אכיפה בררנית הפוגעת בשוויון

אכיפה בררנית הפוגעת בשוויון החלטתי לזכות את הנאשמת בדין. כתב האישום: כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה שני אישומים של מסירת הודעה כוזבת או מטעה,  בניגוד לסעיף 214  לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, (להלן:"החוק"). מכתב האישום עולה כי, בתקופה הרלוונטית לאישומים, היו המקרקעין הידועים כגוש 13740 חלקות 3, 5 בצפת (להלן: "המקרקעין") בבעלות מר סמי חזן (להלן: "חזן") וחברת מצפה הימים השקעות בע"מ (להלן: "החברה") ופעל בהם "מלון מצפה הימים" (להלן: "המלון"). על המקרקעין, כך נטען בכתב האישום, חלות שתי תוכניות רלוונטיות, הראשונה- תוכנית מס' ג/61 (ת/1) אשר פורסמה למתן תוקף ביום 20/7/1967 (להלן: "התוכנית הראשונה"), שמטרתה הייתה לקבוע את ייעוד המקרקעין ותכליותיהם, השנייה - תוכנית מס' ג'/1375 (ת/2) אשר פורסמה למתן תוקף ביום 3/5/1973, (להלן: "התוכנית השנייה") ושמטרתה "לקבוע באזור ההבראה והנופש את הבינוי על המגרש והשירותים". כן נטען כי בהתאם לתוכנית הראשונה יועדו המקרקעין, ששטחם הכולל 25,410 מ"ר, לבניית ביתני נופש עד שתי קומות, מתקני ספורט, שבילים, וגן מרכזי, כששטח המגרש לצורך חישוב אחוזי הבניה הינו 17,000 מ"ר ואילו אחוז הבניה המותר בשטח זה הינו 15%, כך שניצול מכסימלי של אחוזי הבניה מאפשר בניית 2,550 מ"ר, ואילו יתרת הקרקע בשטח כולל של 6,400 מ"ר הוגדרה כשטח פרטי פתוח (להלן: "שפ"פ") ויועדה לשמש כגן מפריד בין הכביש הראשי צפת-ראש פינה לבין איזור ביתני הנופש. בהתאם לתוכניות אלו, ניתנו לטענת המאשימה, על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה צפת, (להלן: "הוועדה"), מספר מסמכים, שנחזו להיות היתרי בניה, ושחלקם בוטל מאוחר יותר: היתר בניה מספר 974287 מיום 7/3/1999 (להלן: "היתר א'"); היתר בניה מספר 995568 מיום  10/6/1999 (להלן: "היתר ב'"); היתר בניה מספר 2002032 מיום 26/11/2002 (להלן: "היתר ג'") (ת/7), אשר ניתן בהתאם לבקשה מספר 2002032 (להלן: "בקשה ג'") (ת/6). היתר ג' בוטל על ידי הוועדה המקומית בהחלטתה מיום 23/1/2007 היתר בניה מספר (2) 2004030 מיום 25/12/2005 (להלן: "היתר ד'") (ת/9), אשר ניתן בהתאם לבקשה מספר ד' 2004030(להלן: "בקשה ד'") (ת/8). היתר ד' בוטל על ידי הוועדה המקומית בהחלטתה מיום 23/1/2007 היתר בניה מספר 2007053 מיום 1/4/2007 (להלן: "היתר ה'"), היתר זה בוטל ביום 12/4/2007. על פי האישום הראשון, ביום 17/11/2002 הגישו חזן והחברה לוועדה, באמצעות הנאשמת, בקשה ג' בה התבקש היתר לסגירת קומת עמודים, בקומה השלישית של בניין E1 בשטח כולל של כ- 119 מ"ר, בניית קומה נוספת בשטח דומה, בקומה הרביעית של בניין E1 וכן בניית שתי קומות נוספות למבנה D, האחת בשטח של כ- 641 מ"ר והשנייה בשטח  של כ- 222 מ"ר. בבקשה ג', כך נטען, נרשם כי התוכנית החלה במקום הינה ג/61, ובהתאם לתוכנית זו התבקש היתר לבניית 3,677.54 מ"ר, בנוסף על השטח הקיים 5,557.4 מ"ר, אך לא נרשם שהבניה המבוקשת, כולל הקיימת, חורגים מאחוזי הבניה המותרים בה, ולא נרשם כי הבנייה המבוקשת חורגת ממספר הקומות המותר על פי התוכנית הראשונה. עוד נטען כי בגוף הבקשה נרשם, כי שטח המגרש לצורך חישוב אחוזי הבניה הוא 25,410 מ"ר, שהינו שטח החלקה כולה, בעוד שבפועל ובהתאם ל-ג/61, שטח המגרש שייעודו לבנייה הינו 17,000 מ"ר. עוד נטען בכתב האישום כי הנאשמת לא סימנה את הקו המפריד בין השפ"פ לשטח המיועד לביתני נופש. כמפורט באישום השני, ביום 16/8/2004 הגישו חזן והחברה לוועדה, באמצעות הנאשמת, בקשה ד' בה התבקש היתר לבניית "ח. חשמל - בניין חדש , תוספת למבנה קיים D, E, A". בבקשה ד', כך נטען, נרשם כי התוכנית החלה במקום הינה ג/61, ובהתאם לתוכנית זו התבקש היתר לבנית תוספת בת 403.74 מ"ר, בנוסף על השטח הקיים 9,640 מ"ר, אך לא נרשם שהבניה המבוקשת, כולל הקיימת, חורגים מאחוזי הבניה המותרים בה ב- 7,493.81 מ"ר, וכן לא נרשם כי הבנייה חורגת לשטח פרטי פתוח, בו אסורה כל בניה וכן לא נרשם כי הבניה המבוקשת חורגת ממספר הקומות המותר על פי התוכנית הראשונה. עוד נטען כי בגוף הבקשה נרשם כי שטח המגרש לצורך חישוב אחוזי הבניה הינו 25,410 מ"ר, שהינו שטח החלקה כולה, בעוד שבפועל ובהתאם לג/61, שטח המגרש המיועד לבנייה הינו 17,000 מ"ר. המדינה טוענת בכתב האישום כי בעשותה כאמור מסרה הנאשמת לוועדה ידיעות, ביודעה שהן כוזבות ומטעות בפרטים חשובים, וזאת במטרה להשיג אישורי היתרים ג', ו ד', תוך עקיפת הוראות התוכנית הראשונה והשנייה לעניין אחוזי הבניה, מספר הקומות המותרים והתאמת מיקום המבנים לתכליות המותרות בו. הנאשמת כפרה בעובדות כתב האישום. הנאשמת הודתה כי ערכה את שתי הבקשות, בקשה ג' ובקשה ד'. לאור התשובה לאישום נשמעו ראיות. בסיכומיה, חזרה המאשימה על טענותיה בכתב האישום והוסיפה כי הבקשות להיתר ת/6 ו- ת/8, אותן הגישה הנאשמת, כעורכת בקשה ראשית, הן בקשות שיש בהן כזב וכי הנאשמת בעת שחתמה על הבקשות ומסרה אותן לוועדה היתה מודעת לכזב שבהן בכך שהבקשות לא תאמו את התוכנית הראשונה ת/1 החלה על המקרקעין. לאמור, מוסיפה המאשימה וטוענת כי במסגרת חתימתה על הבקשות הצהירה הנאשמת כי בדקה את כל המסמכים הנוגעים לבקשות, לרבות תוכניות, וכי הבקשות נערכו בהתאם לכל חיקוק החל על הבניין או הבנייה המתבקשת, וכי התכנון המוצע תואם את כל התוכניות, פרט לסטיות שפורטו, אם כי סטיות כאלה ואחרים לא צוינו! נוסף על המצגים הכוזבים בבקשות אותן ערכה הנאשמת הצביעה המאשימה, על חריגות משמעותיות הקיימות במבנה D ובמבנה E, ושעליהם ידעה הנאשמת עובר למועד הגשת בקשותיה ג' ו- ד' . לטענת המאשימה, מבנה D  המשמש כחדרי אירוח ובריכה , בנוי כך שבחלקו האמצעי שלוש קומות ובחלקו המזרחי ארבע קומות, בעוד שעל פי התוכנית הראשונה ת/1 הותר בניית מבנים עד שתי קומות, ואילו הבריכה ממוקמת בחריגה משמעותית לשטח החקלאי. בנוסף טוענת המאשימה כי מבנה E, המשמש לתכליות שונות לרבות מסעדה, חדר אוכל עובדים, משרד ושירות, אף  הוא בנוי מארבע קומות כשמחציתו מצוי בחריגה משמעותית לתוך השטח הפרטי הפתוח. באשר לחריגות אלה, הוסיפה המאשימה וטענה כי טרם הגשת הבקשה ג' (ת/6) ולאחר הגשת גרסה ראשונית לאותה בקשה נערכה פגישה בין מהנדס הוועדה דאז, יחזקל ראובן לבין היזם סמי חזן, בנוכחות הנאשמת, כשבפגישה זו הועלו, אחת לאחת, כל הבעיות התכנוניות והחריגות מהוראות התוכנית ג/61 ושבעטיין לא ניתן היה לאשר את הבקשה ג', כשלסיכום העלה מהנדס הוועדה על כתב, נ/10,  את כל הבעיות ונקודות אי ההתאמה להוראות התוכנית. לאמור מוסיפה המאשימה וטוענת כי בחינת הראיות בתיק על רקע הפרשנות התכליתית של האיסור הפלילי הקבוע בסעיף 214 לחוק, מובילה למסקנה כי הנאשמת מסרה לוועדה המקומית בקשות להיתר הכוללות נתונים עובדתיים לא נכונים, שאינם תואמים את התוכנית והמהווים בפועל חריגה מהוראות התוכנית ג/61, ב"פרט חשוב" ו"מבלי שהדבר צוין במפורש" תוך שהנאשמת "מודעת" לכך שהמדובר בפרטים חשובים שהינם כוזבים או מטעים מתוך מטרה להשיג היתר בניה. נוסף על האמור, מוסיפה המאשימה וטוענת כי על אף שאינה חולקת על כך שגורמים בוועדה המקומית היו מודעים לכזב שבבקשות להיתר אולם אין בכך כדי לגרוע מאחריותה של הנאשמת לביצוע העבירה. לו זו אף זו, טוענת המאשימה כי אין כל בסיס בדין להליך של "בדיקה מקדמית" לו טענה הנאשמת ואפילו היה קיים הליך כזה לא ברור מדוע לשיטת הנאשמת, בהליך שכזה מותר להטעות. מנגד טענה הסנגורית, בפתח סיכומיה, כי בעניינה של הנאשמת מתקיימות נסיבות המצדיקות את זיכוי הנאשמת מחמת הגנה מן הצדק. לאמור מוסיפה הסנגורית וטוענת כי העמדת מתכננת, היא הנאשמת, לראשונה לדין בגין עבירה בניגוד להוראות סעיף 214 לחוק, כדוגמא לכל שאר האדריכלים והמהנדסים בארץ, למען יראו וייראו, הינו מקרה חריג ויוצא דופן  ויש בו משום אכיפה בררנית.  