיד מדויק ייעשה על ידי מנהל התפעול יחד עם העובד ויהווה נספח לחוזה זה". (המלים "אבטחה" ו"מאבטח" הוספו בכתב יד).
וכך תיאר התובע אנתייב את עבודתם של התובעים:

ש. וב- 20 שעות היית בבודקה? איפה שהייתה עמדת השמירה?
ת. לא. זה לא היה ממש ככה. מ- 6 בבוקר עד 6 בערב היינו עובדים בשטח, עם הבאגרים ועם כל האנשים שהיו בונים את הגדר. היינו מאבטחים את כל האנשים שלא יבואו. ב- 6 בערב היינו נכנסים לריכוז, איפה שכל הכלים.
ש. אה, ושמרתם על הכלים?
ת. ושמרנו על .. לא, עד שהיו הולכים האנשים הביתה היינו שומרים גם עליהם והיינו מאבטחים בלילה את הכלים עצמם ואז חילקנו את השמירה.
(ע' 4, ש' 10 – 18).


התובעים טענו בסיכומי הטענות מטעמם כי החברה לא הכחישה בכתב ההגנה או בתצהיר מטעמה כי התובעים הועסקו ב"אבטחה", ורק בשלב החקירה הנגדית של העד מטעמה הועלתה הטענה כי התובעים הועסקו בשמירה ולא באבטחה.
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אנו קובעים כי אין להגדיר את התובעים כ"עובד אבטחה" על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, מנימוקים שיפורטו להלן.
על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, "עובד אבטחה" הוא עובד העוסק באחד מהתפקידים הספציפיים המפורטים בהגדרה. כעולה מתיאור עבודתם של התובעים על ידי התובע אנתייב, וכן מעדותו בחקירה נגדית (עדות אנתייב, ע' 2, ש' 1 – 18) התובעים לא הועסקו בתפקיד המוגדר כ"עובד אבטחה" על פי הוראות ההסכם הקיבוצי. עצם העובדה שהתובעים היו חמושים ואבטחו עובדים וציוד לא הופכת אותם ל"עובד אבטחה" על פי הוראות ההסכם הקיבוצי. במקרים רבים, ובמיוחד באזור בו עבדו התובעים, עובד המועסק בשמירה חמוש בנשק.
גם מהעובדה שתפקידם של התובעים הוגדר בהסכם העבודה כ"מאבטח" לא נגזר שהם בגדר "עובד אבטחה" כמוגדר בהסכם הקיבוצי. בהתאם להסכם הקיבוצי, גם "עובד" עוסק בעבודת שמירה ואבטחה. המילה "אבטחה" פירושה עיסוק באבטחת רכוש ואנשים. אולם, לא כל מי שעוסק באבטחה הוא בהכרח "עובד אבטחה" כמשמעות הביטוי בהסכם הקיבוצי, שכאמור הוא רק מי שממלא אחד התפקידים הקונקרטיים המפורטים בהגדרה.
באשר לטענת שינוי חזית: התובעים לא טענו בכתב התביעה במפורש כי היו בגדר "עובד אבטחה" על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, אלא טענו לזכויות המוקנות בהסכם הקיבוצי ל"עובד אבטחה". החברה הכחישה בכתב ההגנה את זכאותם של התובעים, ולעניין התביעה לגמול שעות נוספות הסתמכה על הוראת ההסכם הקיבוצי החלה על "עובד" ולא על "עובד אבטחה". העולה מן האמור הוא כי הן התובעים והן החברה טענו להגדרתם של התובעים כ"עובד" או כ"עובד אבטחה" במשתמע, על פי הוראות ההסכם הקיבוצי עליהן הסתמכו. לפיכך, אין לראות בטענת החברה (המשתמעת) כי העובד ים לא היו בגדר "עובד אבטחה" משום שינוי חזית.
כללו של דבר: אנו קובעים התובעים היו בגדר "עובד" ולא בגדר "עובד אבטחה" על פי הוראות ההסכם הקיבוצי.


זכאות התובעים לגמול שעות נוספות:


לטענת התובעים, הם זכאים לגמול שעות נוספות בעד ימי עבודה בהם הועסקו למעלה מ-12 שעות (גמול בשיעור של 25% עבור השעתיים הראשונות מעל 12 שעות, וגמול בשיעור של 50% עבור השעה השלישית מעל 12 שעות ואילך).
החברה טענה כי בהתאם להוראת סעיף ח(6) להסכם הקיבוצי, בין הצדדים נחתם נספח להסכם העבודה לפיו שכרו של העובד העומד על 20 ₪ לשעה כולל תוספת בשיעור 9%, הבאה במקום תשלום גמול שעות נוספות, ולפיכך התובעים אינם זכאים לתשלום נוסף כלשהו בעד עבודה בשעות נוספות.
בתשובה לטענת החברה טענו התובעים כי חתמו על הסכם העבודה ללא שניתן להם לקרוא אותו, ולכן אין לראות את חתימתם כהסכמה לאמור בו; בכל מקרה, על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, גם אם הסכימו התובעים לתשלום תוספת גלובלית, עובד אבטחה זכאי לגמול שעות נוספות בעד שעות העבודה שמעבר ל- 12 שעות; החברה לא קיימה את ההסכמה לתשלום תוספת גלובלית בשיעור של 9%, בעת ששילמה בעד כל שעת עבודה 20 ₪ בלבד.
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל חומר הראיות אנו קובעים כי התובעים זכאים לגמול שעות נוספות, מנימוקים שיפורטו להלן.


היקף עבודתם של התובעים:


