זיכוי מחמת הגנה מן הצדק

זיכוי מחמת הגנה מן הצדק פתח דבר 1. לפניי ערעורים הדדיים, של המאשימה ושל הנאשמים, על פסקי-הדין (הכרעת-הדין וגזר-הדין) שניתנו בבית-משפט השלום בירושלים, על-ידי כב' השופטת אתי באום-ניקוטרה ז"ל, בארבעה כתבי-אישום שהדיון בהם התקיים במאוחד (ת"פ 3531/00, 3532/00, 3533/00 ו-3534/00). זהו גלגולו השלישי של התיק לבית-המשפט המחוזי, כערכאת ערעור. בשני הגלגולים הקודמים בוטלו החלטות בית-משפט קמא (כב' השופטת מ' אגמון-גונן, עת כיהנה בבית-משפט השלום) לזכות את המשיבים מחמת הגנה מן הצדק, ולאחר מתן פסק-הדין בערעור השני נשמעו הראיות על-ידי שני מותבים שונים (בתחילה לפני כב' השופט ר' כרמל, ובהמשך לפני כב' השופטת אתי באום-ניקוטרה ז"ל). בסופו של יום הורשעו משיבים 4-1, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של שימוש חורג במקרקעין שלא כדין ושימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-156 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. בגזרי-הדין, שניתנו ביום 23.4.09 וביום 1.6.09, נידונו כל אחד מהמשיבים 4-1 לתשלום קנס כדלהלן: משיב 1 - בסך 67,000 ₪; משיב 2 - בסך 12,000; משיב 3 - 25,000 ₪; ומשיב 4 - 12,000 ₪. כן חוייב כל אחד מהמשיבים הנ"ל לחתום על התחייבות כספית להימנע מעבירה שבה הורשע בתיק זה. בנוסף, ניתן צו האוסר על משיבים 1 ו-3 לעשות שימוש חורג ללא היתר בנכסים הנדונים, שכניסתו לתוקף נדחתה עד ליום 1.10.09. משיב 5 זוכה מהעבירות האמורות, שיוחסו אף לו בכתב-האישום. המדינה מערערת בע"פ 4144/09 על זיכויו של משיב 5 בדין, ובע"פ 4524/09על קולת העונש בעניינם של משיבים 4-1. ארבעת המשיבים מערערים בערעור שהגישו בע"פ 4523/09, הן על הרשעתם בדין ודחיית טענתם בדבר החלת ההגנה מן הצדק בעניינם, והן על חומרת העונש. הרקע העובדתי והשתלשלות ההליכים האישומים 2. ביום 15.8.00 הוגשו נגד משיבים 5-1 ארבעה כתבי-אישום, שבו יוחסו להם עבירות של שימוש חורג במקרקעין שלא כדין - לפי סעיף 145(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק); ושימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר, לפי סעיף 156 לחוק. על-פי הנטען, השימושים נעשו בשטח שייעודו קרקע חקלאית, לפי תכנית מי/777. מדובר בארבעה כתבי-אישום, שהדיון בהם אוחד, המתייחסים לשימוש חורג ושלא כדין שנעשה בשני מבנים שבבעלות ו/או בהחזקת מושב אורה, משיב 1, אשר שימשו בעבר הרחוק ובמקור - עד לשלהי שנות השמונים - כלולים. בגין השימושים האמורים, הואשמו המשיבים כלהלן: המושב - כבעלים ו/או כמחזיק של הנכסים; משיב 5 - כחבר ועד המושב, שהתיר על-פי הנטען את השימושים; ויתר המשיבים, שאינם חברי המושב, אשר שכרו, כל אחד, שטחים שונים בשני המבנים ועשו בהם, על-פי הנטען, שימוש חורג ושלא כדין. כתב-האישום בת"פ 3531/00, הוגש נגד משיבים 1, 2 ו-5, והתייחס לשימוש במבנה בשטח של כ-192 מ"ר כנגריה. בכתב-האישום בת"פ 3532/00 הואשמו משיבים 1, 3 ו-5 בשימוש במבנה בשטח של כ-277 מ"ר כמפעל לייבוש חמניות ופיצוחים. כתב-האישום בת"פ 3533/00, שהוגש נגד משיבים 1, 2 וכן אדם נוסף, עניינו שימוש במבנה בשטח של כ-732 מ"ר כנגריה. בכתב-האישום בת"פ 3534/00 הואשמו משיבים 1, 4 ו-5 בשימוש