עוד הדגישה הסנגורית כי העמדת אך הנאשמת לדין בגין עבירה בניגוד להוראות סעיף 214, שעה שכל שאר המעורבים בתוכניות נשוא כתב האישום, ביניהם המודד חאטר הייתם, המהנדס דותן רייכרט, והמהנדס איתן נעמן (להלן - "המודד, רייכרט ונעמן" בהתאמה) לא מועמדים לדין בעבירה זו עומדת בסתירה מהותית לעקרונות הצדק, ומצדיק את זיכוי הנאשמת. הסנגורית הפנתה בסיכומיה למודל המנהלי של הגנה מן הצדק, לפיו יפעיל בית המשפט הפלילי  במקרה כזה ביקורת שיפוטית על עצם ההעמדה לדין, תוך  עריכת איזון ראוי בין השיקולים של העמדת פלוני לדין, לבין השיקולים של הימנעות מהעמדתו לדין, ובכללם השיקול הזר שמובא בחשבון.   בנוסף, טענה הסנגורית שאין במקרה בו עסקינן כל הצהרה כוזבת מצד הנאשמת, לאור העובדה שהועדה ידעה כי הבניה המבוקשת והקיימת הינה בסטיה מתוכנית ת/6. המחלוקת אין כל מחלוקת בין הצדדים, כי הנאשמת ערכה והגישה את הבקשות להיתר בניה או לשימוש במקרקעין נשוא כתב האישום, ת/6 ו-ת/8. אין גם מחלוקת כי בקשות אלו כללו פרטים חשובים הסוטים מתכנית המתאר החלה במקום ג/61 (ת/1) וזאת בשלוש נקודות מרכזיות: א.         הבניה המבוקשת חרגה באופן ניכר מאחוזי הבניה המותרים בתוכנית ת/1. ב.         הבניה המבוקשת חרגה באופן ניכר ממספר הקומות המותר על פי תוכנית ת/1. ג. לא צוין כי חלק ממבנה (בניין E) נבנה בתוך שטח שייעודו לשפ"פ בין בכך שלא סומן הקו המבדיל בין שטח השפ"פ לשטח המיועד לביתני נופש בכל דרך שהיא ובין בכך שלא צוין הדבר בכל מקום אחר בבקשה. אין כל חולק כי סטיות אלו לא צויינו בבקשות ת/6 ו-ת/8. מוסכם גם על הצדדים, כי בעקבות בקשות אלו הוצאו שני היתרי בניה ת/7 ו-ת/9 בהתאמה. המחלוקת שבין הצדדים נסובה סביב השאלה האם העדר ציון סטיות אלו מהווה מסירת ידיעה כוזבת או מטעה בפרט חשוב למוסד תכנון במטרה להשיג היתר בניה, בנסיבותיו של תיק זה כפי שיפורט בהמשך, אם לאו. במידה והתשובה לשאלה הנ"ל תהיה בחיוב, יש להכריע בשאלה נוספת שבה חלוקים הצדדים, והיא טענת הנאשמת שיש לזכותה מחמת הגנה מן הצדק. הסנגורית טוענת כי הנאשמת זכאית להגנה מן הצדק בשל האכיפה הבררנית שהפעילה המאשימה כלפיה הן במישור הכללי כשלטענתה זו הפעם הראשונה שמועמד אדריכל לדין בעבירה על סעיף 214 לחוק והן במישור הספציפי כשלטענתה הנאשמת הינה היחידה שהועמדה לדין בפרשה זו בעבירה על סעיף 214 בעוד המודד חאטר הייתם, האדריכל רייכרט דותן והמהנדס איתן נעמן חלקם לא הועמדו לדין כלל וחלקם הועמד לדין בעבירות אחרות אך לא בעבירה זהה. המאשימה טוענת שאין מקום לקבל טענה זו מאחר וההחלטה בעניינם של יתר המעורבים המוזכרים לעיל היתה משיקולים ראייתיים ועניינים. דיון והכרעה עניינו של כתב האישום הינו מסירת ידיעה כוזבת או מטעה בפרט חשוב, עבירה בניגוד לסעיף 214 לחוק. סעיף 214 לחוק קובע בזה הלשון: "המוסר למוסד תכנון או לרשות מקומית או לעובד מעובדיהם ידיעה, בידעו שהיא כוזבת או מטעה בפרט חשוב, במטרה להשיג אישורה של תכנית או של הוראה שבה או היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, במטרה להשיג את דחייתם או במטרה כיוצאת באלה, דינו — מאסר שנתיים; הוראה זו אינה גורעת מאחריות פלילית לפי כל דין אחר". הידיעה הכוזבת או המטעה בפרט חשוב המיוחסת לנאשמת מתבססת על ההצהרה שחתמה עליה הנאשמת בשתי בקשות - ת/6 ו-ת/8, הצהרה שעורך הבקשה חותם עליה בגוף הבקשה כמפורט בטופס 1 בקשה להיתר כמשמעותה בסעיף 2 ובתוספת הראשונה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) תש"ל-1970, (להלן: "תקנות בקשה להיתר בניה") שנוסחה כדלקמן: "ב.          הצהרות 1.    הצהרת עורכי הבקשה אנו החתומים מטה מצהירים בזה: (1)   כל אחד מאתנו מאשר שהאמור לגביו ברשימה שבפיסקא א'1(ב) למעלה הוא נכון. (2)   כל אחד מאתנו מסכים לקבל על עצמו את התפקיד המיועד לו בפיסקא הנ"ל. (3)   אנו מצהירים, כל אחד לגבי תחום פעולתו, שיש לנו את הכישורים המקצועיים לערוך בקשה זו וכי בדקנו את המסמכים הנוגעים לבקשה, לרבות כל תכנית המתייחסת לבקשה, וידוע לנו כי אם הצהרה זו אינה נכונה הרי היא תחשב כמסירת ידיעה שהיא כוזבת או מטעה בפרט חשוב, כמשמעותה בסעיף 214 לחוק והננו צפויים לעונשים הקבועים לפי כל דין. אני עורך הבקשה הראשי  אחראי לכך שהבקשה על נספחיה נערכה לפי מיטב הידיעה המקצועית ובהתאם לכל חיקוק החל על הבנין או העבודה המוצעת, שכל הנתונים שנמסרו על ידי בבקשה זו נכונים ושהתכנון המוצע תואם את כל התכניות, פרט לסטיות שפורטו לעיל". [ההדגשה אינה במקור - ח.ס.] הנאשמת מאשרת חתימתה על שתי ההצהרות שבת/6 ו-ת/8 וטענתה המרכזית הינה שלא היה בחתימה על ההצהרות משום מסירת ידיעה כוזבת או מטעה בפרט חשוב במטרה להשיג היתר. הנאשמת טוענת למעשה, כי שיקפה בתוכניות את כל הבניה הקיימת במצפה הימים ובכך למעשה לא הטעתה את הועדה בכל פרט. בנוסף טוענת הנאשמת שגם אם הבניה המבוקשת חרגה מתוכנית המתאר ת/1, הרי שהועדה ידעה על כך ועל כן אין כל כזב בהצהרתה. לבסוף טוענת הנאשמת שהבקשות ת/6 ו-ת/8 לא הוגשו במטרה לקבלת היתר בניה אלא לצורך זירוז תוכנית מתאר אחרת שתחליף את התוכנית ת/1 ולא חשבה שיתקבל היתר בניה ללא אישור התוכנית החדשה. הצדדים טענו בהרחבה בשאלה, האם הוכחו יסודות העבירה המיוחסת הן העובדתי והן הנפשי. איני מוצא מקום לדון בכל טענה וטענה של הצדדים, אך אומר, כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשמת מסרה ביודעין ידיעה כוזבת לוועדה בפרט חשוב וזאת במטרה להשיג היתר בניה. הגשת הבקשות ת/6 ו-ת/8 ללא פירוט הסטיות המופיעות שם מתוכנית המתאר החלה במקום מהווים למעשה מסירת ידיעה כוזבת למוסד תכנוני ביודעין. איני יכול לקבל טענת ב"כ הנאשמת המלומדת לפיה, אין כל חובה בחוק שחייבה את הנאשמת לפרט את הסטיות. עיון בתוספת הראשונה, טופס 1 חלק ב, לתקנות בקשה להיתר בניה, מלמד בבירור כי כל עורך בקשה מחוייב לפרט בבקשה את כל הסטיות הקיימות מתוכנית החלה במקום אם יש כאלו. מכאן קיימת חובה בחוק המחייבת את עורך הבקשה לפרט את כל הסטיות מהתוכנית החלה במקום. הנאשמת לא פירטה את הסטיות הקיימות במקרה בו עסקינן, ובכך הפרה, למעשה, את הוראת תקנות בקשה להיתר בניה. יתרה מכך, עיון בתוספת הראשונה של התקנות הנ"ל מלמד כי כל בקשה להיתר כוללת טבלה המיועדת למילוי על ידי עורך הבקשה במידה וקיימות סטיות. ההצהרה כללה