התובעים טענו בתצהיריהם כי בחלק ניכר מתקופת עבודתם עבדו 20 עד 24 שעות ביממה, כאשר הוסכם בינם לבין החברה כי ביום עבודה בן 24 שעות יהיו רשאים לישון במשך כ- 4 שעות. בתמיכה לגרסתם, התובעים צירפו לתצהיריהם העתקים של רישומי שעות עבודה שנערכו על ידם במהלך תקופת עבודתם (נספחים ב' לתצהירי התובעים), מהם עולה כי במשך רוב תקופת עבודתם עבדו שעות נוספות רבות, כאשר החל מחודש מאי 2006 עבדו במשך ימים רבים למעלה מעשרים שעות ביום. מעדותם של התובעים אנתייב ואלחזוב ואף מהרישומים עצמם עולה כי הרישומים שהוגשו על ידם הם העתקים מצולמים של פנקסים בהם ערכו רישום יומיומי של שעות עבודתם (ע' 7, ש' 20-7; ע' 8; ע' 9' ש' 20 – 21; ע' 28, ש' 1-5). אף שוורץ העיד כי הרישומים שהגיש מבוססים על פנקס בו היה עורך רישומים של שעות עבודתו (ע' 36, ש' 21-17; ע' 37, ש' 2-1).
מר שחר כהן, המצהיר מטעם החברה, לא התייחס בתצהירו לטענות התובעים בעניין היקף עבודתם, אלא טען רק כי "התובעים קיבלו בהתאם לשעות עבודתם סך של 20 ₪ לשעה כולל תוספת 9% בגין גמול שעות נוספות"(סעיף 6 לתצהירו). מר כהן הודה בחקירתו הנגדית כי החברה לא ניהלה פנקס שעות עבודה לשנת 2006 (ע' 46, ש' 7 - 9). לגרסתו, כל ראש צוות היה מנהל רישום של שעות עבודה של העובד ים, והרישומים היו מועברים להנהלה ולפיהם היה משולם שכר העבודה לעובדי החברה (ע' 45, ש' 20 – 21; ע' 46, ש' 1 – 3), אולם רישומים נטענים אלה אינם מצויים ברשותה של החברה ואף לא ניתן להעיד את עורכם (ע' 46, ש' 18 – 21 ; ע' 47; ע' 51, ש' 10-7). אמנם, בתחילה נטען על ידו גם כי בכל הנוגע להיקף שעות העבודה ניתן להסתמך על תלושי השכר של התובעים שמבחינת החברה הם הקובעים בכל הנוגע לשעות עבודתם (ע' 48, ש' 3). אולם, משהועלו בפניו סתירות שונות העולות מתלושי השכר עצמם בנוגע לחישוב שעות העבודה (ר' למשל בע' 50, ש' 18-10; ע' 51, ש' 21-20; ע' 52, ש' 1 – 4), הודה מר כהן כי למעשה אף תלושי השכר שנערכו לטענתו על ידי גוף חיצוני ולא על ידי החברה עצמה, אינם יכולים להוות ראייה למספר שעות העבודה של התובעים, וכי החברה אינה יכולה לאשר את המצוין בהם (ע' 48, ש' 19 – 21). נציין, כי גם לפי הוראות ההסכם הקיבוצי (סעיף ו(1) בפרק שלישי – שעות עבודה) על החברה היה לנהל רישום מפורט ומדויק של שעות העבודה. העולה מן האמור הוא כי החברה הפרה את החובות הרישומיות המוטלות עליה על פי החוק וההסכם הקיבוצי. כמו כן, החברה לא הציגה ואין ברשותה כל ראיה שיש בה כדי לסתור את גרסת התובעים הנתמכת ברישומי השעות שהוגשו בנוגע לשעות עבודתם.
בפסיקה נקבע, עוד טרם חוקק תיקון 24 לחוק הגנת השכר, כי מן הראוי לתת נפקות להפרת המעביד את חובותיו הרישומיות בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב בחוק כגון ניהול פנקס שכר, ניהול פנקס שעות עבודה ומנוחה וחובות רישומיות אחרות החלות על המעביד לפי הדין. זאת, בדרך של העברת נטל הראיה למעביד כך שעליו להוכיח את שעות עבודתו של העובד בפועל. כן נקבע שבצד העברת נטל הראיה למעביד בשל אי עמידתו בחובות הרישומיות על פי דין, יש להגמיש את הכללים בדבר נטל הראיה החל על עובד התובע גמול שעות נוספות [ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ – אפרים, 12.11.08; ע"ע (ארצי) 402/07 ניצנים חברה לאבטחה וניהול פרויקטים בע"מ – חודאדי, 19.1.2010].
על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים ומכלל חומר הראיות אנו קובעים כי יש לקבל את גרסת התובעים בנוגע להיקף עבודתם בשעות נוספות, מנימוקים אלה:
העד מטעם החברה, מר כהן, לא הכחיש בתצהירו את ההיקף הנטען של עבודתם של התובעים בשעות נוספות, והגנת החברה התבססה על הנספח להסכם העבודה, לפיו שולמה לתובעים תוספת לשכר בשיעור של 9%.
לנוכח העובדה שהחברה הפרה את חובותיה הרישומיות על פי דין, הועבר אליה נטל הראיה. החברה לא הרימה את נטל הראיה, ולא סתרה את גרסת התובעים על היקף עבודתם, שנתמכה ברישומי שעות שהוגשו על ידם. מעבר לכך, התרשמנו מאמינות עדותם של התובעים, ושוכנענו כי הרישומים אכן משקפים את שעות עבודתם.
גם תלושי השכר של התובעים תומכים בגרסתם של התובעים בדבר היקף עבודתם בשעות נוספות. כעולה מעדותו של מר כהן, התוצאה המתקבלת מחלוקת סכום השכר ששולם לתובעים על פי תלוש השכר בסכום השכר לשעה (20 ₪) משקפת את מספר השעות שעבד כל תובע באותו חודש. מעיון בתלושי השכר של התובעים עולה כי הם עבדו שעות עבודה רבות, מעל ומעבר להיקף של משרה מלאה.
תמיכה נוספת לגרסת התובעים יש בהסכם העבודה עצמו עליו חתמו במועד תחילת עבודתם. בסעיף 3 להסכם שעניינו שעות העבודה נקבע כי "העובד יעבוד בעיקרון 6 ימים. עם זאת ואף על פי כך, ברור לעובד וידוע לו, כי המעביד עובד סביב לשעון 7 ימים בשבוע וכי לעיתים קרובות יזדקקו לו גם במהלך סופי השבוע והכול בהתאם לצורך ולנסיבות" (ההדגשות – במקור). כמו כן, צוין בהמשך סעיף זה כי "העובד מצהיר כי ידוע והובהר לו שהחברה מספקת את השרות האמור ללקוח כל יום לרבות בשבתות וחגים ובמשך כל שעות היממה...".
מחקירתם הנגדית של התובעים עלה כי בחלק מהשעות אותן רשמו כשעות עבודה ישנו, כאשר על פי עדותו של מר אנתייב על פי המוסכם בינם לבין החברה היו רשאים לישון ארבע שעות מתוך 24 שעות עבודה, אם כי הסכמה זו סתרה את התחייבותה של החברה כלפי משרד הביטחון (ע' 4, ש' 2 – 5; ע' 16, ש' 20 – 21; ע' 17, ש' 4 - 5). כן העיד כי בשעות המנוחה בלילה היו התובעים "עם השכפ"צ עלינו ועם הנשק בהצלב" (ע' 4, ש' 8 – 9). התובע אלחזוב העיד גם כן כי "כשהייתי במנוחה הייתי עם שכפ"ץ ונשק עלי. כוננות מלאה" (ע' 26, ש' 17 – 19; ע' 27, ש' 5 - 6). כן העידו התובעים כי לנוכח העובדה שעל פי התחייבות החברה כלפי משרד הביטחון אסור היה לישון, אותם שומרים שנותרו ערים העירו אותם משנתם ככל שהייתה ביקורת (סעיף 14 לתצהיר שוורץ).
בהתאם לפסיקה, יש להכריע בכל מקרה לגופו אם עצם ההימצאות במקום העבודה או לינה במקום העבודה נחשבות כשעות עבודה, דהיינו כשעות בהן עמד העובד לרשות העבודה. באותם מקרים בהם שהייתו של העובד במקום העבודה אינה נילווית לביצוע עבודתו, אלא עצם השהות במקום העבודה היא ביצוע עבודתו של עובד, יש לראות גם את שעות המנוחה כשעות בהן עמד העובד לרשות העבודה, ולכן הן בגדר "שעות עבודה". [עב (אזורי ת"א) 5624/01 דנילוב – תמנון שירותי מיגון בע"מ (18.5.2004), אושר בפסק דינו של בית הדין הארצי ע"ע (ארצי) 1302/04 תמנון שירותי מיגון בע"מ – דנילוב; ע"ע (ארצי) 459/07 דוד יפה – ארי יוסי אבטחה ושירותים בע"מ (8.12.2009)]. במקרה הנדון, לנוכח העובדה שגם בשעות המנוחה היו התובעים בכוננות מלאה, ומנוחתם הייתה נקטעת ככל שהייתה ביקורת של משרד הביטחון, ובכל מקרה עצם שהייתם במקום העבודה הייתה ביצוע עבודת השמירה, יש לראות גם את שעות המנוחה כשעות עבודה.
כללו של דבר: על יסוד כל האמור לעיל, מתקבלת גרסת התובעים כאמור בתצהיריהם בנוגע להיקף שעות עבודתם בשעות נוספות.