במבנה בשטח של כ-517 מ"ר כמקום לשיווק פירות וירקות. המבנים והרקע התכנוני 3. המבנים הנדונים בכתבי-האישום הם שניים מתוך ארבעה מבני לולים הנמצאים במושב אורה, ונהגו לשמש את המושב. עד לשנות השמונים שימשו הלולים במשך עשרות שנים לייעודם המקורי - גידול תרנגולות. ואולם, בלשהי שנות השמונים ובראשית שנות התשעים, בעקבות ההסדרים שנקבעו במסגרת חוק הגליל, התשמ"ח-1988, העבירה המדינה מכסות ניכרות בענף הלול ממושבי גב-ההר למושבי הצפון. על-רקע זה, הושבתו במושבי גב-ההר לולים רבים מייעודם המקורי. נכון למועד הרלבנטי לאישומים, שניים ממבני הלולים - בשטח של כ-1,200 מ"ר כל אחד - הושבתו בידי המושב והוסבו לשימושים חורגים, העולים על 500 מ"ר בכל מבנה. על המקרקעין שעליהם ממוקמים הלולים, חלו בעבר תכנית מתאר מי/200, תכנית מפורטת יג/53 ותכנית מי/117. ביום 18.5.95 אושרה תכנית מי/במ/777, המגדירה את השימושים המותרים בשטחיה השונים, ומבני שני הלולים הנדונים נכללו בה כשטח שהוגדר "אזור חלקאי ב' ". מעֵבר לשימושים המותרים קבעה התכנית, כי "באזור יותרו שימושים חורגים באישור הועדה המקומית". ביום 26.6.01, לאחר הגשת כתבי-האישום, אושרה תכנית מי/777א, שאותה יזם המושב. עיקר השינוי התייחס לשימושים נוספים המותרים בשטח חקלאי ב', הכוללים שימושים יצרניים לא-חקלאיים - אשר הוגבלו על-פי התכנית עד ל-500 מ"ר למבנים מוסבים. החלטתו של בית-משפט קמא מיום 29.6.03 ופסק-הדין בערעור הראשון 4. התיק נדון תחילה בבית-משפט קמא לפני כב' השופטת מ' אגמון-גונן. בהחלטתה מיום 29.6.03, אשר ניתנה בשלב מקדמי של הדיון, בטרם שמיעת ראיות, קבעה כב' השופטת מ' אגמון-גונן, כי למרות שהמשיבים עשו שימוש חורג במבנים חקלאיים, אשר שימשו בעבר כלולים, עומדת להם טענת הגנה מן הצדק, ועל-כן הורתה על ביטול כתבי-האישום. 5. על ההחלטה האמורה הגישה המדינה ערעור לבית-משפט זה, בתיק ע"פ 7584/03. בפסק-דינו של בית-משפט זה (כב' השופטים י' הכט, מ' רביד וא' אפעל-גבאי), שניתן ביום 22.1.04, נקבע כי לקביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא בעניין ההגנה מן הצדק העומדת למשיבים, לא הייתה תשתית ראייתית, וכי על ערכאה הדיונית היה "ללכת בדרך המלך, לשמוע ראיות, לאור כפירת המשיבים בעובדות כתב-האישום, ואז, בסיום ההליך, לקבוע האם נעשה שימוש חורג והאם עומדת להם הגנה מן הצדק". על-כן, ביטלה ערכאת הערעור את החלטתו של בית-משפט קמא והחזירו לו התיקים, "כדי שישמע ראיות בדרך המקובלת". פסק-הדין של בית-משפט קמא מיום 2.10.05 ופסק-הדין בערעור השני 6. הערכאה הדיונית נטתה לפרש את פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים, כמתיר לה להכריע בשאלת ההגנה מן הצדק - בהליך מקדמי נפרד, שבו תישמענה ראיות רק בשאלה האמורה, ודחתה את בקשת המדינה להכריע בסוגיה האמורה במסגרת הכרעת-הדין. משהוחזרו התיקים לדיון בבית-משפט קמא בסוגיית ההגנה מן הצדק, העידו שורה של עדים. מטעם המאשימה העידו מר שמעון בן-עמי, מפקח הבנייה מטעם הועדה המחוזית; גב' שולה בן-צבי, מנהלת האגף החקלאי במינהל מקרקעי ישראל; מר אבי בן-גור, אדריכל, בעל משרד תכנון פרטי, ובהמשך - מהנדס המועצה האזורית מטה יהודה; הגב' עידית אליהו - עובדת מחלקת עסקאות במינהל