הודעה לפיה הבקשה תואמת כל התכוניות החלות במקום למעט סטיות שפורטו והכוונה היתה לסטיות שיפורטו בטבלה הנ"ל במידה והיו. במקרה דנן, סטיות רבות היו, הבניה חרגה בממדים עצומים מתוכנית המתאר אולם פירוט של סטיות - אין. העדר פירוט הסטיות שחרגו מתכנית המתאר מהווה מחדל חמור מצד הנאשמת ואי קיום הוראות חוק הופך את הבקשה שהוגשה על ידה לבקשה הכוללת ידיעה כוזבת או מטעה בפרט חשוב. אין כל חולק שידיעה זו נמסרה למוסד תכנון שכן הוועדה הינה מוסד תכנון. הבקשה כן הוגשה במטרה לקבל היתר. בחקירתה הראשית בעמ' 84 נשאלה הנאשמת מה היתה מטרת הגשת הבקשה ת/6, וכך השיבה הנאשמת בשורות 7-6: "בגלל שהתהליך של ההגשה ארוך,..., זו היתה דרישה של משרד התיירות ובמקביל דרשו שיתחיל תהליך של הכשר לכל המבנים במצפה הימים...". הנה כי כן, הנאשמת בעצמה מאשרת כי הגשת הבקשה היתה על מנת שיתחיל תהליך של הכשר לכל המבנים. תהליך הכשר שכזה הינו אך ורק דרך קבלת היתר בניה למבנים הבנויים ללא היתר. בנסיבות אלו, ברור לכל כי הבקשה ת/6 הוגשה במטרה לקבל היתר. בהמשך חקירתה הראשית, נשאלה הנאשמת פעם נוספת מה היתה מטרת הבקשה להיתר והיא ענתה בעמ' 87 שורות 21-20 בזה הלשון: "ת. להגיש תוכנית היתר לבדיקה מקדמית במקביל...". אין כל חולק כי הגשת הבקשה לבדיקה מקדמית הינה תחילת הדרך בהליך קבלת היתר ואין כל חולק כי במצב עניינים זה, הבקשה מוגשת למעשה על מנת שבסופו של ההליך כן יתקבל היתר בניה. בחקירתה הנגדית, בהקשר לשתי דוגמאות של בקשות להיתר שערכה הנאשמת בנסיבות אחרות, ניתן היה להבין בהחלט כי כוונת הנאשמת בבדיקה המקדמית, הינה לפתוח בהליך מול הועדה בכדי לקבל היתר בניה. בעמ' 95 לפרוטוקול, נשאלה הנאשמת אודות משמעות הבקשה המקדמית והיא אשרה כי כוונתה להגיש בקשה להיתר על מנת שתתקבל בועדה החלטה מקדמית שהינה החלטה לאשר בתנאים שניתנת בהליך של בקשה להיתר: " ש. אז מה שאת קוראת בדיקה מקדמית זה לאשר בתנאים ת. בהחלט. ש. זאת אומרת שזה החלטה לאשר בתנאים לפי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר) תנאיו ואגרות 1970 ת. נכון ש.זו החלטה בתנאים שניתנת בהליך לבקשה להיתר ת. וודאי, לא נותנת סתם הגשה לעיריה, נותנת לבדיקה מקדמית...". עמ' 95 לפרו' שורות 10-4. בהמשך מאשרת הנאשמת שההחלטה לאשר בתנאים ניתנת על מנת שעורך ומגיש הבקשה ימשיך בהליך על מנת לקבל היתר. "ש. מי נותן החלטה לאשר בתנאים ת. הועדה לתכנון, זה מסמך שאני מקבלת מעירית צפת מהועדה לתכנון כדי להמשיך בהליך על מנת לקבל היתר". עמ' 95 לפרו' שורות 18-17. הנה כי כן מודה, למעשה, הנאשמת כי עת הגישה את הבקשה ת/6 הדבר נעשה כבדיקה מקדמית לבקשה שלה על מנת שתתקבל החלטה של הועדה ל"אשר בתנאים" כדי שבסופו של דבר ימשיך ההליך ויתקבל היתר. כך למעשה מודה הנאשמת מפורשת כי הבקשה ת/6 הוגשה במטרה לקבל היתר בניה. דברים אלו יפים גם לגבי הבקשה ת/8. הנאשמת בעמ' 97 לפרוטוקול מאשרת פעם נוספת כי בקשה זו הוגשה על ידה כדי שוב לעבור בדיקה מקדמית בלבד. "ש. הגשת את ת/8 כדי להגיע לבדיקה המקדמית ת. כן...". שורות 32-31. והרי למדנו לעיל כי הליך בדיקה מקדמית זו מוביל בסופו של דבר לקבלת היתר דבר, שהיה ידוע היטב לנאשמת ובכך למעשה גם בקשה זו ת/8 הוגשה על ידי הנאשמת במטרה ברורה לקבל היתר בניה, היתר שבסופו של דבר התקבל ת/9. זאת ועוד, כיצד יכולה הנאשמת לטעון כי מטרת הבקשה ת/8 היתה לבדיקה מקדמית בלבד ולא במטרה לקבל היתר, שהרי היא ידעה היטב כי בגין הבקשה ת/6 התקבל היתר בניה ת/7 כאשר תוכנית המתאר החלה במקום עודנה ג/61 שלא מאפשרת את הבניה המבוקשת בת/8 ולא איפשרה את הבניה שהתבקשה בת/6 ושניתן לגביה היתר ת/7. "ש. ידעת שהבקשה של 2002 הסתיימה בהיתר ת. נכון..." עמ' 97 לפרו' שורות 23-22. ניתן היה אולי לקבל טענת הנאשמת כי הבקשה הראשונה ת/6, הוגשה לצורך בדיקה מקדמית בלבד וכדי לזרז אישור תוכנית חדשה שתחליף את התוכנית החלה במקום ת/1 ולא לצורך קבלת היתר. אולם לא ניתן בשום אופן לקבל טענה זו ביחס לבקשה השניה ת/8. הנאשמת כבר ידעה עובר להגשת ת/8 כי בגין הבקשה הראשונה שהוגשה לאותה מטרה, כטענתה, הסתיימה בהיתר ללא שאושרה כל תוכנית חדשה שתחליף את ת/1 והיתה בוודאי ערה לכך שהבקשה ת/8 תביא לקבלת היתר בסופו של יום, כך שמטרת הבקשה ת/8 מלכתחילה היתה במטרה לקבל היתר. אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי הנאשמת הגישה את הבקשות ת/6 ו-ת/8 במטרה לקבל היתר. לאור קביעתי זו לא מצאתי לנכון להתייחס לשאלת החלת הלכת הצפיות על העבירה המיוחסת. ב"כ הנאשמת טוענת כי אין במעשי הנאשמת משום הטעיה כלל מאחר והועדה היתה מודעת למצב התכנוני לאשורו של דבר. אין בידי לקבל טענה זו כלל ועיקר. סעיף 214 לחוק מציין במפורש כי "המוסר למוסד תכנון.... ידיעה, בידעו שהיא כוזבת...". עינינו רואות שאין נפקא מינה לשאלה אם המוסד התכנוני במקרה בו עסקינן - הועדה ידע אם לאו אודות הכזב שבידיעה. הידיעה שנמסרה על ידי הנאשמת כללה פרטים כוזבים והיה על הנאשמת להימנע מלמסור ידיעה כוזבת שכזו. ללא פירוט העובדה שהבקשה סוטה מתוכנית המתאר החלה במקום, בגוף הבקשה, אין כל חשיבות לידיעת המוסד התכנוני אודות סטיה זו. סטיות אלו היו צריכות לבוא לידי ביטוי בגוף הבקשות כדי שגם הציבור בכללותו ידע. לא בכדי בחר המחוקק לחייב כל עורך בקשה לפרט את הסטיות מתוכנית המתאר, אם יש כאלו, שכן בהעדר חובה שכזו יכולת הפיקוח של הועדה עצמה על הבקשות להיתרי בניה, היתה רופפת. זאת ועוד בהעדר פירוט שכזה, יקשה על הציבור בכלל, לרבות הועדות המחוזיות לתכנון ובניה, לפקח על הליך הנפקות היתרי בניה. לא די בכך שהמוסד התכנוני לרבות חברי הועדה ידעו כי הבקשה סוטה מתכנית המתאר שהינה למעשה החוק החל על המקרקעין במקום, נשוא הבקשה, אלא יש צורך שהציבור בכללותו ידע זאת. העלמת מידע זה מתוך הבקשה, חרף החובה בחוק לפרט את אותו מידע, מהווה למעשה מסירת ידיעה כוזבת בפרט חשוב. לא אחת, וכך סבורני קרה במקרה בו עסקינן, שיתפו פעולה המוסד התכנוני עם יזמים מקומיים וקידמו מיזמי בנייה שאינם מתיישבים עם הדין. מוסדות התכנון המחוזיים והארצי לרבות הציבור בכלל, יתקשו לפקח על מיזמי הבניה ולבלום את החריגות מתוכנית המתאר, אם המידע אודות החריגות יוותר בין הועדה המקומית לאדריכל והיזם. מידע כזה חייב לבוא לידי ביטוי בגוף הבקשה בכתב כדי שהציבור בכלל ידע אודות מידע זה. במקרה בו עסקינן, הנאשמת הסתפקה בעובדה שהועדה ידעה אודות הסטיות מבלי לציין את הסטיות בגוף הבקשה ובכך נמנע מהציבור מידע אודות סטיות אלו, מה שהביא לעובדה שיצאו מספר לא מבוטל של היתרי בניה בלתי חוקיים ללא כל הפרעה. רק לאחרונה התייחס בית המשפט העליון בע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ, לדינמיקה הבעייתית תלויות הקשר בין מוסדות תכנון מקומיים לבין יזמים מקומיים המבקשים לקדם את פיתוח השטח באיזור. בשולי הדברים, קשה להימנע מהעלאת ההערות הבאות: האשם המשותף של מעונה והוועדה המקומית, אשר הביא להענקת היתרי בנייה בלתי-חוקיים וביצוע פעולות בנייה על פיהם, מעלה על פני השטח שוב הפעם תופעה מטרידה המוכרת בתחום