זכאות התובעים לגמול בעד עבודה בשעות נוספות:


לנוכח המסקנה כי התובעים עבדו בשעות נוספות בהיקף הנטען על ידם, יש לבחון האם הם זכאים לגמול בעד עבודה בשעות נוספות, למרות האמור בהסכם העבודה ובנספח להסכם העבודה עליו חתמו התובעים.
בהסכם העבודה בין החברה לבין כל אחד מהתובעים נקבע כי שכרם הקובע עומד על 20 ₪ לשעה כאשר סכום זה "כולל את תוספת השכר הכוללת בשיעור של 9% כאמור בנספח ב' לחוזה זה" וכי "העובד לא יהיה זכאי לתמורה נוספת כלשהי מעבר למפורט בהסכם זה ו/או בנספחיו, כל עוד לא הוסכם אחרת בין הצדדים" (ההדגשה במקור). כן חתם כל אחד מהתובעים על "אישור בדבר הסדר על תוספת כוללת בעד עבודה בשעות נוספות", בו נקבע כי העובד זכאי לתוספת בשיעור 9% מהשכר הרגיל העומד על 18.2 ₪ בעד כל שעת עבודה, וכי כל עוד הסדר זה עומד בתוקפו הוא לא יהיה זכאי לקבלת גמול בעד עבודה בשעות נוספות, בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה (להלן – הנספח). נציין, כי במהלך חקירתו הנגדית של מר כהן ניסה ב"כ התובעים לטעון כי התובעים לא חתמו על הנספח, אולם התנגדות ב"כ החברה לשינוי חזית נתקבלה (ע' 44, ראשית העמוד). יובהר, כי טענה שהתובעים לא חתמו על הנספח או כי החתימה המופיעה על הנספח אינם חתימתם היא טענה מהותית, והיה על התובעים להעלות אותה בכתב התביעה ובתצהירי העדות מטעמם.
עוד נציין, כי לנוכח העובדה שדחינו את טענת התובעים כי היו בגדר "עובד אבטחה" על פי הוראות ההסכם הקיבוצי, אין הם זכאים לגמול שעות נוספות מכוח סעיף ח(10) בפרק רביעי להסכם הקיבוצי.
אנו סבורים, כי למרות שהעובד ים חתמו על הנספח הם זכאים לגמול שעות נוספות, ובודאי לגמול שעות נוספות בעד שעות העבודה שמעבר ל- 12 שעות, כפי שתבעו, וזאת משני טעמים: האחד – תוקפו של ההסדר מותנה בכך שהמעביד מעסיק את העובד בשעות נוספות כדין; השני – החברה לא קיימה את ההסדר, ומחודש אפריל 2006 לא שילמה את התוספת בשיעור של 9%. להלן, נפרט את הנימוקים לקביעתנו.
אין תוקף להסדר כאשר העובד מועסק בשעות נוספות שלא כדין:
בהיתר כללי להעבדה בשמירה במנוחה השבועית ובשעות נוספות שניתן מכוח סעיף 12 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951 נקבע כי עובד בשמירה שחלות עליו תקנות שעות עבודה בשמירה, התשי"א – 1951 (להלן- תקנות שעות עבודה בשמירה) מותר להעבידו שתי שעות נוספות בכל יום מימי השבוע ושלוש שעות נוספות ביום שלפני המנוחה השבועית, ואילו עובד שתקנות שעות עבודה בשמירה לא חלות עליו מותר להעבידו ארבע שעות נוספות בכל יום מימי השבוע וחמש שעות נוספות ביום שלפני המנוחה השבועית. במועד בו ניתן ההיתר, היו בתוקף תקנות שעות עבודה בשמירה, אשר קבעו כי "תחומו של יום עבודה בשמירה הוא עשר שעות עבודה", ו- "תחומו של שבוע עבודה בשמירה הוא שישים ושבע שעות עבודה ובלבד שלא יעלה, בממוצע לארבעה שבועות, על ארבעים וחמש שעות עבודה". התקנות חלו על "העבדתו של עובד שהקשר המשפטי בינו ובין מעבידו הוא לפחות ארבעה שבועות". מהאמור לעיל עולה כי על פי ההיתר ניתן להעביד עובד שמירה לכל היותר שתים עשרה שעות ביום.
בהסכם הקיבוצי הכללי (סעיף ו' לפרק שלישי – שעות עבודה) נקבע כי –

(1) מספר השעות הנוספות שאפשר להעסיק שומר, הן בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951, ואלה ירשמו בכרטיס העבודה או בפנקס "צד ב" לזכות העובד כשמפורט במדויק מספר השעות הנוספות לגבי כל יום עבודה. במידה וישנם כאלה ישולם עבור 2 השעות הראשונות שלאחר יום עבודה של 8 שעות תוספת של 25% ולמעלה משתי שעות תוספת של 50%.
(2) צד ב' ימנע ככל האפשר מלהעסיק עובד בשעות נוספות פרט למקרים הכרחיים ובהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א – 1951.
(3) אין האמור לעיל בא לגרוע מן האמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א 1951.