מקרקעי ישראל; ועו"ד עוזי סלמן - היועץ המשפטי דאז של המועצה האזורית. מטעם המשיבים, הנאשמים, העיד מר יגאל אבדר, יו"ר ועד מושב אורה. בפסק-דין מיום 2.10.05, קיבל בית-משפט קמא את טענת המשיבים, כי עומדת להם טענת הגנה מן הצדק, והורה על ביטול כתב-האישום וזיכוי הנאשמים מהעבירות שיוחסו להם; זאת בציינו כי המשיבים הוכיחו כי הם "עבריינים בעל-כרחם" ונקלעו למצב שבו לא הותירו להם הרשויות ברירה אלא לעשות שימוש לא חקלאי בלולים, בהיעדר רישוי. 7. על פסק-הדין האמור הגישה המדינה ערעור לבית-משפט זה בתיק ע"פ 9847/05. בפסק-דין בערעור, שניתן ביום 9.3.06 על-ידי הרכב שופטים שעליו נמניתי (יחד עם סגן הנשיא צ' סגל והשופט ע' חבש (כתארו אז)), נקבע, כי לא חלה בעניינם של מי מהמשיבים הגנה מן הצדק, וכפועל יוצא מכך התקבל הערעור והתיק הוחזר לבית-משפט קמא להמשך דיון - החל משלב הקראת כתב-האישום. דחייתה של טענת ההגנה מן הצדק בוארה ממכלול הטעמים שפורטו בהרחבה בפסקאות 12-9 לפסק-הדין בערעור, ובהקשר זה נאמר בסיכום הדברים כדלהלן: "לא היה מקום להחיל בעניינם של מי מהמשיבים את דוקרטרינת ההגנה מן הצדק לביטול האישומים. נסיבות המקרה אינן מלמדות על 'התנהגות בלתי נסבלת של הרשות' והתמונה לאשורה היא כי המשיבים אינם 'עבריינים בעל כרחם' אלא עבריינים מבחירה. המושב לא הסתפק באלטרנטיבות שקיבל עם הקטנת מכסות הלולים, נמנע מלהגיש בקשות מתאימות למוסדות התכנון בעניין שני הלולים הנדונים ולא עתר לערכאות. הוא בחר ביודעין ומרצון לעשות דין עצמי בהשכרת שני הלולים משיקולים כלכליים גרידא. המשיבים לא ביצעו, אפוא, פעולות מינימאליות שנדרשו מהם בהיבט התכנוני באשר לשימוש החורג בשני הלולים דנן, הפרו את התנאים שבהם נדרשו לעמוד ובחרו להתעלם מהנחיות שנועדו לשרתם. למעלה מן הנדרש ייאמר, כי אף אם היינו מותירים על כנן את המסקנות העובדתיות שהגיע אליהן בית-משפט קמא, הרי שאיזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, היה מחייב את דחיית טענת ההגנה מן הצדק, זאת ממכלול השיקולים שצוינו לעיל, וביניהם החובה למגר את מכת המדינה של עבירות התכנון והבנייה, משמעותו הפסולה של ההיתר דה-פקטו להמשך פעילות עבריינית אגב עקיפת מוסדות התכנון והערכאות המשפטיות, והפגיעה בשלטון החוק ובאמון הציבור במערכת אכיפת המשפט. זיכוי הנאשמים, מחמת הגנה מן הצדק, חוטא להליך הפלילי, ויוצר, אפוא, מצב מסוכן של עשיית דין עצמי וכאוס תכנוני". 8. בקשת רשות ערעור שהגישו המשיבים לבית-המשפט העליון, ברע"פ 3545/06 - נדחתה, באשר טרם מוצו ההליכים בפני הערכאות קמא. שמיעת התיק בערכאה הדיונית, בעקבות פסק-הדין בערעור השני 9. לאחר שהתיק הוחזר לבית-משפט קמא, בעקבות פסק-הדין בערעור השני, התקיים הדיון בתיק לפני כב' השופט ר' כרמל. בישיבת הקראה, שהתקיימה ביום 11.9.06, ציין ב"כ המשיבים, כי הוא מודה באמור בסעיף 1.1 לעובדות בכתבי-האישום, קרי: כי המשיבים הם הבעלים ו/או המחזיקים בנכסים הנדונים בכתבי-האישום, וכן הודה בנטען בסעיפים 1.2.1 ו-1.2.3 לכתבי-האישום, דהיינו - מיקום המבנים והודייה בשימושים שנעשו בהם. ואולם, הוא כפר ביתר עובדות כתב-האישום, ובין-השאר בכך שהשימוש שנעשה הִנו שימוש חורג, שייעוד הקרקע הוא חקלאי, ושהבנייה יועדה