התכנון והבנייה, המצביעה על קיום דינמיקה בעייתית תלויית הקשר בין מוסדות תכנון מקומיים לבין יזמים במרחב המקומי, המבקשים לקדם את פיתוח השטח באזור. דינמיקה זו מובילה, לעיתים, לשיתוף פעולה של מוסדות תכנון עם יזמים מקומיים בקידום מיזמי בנייה שאינם מתיישבים עם הדין. לא אחת, אנו נתקלים בתופעה של מוסדות תכנון מקומיים הנכונים להגמיש את עמדותיהם ולהתפשר על דרישות החוק, כדי לקדם אינטרסים מקומיים ששני הצדדים מבקשים לקדם, כל אחד ממניעיו הוא. בשונה ממוסדות תכנון ברמה המחוזית והארצית, המורכבים מאנשי מקצוע ונציגי משרדי ממשלה שונים, הגורם הדומיננטי בוועדות התכנון והבנייה המקומיות הם חבריה הנבחרים של מועצת הרשות המקומית, שבידיהם סמכויות הניהול והשלטון ברשות המקומית. לגורם זה השלכה ישירה על דרכי פעולתה של הוועדה המקומית. מצד אחד, על שום הרכבה האנושי האמור, מכירה הוועדה המקומית מקרוב את צרכי המקום והאוכלוסיה החיה באזור בו היא פועלת; מאידך, מהיותה גוף שחבריו הם נבחרים פוליטיים, חשופה הוועדה המקומית ללחצים של בעלי אינטרסים מקומיים שונים, שגורמים נבחרים מעצם טיבם אינם אדישים להם. יתר על כן, ככלל, ועדה מקומית נעדרת ראייה תכנונית אזורית וכלל-ארצית רחבה, הנתונה למוסדות תכנון מחוזיים וארציים. הרכבם האישי ואופיים המקומי של גופי התכנון המקומיים היוו חלק מן הגורמים שהובילו לחלוקת הסמכויות ההיסטורית בחוק התכנון והבנייה בין מוסדות התכנון שעל פיה בידי גופי התכנון המקומיים הופקדו סמכויות מוגבלות, בעוד גורמי התכנון המחוזיים והארציים הוסמכו לאשר את תכניות המתאר והתכניות המפורטות, ולפקח על פעולות ועדות התכנון המקומיות. תפיסה בסיסית זו של חלוקת סמכויות לא נזנחה גם בשינויים החקיקתיים שנעשו בשנים האחרונות, אשר הרחיבו, אמנם, את היקף הסמכויות הנתונות כיום בידי מוסדות התכנון המקומיים, אך זאת תוך הפעלת ריסון רב והקפדה יתירה בברירת הסמכויות שהועברו לידיהם. זאת, מתוך מודעות לזהירות המיוחדת המתחייבת בהפעלת סמכויות מוסד התכנון המקומי בשטח שיפוטו, ומחשש לערעור האיזון העדין המתקיים לאורך שנים בין סמכויות הוועדות המקומיות והמחוזיות, המגולם במערכת התכנון הכוללת (בג"ץ 235/76 בנייני קדמת לוד (1973) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בלוד, פ"ד לא(1) 579, 584 (1976); ענין האחים אריאל, בעמ' 392; עע"מ 2528/02 ועדת ערר מחוזית - מחוז המרכז נ' פז חברת נפט בע"מ, פסקאות 24-28, 34-39 ( 18.6.2008) (להלן: ענין פז); ענין האחים עופר, בעמ' 380-382; ענין מרכז הספורט אזור, בעמ' 133-134, 140-141). החשש מפני הקשר הסימביוטי בין מוסד התכנון המקומי לבין גורמי היזמות והקבלנים ברשות המקומית, והשפעת הגומלין שיש לכך על דרכי יישום דיני התכנון והבנייה באזור לא חלף, והוא מתממש ונותן את אותותיו לא אחת במקרים פרטניים הפוקדים את בתי המשפט. כבר נאמר: 'גילויי גישה מקילה ביחס לדיני התכנון, הננקטים לא אחת על-ידי רשויות תכנון מקומיות, תוך שיתוף פעולה עם יזמים וקבלנים, ראויים לתגובה נחרצת של רשויות שלטון החוק. עליהן להילחם מלחמה חסרת פשרות בתופעות של ניגוד עניינים בתחומי הרשויות המקומיות ומוסדות התכנון המקומיים, לבל ייגרע אינטרס הציבור על חשבון אינטרסים כלכליים של יזמים פרטיים, המבקשים להפיק רווח פרטי מעקיפת החוק והתשתית התכנונית, שנועדו לשמר את זכויותיו של הכלל (השוו: עניין מרכז הספורט אזור, 142-141; ע"א 284/74 שותפות אחים אריאל נ' מדינת ישראל, פד"י כט(1) 390, 392; ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י לו(1) 337, 354; י' זמיר הסמכות המינהלית (כרך א, תשנ"ו), 378; ע"א 2902/97 אחים עופר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' גליקמן, פד"י נג(1) 369, 381; בג"צ 235/76 בנייני קדמת לוד (1973) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בלוד, פד"י לא(1) 579, 585; בג"צ 5848/99 פריצקי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים, פד"י נד(3) 5, 33-27; דנג"צ 3201/96 שר החקלאות נ' המועצה האזורית עמק לוד, פד"י נא(3) 661, 684-683; א' פורז "חוק התכנון והבניה -  תיקוני חקיקה בכנסת לזירוז הליכי התכנון", המשפט א (תשנ"ג) 249)' (ענין אי התכלת, פסקה 100).   ראוי, כי חשש זה, המתממש לנגד עינינו, יעמוד גם לנגד עיני גורמי החקיקה בבואם לקדם מהלכי חקיקה שנועדו להרחיב את סמכויות מוסדות התכנון המקומיים, ולהגדיל את כוחם בתחום דיני התכנון והבנייה". הינה כי כן, אין כל מקום לפטור את הנאשמת מאחריות בשל העובדה שהועדה ידעה אודות הכזב בהצהרה מאחר ולשון החוק אינה מאפשרת זאת. בנוסף תכלית החוק מחייבת מסירת מידע מדוייק ואמין לועדה ולציבור בכלל. אין כמובן כל חשיבות לטענת הנאשמת לפיה לא קראה את נוסח ההצהרה עליה חתמה. המדובר בהצהרה על פי חוק שחתמה עליה הנאשמת ובנסיבות אלו הנאשמת תישא בתוצאות החתימה. זאת ועוד, בגוף ההצהרה הבהיר המחוקק לכל חותם כי במידה והצהרתו אינה נכונה הרי היא תחשב "כמסירת ידיעה שהיא כוזבת או מטעה במפרט חשוב, כמשמעותה בסעיף 214 לחוק...". העובדה שהנאשמת לא קראה את נוסח ההצהרה בטרם חתמה על ההצהרה, אינה מועילה לנאשמת ואין לה אלא להלין על עצמה, בעניין זה. אשר על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי הנאשמת מסרה לועדה, שהינה מוסד תכנון, ידיעה ביודעה שהינה כוזבת או מטעה בפרט חשוב, בכך שלא פירטה בגוף הבקשה את הסטיות הרבות שהבניה במקום סוטה מתוכנית המתאר החלה במקום ת/1 וזאת במטרה לקבל היתר בניה. הגנה מן הצדק בפתח סיכומיה מעלה הנאשמת טענה כי עומדת לה הגנה מן הצדק. הנאשמת טוענת לאכיפה בררנית של המדינה בהעמתדה לדין. הנאשמת טוענת לאכיפה בררנית בשני היבטים עיקריים. בהיבט הראשון, נטען לאפליה ושרירות ביחס לאדריכלים אחרים. הנאשמת טוענת שאדריכלים רבים עשו מעשים דומים לאלו של הנאשמת ולא הועמדו לדין. בהיבט השני, נטען לאפליה ושרירות ביחס למתכננים ומהנדסים נוספים הקשורים למצפה הימים שעשו מעשים דומים לאלו המיוחסים לנאשמת והם לא הועמדו לדין. הנאשמת טוענת כי האדריכל דותן רייכרט, המהנדס איתן נעמן והמודד חאטר הייתם. המסקנה אליה הגעתי לעיל, והקביעה כי הנאשמת עברה עבירה בניגוד להוראות סעיף 214 לחוק, בכך שמסרה לועדה ידיעה ביודעה שהינה כוזבת או מטעה בפרט חשוב, שרירה וקיימת. הדיון בהגנה מן הצדק אינו סתור קביעה זו. הצורך לדון בהגנה מן הצדק, הוא לשם הושטת סעד לנאשמת והוא מתעורר למעשה רק בשל הקביעה בדבר האשם, שכן אלמלא כך הנאשמת לא היתה זקוקה לשום סעד. תחילה נדון במסגרת הנורמטיבית ולהתפתחות ההגנה מן הצדק. אחרי כן נבחן את שתי הטענות המרכזיות של הנאשמת בטענה של האכיפה הבררנית הן בהיבט הראשון הכללי והן בהיבט השני הספיציפי. המסגרת הנורמטיבית דוקטרינת ההגנה מן הצדק והמבחנים להחלתה זכו לדיון מפורט ומעמיק במספר פסקי דין. בעניין זה יפים דברים שנאמרו בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 2005(4), 2082, בעמ' 2088 בזה הלשון: "במובנה הנפוץ, דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת לבית-המשפט לבטל