בסעיף ח(6) להסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה (בפרק רביעי – שכר עבודה) נקבע כי בעד עבודה בשעות נוספות ביום חול ישולם גמול שעות נוספות בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, אולם ניתן, בכפוף להסכמה בין העובד לבין המעביד, לשלם לעובד תוספת כוללת בשיעור של 9% לפחות מהשכר הרגיל, בעד כל שעות העבודה של העובד , לרבות בימי עבודה בהם לא עבד יותר משמונה שעות, ואז פטור המעביד מלשלם לעובד גמול שעות נוספות.
אנו סבורים, כי יש לקרוא את הוראות ההסכם הקיבוצי כמכלול, כך שההסדר לפיו תשלום תוספת בשיעור של 9% לפחות בא במקום תשלום גמול שעות נוספות חל רק כאשר העסקת העובד בשעות נוספות היא כדין, בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה ולהיתר שניתן על פיו. כאמור, בהסכם הקיבוצי עצמו נקבע כי מעביד רשאי להעסיק עובד בשעות נוספות בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, וכל ההסדרים בנוגע להעסקה בשעות נוספות, לרבות תשלום שכר בעד עבודה בשעות נוספות, כפופים להוראות החוק. לפיכך, אין תוקף להסדר של תשלום תוספת בשיעור של 9% במקום תשלום גמול שעות נוספות ככל שהעובד מועסק בשעות נוספות רבות, מעל ל- 12 שעות ביום, בניגוד להוראות החוק וההיתר.
המסקנה כי יש תחולה להסדר בהסכם הקיבוצי רק במקרה של העסקה כדין, דהיינו העסקה של 12 שעות ביום לכל היותר, מתחייבת גם מהעיקרון שנקבע בסעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 לפיו "זכויות עובד הקבועות בחוק יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן". כל עוד העובד מועסק עד 12 שעות ביום, התמורה המשולמת לו על פי ההסדר בהסכם הקיבוצי שווה פחות או יותר לתמורה על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה (ככל שעובד מועסק 10 שעות ביום, על פי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה משולם לו סכום השווה לשכר בעד 10.5 שעות רגילות, ואילו על פי ההסדר של תשלום תוספת שכר בשיעור של 9% ישולם לו סכום השווה לשכר בעד 10.9 שעות רגילות; ככל שהעובד מועסק 12 שעות, על פי הוראות החוק משולם לו סכום השווה לשכר בעד 13.5 שעות רגילות, ואילו על פי ההסדר של תשלום תוספת שכר בשיעור של 9% ישולם לו סכום השווה לשכר בעד 13.08 שעות רגילות). בהתחשב בעובדה שהתוספת בשיעור 9% משולמת גם בימים בהם העובד לא עובד יותר משמונה שעות, היחס בין השכר המגיע לעובד על פי החוק לבין השכר המגיע לעובד על פי ההסדר בהסכם הקיבוצי הוא סביר, ואין בו פגיעה בזכויות העובד על פי החוק, שכן לעתים העובד מקבל מעט יותר ולעתים מקבל מעט פחות מהמגיע לו על פי החוק. לעומת זאת, במקרה בו העובד מועסק מעל 12 שעות ביום, ובמיוחד במקרה בו העובד מועסק שעות נוספות רבות, התשלום לפי ההסדר בהסכם הקיבוצי נמוך משמעותית מהתשלום המגיע על פי החוק (כך למשל, במקרה שעובד הועסק 20 שעות ביום, על פי החוק הוא זכאי לסכום השווה לשכר בעד 25.5 שעות רגילות, ואילו על פי ההסדר הקבוע בהסכם הקיבוצי ישולם סכום השווה לשכר בעד 21.8 שעות רגילות).

כללו של דבר: הן ממכלול הוראות ההסכם הקיבוצי והן מסעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים מתחייבת המסקנה כי ההסדר בהסכם הקיבוצי לפיו תשלום תוספת כוללת בשיעור של 9% מהשכר הרגיל פוטר את המעביד מתשלום גמול שעות נוספות, תקף רק כאשר העובד מועסק כדין, בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וההיתר שניתן מכוחו, ועל פי הוראות ההסכם הקיבוצי, דהיינו לא יותר מ- 12 שעות ביום ולא יותר מ- 67 שעות בשבוע. לנוכח העובדה כי העובד ים הועסקו בחלק ניכר מתקופת עבודתם מעל 12 שעות ביום, אין תוקף להסדר, והם זכאים לגמול שעות נוספות בעד עבודתם.


החברה לא קיימה את הוראות ההסדר ולא שילמה תוספת בשיעור של 9% מהשכר הרגיל:
מחומר הראיות עולה כי החל מחודש אפריל 2006 החברה לא קיימה את הוראות ההסדר ולא שילמה לתובעים את התוספת בשיעור של 9% מהשכר הרגיל.
כפי שעולה מעדות התובעים ומעדותו של מר כהן, במהלך כל תקופת עבודתם שולם לתובעים שכר בשיעור של 20 ₪ לשעת עבודה (עדות מר כהן, ע' 50, ש' 9; ע' 51, ש' 4). אולם, בחודש אפריל 2006 עמד שכר המינימום על סך של 18.58, ולפיכך התשלום לשעה בתוספת 9% היה צריך לעמוד על סך של 20.25 ₪. החל מחודש יוני 2006 שכר המינימום עמד על סך של 19.28 ₪ לשעה, ולפיכך התשלום לשעה בתוספת 9% היה צריך לעמוד על סך של 21 ₪ לשעה. מר כהן אישר בעדותו כי החברה לא העלתה את השכר לשעה ולא שילמה 21 ₪ לשעה החל מחודש יוני 2006, וכשנשאל בעניין זה השיב "יכול להיות מטעות חישובית, לא משום דבר אחר, לא משום סיבה אחרת" (ע' 59, ש' 5 – 10).
לנוכח העובדה שהחברה לא שילמה את התוספת הכוללת בשיעור של 9% במשך רוב תקופת עבודתם של התובעים, החל מחודש אפריל 2006, אין היא יכולה להסתמך על ההסדר בהסכם הקיבוצי ועל הנספח להסכם העבודה כהגנה בפני התביעה לתשלום גמול שעות נוספות.
סיכומו של דבר: במקרה הנדון, הן בשל העסקת התובעים בשעות נוספות רבות שלא כדין, בניגוד להוראות החוק וההיתר מכוחו, והן בשל העובדה כי בפועל החברה לא שילמה לתובעים תוספת כוללת לשכרם בשיעור של 9%, התובעים זכאים לגמול בעד עבודה בשעות נוספות למרות שחתמו על הסכמה לפיה תשלום תוספת כוללת בשיעור של 9% פוטר את החברה מתשלום גמול שעות נוספות.


שיעור התשלום המגיע לתובעים:


התובעים תבעו גמול שעות נוספות רק בעד שעות העבודה שמעבר ל- 12 שעות ביום. נציין, כי התובעים היו זכאים לגמול שעות נוספות לא רק עבור שעות העבודה שמעבר ל- 12 שעות ביום, אלא היו זכאים לגמול שעות נוספות גם בעד שעות עבודה שמעבר לשמונה שעות ביום, לפחות החל מחודש אפריל 2006. אולם, בית הדין לא יפסוק לתובע מעבר לנתבע על ידו, ולפיכך לא נפסוק סכומים העולים על הסכומים שנתבעו בכתב התביעה.
משנקבע כי אין לראות בשכר ששולם לתובעים שכר הכולל גמול שעות נוספות גלובלי, יחושב גמול השעות הנוספות המגיע להם לפי השכר השעתי שנקבע בסך 20 ₪, וזאת בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958. החברה אף לא חלקה על תחשיבי התובעים ואף לא הובא מטעמה כל תחשיב נגדי, והתובעים זכאים לכל הפחות למלוא הסכומים שנתבעו על ידם עבור גמול שעות נוספות בכתב התביעה, כמפורט להלן:
התובע אנתייב - 7,953 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.2006 (מחצית תקופת העבודה) עד למועד התשלום בפועל;
התובע אלחזוב - 5,849 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.2006 (מחצית תקופת העבודה) עד למועד התשלום בפועל;
התובע שוורץ - 6,581 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.8.2006 עד למועד התשלום בפועל.
פיצויי הלנה: התובעים תבעו בכתב התביעה תשלום פיצויי הלנה על השכר שלא שולם במועדו. החברה טענה, מנגד, כי בכל מקרה אין לחייבה בתשלום פיצויי הלנה שכן תביעת התובעים לוקה בשיהוי; אי תשלום השכר נבע מטעות אנוש או פרשנות משפטית שגויה; היו חילוקי דעות בנוגע לתביעה זו נוכח הפרות נטענות של התובעים את הסכם העבודה. במקרה הנדון, אנו סבורים כי יש לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנה, בעיקר בשל העובדה שהחברה לא קיימה את ההסדר בהסכם הקיבוצי עליו הסתמכה. לפיכך, בנוסף להפרשי הצמדה וריבית אנו מחייבים את החברה לשלם לכל תובע פיצויי הלנה בסך של 15,000 ₪.