לשמש לולים. כן כפר בנטען בכתב-האישום באשר לשטח המבנים, אך אישר את הנטען בסעיף 1.2.4 בכתבי-האישום, בכל הנוגע לנספחים שצורפו, דהיינו - המפות ושרטוטי המבנים על-פי קנה-מידה. נוכח התשובה האמורה לאישום, נקבע התיק לשמיעת ראיות. יצוין, כי נגד אחד הנאשמים, מר ג'רמי לסר, נמחק כתב-האישום באותה עת, מחמת עזיבתו את הארץ. לפני כב' השופט ר' כרמל נשמעה מטעם המאשימה עדותו של מפקח הבנייה מטעם משרד הפנים, מר שמעון בן-עמי. 10. עם מינויו של כב' השופט כרמל לבית-המשפט המחוזי, הועבר התיק במחצית השנייה של שנת 2007 להמשך שמיעת הראיות לכב' השופטת אתי באום-ניקוטרה ז"ל. בדיון הראשון שהתקיים לפניה, העלה ב"כ המשיבים, בפעם השנייה, את את הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק. הוא טען, כי בעקבות תיקון 51 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, שהוסיף לטענות המקדמיות גם טענה לפיה "הגשת כתב-אישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צד והגינות משפטית", הורחבה תחולתה של ההגנה מן הצדק, ולנוכח השינוי החקיקתי הערכאה הדיונית אינה מנועה מלדון בטענה זו חרף פסק-הדין של ערכאת הערעור. 11. בהחלטה מנומקת, מיום 20.9.07, דחתה כב' השופטת אתי באום-ניקוטרה ז"ל את הטענה המקדמית האמורה. היא קבעה - בין-השאר בהסתמך על פסיקת בית-המשפט העליון (ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (4.9.07)) - כי התיקון החקיקתי האמור עיגן את עקרונות דוקטרינת ההגנה מן הצדק שנתגבשו בעבר בפסיקה (בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ' (31.3.05), ולא הרחיב את גבולותיה; ומשכך, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בע"פ 9847/05, אשר קבע כי לא עומדת למשיבים ההגנה מן הצדק, מחייב את הערכאה הדיונית שאליה הוחזר הדיון לגופם של האישומים. משכך, קבע בית-משפט קמא את התיק להמשך שמיעת הראיות והעידו לפניו, מטעם המאשימה, מפקח הבנייה, מר שמעון בן-עמי; ומטעם המשיבים - מר יגאל אבדר, יו"ר הנהלת ועד מושב אורה, ומר אבי בן-גור, לשעבר מהנדס המועצה האזורית מטה-יהודה. כזכור, עדים אלו העידו אף בשלב המקדמי של הדיון, בגלגולו השני בערכאה הדיונית, לפני כב' השופטת אגמון-גונן. במסגרת הדיון אף הודיעו הצדדים, כי הגיעו להסכמה דיונית לפיה "המוצגים שכבר הוגשו לתיק בפני המותבים הקודמים, ישמשו גם לצורך הדיון לפני מותב זה". הסכמה זו התייחסה למוצגים בלבד, ולא לעדויות. במסגרת הסיכומים העלה ב"כ המשיבים, פעם נוספת, את טענת ההגנה מן הצדק, אשר לטענתו קיבלה חיזוק במהלך שלב שמיעת הראיות, וביקש כי זו תיבחן פעם נוספת במסגרת הכרעת-הדין. הכרעת-הדין וגזר הדין של בית-משפט קמא נושא הערעור דנן 12. בהכרעת-דין מפורטת ומנומקת, מיום 5.1.09, זיכה בית-משפט קמא את משיב 5 מן העבירות המיוחסות לו בכתב-האישום, והרשיע את יתר המשיבים בכל העבירות בהן הואשמו. בכל הנוגע לטענת ההגנה מן הצדק, אשר הועלתה בסיכומים, לאחר שמיעת הראיות, זאת בפעם השלישית, קבעה כב' השופטת באום-ניקוטרה ז"ל, כי בעדויות שנשמעו לפניה לא היה כדי להוסיף, או לחדש, ביחס לעדויות שנשמעו בשעתו לפני כב' השופטת אגמון-גונן, עת נתנה את פסק-דינה אשר בוטל בערעור; והדגישה כי העדים בן-עמי, אבדר ובן-גור, חזרו לפניה על עיקרי עדותם, כפי שהובאה עוד בעבר, בגלגול השני של התיק. לפיכך, קבע בית-משפט קמא, כי החלטת בית-המשפט המחוזי בע"פ 9847/05, בעניין דחיית טענת ההגנה מן הצדק, מחייבת במקרה דנן, וכי לא הובאה תשתית ראייתית חדשה המקימה עילה לשינויה. 