אישום, בשל כך שלא ניתן להבטיח לנאשם משפט הוגן, או שההעמדה לדין פוגעת בעקרונות הצדק..... ההצדקה המרכזית לשימוש בסמכות זו הנה הרצון להבטיח, כי רשויות החוק ינהגו באופן ראוי, כמתחייב ממעמדן כגוף שלטוני. היא נועדה לשמש בלם לפעילות אכיפה שלוחת-רסן, עיוורת לאינטרסים זולתה, המתכחשת לזכויות הנאשם ולערכים של שלטון-חוק. זוהי סמכות יוצאת דופן, וכך גם הנסיבות המצדיקות את הפעלתה. היא משלבת בתוכה מארג מורכב של ערכים מתחרים: קידום האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין של עברינים, בצד ההכרח להקפיד בזכויות הנאשם; הרצון להגיע לחקר האמת, אך לא בכל מחיר; הגנה על ביטחון הציבור, בצד החובה לשרש שימוש לרעה בכוח שלטוני. על בית-המשפט, הבוחן אם קמה לנאשם הגנה מן הצדק במקרה פלוני, ליתן דעתו לאיזון עדין ומורכב זה...." בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221, 352, [להלן:"הלכת יפת"] נוצרה לראשונה ההגנה מן הצדק שם נקבע כי  המבחן המרכזי להחלתה הוא מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות: "מבחן ה'התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות', היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם ... במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו. ברי כי טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשיגרה ובעניני דיומא סתם" (שם, 370).   בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פד"י נט(6) 776, 807 [להלן: "הלכת בורוביץ"] רוכך המבחן להחלתה של הגנה מן הצדק שנקבע בהלכת יפת. בנוסף, מוקד הבחינה הוסט מהתנהגות הרשות אל הסתכלות כוללת על נסיבות העניין. "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". בהלכת בורוביץ נקבע כי שאלת החלתה של ההגנה על מקרה נתון טעונה בחינה בת שלושה שלבים: "בשלב הראשון -על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת, במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני-על בית-המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון. כך, למשל, ככל שמעשה העבירה חמור יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבהעמדה לדין; וככל שמעשה הרשות שערורייתי יותר ופגיעתו בנאשם ובזכויותיו חמורה יותר, יגבר משקלו של האינטרס הציבורי שבשמירת זכויותיו של הנאשם ובריסון כוחה של הרשות. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב-האישום. בין היתר, עשוי בית-המשפט לקבוע, כי הפגיעה שנגרמה לנאשם, אף שאינה מצדיקה את ביטול כתב-האישום שהוגש נגדו, מצדיקה היא את ביטולם של אישומים ספציפיים, או תהא ראויה להישקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע. כן עשוי בית-המשפט לקבוע, כי תיקון הפגיעה יכול שייעשה במסגרת בירורו של המשפט, כגון בבירור שאלת קבילותה של ראיה שהושגה תוך שימוש באמצעים פסולים". כשנתיים לאחר שניתן פס"ד בורוביץ חוקק סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 (להלן:"החסד"פ"] שקלט למעשה את תורת ההגנה מן הצדק בחקיקה ונקבע כי ניתן להעלות טענה מקדמית לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". פסיקת בית המשפט שניתנה לאחר כניסת התיקון הנ"ל לספר החוקים המשיכה ליישם את המבחנים והשלבים שנקבעו בהלכת בורוביץ גם בישמה את סעיף 149(10) לחסד"פ. פן אחד של הגנה מן הצדק, הוא אכיפה חלקית או בררנית של החוק. במקרים מעין אלה יש משום פגיעה בתחושת הצדק, שעה שהרשויות אוכפים את החוק כנגד פלוני, אך לא כנגד אלמוני שעשה מעשה זהה או אף חמור יותר. אכיפה מעין זו נוגדת את עיקרון השוויון בפני החוק. יחד עם זאת לא כל אכיפה חלקית נכנסת לגדריה של הגנה מן הצדק. בבג"צ 6396/96 סימונה זקין ואח' נ' ראש עיריית באר שבע ואח', פ"ד נג(3) 289, 307; [להלן: "פרשת זקין"] הבחין בית המשפט בין "אכיפה חלקית" לבין "אכיפה בררנית", בקובעו כי "אכיפה חלקית" אינה בהכרח אכיפה פסולה כשלעומתה, "אכיפה בררנית" פסולה היא: "אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם. כך גם הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון, הסמכות לעצור אדם או הסמכות להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר" [ההדגשות אינן במקור]. לרשויות התביעה שיקול דעת סטטוטורי בסוגיית ההעמדה לדין, הפועל במתחם של סבירות, בכפוף למדיניות אכיפה הרלבנטית להוראות החוק הנאכף. לעיתים ההחלטה להעמיד רק את פלוני לדין, בעניין מסוים מבין כלל המעורבים באותו עניין, נופלת לגדר המקרים בהם יש משום אכיפה סלקטיבית, אם כי אכיפה זו היא בגדר אכיפה חלקית סבירה בנסיבות הענין, מותרת ולא אסורה, ואינה נופלת לגדר תחולתה של ההגנה מן הצדק. בעניין זה יפים דברים שנאמרו ברע"פ 1252/06 שמואל טחן נ' מדינת ישראל מפי כבוד השופט א' לוי בזה הלשון: "יש כידוע להבחין בין אכיפה בררנית, שיסודה בטעמים מפלים ועל כן היא פסולה, לבין אכיפה חלקית המבוססת על נימוק עניני (בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289, 304)" בית משפט אינו יכול להעביר תחת שבט ביקורתו את מכלול החלטות המאשימה להגשת כתבי אישום. על בית המשפט להניח כחזקה כי המאשימה שוקלת כל מקרה לגופו וכי רובן ככולן של ההחלטות מעוגנות בחומר הראיות שהצטבר במקרה הספציפי ובעקרונות שהותוו בעניין ההעמדה לדין. בית המשפט אינו בוחן אם במקרים אחרים נאכף הדין כהלכה, אלא האם במקרה הספיציפי נאכף הדין ללא הפליה אל מול מקרים דומים או חמורים יותר. זיכוי נאשם או ביטול כתב אישום בשל אכיפה סלקטיבית עשוי להתרחש מקום שהרשות, במסגרת ההחלטה להעמיד אך את הנאשם לדין, הפרה את חובות האמון וההגינות המוטלות עליה ופגעה באינטרסים הלגיטימיים של הנאשם במידה העולה על האינטרס הציבורי הסביר והרצוי בהעמדה לדין, בעבירה המיוחסת. כפי שנקבע לא אחת, סבירותה של אכיפה סלקטיבית יוכרע באמות מידה של מבחני עיקרון השוויון. בבג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה (פ"ד מד(2) 485), קבע בהקשר זה הנשיא (דאז), כב' השופט א' ברק, כלהלן: "בהפעילו את שיקול-דעתו, חייב תובע לפעול מתוך שוויון וללא הפליה. ... הפעלה ראויה של ההליך הפלילי מבוססת על אמון הציבור ברשויות התביעה ועל אמונה כי הן מקבלות החלטותיהן מתוך שוויון. הגשת אישומים בדרך מפלה פוגעת באמון הציבור ברשויות התביעה. פגיעה זו קשה היא למשטר הדמוקרטי". לעניין נפקות הפגיעה נקבע בפרשת זקין בהמשך, כי: "טענה של אכיפה בררנית היא טענה של פגיעה בשוויון. כל רשות מינהלית חייבת לנהוג בשוויון. כך גם תובע במשפט פלילי... מכאן, כפי שמקובל לגבי טענה של פגיעה בשוויון, אם לכאורה יש יסוד בראיות לטענה של אכיפה בררנית, מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המינהלית. כתוצאה עובר הנטל אל הרשות המינהלית להראות כי האכיפה, אף שהיא נראית בררנית, בפועל היא מתבססת על שיקולים ענייניים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטת הרשות. אם הרשות אינה מרימה נטל זה, עשוי בית-המשפט לפסול את ההחלטה בגין שיקול זר או בגין פגם אחר שנתגלה בה, או