זכאות התובעים לתשלום דמי כלכלה


התובעים טענו כי מכוח הסכם העבודה בין הצדדים, הוראות סעיף כ"ד להסכם הקיבוצי וחוזר משרד האוצר בדבר קצובת אש"ל, דמי כלכלה בהעסקה בשעות נוספות והחזר הוצאות לינה מיום 17.4.2005, הם זכאים להוצאות כלכלה בשיעור של 60 ₪ עבור יום עבודה בן 12 שעות ובשיעור של 100 ₪ עבור יום עבודה בן 24 שעות.
בתצהיריהם טענו התובעים כי בניגוד להצעת העבודה שקיבלו מהחברה, לא סופקו להם על ידה ארוחות ושתייה חמה, והחברה אף לא שילמה להם החזר בעד הוצאות כלכלה שהוציאו בפועל. לטענת התובע אנתייב בעדותו "הם הבטיחו לנו אוכל ואמרו לנו, תרשמו כל מה שאתם אוכלים וכמה אתם מבזבזים ואנחנו נחזיר לכם את הכל" (ע' 7, ש' 4 - 6).
אנו דוחים תביעה זו של התובעים מנימוקים אלה:
הוראת סעיף כ"ד להסכם הקיבוצי חלה רק על עובד אבטחה, וכאמור לעיל קבענו כי התובעים לא היו בגדר "עובד אבטחה" כמוגדר בהסכם הקיבוצי.
בהסכם העבודה בין החברה לבין התובעים לא נקבע כי התובעים יהיו זכאים לדמי כלכלה, והתובעים לא הוכיחו הסכמה בינם לבין החברה לתשלום דמי כלכלה.
הוראות החשב הכללי לא חלות על התובעים.


זכאות התובעים להחזר הוצאות נסיעה בעד חודש עבודה אחרון


התובעים טענו כי החברה לא שילמה להם החזר הוצאות נסיעה בעד חודש עבודתם האחרון ובהינתן וכרטיסי הנסיעה בהם תועדו נסיעותיהם באותו החודש הועברו אליה על ידם, אין ביכולתם לבצע כיום חישוב מדויק של התביעה, ועל כן היא נאמדת על ידם על סך 200 ₪.
כבר נקבע כי על מנת לקבל החזר בגין הוצאות נסיעה, על העובד להוכיח את ההוצאות שהוציא בפועל בגין נסיעה למקום העבודה ובחזרה ממנה. התובעים לא פירטו דבר בעניין הוצאות הנסיעה שהוציאו בפועל עבור נסיעות למקום עבודתם ובחזרה ממנה בחודש עבודתם האחרון. זאת ועוד. בחודש עבודתם האחרון התובעים הועסקו על פי רישומי שעות עבודתם באופן רצוף באתר השמירה במהלך חלק מימי עבודתם.
לאור האמור לעיל, התביעה לתשלום החזר הוצאות נסיעה בעד חודש עבודתם האחרון של התובעים - נדחית.


זכאות התובעים לפדיון חופשה


התובעים עתרו בתביעתם לפדיון חופשה שנתית בטענה כי לא ניצלו ימי חופשה שנתית במהלך כל תקופת עבודתם בחברה.
מר כהן העיד בתצהירו כי "הנתבעת משלמת מדי חודש במסגרת תלוש השכר את הזכאות לחופשה" ולחלופין כל אחד מהתובעים זכאי לחופשה שנתית באופן חלקי בלבד בהתאם לתקופת עבודתו.
כידוע, נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד [דב"ע לא/22 - 3 ציק ליפוט - קסטנר, פד"ע ג' 215]. הרמת הנטל אינה מותנית, דווקא, בהצגת פנקס חופשה שנתית, וניתן להגיע למסקנה כי המעביד שילם את מלוא ימי החופשה המגיעים לעובד גם על יסוד ראיות אחרות כגון תלושי שכר [ע"ע (ארצי) 1415/04 גולדה - גולדה שטיחים, כרך לג (28), 64; עד"מ (ארצי) 19/07 עמוס 3 בע"מ – סלוצקי, 25.11.2008]. החברה לא הציגה כל ראיה לכך שהתובעים אכן ניצלו ימי חופשה שנתית בפועל, ובכלל זה לא הציגה פנקס חופשה. מתלושי השכר לא עולה ניהול מאזן חופשה במסגרת התלושים (ר' לעניין זה אף עדותו של מר כהן בע' 79, ש' 10 – 15) או כי שולמו לתובעים דמי חופשה במהלך תקופת עבודתם. בכל מקרה, על פי הפסיקה תכליתו של חוק חופשה שנתית היא לתת לעובד חופשה בפועל ועל כן הוא אוסר מתן שכר הכולל בתוכו, מראש, תשלום בעד חופשה, תמורתה או פדיונה [ע"ע (ארצי) 324/05 אצ'ילדייב – עמישב שירותים, מיום 27.3.06]. לפיכך, התובעים זכאים לפדיון חופשה.
באשר לשיעורם של אלה: בהתאם לתקופת עבודתם, התובעים אנתייב ואלחזוב היו זכאים ל- 8 ימי חופשה שנתית (קלנדריים) והתובע שוורץ ל-6 ימי חופשה (קלנדריים). בהתאם לסעיף 10(ג) לחוק חופשה שנתית, בחישוב השכר לצורך תשלום דמי חופשה אין להביא בחשבון שכר בעד שעות עבודה נוספות. לפיכך, פדיון חופשה המגיע לתובעים יחושב על בסיס שכר בסך של 20 ₪ לשעה ליום עבודה בן שמונה שעות, דהיינו 160 ₪ ליום עבודה. כמו כן, בהתאם לחוק, בכל שבעה ימי חופשה נכללת מנוחה שבועית אחת.
לפיכך, התובעים זכאים לפדיון חופשה כמפורט להלן:
התובע אנתייב זכאי ל- 7 ימי חופשה (ימי עבודה) – 1,120 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.9.2006 עד למועד התשלום בפועל.
התובע אלחזוב זכאי ל- 7 ימי חופשה (ימי עבודה) – 1,120 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.9.2006 עד למועד התשלום בפועל.
התובע שוורץ זכאי ל- 6 ימי חופשה (ימי עבודה) – 960 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.10.2006 עד למועד התשלום בפועל.