13. בית-משפט קמא קבע, כי משיבים 4-1 השתמשו במבנים, זאת הן על-יסוד התשובה לאישום, והן בהסתמך על עדותו של מפקח הבנייה, שמעון בן-עמי, אשר קשר את כל אחד מהמשיבים 4-1 לשימושים שיוחסו לו בכתב-האישום. כאמור, באשר למשיב 1, אחריותו לשימוש נקבעה על-יסוד העובדה שהִנו בעל המבנים ומי שאיפשר את השימוש בהם. הערכאה הדיונית הוסיפה וקבעה, כי מעדותו של מפקח הבנייה ומהדו"חות שהוגשו, אף הוכחו שטחי המבנים והתקופות שבהן נעשה השימוש - כנטען בכתבי-האישום. עוד קבע בית-משפט קמא, כי השימושים שנעשו על-ידי משיבים 4-1 במבנים (נגריה, מקום לשיווק פירות וירקות ומפעל לייבוש חמניות ופיצוחים) היו בגדר שימוש חורג, הואיל והם לא נכללו ברשימת השימושים המותרים לפי סעיף 10 לתקנון תכנית מי/במ/777 שהִנה התכנית התקפה למועדים הרלבנטיים לאישומים; מה-גם, שבכל הנוגע לשימושים האמורים, לא הובאה כל ראיה לכך שמדובר בחלק מעשייה חקלאית רחבה יותר. לפיכך נקבע, כי ארבעת המשיבים אחראים לשימוש שנעשה במבנים ללא היתר, כמיוחס להם בכתב-האישום. 15. בכל הנוגע למשיב 5, חבר ועד מושב אורה, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי לא הוכח שהלה עשה שימוש או התיר למשיבים השונים לעשות שימוש חורג במבנים הנדונים. בהקשר זה ציין בית-משפט קמא, כי לא הובאה לפניו עדות כלשהי שממנה ניתן היה ללמוד אודות מעמדו ותפקידו של משיב 5, והדגיש, כי ההסכמה הדיונית להסתמך על ראיות שנשמעו בגלגול הקודם בערכאה הדיונית הייתה בעניין מוצגים בלבד, ולא לגבי עדויות - ובפרט כאשר כל העדים נדרשו להעיד לפניו פעם נוספת. משכך, זוכה משיב 5 מהמיוחס לו בכתב-האישום. 16. בגזרי-הדין, שניתנו ביום 23.4.09 וביום 1.6.09, נידונו כל אחד מהמשיבים 4-1 לתשלום קנסות כמפורט בפתיח לפסק הדין בפסקה 1 לעיל. כאמור, כל אחד מהמשיבים הנ"ל חוייב לחתום על התחייבות כספית להימנע מעבירה שבה הורשע בתיק זה. בנוסף, ניתן צו האוסר על משיבים 1 ו-3 לעשות שימוש חורג ללא היתר בנכסים הנדונים, שכניסתו לתוקף נדחתה עד ליום 1.10.09. צו כאמור לא ניתן לגבי משיבים 2 ו-4, אשר פינו את הנכסים עוד בשנת 2004. אדון להלן בכל ערעור משלושת הערעורים בנפרד. ע"פ 4144/09 - ערעור המדינה נגד זיכויו של משיב 5 17. בע"פ 4144/09 מלינה המדינה על זיכויו של משיב 5, רפי דנין, מהעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום. כאמור, טעמו של בית-משפט קמא לזיכוי המשיב נבעה מכך, שלשיטתו לא הוכח מעמדו ותפקידו של משיב 5 במושב אורה וחלקו בביצוע העבירות. לטענת המדינה, טעה בית-משפט קמא במסקנתו האמורה, הואיל וב"כ המשיבים הודה בשם כל המשיבים בישיבת ההקראה מיום 11.9.06, בעובדה המפורטת בסעיף 1.1 רישא לכתב-האישום, לפיה הנאשמים הִנם "הבעלים ו/או המחזיקים בנכס". לאור ההודאה בעובדה זו והימנעותו של משיב 5 מלהעיד, היה על בית-משפט קמא, לטענת המדינה, להרשיעו בעבירות שיוחסו לו. כן טוענת המדינה, כי על תפקידו של משיב 