לתת סעד אחר כנגד הפגיעה בשוויון" (שם, עמ' 308). תקיפת החלטת הרשות להעמיד לדין, והוכחת טענת האפליה מלאכה קשה היא, בפרשת זקין נקבע בהקשר זה בזה הלשון: "אכן, רשות מינהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מינהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן הוא מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת" (שם, עמ' )307. נוסף על האמור, לא בכל מקרה מהווה אכיפה בררנית, ככל שזו מוכחת, עילה לאשר המשך פעילות בלתי חוקית. הכלל הוא שאת החוק יש לאכוף. אם לא נעשה הדבר בשוויוניות כי אז יש להורות לרשויות לאכוף את החוק על מי שלא ננקטו פעילות בעניינו ואין מקום להכשיר, רק מטעם זה, פטור מפעילות שלא כחוק. בעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"פ 37/07 משה פרג נ' מדינת ישראל תק-על 2008(1): "הכלל הוא שכל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מהמעורבים בפרשה פלונית נבעה מתוך שרירות או מתוך שיקולים פסולים, אין באכיפה חלקית כזו אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית בין בדרך של הוראה להעמיד לדין את יתר המעורבים ובין בדרך של השוואת מצבם של אלה שהועמדו לדין לאלה שלא הועמדו לדין" מן הכלל אל הפרט הנאשמת טוענת כי הופלתה לרעה בשני מישורים. במישור הראשון טענה הנאשמת כי היא הופלתה לרעה אל מול כלל האדריכלים שכן לטענתה זהו מקרה אחד ויחיד, ראשון מסוגו, בו הוגש כתב אישום נגד נאשם מכוח תפקידו כאדריכל. במישור השני הצביעה הנאשמת בסיכומיה על אחרים שביצעו את אותה עבירה בעניין מצפה הימים ולא הועמדו לדין. הפלית הנאשמת מול כלל האדריכלים דעת הנאשמת היא, כי זהו מקרה ראשון בו הוגש כתב אישום נגד אדריכל, מכוח תפקידו כמגיש בקשות להיתרי בניה, בגין עבירה בניגוד להוראות סעיף 214 לחוק, כשלטעמה המטרה מאחורי העמדת הנאשמת לדין היא להוות דוגמא המבהירה לכל האדריכלים והמהנדסים בארץ כי הוראות סעיף 214 לחוק אינם בבחינת אות מתה. טענה זו של הנאשמת לא הוכחה במישור העובדתי. לא הובאו ראיות כלשהן המלמדות כי היו בעבר אדריכלים שביצעו עבירה דומה לזו המיוחסת לנאשמת ולא הועמדו לדין. באת כוח הנאשמת הסתפקה בטענה כי לא נמצאו פסקי דין המלמדים על הגשת כתבי אישום נגד אדריכלים בעבירה דומה. אין בכך די, מי שמעלה נגד הרשות טענה של חוסר שוויון עליו הנטל להפריך את החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המנהלית להעמיד לדין. הנאשמת לא הניחה כל יסוד לטענת אפליה וחוסר שוויון אל מול אדריכלים אחרים. לא הוכח ברמה הנדרשת כי היו אדריכלים אחרים שביצעו עבירה דומה ולא הועמדו לדין, משכך חזקת החוקיות לא התערערה והנאשמת לא הצליחה להעביר את הנטל אל רשויות התביעה על מנת להראות שלא היתה במקרה זה אכיפה בררנית אל מול יתר האדריכלים בארץ. הפלית הנאשמת מול מעורבים נוספים בפרויקט מצפה הימים טוענת הנאשמת, כי הגשת כתב האישום נגדה בגין הודעה כוזבת או מטעה בפרט חשוב מהווה אקט מינהלי של אכיפה בררנית המפלה אותה באופן מובהק בהשוואה לאחרים, חאטר, רייכרט, ונעמן שמעמדם דומה או אף חמור מזה של הנאשמת, שבעניינם נמנעה המאשימה מהגשת כתבי אישום. לפיכך, כך טענה הסנגורית, הגשת כתב האישום נגד הנאשמת, ועצם ניהול ההליך הפלילי נגדה, עומדים "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית", ומצדיקים את זיכויה של הנאשמת. המאשימה כאמור סבורה, כי אין בטענת האכיפה הבררנית כל ממש. לטענתה בכל אחד מהמקרים עליהם הצביעה הנאשמת נעשתה האבחנה על רקע שיקולים ענייניים שנשקלו. המודד חאטר הייתם : הנאשמת טוענת כי המאשימה בחרה להעמידה לדין בגין מחדלים של המודד כשהלה לא הועמד לדין. בנוסף טוענת הנאשמת כי המודד חאטר בהיותו מתכנן השלד לא הועמד לדין על אף כי חתם על הצהרה דומה לזו שנחתמה על ידה ובה הצהיר כי הבניה נעשתה בהתאם לתוכנית, שעה שהן לא, ומשכך נהגה המאשימה כלפיה באפליה פסולה. אין בידי לקבל טענת הנאשמת. תפקידו של חאטר כמודד הסתכם בהכנת מפת מדידה מצבית, שהוזמנה על ידי היזם סמי חזן ושנמסרה לנאשמת לצורך עריכת הבקשות להיתר נשוא האישום. משהחסיר המודד חאטר את רישום ייעוד הקרקע, היה על הנאשמת להשלים מלאכה זו, טרם הגשת בקשותיה לוודעה ולמצער לחייבו להשלים. משלא עשתה כן אין לה להלין אלא על עצמה. אין מקום לדרוש ממודד להיות אחראי לכשלים של הנאשמת. הנאשמת שהינה עורכת בקשה מוטלת עליה כל האחריות המקצועית שהבקשה תהיה ערוכה בהתאם לכל התוכניות. אין בכך כדי להכשיל את הנאשמת בתפקידה. הנאשמת יכלה לפעול לפי תקנות בקשה להיתר בניה ובהתאם לתקנה 1 א לתקנות היתה יכולה להגיש את תוכנית המדידה שערך המודד לוועדה ולחייב את מהנדס הועדה לפעול באמצעות סעיף קטן (ב) ולסמן על תוכנית המדידה "בקו אדום את קווי הבנין וקווי הרוחב, יפרט בה או יצרף לה בכתב, את התנאים והמגבלות החלים על הנכס לפי כל תכנית...." לו נהגה כך הנאשמת הייתה מגלה את מחדלי המודד ומורה על תיקונם ומשלא עשתה כן התרשלה הנאשמת בתפקידה ואין לה להלין אלא עצמה. באשר לתפקידו של חאטר כמתכנן השלד, הרי עיון בהצהרה עליה חתום בגוף הבקשה להיתר, מלמד אותנו כי הצהרה זו שונה מההצהרה עליה חתומה הנאשמת, שכן אינה כוללת את החלק האחרון שנוסחו כדלקמן: ".... אני עורך הבקשה הראשי אחראי לכך שהבקשה על נספחיה נערכה לפי מיטב הידיעה המקצועית ובהתאם לכל חיקוק החל על הבנין או העבודה המוצעת, שכל הנתונים שנמסרו על ידי בבקשה זו נכונים ושהתכנון המוצע תואם את כל התכניות, פרט לסטיות שפורטו לעיל". מכאן, ובהיעדר החלק הנ"ל של הצהרה, אין לקבל את טענת הנאשמת כי מעמדם דומה. עורך הבקשה ובמקרה זה הנאשמת, מצהירה במפורש כי הבקשה על כל נספחיה ערוכה בהתאם לתוכניות המתאר החלות במקום מה שמודד ומתכנן שלד אינם מצהירים. אין זה תפקידם ואין זו חובתם. ההשוואה במקרה זה בינם אינה מן העניין. על כן אין מקום לקביעה כי המדינה נהגה עם הנאשמת בחוסר שיווין אל מול המודד. המהנדס איתן נעמן, הנאשמת טוענת כי המהנדס נעמן בהיותו מהנדס אחראי שלד לא הועמד לדין בגין עבירה בניגוד להוראות סעיף 214 לחוק תחת זאת הוא הועמד לדין בגין עבירה בניגוד להוראות סעיף 48(א)(ב) לחוק. באשר לתפקידו כמהנדס שלד, הוא חתם על הצהרה שונה מזו שנחתמה על ידי הנאשמת. כפי שקבעתי בעניינו של חאטר, אין מקום להשוות את שתי ההצהרות ואת מעמדה של הנאשמת לזה של נעמן. משכך אין גם מקום לקביעה כי המדינה נהגה כלפיה בחוסר שוויון אל מול נעמן. המהנדס דותן רייכרט, הנאשמת טוענת כי רייכרט ביצע אותן פעולות שביצעה הנאשמת, חתם על בקשות לקבלת היתר בניה ממש כפי שחתמה הנאשמת ועל אותן הצהרות אך הוא לא הועמד לדין. עיון בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט, כמו גם דברי העד על דוכן העדים, מלמד כי מעמדו היה זהה לזה של הנאשמת ולטעמי אף חמור יותר. הוא חתם על בקשה דומה לקבלת היתר בניה, המתייחסת לאותן מקרקעין מבלי שציין בה את מספר תוכנית המתאר החלה עליה, הוא חתם על הצהרה דומה, ואף רשם כי שטח המקרקעין הינו 25,410 מ"ר כשהוא מסתמך, בדומה לנאשמת, על אותה מפת מדידה שערך חאטר. רייכרט העיד בפני בשורות 29 עמוד 105 עד שורה 1 עמוד 106, בזה הלשון: "ש. מי היה המודד שערך את המפה המצבית? ת. הייתם חאטר. ש. כמה מ"ר אמר שהשטח של המגרש? ת. 25,410 ש. מדוע רשמת בגודל המגרש 25,410 מ"ר בעמ' הראשון של הגרמושקה? ת. כי זה מה שמודד כתבת" יתרה מכך, עיון בחומר הראיות שהוגש לבית המשפט, ואף מעדותו בפניי עולה כי הבקשה להיתר הוגשה על ידו בחודש מאי 2006 (ראה נ/13 עמ' 2+1). מר רייכרט נכח בישיבת ועדת המשנה מיום 15/1/2007 (ת/17), אשר החליטה בסופו של יום לבטל את ההיתרים ג' ו-ד' (ת/17). מכאן למד אני שהוא ידע כי המצב הקיים בשטח נשוא ההיתרים, הן שהוגשו על ידי הנאשמת והן שהוגש על ידו אינם תואמים את תוכנית המתאר החלה. חרף זאת מר רייכרט לא מצא לנכון לפעול, לא התריע על ליקויים בבקשתו, לא ביקש לתקנה ואף לא חזר בו ממנה. לא זו אף זו, גם לאחר חקירתו בוועדה (נ/13) ביום 18/2/2007, וטרם קבלת ההיתר ביום 1/4/2007, לא מצא מר רייכרט לנכון להתריע על ליקויים בבקשתו או לחזור בו מבקשתו לקבלת היתר. מר רייכרט בחר לעשות כן, רק ביום 11/4/2007 זאת לאחר מתן ההיתר ביום 1/4/2007, היתר ה'. כפי שציינתי כבר לעיל, בהלכת בורוביץ אוזכרו שלושת שלבי בחינת שאלת החלתה של הגנה מן הצדק על מקרה נתון. בשלב ראשון, נדרש בית המשפט לזהות אם נפל פגם בפעולות המאשימה, הרשות. בענייננו נשאלת השאלה האם לא נפל פגם בהחלטת המאשימה להעמיד את הנאשמת לדין מבלי להעמיד גם את רייכרט לדין. בסיכומיה טענה המשיבה, כי רייכרט לא הועמד לדין, וכי ההחלטה בעניינו של רייכרט התקבלה לאחר הפעלת שיקול הדעת, שנמצא במתחם הסבירות, מבלי שלווה לדבר כל מניע זר או פסול, זאת לאחר שלא עלה בידי המאשימה לאתר את הבקשה להיתר (גרמושקא) שהוגשה על ידו. אין בידי לקבל טענה זו, על המאשימה היה לעשות כל המאמצים לאיתור אותה גרמושקא. המאשימה לא הוכיחה בפני בית המשפט כי מאמצים כאלו נעשו, אם בכלל. יתרה מכך בחקירתו בוועדה מסר רייכרט מיוזמתו, העתק מהבקשה להיתר (נ/14) ואף ציין כי זוהי "הבקשה להיתר האחרונה והמתוקנת שהועברה לוועדה לתוספת קומה בבניין D". המאשימה לא מצאה לנכון לתפוס מסמך זה והסתפקה בצילום המסמך, המאשימה גם לא הוכיחה בפני בית המשפט כי פנתה למשרדיו של רייכרט וביקשה לקבל לידה העתק מהגרמושקה שהוגשה על ידו לוועדה. יתרה מכך בחקירתו הנגדית נשאל העד אם ברשותו העתק מהגרמושקה והוא השיב בעמוד 107 לפרוטוקול שורות 23-24: "ש. אתה יכול להציג אותה כי אנחנו לא מצאנו? ת. אני אחפש במשרד.". עולה, איפוא, כי המאשימה לא פעלה במתחם הסבירות כטענתה לאיתור הגרמושקה המתבקשת. עיון בנ/14 מלמד כי המהנדס רייכרט חתם על הצהרה דומה לזו עליה חתמה הנאשמת. יתרה מכך, רייכרט חתם על ההצהרה אף מבלי שציין בבקשה להיתר את מספר התוכנית החלה על הבניה/המקרקעין נשוא הבקשה להיתר, מעשה שלדעתי אף חמור ממעשיה של הנאשמת. בעדותו בפניי נשאל רייכרט מדוע לא רשם את מספר התוכנית והשיב בעמוד 106 לפרוטוקול שורות 2-6, בזה הלשון: "ש. לא כתבת בתיאור הנכס מספר תוכנית מפורטת החלה במקום, למה? ת. אני תמיד שולח ריק והועדה היא זו שממלאה את המפרט. ש. למה אתה עושה זאת בצורה כזו ת. לא רוצה לטעות. דברים משתנים, תוכניות מפורטות משתנות,, המידע שלי שאוף מהאינטרנט מאתר המנהל וזה לא תמיד מדוייק" כאן המקום לציין כי עובדה זו עומדת בסתירה לאמור בסעיף 4 למכתבו ת/21 שנשלח לועדה. שם ציין מר רייכרט כי פירט בגרמושקה בבקשה להקלה לשימוש חורג כי הבקשה מוגשת לפי תוכנית מתאר חדשה שטרם אושרה. עיינתי בנ/14 בבקשה להקלה או שימוש חורג ומצאתי כי טבלה זו ריקה ואין בה את הפירוט הנטען בסעיף 4 לת/21 והרי נ/14 הינה "הבקשה להיתר האחרונה והמתוקנת שהועברו לועדה"! לא כך טען מר רייכרט! הדבר אומר דרשני. הדבר אף מלמד כי התנהגותו של מר רייכרט היתה אף חמורה יותר מזו של הנאשמת. זאת ועוד, מר רייכרט לא פירט את הסטיות של הבקשה מתוכנית המתאר וטבלה זו נשארה ריקה כפי שניתן להיווכח מנ/14, בדומה למעשיה של הנאשמת. היתכן כי אדם המגיש בקשה להיתר דומה לזו שהוגשה על ידי הנאשמת בנוגע לאותן מקרקעין, ואינו מפרט בבקשתו את הסטיות כמתבקש מנוסח הבקשה, בדומה למחדלה של המבקשת, ואף אינו מציין את מספר תוכנית המתאר החלה על הבקשה, מקום שהיה עליו לעשות כן, לא יועמד לדין רק משום שהגרמושקה לא נמצאה? בכך לדעתי יש משום פגם של ממש, רשלנות זו מצד הועדה, פגעה באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. לאחר שזיהיתי את הפגם שנפל בהליך שננקט בעניינה של הנאשמת, אבחן האם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגם יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בהלכת בורוביץ, נקבע כי בשלב שני, קרי לאחר זיהוי הפגם על בית המשפט לערוך את האיזון הראוי בין שלל האינטרסים, האינטרס הציבורי במיצוי הדין לבין האינטרס הפרטי של הנאשמת ועוצמת הפגיעה בה עקב כתב האישום, שהוגש נגדה, סוג העבירה בה מדובר, הראיות אשר הונחו בפני בית המשפט, ועובדת מעורבותם של אחרים בעניין, שנגדם לא הוגש כתב אישום. האינטרס הציבורי באכיפה אל מול האינטרס הפרטי של הנאשמת: המקרה שבפני הינו מקרה חמור, העדויות שנשמעו, בעיקר מפי הנאשמת ומפי רייכרט, כמו גם הבקשות להיתר למיניהם שהוגשו חשפו בפני נוהג פסול של האדריכלים, שלעיתים נוגד את הוראות החוק. הן הנאשמת והן רייכרט התעלמו מהוראות החוק והתקנות, והותירו חלקים רבים בבקשה להיתר ריקים, השניים לא רשמו בבקשותיהם את הסטיות הקיימות במקרקעין ערב הגשת הבקשה, ואף לעיתים אלה שמולאו כללו פרטים לא נכונים, דוגמת שטח המגרש. אומנם האמור מגבש אינטרס ציבורי כבד משקל באכיפת הדין הן כנגד הנאשמת והן כנגד רייכרט, אך יחד עם זאת אין להתעלם מכך כי הנאשמת ורייכרט פעלו כידו הארוכה של סמי חזן, הם היו כפופים לו, ולא היה להם אינטרס משל עצמם בהשגת היתרי הבניה, מלבד ריצוי מייפה כוחם, סמי חזן. בעמוד 84 לפרוקטול מיום 30/5/2010 הבהירה הנאשמת כי ההתנהלות מול העיריה היתה במישרין אל מול סמי, וכי המידע זרם אליה אך ורק דרכו. יתרה מכך, הנאשמת אף הצביעה על מקרה בו נדרשה "לא להתפרץ ולא להביע דעה", במהלך ישיבה עם מהנדס העיר בה נכחה היא וסמי חזן: " ש. ספרי לנו על הפגישה עם מהנדס העיר בשנת 2001 ת. זו היתה ההשתתפות היחידה שלי , היזם דרש בתוקף שכל ההתנהלות מול עירית צפת יערך דרכו ולא דרכי, כלומר כל המסמכים, המידע זרמו למצפה הימים ואני קיבלתי העתקים מסמי חזן ונדרשתי להתייחס מול סמי חזן לדרישות של הועדה. הוזמנו לפגישה בשנת 2001 על ידי מהנדס העיר, ונאמר לי על ידי סמי שלא אגיד מילה , לא יודעת למה, ורק אם ישאל אותי על בעיות טכניות שקשורות לשרטוט ואם הוא צריך עזרה ישאל אותי, אך ביקש ממני לא להתפרץ ולא להביע דיעה...." על כך העיד גם רייכרט בעמוד 106 שורות 31-32: ..."אני רוצה לציין שאני לא קיבלתי את ההיתר נ/16 באופן ישיר, כך היה לגבי כל המכתבים שהיו נשלחים למצפה הימים ומשם היה מגיע אלי דברים...." ובעמוד 109 שורות 3-5 : "...בכל התהליך של עבודה מול מצפה הימים לא קיבלתי מהועדה לתכנון שום מכתב באופן ישיר אף פעם, כל המכתבים הועברו למצפה הימים, מה שהם העבירו לי העבירו, מה שלא לא. אני יכול לבדוק מה קיבלתי. בתיקים אחרים אני כן מקבל..." אומנם, הוגש כתב אישום נגד סמי חזן, אך אין בכך כדי לרפא את הפגם עליו עמדתי לעיל שעה שהוכח כי הן הנאשמת והן רייכרט פעלו באותו כובע והיו ידו הארוכה של סמי. אין להתעלם מהועבדה כי אין המדובר בים של בקשות שכללו מידע מטעה, אם כי רק בשתי בקשות להיתר בודדות והמתייחסות לאותן המקרקעין. הן הנאשמת והן רייכרט הגישו בקשות להיתר די דומות עבור סמי חזן, שאף כללו את אותן הטעויות, ללא שהיה למי מהם אינטרס אישי בקבלת היתרי הבניה, יחד עם זאת מי שהועמדה לדין היתה אך ורק הנאשמת. נוכח כל האמור נחלש האינטרס הציבורי שבהעמדת הנאשמת לדין. מידת הפגיעה בנאשמת: אין מחלוקת כי העמדת הנאשמת לדין יש בה משום פגיעה בנאשמת. הנאשמת טענה בפני כי היא לא יכלה לצפות את העמדתה לדין. לטענת הנאשמת חלק מהחריגות עליהן הצביעה המאשימה בכתב האישום ושחלקן אף קיבלו ביטוי בבקשות להיתר שהוגשו על ידה, היו קיימות זמן רב לפני כניסתה לתמונה ולתפקיד, כאשר הועדה ידעה, לאורך כל התקופה על החריגה הקיימת במבנים ובמקרקעין נשוא ההיתר, ולא הזהירה ולא פעלה להפסקת הבניה החורגת. נהפוך הוא הדבר, לטענת הנאשמת הועדה יצרה מצג שהליקויים יבואו על תיקונם עם פרסום תוכנית המתאר החדשה, ומשכך הסתמכה הנאשמת בבקשות אותן הגישה, וכך גם רייכרט, על תוכנית המתאר העתידית המובטחת. בכל האמור יש כדי להעצים במידה ניכרת את הפגיעה בנאשמת כתוצאה מנקיטת ההליך הפלילי נגדה. מדובר בנאשמת אשר אומנם פעלה ביודעין עת הגישה בקשות להיתר שכללו מידע כוזב ומטעה אך יחד עם זאת המטרה הניצבת לנגד עיניה היתה הצבעה על המצב הקיים והכשרתו וכן הכשרת הבניה החדשה המוצעת בהתאם לתוכנית המתאר החדשה שתוכשר, על אף כי זו חרגה מתוכנית המתאר הקיימת במעמד הגשת הבקשה. על כך אף העידה הנאשמת בעמוד 85 שורות 20- 24: "ת. כשהגעתי לעירייה וביקשתי מידע תכנוני, אמרה לי, גב' הולצר, שאף אחד לא יודע בעירית צפת מה באמת קורה במצפה הימים, היא רק יכולה לדווח לי כי נבנה; 7,000 מ"ר כתוכנית ג-61 מותרים 2,250 מ"ר. אמרה לי כי היא יודעת שמכינים תוכנית תב"ע חדשה אך התוכנית ג-61 זו התוכנית שמתקיימת במקום. אמרתי לנינה שהכונה שלי להראות את הקיים וכל המוצע אחת ולתמיד כדי שעירית צפת תדע מה קורה באמת במצפה הימים". ער אני לעובדה כי המדובר בעבירה של הצהרה כוזבת, אך יש גם לזכור כי אין המדובר בעבירה שפגעה בגוף או בנפש או בעבירה שהסבה נזק חמור ובלתי הפיך לאדם כלשהו. לאחר שזיהיתי את הפגם שנפל בהליך שננקט בעניינה של הנאשמת, עובדת מעורבותם של אחרים בעניין, שנגדם לא הוגש כתב אישום, ולאחר שערכתי את האיזון הראוי בין שלל האינטרסים, האינטרס הפרטי של הנאשמת ועוצמת הפגיעה בה עקב כתב האישום, שהוגש נגדה לבין האינטרס הציבורי במיצוי הדין, סוג העבירה בה מדובר, הראיות אשר הונחו בפני בית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה כי הגשת כתב האישום כנגד הנאשמת עומדת בסתירה מהותית לעקרונות הצדק, ההגינות המשפטית, השוויון בפני החוק ולאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה. אין ללמוד מקביעה זו כי המאשימה פעלה בעניין זה בחוסר תום לב. אין גם לגזור מכך מסקנה לפיה המאשימה חרגה ממתחם הסבירות בהעמידה את הנאשמת לדין. כל אשר קבעתי שכלל הנסיבות מלמדות שעצם הגשת כתב האישום נגד הנאשמת בלבד במקרה זה יש בו משום פגיעה מהותית בהגינות ובצדק. כעת מצווה אני לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגם באמצעים מתונים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום וזיכויה של הנאשמת, השלב השלישי. בהלכת בורוביץ קבע בית המשפט כי אחד האמצעים שיש בו כדי לרפא את הפגם, הוא ביטול חלק מכתב האישום. אמצעי זה אינו ישים בענייננו, שכן כתב האישום מיחס לנאשמת עבירה בניגוד להוראות סעיף 214 לחוק בשני מקרים בגין אותה פרשיה כך שפיצול כתב האישום אינו מעשי ואינו ישים. לא זו אף זו, הפגם המעמיד לנאשמת את ההגנה מן הצדק לא מתייחס לחלק מכתב האישום אלא הוא קשור לעצם הגשת כתב האישום, כך שאין במחיקת חלק מכתב האישום כדי לרפא את הפגם. שקלתי אם ניתן לרפא את הפגם בעת גזירת הדין והגעתי למסקנה שאפשרות זו אינה צודקת ואף אינה הוגנת כלפי הנאשמת. הנאשמת שילמה מחיר אישי כבד בגין ההליכים שהתנהלו נגדה ויש להניח כי הקביעות שנקבעו בהכרעת הדין ילוו אותה גם ללא הרשעתה. הודעתה הראשונה של הנאשמת ת/4, ניתנה עוד ביום 15.2.07, דבר המלמד כי ההליכים בפרשה זו נמשכים למעלה מ-4 שנים ומרחפים כעננה מעל לראשה. פרשה זו מטילה על חייה צל כבד. אשר על כן הגעתי למסקנה שהרשעת הנאשמת בעבירה המיוחסת תוך התחשבות בשיקולי הצדק בעת גזירת הדין, אין בה מענה מספיק לדרישות הצדק. הפתרון המידתי והסביר הינו ביטול כתב האישום כנגד הנאשמת. בשולי הדברים יש להעיר כי העדויות שנשמעו והמסמכים שהוגשו חשפו בפני תמונה מדאיגה אודות התנהגותם של עורכי הבקשות להיתר, האדריכלים, שלעיתים נוגדת את הוראות החוק. ראוי כי אדריכל ידע שהוא נושא באחריות לכל פרט המופיע בבקשה להיתר וכי על הבקשה להיות ערוכה על פי חוק ובהתאם לכל חוק ודין לרבות תוכנית מתאר החלה במקום. ראוי כי אדריכל יבדוק בטרם תוגש על ידו בקשה את כל התוכניות החלות במקום ואף יחייב את מיפה כוחו לנהוג לפי תקנה 1 א' לתקנות בקשה להיתר בניה בכך שראשית תוגש תוכנית מודד ותסומן, יקבעו התוכניות החלות במקום, ורק אז יוגשו תוכניות בהתאם לדין. יפים הדברים שנקבעו בע"פ 4603/90 אדירים ואח' נגד מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 529 בעמוד 534 לפיהם: "...הכנת תכניות בנייה והגשתן לוועדה המקומית לקבלת היתר בנייה הן, פעולות ייחודיות לאדריכל. לא בכדי מחייבים את האדריכל העורך בקשה להיתר בנייה על-פי תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל- 1970(להלן - תקנות התכנון), להצהיר, כי הוא ערך את הבקשה, על נספחיה. עריכת הבקשה להיתר והגשתה היא נקודה קריטית. היא המפתח הפותח את השער בפני התחלת הבנייה והמשכה. מי שבידו מפתח זה נושא באחריות להשתמש בו באופן חוקי. ובדומה להצהרה האמורה לעיל, הדרושה למתן ההיתר, מחייבים את האדריכל מראש, בעת הגשת הבקשה להיתר וכחלק ממנה, לחתום בבוא העת גם על טופס בקשה לתעודת גמר לפי תקנה 21(ב) לתקנות התכנון, בקשה שבה כלולה הצהרה כי הבניין נבנה בהתאם למיפרט ולנספחים שנחתמו והוגשו על-ידו ואושרו על-ידי הועדה המקומית. כך, גם פתיחת הדרך - שלב הכנת התכניות והגשת הבקשה להיתר בנייה - וגם נעילתה - שלב הגשת הבקשה לתעודת גמר על-ידי עורך הבקשה להיתר - הן פעולות ייחודיות לאדריכל. בידיו השליטה אם תבוצע הבנייה כדין או בעבירה". ראוי כי אדריכל לא יהיה שותף לקידום יוזמות בניה הנוגדות תוכנית מתאר אף אם היוזמה משותפת בין היזם לוועדת התכנון ובכך לצמצם תופעות אלו עד ממש. סוף דבר אשר על כן, הנני מקבל את טענת ההגנה מן הצדק ומורה על זיכוי הנאשמת. ניתנה והודעה היום י"א אדר ב תשע"א, 17/03/2011 במעמד הנוכחים. חנא סבאג, סגן נשיא אכיפה בררנית