זכאות התובעים אנתייב ואלחזוב לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה


אנתייב ואלחזוב טענו בתביעתם כי הועסקו בחברה מעל חצי שנה ועל כן הם זכאים למלוא הזכויות הקבועות בהסכם הקיבוצי בענף השמירה ובכלל זה הפרשות סוציאליות לקרן פנסיה בשיעור של 6%. משלא בוצעו ההפרשות בפועל, הם זכאים לפיצוי בגובה 6% משיעור שכרם "המצטבר".
החברה טענה בהגנתה כי העובד ים היו בתקופת ניסיון אצלה ועל כן לא היו זכאים להפרשות פנסיוניות. לכל היותר, זכאים התובעים אנתייב ואלחזוב להפרשות פנסיוניות עבור חודש עבודתם האחרון אולם בשל נטישתם את מקום עבודתם וטענות הקיזוז העומדות לה כנגד תביעתם אין להיעתר אף לתביעתם זו.
ההסכם הקיבוצי בענף השמירה והאבטחה קובע בסעיף ד(3) כי לאחר תקופת ניסיון בת שישה חודשים, ייחשב העובד בענף השמירה כעובד קבוע ויחולו עליו כל תנאי העבודה, זכויות וחובות, הקבועים בהסכם למפרע החל ממועד תחילת עבודתו. התובעים אנתייב ואלחזוב הועסקו תקופה בת 7 חודשים, מיום 24.2.2006 עד ליום 24.9.2006, והחברה לא הוכיחה כי הוסכם על תקופת ניסיון בת שנה או על הארכת תקופת הניסיון שנקבעה בהסכם הקיבוצי, וגם מר כהן הודה בעדותו כי לא הייתה הסכמה על הארכת תקופת הניסיון (ע' 82, ש' 10 – 11). למעשה, מר כהן אף הודה בעדותו בזכותם של אנתייב ואלחזוב להפרשות לקרן הפנסיה, אלא שלטענתו זכות זו לא מומשה מטעמים טכניים בלבד (ע' 82, ש' 17-14; ע' 83, ש' 12-11, ש' 18-16). לנוכח העובדה שלא ניתן להעביר הפרשות לקרן הפנסיה למפרע לאחר ניתוקם של יחסי עובד מעביד, קמה לתובעים אנתייב ואלחזוב זכות לפיצוי כספי בגין אי העברת הכספים בשיעור גובה ההפרשות [ע"ע 300080/98 כהן – גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, 13.9.01].
החברה לא חלקה על תחשיבי התובעים ואף לא הציגה תחשיב נגדי מטעמה בעניין זה, ולפיכך, התובעים זכאים לסכומים הנתבעים על ידם ברכיב זה בכתב התביעה, כמפורט להלן:
התובע אנתייב – 3,381 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.2006 עד למועד התשלום בפועל.
התובע אלחזוב – 2,608 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.2006 עד למועד התשלום בפועל.


החזר פיקדון עבור בגדי עבודה


התובעים אנתייב ואלחזוב טענו כי במועד תחילת עבודתם התבקשו להפקיד פיקדון כספי בעד ביגוד שהיה אמור להיות מוחזר כנגד החזרת הביגוד במועד סיום העבודה. לטענת אנתייב ואלחזוב למרות שהחזירו את הביגוד, החברה לא החזירה להם את הפיקדונות האמורים בסך 175 ₪ (עבור אנתייב) ובסך 215 ₪ (עבור אלחזוב ).
על פי סעיף כה להסכם הקיבוצי, מחובתו של המעביד לספק לעובדים בגדי עבודה, ואף לממן את כביסת המדים. אנו סבורים, כי הנוהל של גביית פיקדון בעד המדים מנוגד להוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958. מכל מקום, גרסתם של אנתייב ואלחזוב כי השיבו את המדים לא נסתרה, ועל כן הם זכאים להשבת הפקדון. לנוכח אי החוקיות של גביית הפיקדון, דהיינו ניכוי שכר שלא כדין בניגוד לסעיף 25 לחוק הגנת השכר, יש לחייב בתשלום הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תחילת קשר העבודה.
אשר על כן התובעים זכאים להשבת פקדון ביגוד כמפורט להלן:
התובע אנתייב – 175 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.2006 עד למועד התשלום בפועל.
התובע אלחזוב – 215 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.2006 עד למועד התשלום בפועל.


זכאות התובעים אנתייב ואלחזוב לתשלום תמורת הודעה מוקדמת


אנתייב ושוורץ טענו כי פוטרו ללא מתן הודעה מוקדמת לפיטורים, ואילו החברה טענה כי הם התפטרו ולא פוטרו מעבודתם מבלי שנתנו הודעה מוקדמת להתפטרות "אלא פשוט קמו ונטשו את עמדת השמירה תוך הפקרת נשק בעמדה תוך סיכון חיי אדם לשווא". לפיכך, לא זו בלבד שאינם זכאים לתמורת הודעה מוקדמת כנתבע על ידם, אלא יש לקזז מתביעותיהם תמורת ההודעה המוקדמת שלא נתנו עם סיום עבודתם אצלה.
התובע אנתייב העיד בנוגע לנסיבות סיום עבודתו כי במועד פיטוריו הוא היה בעמדת שמירה עם עוד חמישה עובדים כאשר לפי סידור העבודה שני עובדים היו אמורים לשמור וארבעה עובדים היו אמורים לישון, אולם ככל הנראה גם השניים שהיו אמורים לשמור נרדמו בעת השמירה. באותה משמרת נערכה ביקורת מטעם משרד הביטחון, בה נתפסו העובד ים ישנים והודע להם כי החברה תשלם קנס על כך. יום למחרת הודיע האחראי עליהם שכל העובד ים שהיו בעמדת השמירה במועד הביקורת יקבלו קנס שיקוזז משכרם. לאחר שהביע התנגדות לכך בטענה שהמדובר היה בשעות שהוגדרו כשעות שינה והוסיף כי "אם אני אקבל קנס אני אתבע אתכם כי זה לא חוקי וזה לא בסדר" נענה על ידי האחראי במקום כי "אם אתה מדבר איתי ככה תזדכה על הנשק ולך הביתה" (ע' 15, ש' 17 – 21; ע' 16 ש' 1 – 13). התובעים הבהירו כי אומנם מבחינת משרד הביטחון אסור היה ששומרים בעמדת השמירה ימצאו ישנים, אולם היה מדובר בשעות בהן על פי הנחיות החברה היה מותר להם לישון (עדות אנתייב ע' 16, ש' 14 – 21; ע' 17, ש' 1 – 5; עדות אלחזוב, ע' 30, ש' 3 - 4). התובע אלחזוב העיד בחקירתו כי היה נוכח במועד בו אנתייב פוטר על ידי החברה (ע' 24, ש' 6-3), ולא נחקר על נסיבות סיום קשר העבודה. נציין כי גם מר כהן העיד כי מותר היה לתובעים לישון בשעות שהוא הגדיר כ"שעות כוננות" (ע' 67, ש' 12 – 14).
אנו מקבלים את גרסתם של אנתייב ואלחזוב על נסיבות סיום קשר העבודה. מעבר להתרשמותנו מאמינות עדותם נציין עובדות אלה:
החברה לא זימנה לעדות את האחראי על אנתייב ואלחזוב, או כל עובד אחר אשר סתר את גרסתם.
החברה לא הביאה כל ראיה להוכחת טענתה כי התובעים נטשו את העמדות והפקירו את הנשק, ובכלל זה לא הביאה את ראש הצוות (אושרי) או את האחראי על הנשקיה (רוזנבלט) שיכלו להעיד בעניין זה (ר' עדות כהן, ע' 74 עד 75). החברה גם לא הציגה מסמכים שלטענת מר כהן קיימים ובהם מתועדת החזרת הנשק (ע' 75, ש' 13; ע' 76, ש' 10 – 14).
לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי אנתייב ואלחוזוב פוטרו והיו זכאים במועד סיום עבודתם להודעה מוקדמת. התובעים הועסקו בחברה 7 חודשים, החל מיום 24.2.2006 עד ליום 24.9.2006, ועל כן היו זכאים ל- 8.5 ימי הודעה מוקדמת.
בהתאם לסעיף 1 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א – 2001, השכר הרגיל הוא "שכר העבודה המובא בחשבון לעניין חישוב פיצויי פיטורים לפי סעיף 13 לחוק פיצויי פיטורים". לפיכך, השכר ליום הוא 160 ₪ (8 X 20) ואנתייב ואלחזוב זכאים לתמורת הודעה מוקדמת בסך של 1,360 ₪ כל אחד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.9.2006 עד למועד התשלום בפועל.