5 כמזכיר האגודה, אשר חתם בשם האגודה על חוזים להשכרת המבנים הנדונים בכתב-האישום, ניתן היה ללמוד מעדותו של עד ההגנה מר יגאל אבדר, אשר נשמעה במסגרת הראיות לעניין טענת ההגנה מן הצדק לפני כב' השופטת מ' אגמון-גונן. עוד גורסת המדינה, כי אחריותו של משיב 5 לעבירות נושא כתב-האישום אף עולה מ"גיליון גביית עדות", שבו אישר כי אין למושב היתר לשימוש חורג במבנים. על-כן מבקשת המדינה להתערב בהכרעת-הדין המזכה בעניינו של משיב 5, ולהרשיעו בעבירות שיוחסו לו בכתב-האישום. 18. ב"כ המשיבים גורס, כי זיכויו של משיב 5 היה בדין. הוא הבהיר, כי במסגרת הדיון בטענת ההגנה מן הצדק בערכאה הדיונית, היה מוכן להודות בתשתית העובדתית לעניין ההגנה מן הצדק בלבד, אך לא הייתה בדבריו משום הודאה בשם משיב 5 בעובדות המיוחסות לו בכתב-האישום לצורך האישום לגופו. לדבריו, לא הודה בשם משיב 5 בעובדות המיוחסות לו, ואיש מהעדים לא הפליל את המשיב - ששימש כעובד שכיר של המושב בתפקיד מזכיר - באחריות לביצוע העבירות הנדונות. 19. סבורני, כי לא קמה עילה להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא, לפיה לא הוכחה אשמתו של משיב 5 בעבירות שיוחסו לו. במסגרת שמיעת הראיות לגופם של האישומים לא הפליל איש מהעדים את משיב 5 בעניין השימוש החורג שנעשה במבנים, ובדבר הזיקה שבין המשיב לבין ביצוע העבירות. בכתב-האישום נטען כי משיב 5, "חבר ועד מושב אורה" "התיר" לנאשמים לעשות שימוש חורג במבנים. צדק בית-משפט קמא בקביעתו, כי לא הובאה לפניו עדות כלשהי שממנה ניתן היה ללמוד על מעמדו ותפקידו של משיב 5, וכפועל יוצא - על זיקתו לביצוע העבירות; ובפרט כאשר ב"כ משיב 5 טען כי מרשו שימש כעובד שכיר של המושב אורה בתפקיד של מזכיר היישוב, ובמהלך הדיון בערעור לא חלק ב"כ המדינה על טענה זו. ניכר, כי בהודאה הכללית שמסר ב"כ המשיבים בתשובה לאישום, מיום 11.9.06, בעניין סעיף 1.1 שבו צויין "הנאשמים הם הבעלים או המחזיקים בנכס", הכוונה הייתה למשיבים 4-1, ולא למשיב 5 - שהאחריות לביצוע העבירות יוחסה לו בסעיף 1.1.2.2, שבו נטען כי כחבר ועד המושב התיר לנאשמים האחרים לעשות שימוש בנכס. לפיכך, דין הערעור על זיכויו של משיב 5 להידחות. ע"פ 4523/09 - ערעור משיבים 4-1 על הרשעתם ודחיית טענתם בדבר הגנה מן הצדק 20. משיבים 4-1, המושב ושלושת הנאשמים ששכרו מהמושב את המבנים, מערערים על הרשעתם בדין. בערעורם מלינים הם בעיקר על החלטת הביניים של כב' השופטת אתי באום-ניקוטרה ז"ל, מיום 20.9.07, שבה דחתה את טענת ההגנה מן הצדק שהעלו בשנית לפניה, לאחר שהטענה נדחתה בעבר במסגרת פסק-הדין בע"פ (י-ם) 9847/05. בהודעת הערעור ובטיעוניהם בעל-פה, חזרו ופירטו המשיבים את הטעמים שבעטיים יש להחיל עליהם את ההגנה מן הצדק. לגרסתם, תיקון סעיף 51 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר עיגן בחקיקה את דוקטרינת ההגנה מן הצדק, אף הרחיב את יריעת המקרים שבהם תחול הגנה זו מעבר למקרים שבהם הוחלה בעבר על-פי ההלכה הפסוקה. משכך, טוענים המשיבים, כי הואיל ופסק הדין בע"פ (י-ם) 9847/05 ניתן בטרם התיקון החקיקתי, היה על בית-משפט קמא לבחון מחדש את יישום ההגנה מן הצדק בעניינם; וכי הוא טעה בהחלטתו מיום 20.9.07, שלא להידרש לבחינת הטענה פעם נוספת. לחלופין, ככל שתדחה הטענה בעניין ההגנה מן הצדק, העלו המשיבים טענות נוספות נגד הרשעתם בדין, וגורסים כי לא היה בסיס להרשעתם בעבירה של שימוש חורג בקרקע חקלאית. לגבי ת"פ 3532/00 טוענים המשיבים, כי טעה בית-משפט קמא בקביעתו כי מפעל לייבוש חמניות הִנו שימוש חורג לשימושים שנקבעו בתכנית המתאר תב"ע 777 ותב"ע 777א'; ובעניין ת"פ 3534/00 הם גורסים, כי שימוש לשיווק פירות וירקות אף הוא לא נתפס כשימוש חורג ביחס לתב"ע האמורה. לחלופי חלופין, ביקשו המשיבים להקל בגזר-הדין ולהפחית את שיעורי הקנסות שהושתו עליהם. במהלך הדיון בערעור הודיע ב"כ המערערים, כי ככל הנראה יינתן היתר לשימוש חורג במבנים, לתכלית של מחסנים, ומטעם זה ביקש כי הצו לאיסור שימוש חורג יעוכב לתקופה של שנה, למטרת התארגנות. 21. המדינה מבקשת לדחות את ערעורם של המשיבים על הרשעתם, זאת מהטעמים שניתנו על-ידי הערכאה קמא. 22. באשר להגנה מן הצדק, סבורני כי בדין נדחתה בקשתם של המשיבים מבית-משפט קמא לדון מחדש בטענת ההגנה מן הצדק. טענת הגנה מן הצדק נדחתה בפסק דין מפורט שניתן בע"פ (י-ם) 9847/05. לאחר מתן פסק-הדין האמור, בשנת 2007, עוגנה הדוקטרינה הפסיקתית של ההגנה מן הצדק בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולפיו נאשם רשאי לטעון כטענה מקדמית, כי "הגשת כתב-האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לטענות של צדק והגינות משפטית". צדקה כב' השופטת באום-ניקוטרה ז"ל, בהחלטתה המנומקת מיום 20.09.07, לפיה התיקון החקיקתי האמור, עיגן את עקרונות דוקטרינת ההגנה מן הצדק שנתגבשו בעבר בפסיקה ולא הרחיב את גבולותיה. בית-משפט קמא נסמך בעניין זה על פסיקת בית-המשפט העליון בע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' אהרון לימור (4.9.07), שם נפסק כי "המבחנים שנקבעו בפרשת בורוביץ', ימשיכו, אם כן, להנחות את בית-המשפט בבואו לבחון האם יש לקבל טענה של נאשם לפי סעיף זה" (בסעיף 58 לפסק-הדין). בית-המשפט העליון שב וחזר על הלכה זו אף בפסיקה מאוחרת (ראו למשל: רע"פ 924/08 גוטליב נ' מדינת ישראל (30.3.08); ע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל (30.4.08) בפִסקה 8 לפסק-הדין; ע"פ 8994/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.9.09) בפִסקה 23 לפסק-הדין; וע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.2.10) בפִסקה 34 לפסק-הדין). משכך, בדין קבע בית-משפט קמא כי פסק-דינו של בית-משפט המחוזי בע"פ 9847/05, אשר קבע כי לא עומדת למשיבים הגנה מן הצדק, חִייב את הערכאה הדיונית שאליה הוחזר הדיון לגופם של האישומים. מכל מקום, דין הטענות שהועלו על-ידי המשיבים להחלת ההגנה מן הצדק, להידחות לגופם, זאת ממכלול הטעמים שבוארו בפירוט ובהרחבה בפסק-הדין בע"פ 9847/05, ולא נתגלו כל נסיבות חדשות המצדיקות שינוי ההחלטה בעניין זה. 23. בכל הנוגע לטענות נגד ההרשעה לגופה, הרי שאלו נוגעות לקביעת ממצאים עובדתיים. כלל הוא, כי בית-המשפט לערעורים לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות לפני הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים, שבהם נפלה טעות עניינית המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר: כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שאין לעובדות שנקבעו בסיס נאות בחומר הראיות. בהתאם, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה אשר התרשמה מהעדים, אלא בשעה שאי-מהימנות עדות היא ברורה וגלויה על-פני הדברים (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643(2000); וע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(4) 408 (2000)). בית-משפט קמא ביסס את הרשעתם של משיבים 4-1, בין-השאר, בהסתמך על עדותו של מפקח הבנייה, שמעון בן-עמי, אשר קשר כל אחד מהמשיבים לשימושים שיוחסו לו בכתב-האישום, ואין עילה להתערב בקביעות עובדתיות אלו. לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית-משפט קמא, כי השימושים שנעשו על-ידי המשיבים במבנים, ובכללם מקום לשיווק פירות וירקות וכן מפעל לייבוש חמניות ופיצוחים, היו בגדר שימוש חורג, היות ששימושים אלו לא נכללו ברשימת השימושים המותרים לפי סעיף 10 לתקנות תכנית מי/מב/777 שהיא תכנית המתאר התקפה במועדים הרלבנטים לאישומים; ובפרט כאשר לא הובאה כל ראיה לכך ששימושים אלו היו חלק מעשייה חקלאית רחבה יותר. ע"פ 4524/09 - ערעור המדינה על קולת העונש בעניינם של משיבים 4-1 24. המדינה מערערת על קולת העונש שהושת על משיבים 4-1. היא גורסת, כי לנוכח מהות העבירות - של שימוש שלא כדין במבנים חקלאיים למטרות מסחריות בתקופה ממושכת - היה מקום להשית על המשיבים קנסות בסכומים גבוהים יותר, ואף להטיל עליהם, בנוסף, גם קנס על בסיס יומי לאורך כל התקופה הרלבנטית. כן טוענת המדינה, כי היה מקום להכביד במיוחד בעניין שיעור הקנס לגבי משיב 1, המושב, אשר העמיד את שני מבני הלולים לרשות המשתמשים בפועל בתמורה לדמי שכירות, לצורך הפקת רווח כלכלי. המדינה הצביעה על הפגיעה הקשה בציבור הרחב ובמדיניות התכנון, הנגרמת בשימושים המסחריים שנעשים שלא כדין בקרקע חקלאית בשולי הערים. על-כן, משיקולים של הקפדה על המדיניות התכנונית, שמירת שלטון החוק וכן מניעת הפקת רווח כלכלי מעבריינות בנייה, ביקשה המדינה להחמיר בשיעורי הקנסות, כך שגזר הדין ישמש מסר מרתיע אפקטיבי - אינדיבידואלי וכללי. 25. על הצורך בהטלת ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות על חוקי התכנון והבנייה, ובפרט בעבירות המבוצעות לצורך הפקת רווח כלכלי, עמדתי בהרחבה בפסק-הדין בע"פ (י-ם) 4033/09 מחפוז חמאדה נ' מדינת ישראל (12.7.09), ואין צורך לחזור על הדברים. מקובלת עליי עמדת המדינה, לפיה יש להחמיר בגזרי-הדין הנוגעים לשימוש מסחרי בקרקע חקלאית, זאת לשם הגנה על האינטרסים הציבוריים, המשקפים מספר תכליות, וביניהן: שמירה על המדיניות התכנונית, מניעת הנאה מפרי העבירה, וקיום שלטון החוק אגב כיבוד הדין ויישומו. הקנסות שהושתו על המערערים הִנם נמוכים ביחס לעונש הראוי. יחד-עם-זאת, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירות על-רקע ביטול מכסות הלולים במושב, הגם שלא הצדיקו עשיית דין עצמי ולא הקימו הגנה מן הצדק, ולאור הזמן הרב שחלף מאז הגשת כתב-האישום, כמו-גם העובדה שמשיבים 2 ו-4 פינו את הנכס עוד בשנת 2004 - לא מצאתי מקום להתערבות בגזר-הדין, הגם שהוא נוטה לקולא. התוצאה 26. על-יסוד האמור לעיל, נדחים הערעורים ההדדיים. הגנה מן הצדק