זכאות אנתייב ואלחזוב לפיצוי בגין הפרת התחייבות להעסיקם 24 שעות


התובעים אנתייב ואלחזוב טענו בתצהיריהם כי החברה הפרה את התחייבותה להעסיקם לאחר חודש עבודתם הראשון 24 שעות ביממה ולכן נגרם להם הפסד הכנסה משמעותי. אנתייב ואלחזוב תבעו פיצוי, בשיעור ההפרש בין השכר ששולם להם בימים בהם עבדו רק 12 שעות ולא 24 שעות לבין השכר בעד 24 שעות ביממה (סעיף 30 לתצהיר אנתייב; סעיף 31 לתצהיר אלחזוב).
אנו דוחים תביעה זו של התובעים. כמפורט בהרחבה לעיל, העסקה מעבר ל- 12 שעות ביום היא בניגוד להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה וההיתר שניתן מכוחו ובניגוד להוראות ההסכם הקיבוצי. הסכם להעסקת התובעים במתכונת עבודה של 24 שעות ביממה אינו חוקי וסותר את תקנת הציבור. ככל שהתובעים עבדו במתכונת זו בפועל, הם כמובן זכאים לשכר בעד שעות עבודתם. אולם, בית הדין לא יאכוף הסכמה זו, בין במישרין ובין בפסיקת פיצויים [השוו: ע"ע (ארצי) 350/03 מדינת ישראל – גרינשפן (24.4.2006)].


טענות הקיזוז של החברה


החברה העלתה בכתב ההגנה טענות קיזוז כנגד תביעת התובעים. בכל הנוגע לתובעים אנתייב ואלחזוב נטען כי עומדת לחברה טענת קיזוז כנגד כל אחת מתביעותיהם הנאמדת בסך 24,000 ₪, וזאת בגין הפקרת עמדת השמירה, שמירה לקויה, היעדרות בת 10 ימים, אי מתן הודעה מוקדמת וגרימת נזק לרכב. בנוגע לתובע 3, נטען כי טענת הקיזוז נגדו נאמדת על 5,000 ₪ בגין הפרת הסכמים ושמירה לקויה.
דין טענת הקיזוז להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן.
כבר נפסק, כי טענת קיזוז יש להעלות בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמפרטים חוב או נזק כשמנסחים כתב תביעה. טענת קיזוז חייבת לפרט את הסכום הנתבע במסגרתה ולהציג במדויק את מערכת הנתונים שעליהם היא מבוססת. במסגרת זו, על הטוען טענת קיזוז לפרט את הסכומים המגיעים לו לפי טענתו ואת כל הפרטים האחרים שיש בהם כדי להקים תשתית עובדתית נאותה [ע"א 16/89 ורדים חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה (5) 736]. כבר מטעם זה יש לדחות את טענות הקיזוז של החברה משנטען במסגרתן סכום כולל, מבלי שסכומים אלה פורטו והובהרו ומבלי שהחברה כימתה את טענות הקיזוז השונות שהועלו על ידה.
אשר להטלת קנסות: החברה טענה בכתב ההגנה כי בנוגע לכל הפרה נקבע בהסכם העבודה גובה הקנס בהסכמה. אולם, הסכמה זו חסרת תוקף, כמוסבר להלן:
סעיף 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 קובע כי:

(א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:
....
( 4 ) סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק;



על פי הוראת סעיף 25 (א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 מותר לנכות משכר העובד רק קנסות משמעת שהוטלו בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק. לעומת זאת, ניכוי קנסות משמעת שהוטלו בהסכם עבודה אישי או חד צדדית על ידי המעביד אינו כדין ומנוגד להוראת סעיף 25(א) לחוק הגנת השכר. כידוע, אין תוקף לויתורו של עובד על זכות המגיעה לו מכוח החוק. לפיכך, אין תוקף להסכמת העובד בהסכם עבודה אישי להטלת קנסות, כיון שהן סותרות את הוראות סעיף 25(א)(4) לחוק הגנת השכר.
מעבר לאמור לעיל נוסיף, כי יש הגיון רב בהוראת סעיף 25 לחוק הגנת השכר המתירה ניכוי קנס רק על פי חיקוק או הסכם קיבוצי. כאשר מדובר בהטלת קנס על פי הוראות הסכם קיבוצי, מדובר במקום עבודה מאורגן, בו מיוצג העובד על ידי נציגות העובד ים, אשר בדרך כלל גם שותפה להליכי המשמעת בהם מוטל הקנס על העובד , ובכל מקרה יכולה להגן עליו מפני מעשים שרירותיים של המעביד. לא כך הם פני הדברים, כאשר מדובר במקום עבודה בלתי מאורגן, בו העובד אינו נהנה מהגנת נציגות העובד ים, ועליו להתמודד מול המעביד לבדו. אין לאפשר מצב בו המעביד יהיה גם ה"תובע" בגין ביצוע הפרת המשמעת, גם "השופט" אם העובד ביצע את הפרת המשמעת המיוחסת לו, וגם "המוציא לפועל" את העונש, על ידי ניכוי השכר, ומעבר לכל – הנהנה במישרין מהטלת הקנס על העובד . המעביד מצוי בניגוד אינטרסים מובנה, כיוון שככל שיגדיל את שיעור הקנסות שיוטלו על עובדיו, על פי החלטתו שלו, הוא יחסוך בעלויות השכר. מצב דברים זה ביקש המחוקק למנוע, ולכן הגביל את האפשרות לנכות קנסות משמעת מהשכר, והתיר זאת רק במקרה שהקנס מוטל בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק.
הטענה כי התובעים אנתייב ואלחזוב גרמו נזק לרכב נטענה בעלמא, ולא הובאה שום ראייה לתמוך בה, כגון חוות דעת לפיה הנזק שנגרם לרכב מצביע על רשלנות בנהיגה.
כפועל יוצא מהקביעה כי אנתייב ואלחזוב פוטרו נדחית הטענה כי יש לקזז מתשלומים המגיעים לתובעים פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
כללו של דבר: כל טענות הקיזוז של החברה נדחות.


סוף דבר


תביעת התובעים מתקבלת בחלקה, והתובעים זכאים לקבל מהחברה כמפורט להלן
התובע 1, מר רינת אנתייב:
גמול שעות נוספות בסך של 7,953 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.2006 עד למועד התשלום בפועל.
פיצויי הלנה בסך של 15,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא פסק הדין לחברה, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
פדיון חופשה בסך של 1,120 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.9.2006 עד למועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך של 3,381 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.2006 עד למועד התשלום בפועל.
החזר פיקדון ביגוד בסך של 175 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.2006 עד למועד התשלום בפועל.
תמורת הודעה מוקדמת בסך של 1,360 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.9.2006 עד למועד התשלום בפועל.
התובע 2, מר מיכאל אלחזוב:
גמול שעות נוספות בסך של 5,849, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.2006 עד למועד התשלום בפועל.
פיצויי הלנה בסך של 15,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא פסק הדין לחברה, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
פדיון חופשה בסך של 1,120 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.9.2006 עד למועד התשלום בפועל.
פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בסך של 2,608 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.6.2006 עד למועד התשלום בפועל.
החזר פיקדון ביגוד בסך של 215 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.2.2006 עד למועד התשלום בפועל.
תמורת הודעה מוקדמת בסך של 1,360 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.9.2006 עד למועד התשלום בפועל.
התובע 3, מר ולדימיר שוורץ:
גמול שעות נוספות בסך של 6,581 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.8.2006 עד למועד התשלום בפועל.
פיצויי הלנה בסך של 15,000 ₪. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא פסק הדין לחברה, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
פדיון חופשה בסך של 960 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 19.10.2006 עד למועד התשלום בפועל.
כמו כן, כל אחד מהתובעים זכאי להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪.

ניתן היום, כ"ו אייר תשע"א, 30 מאי 2011, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.



                         
נ.צ (עובדים) מר יוסף לוין            לאה גליקסמן,סגנית נשיא            נ.צ ( מעבידים)גב' דרורה ויסמן      








לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פרשנות סעיף הסכם קיבוצי

  2. זכויות מכוח הסכם קיבוצי

  3. שעות נוספות הסכם קיבוצי

  4. הסכם קיבוצי בזק

  5. הסכם קיבוצי תדיראן

  6. הסכם קיבוצי עירייה

  7. הסכם קיבוצי בענף הבניה

  8. חוק סכסוכי עבודה

  9. הסכם 87

  10. בוררות - הסכם קיבוצי

  11. בקשת צד לסכסוך קיבוצי

  12. הסכם קיבוצי - הסכם 99

  13. דרגה 16 - סכסוך קיבוצי

  14. הכרזת סכסוך עבודה

  15. הסכם קיבוצי בענף המלונאות

  16. תצהיר בסכסוך קיבוצי

  17. זכאות עמלות - הסכם קיבוצי

  18. תקנות הסכמים קיבוציים

  19. האם הסכם הוא הסכם קיבוצי ?

  20. הסכם קיבוצי - העסקת עובדים

  21. הסכם קיבוצי - הסכמים קיבוציים

  22. פיטורים בניגוד להסכם קיבוצי

  23. אחרון נכנס ראשון יוצא

  24. פסקי דין בסכסוך עבודה

  25. הסכם קיבוצי כללי לתעשיית הדפוס

  26. אי קידום בדרגה - סכסוך קיבוצי

  27. סעיף 33ז' חוק הסכמים קיבוציים

  28. הסתדרות המח''ר - סכסוך קיבוצי

  29. פתיחת תחנת הצלה - סכסוך קיבוצי

  30. מבוי סתום במו"מ - סכסוך קיבוצי

  31. הסתדרות המעו''ף - סכסוך קיבוצי

  32. עמיתי קרן הפיצויים - הסכם קיבוצי

  33. שינוי שכר עובדים - סכסוך קיבוצי

  34. סעיף יישוב סכסוכים - חוקת העבודה

  35. הסכם קיבוצי - החזרה לעבודה

  36. הסכם הפנסיה בתעשיה – סכסוך קיבוצי

  37. השבתת מערכת הבנקאות - סכסוך קיבוצי

  38. אישור להכריז על סכסוך עבודה

  39. חוקת העבודה שלטון מקומי-דרגות

  40. סעיף 33י לחוק הסכמים קיבוציים

  41. הגדרת "עובד אבטחה" הסכם קיבוצי

  42. הפרשה לפיצויים לפי הסכם קיבוצי

  43. הסכם קיבוצי - מנהלים בבתי ספר יסודיים

  44. הסכם קיבוצי של עובדי מפעלי כור

  45. ההסתדרות הרפואית בישראל - הסכם קיבוצי

  46. טופס בקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי

  47. הגדרת "מעילה באמון" חוקת העבודה

  48. הסכם קיבוצי בענף ההובלה – פיטורים

  49. מניעת הפחתת שכר - בקשת צד לסכסוך קיבוצי

  50. זכאות לתוספת שכר מכוח הסכם קיבוצי

  51. חוקת העבודה למוסדות ההסתדרות – עובד קבוע

  52. סכסוך עבודה - לעובדי ציוד מכני נמל אשדוד

  53. טופס בקשה משותפת לדיון בסכסוך קיבוצי

  54. שכר לעובדים במקצועות הנדסיים - הסכם קיבוצי

  55. העברת סכסוך קיבוצי להליך סכסוך יחיד

  56. תביעה עובדי תעשיה אוירית - הסכם קיבוצי מיוחד

  57. הפרת הוראות חוקת העבודה לעובדים במוסדות ההסתדרות

  58. הסכם קיבוצי תכנית הבראה - תביעה ביטול פיטורים פגם שימוע

  59. שייכות העובד לקבוצת העובדים בהסכם קיבוצי - היקף תחולתם

  60. בקשת צד בסכסוך קיבוצי לפרש סעיף הצמדה, שיש בהסכם קיבוצי

  61. תקנה 1 א' לתקנות בית הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), התשכ"ט - 1969

  62. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון