תאונה בדרך לבילוי - פיצוי מביטוח לאומי

תאונה בדרך לבילוי 1. עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע (יליד 6/7/77), לטענתו, בתאונה מיום 25/11/06 עת היה בדרכו למועדון בשם B-SIDE (להלן "המועדון") המנוהל על ידי הנתבעים מס' 3 ו-4 והנמצא על מקרקעין המוחזקים על ידי הנתבעת מס' 1, קיבוץ בית אורן (להלן "הקיבוץ" ו-התאונה", בהתאמה). 2. שלוש סוגיות טעונות הכרעה: האחת, נסיבות האירוע; השנייה, האם נסיבות אלה מקימות אחריות של הנתבעים כלפי התובע; והשלישית, נזקו של התובע. נדון להלן בכל סוגיה וסוגיה. נסיבות התאונה 3. התובע תיאר את התאונה במועדים שונים באורח עקבי. 3.1 בתעודת חדר מיון מהמרכז הרפואי רמב"ם מיום 25/11/06 שעה 05:25 (ליל התאונה) נכתב: "... נפל בכניסה למועדון" (ראה: נספח ב' לתצהיר התובע - הוצג וסומן ת/2). לא נעלם מעיני כי בתעודה נכתב גם "נפל במדרגות". יחד עם זאת, התובע הסביר כי (ראה: עמוד 15 לפרוטוקול שורות 11-16): "ש. למה מסרת שם שנפלת במדרגות? ת. אני לא מסרתי דבר כזה. ש. אני מפנה אותך לנספח ב' לתצהירך ומראה לך בתעודת חדר מיון ברמב"ם כתובת נפל במדרגות, זה מזכיר לך משהו? ת. אולי כשאני הסברתי לה שאני ירדתי בירידה זו היא לא הבינה בדיוק מה זה היה ורשמה מדרגות. אני זוכר שאמרתי ירידה עם טרסות". מצאתי את הסברו סביר בנסיבות (וראה גם בסיכום האשפוז - הוצג כחלק מנספח ב' לתצהיר התובע - ת/2). מה גם שלעניין זה יש לזכור כי עסקינן במסמך רפואי ולצורך הטיפול בתובע אין חשיבות רפואית האם המדובר בנפילה ממדרגה או בטונדה או טרסה. מכל מקום - הטענה נזנחה בסיכומי הנתבעים. 3.2 כך גם בתביעתו לתשלום דמי תאונה מיום 21/12/06 (הוצג וסומן נ/5), תוארה התאונה: "... נפילה בעת הליכה בזמן ירידה". 3.3 בחקירת התובע על ידי חוקר מטעם הנתבעים ביום 19/7/07 (ראה: נ/4) תוארה התאונה כדלקמן : "... בסביבות השעה 24:30 בלילה בערך הגענו לשם והנהג, משה דהן נסע ישר לחניה שנמצאת ממול למועדון, ראה שאין מקום שם ואז נסע באופן אוטומאטי ובלי לחשוב פעמיים למעלה, עשה את הסיבוב עם הרכב והגענו לגבעה הזאת מאחורי המועדון ואז ירדנו מהרכב ואני הייתי אחרון אחריהם וירדנו לכיוון המועדון בדרך מקוצרת עד שהגענו קרוב למועדון ושם היה כזה שביל ירידה בצד המועדון והחברים שלי ירדו ממנו ואני המשכתי אחריהם בלי לחשוב ואז לפתע כשאני יורד באותו שביל, לפתע מעדתי והחלקתי ונפלתי קדימה והתגלגלתי פעמיים בערך כאשר אני מנסה לבלום את עצמי עם יד ימין ... ש.ת. אני ביקרתי במועדון שם כ-15 פעמים לפני האירוע הנ"ל והחברים שהיו איתי מכירים את המקום טוב מאוד והיו שם הרבה פעמים בעבר וכשהם הלכו באותו שביל וקיצרו את הדרך למועדון, לא חשבתי פעמיים וירדתי אחריהם ואז זה קרה. ש.ת. באותו שביל בו זה קרה היו שיחים בצד והשביל היה אספלט ובו היה אספלט ובו היו אבנים. ש.ת. אחרי שהגענו למקום מיד הנהג פנה לחנייה שממול למועדון, ראה שהיא תפוסה, נסע ישר משם לאותה גבעה שבה החנה את הרכב וירדנו ברגל מהגבעה שמאחורי המועדון ובאופן טבעי קיצרנו את הדרך למועדון ולא הלכנו מסביב ואם היינו הולכים מסביב, זה היה לוקח עוד שתי דקות יותר...". יוער כי התובע לא חתם על ההודאה אך בחקירתו העיד שאינו זוכר שסירב לחתום מאחר והוא שיתף פעולה באופן מלא עם החוקר ומכל מקום הלה אישר את האמור בהודעה (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 21-27). לתיאור זה הקרוב יותר למועד האירוע ינתן משקל יתר (והשווה: ע"א 8388/95, הסנה חברה לביטוח בע"מ נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 688; ע"א (חיפה) 2618/04, שלזינגר נ' זידאן (2005); י. קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמוד 1247). 3.4 בתצהיר עדותו הראשית (הוצג וסומן ת/2) נאמר: "...8. הואיל והחניה בחזית המועדון היתה מלאה לחלוטין, וזאת בניגוד לפעמים קודמות שבקרתי במועדון, מה גם שהחניה הכילה מספר מקומות מועט יחסית של רכבים, הרי שלא ניתן היה להחנות את הרכב בחניה זו, ולא נותרה בידנו הברירה אלא להמשיך בנסיעה בכביש אספלט חשוך בתוך הקיבוץ העולה לעבר הגבעה עד אשר מצאנו חניה בחלק העליון של הגבעה ממש מאחורי ומעל המועדון והכל במתחם קיבוץ בית אורן. ... אבקש לציין כי הכביש הסלול מתחיל מסוף החניה ומגיע לראש הגבעה... 11. חבריי שבאו איתי למועדון הכירו דרך קיצור אל המועדון וזאת מפעמים קודמות שהם ביקרו במועדון כאשר מדובר בירידה ממעלה הגבעה המובילה ישירות לבידוק הביטחוני הראשוני בכניסה למועדון... 17. אני ירדתי עם חבריי במדרון של הגבעה לעבר המועדון כאשר אני הייתי אחרון היורדים ובשלב האחרון של המדרון המשופע שהיה סמוך מאד לכניסה למועדון, לפני מדרון חד בגובה של כחצי מטר שחבריי חלפו על פניו בקפיצה לקרקע אך אני הססתי אם לחצות המדרון החד והסופי בהליכה או בקפיצה ואז מעדתי והחלקתי עם הפנים קדימה כאשר בלמתי את עצמי עם יד ימין וכתוצאה מכך נגרם לי שבר מרוסק של שורש כף יד ימין...". [ההדגשה נמצאת במקור - ב.ש.]. 3.5 בחקירתו הנגדית, הארוכה יש לומר, שב התובע והעיד כי הגיע פעמים רבות למקום (ראה: עמוד 15 לפרוטוקול שורות 18-19 וראה גם בחקירתו - נ/4), אך לא החנה באזור העליון (ראה: עמוד 15 לפרוטוקול שורות 23-24). התובע חזר והעיד כי הלך אחרון לאחר שלושת החברים שהגיעו ברכב (ראה: עמוד 18 לפרוטוקול שורות 2-8; עמוד 19 שורות 2-3). התובע הודה כי היתה במקום תאורה חלקית בלבד וכי אין המדובר בשביל מסומן להולכי רגל. אולם, לשיטתו, לא הוצב בשעתו במקום שלט או מחסום שמנע זאת (עדות שלא נסתרה) והמדובר ב-"גבעה עבירה", כעדותו (ראה: עמוד 18 לפרוטוקול שורות 12-19): "ש. האם נכון שבדרך הזו שירדתם בה לא היה חושך אלא היתה תאורה של המועדון ואפשר היה לראות הדרך? ת. תאורה חלקית לפי זכרוני. ש. תסכים איתי שמה שרואים בירידה רואים שיש בה עצים ומבני בטון, עפר, אפשר לראות שזו לא דרך של הולכי רגל? ת. זו גבעה עבירה. ש. רואים שזה לא שביל מסומן להולכי רגל? ת. נכון". ובהמשך (ראה: עמוד 18 לפרוטוקול שורות 25-29): "ש. אמרת שלא תהליך של מחשבה ואתה זרמת עם אחרים? ת. נכון. זו היתה ירידה שהיא עבירה יחסית. אני באתי איתם והלכתי באופן אוטומטי אחריהם ולא היתה שום מניעה לעשות את זה. גם לא היה מחסום שמונע הירידה. למרות שמגיעים לבידוק הביטחוני ורואים שאנשים עוברים שם. אני ביקרתי שם אחרי המקרה ושמו שם שלט סכנה וידעו שהמקום מסוכן" [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. באשר לאופן הנפילה העיד התובע (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 5-16): "ת. אני נפלתי בחלק האחרון. היה מן שיפוע שרואים אותו בתמונה האמצעית מצד שמאל (נ/3). הם עברו את זה בריצה מהירה כדי לעבור מכשול זה. ש. לפני הבטונדה? ת. הם ירדו בריצה מהירה. אני מאוד היססתי והם המשיכו ללכת. ניסיתי ללכת מהר ולאט ואיך שהוא נפלתי בחלק האחרון של השיפוע. היתה הליכה חסרת ביטחון. אני מעדתי קדימה על השביל מהתנופה. ש. האם רצת? ת. מה שאני זוכר הייתי בטראומה מהנפילה. ש. אתה קפצת מעל הבטונדה? ת. הולכים עליה ואחר כך יש את השיפוע. ש. קפצת כדי להגיע לשיפוע? ת. אני לא זוכר". מצאתי את עדות התובע, אשר העיד בשפה פשוטה וללא כל תחכום - אמינה. מה גם שהתובע לא היסס להשיב גם כשהמענה לא היה לטובתו. כך למשל באשר לאופי התוואי, אופן ההליכה ואי שקילת הדברים על ידו בטרם בחר להשתמש בדרך זו. עדות אשר קיבלה מספר חיזוקים בעדויות שלפני. 4. התובע זימן לעדות את שלושת האנשים עימם הגיע באותו ערב למועדון. ויוער - חרף פנייתו של ב"כ התובע נמנעו שלושת חבריו לבילוי ליתן תצהיר עדות ראשית ולמרות שהוצגו כחבריו, או לכל הפחות חבריו לבילוי, במהלך עדותם ניכר רצונם להרחיק עצמם מהתאונה וחששם כי ימצא רבב בפועלם. זאת ועוד. במהלך שמיעת העדויות עלה באורח ברור כי התובע אינו ה'חוליה החזקה' בחבורה. עובדה העולה בקנה אחד עם התנהלות התובע ביום התאונה - התובע בחר לילך אחריהם ולאחר הפגיעה נמנע מלהפריע לחבריו לבילוי והמתין שעות בצד עם יד שבורה חבושה בקרח. לאור זאת תבחן עדותם. 4.1 מר דהן משה (לעיל ולהלן "משה"), אשר נהג בכלי הרכב, הודה כי היה במועדון פעמים רבות (ראה: עמוד 21 לפרוטוקול שורה 23). משה תיאר את שלושת מקומות החניה בהם יכולים באי המועדון להחנות את כלי רכבם בהכלילו את המקום בו החנה את כלי הרכב ביום התאונה - באזור העליון - כמקום בו מבלים נוספים מחנים את כלי רכבם באופן דומה (ראה: עמוד 21 לפרוטוקול שורה 24 עד עמוד 22 לפרוטוקול שורה 1). משה הדגיש כי החנה באזור העליון פעמים רבות (ראה: עמוד 23 לפרוטוקול שורות 2-3; ושורות 29-30). עוד העיד משה שהיה שומר בכניסה לקיבוץ אך הוא לא מנע ממנו להיכנס (ראה: עמוד 22 לפרוטוקול שורות 16-19) ולא היתה כל בעיה להגיע לאזור העליון (ראה: עמוד 23 לפרוטוקול שורות 10-11; עמוד 24 לפרוטוקול שורות 6-7). עדות העולה בקנה אחד עם עדות התובע כי השער היה פתוח והם נכנסו ישירות לקיבוץ (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורה 29 עד עמוד 18 לפרוטוקול שורה 1). משה תיאר את האירוע כדלקמן (ראה: עמוד 22 לפרוטוקול שורות 3-4): "ת. הגעתי מהכביש הראשי ומצאנו מקום חנייה בחלק העלי וירדנו דרך שהיתה מקובלת על כולם וירדנו כלפי מטה ולא ראינו ששי נפל ולא שמנו לב וגילינו שנפל בכניסה למועדון...". ולמטה משם (ראה: עמוד 22 לפרוטוקול שורות 23-29): "ש. תאר את הדרך? ת. דרך סלולה אך בתוך מתחם החניון יש כורכר וחנינו שם וקיימת דרך שמובילה למועדון. ש. היה שם שילוט אין מעבר או גדר? ת. לא. ש. מהמקום שחניתם לתחילת המועדון, תאר אותו? ת. מה שמייחד את המקום זה מתחם מכורכר שיש דרך היורדת כלפי מטה שאינה סלולה אבל היא מוכרת כדרך". [ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]. בחקירתו הנגדית, שב משה והעיד כי ניתן היה לעבור בתוואי הדרך בו הלכו הארבעה בעת התאונה (ראה: עמוד 24 לפרוטוקול שורות 10-18): "ש. אם ההחלטה נבעה מכך שזו הדרך הקצרה? ת. לא. זו היתה הדרך הכי נוחה באותו רגע. ש. אני מפנה אותך לנ/3, אתה מזהה את הירידה? ת. לא. שוב זה היה בשעת חשיכה. ש. אני אומר לך שבמקום שירדתם בו זו ירידה משופעת לא סלולה עם עצים ושיחים ויש בטונדה? ת. זה תוואי דרך שניתן היה לעבור בו. ש. יש שם סימון לבאי המועדון שאומר נא לעבור פה? ת. לא" [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. עוד העיד משה כי השתמש בתוואי זה לא אחת (ראה: עמוד 22 לפרוטוקול שורות 30-31 וכן עמוד 23 לפרוטוקול שורות 18-19). יחד עם זאת משה לא ידע לאמר אם זו הפעם הראשונה שהתובע הלך בדרך זו (ראה: עמוד 23 לפרוטוקול שורות 18-19). כך גם העיד משה (ראה: עמוד 22 לפרוטוקול שורה 30) כי כשהם ירדו מכלי הרכב הם צעדו בדרך "באורח אינסטינקטיבי" ו"לא קיימו דיון" והתובע היה אחרון בשיירה (ראה: עמוד 22 לפרוטוקול שורה 30 עד עמוד 23 לפרוטוקול שורה 1). עובדה העולה בקנה אחד הן עם עדות התובע כי "זרם" עם חבריו (וראה גם בחקירת התובע על ידי החוקר - "ואני המשכתי אחריהם בלי לחשוב" - נ/4) והן עם שורת ההיגיון. 4.2 לא נעלם מעיני כי קיימות מספר סתירות בין עדות משה לבין עדות התובע. כך למשל - משה העיד כי מראש הוחלט להגיע לחנייה באזור העליון (ראה: עמוד 24 לפרוטוקול שורות 8-11), בעוד התובע העיד בחקירתו הנגדית כי תחילה חיפש משה חנייה באזור המרכזי (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 8-11): "... ביום האירוע משה דהן נהג ברכב והוא נכנס לחנייה המרכזית הכחולה, הסתובב חיפש חנייה ולא מצא ואז חזר אחורה, עבר את השער שמסומן בכתום קרוב לרחבה הכחולה, לקח שמאלה בעיקול כלפי מעלה כפי שרואים בנ/1 א' והוא המשיך במעלה הכביש עד שהגיע מעל המועדון...". (וראה גם: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 22-26; וכן עדותו בפני החוקר - נ/4). בעניין דא מבכרת אני את גרסת התובע אשר קיבלה תימוכין הן בהודעת זיו לפני החוקר מטעם הנתבעים (הוצגה וסומנה נ/7) והן בעדותו לפני (ראה: עמוד 30 לפרוטוקול שורות 9-12). הדברים אמורים במיוחד נוכח חששו המופגן של משה כי תעלה טענה כלפיו וחוסר האמון שעוררה עדותו כמו גם העובדה שאך הגיוני שמשה, אשר נהג בכלי הרכב והכיר את המקום, פעל על דעת עצמו. אך גם אם הייתי מקבלת לעניין דא את גרסת משה ואחיו (ולא היא), לא היה בכך כדי לשנות את מסקנתי, באשר לכל היותר המדובר באי דיוקים שאינם במסגרת ה'גרעין הקשה' של עדות התובע. ודוק: אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי יש בכך כדי לפטרם מאחריות ואדרש לכך בהמשך. כך גם משה העיד שהארבעה הלכו בדרך בהליכה זהירה (ראה: עמוד 24 לפרוטוקול שורות 25-28): "ש. האם נכון שירדתם בריצה? ת. ממש לא. בהליכה איטית וזהירה. ש. האם עברתם מעל הבטונדה? ת. לא". בעוד התובע הודה, כאמור, בחקירתו הנגדית כי חבריו ירדו בריצה מהירה אך הוא היסס (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 4-16). גם לעניין זה בכרתי את עדות התובע, אשר חוזקה בהודעת זיו לפני החוקר ( נ/7). מה גם שיש בכך כדי לחזק את אמינותו משלא היסס למסור פרטים שאינם נוחים לו. הוא הדין ביחס לבטונדה - משה טען כי הם לא עברו מעל הבטונדה (ראה: עמוד 24 לפרוטוקול שורות 27-28); בעוד התובע הודה שהם הלכו על הבטונדה (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 13-14) ועדותו מתיישבת הן עם הודאת זיו לפני החוקר (שטען לריצה - נ/7) והן עם תוואי הדרך כפי שניבט בתמונות שהוצגו לפניי (נ/3) והתואם את הממצאים במהלך הביקור במקום ביום 6/3/11. כך גם בעניין התאורה לאורך התוואי - התובע הודה, כי למיטב זכרונו, היתה תאורה חלקית ועדותו מתיישבת עם נתוני המקום (וראה לעניין זה גם להלן); בעוד משה טען כי היתה שם "חשיכה מוחלטת" (ראה: עמוד 24 לפרוטוקול שורה 1). 4.3 אחיו של משה, מר רוני דהן (לעיל ולהלן "רוני"), הודה אף הוא כי היה במועדון עשרות פעמים (ראה: עמוד 26 לפרוטוקול שורות 3-4; עמוד 27 לפרוטוקול שורות 19-20) וכי לא אחת הם החנו את כלי רכבם באותו המקום - קרי: באזור העליון (ראה: עמוד 26 לפרוטוקול שורות 5-9): "ש. כשאתם מגיעים בדרך כלל לקיבוץ היכן הייתם נוהגים את הרכב? ת. זה תלוי. אם המועדון המלא אז למעלה ואם לא אז למטה. יש שתי חניות. יש חנייה עליונה וחנייה תחתונה. ש. התחתונה זה בחזית המועדון? ת. אני מתקן יש חנייה בחזית המועדון, אחת מעליה ואחת מתחתיה.". מר רוני אישר את דברי אחיו כי ביום התאונה הם נסעו ישר למעלה לאזור העליון בהעדיפם חנייה באזור זה (ראה: עמוד 26 לפרוטוקול שורות 27-28), הגם שלשיטתו הם נסעו מהחניון התחתון ישירות ולא עברו דרך עמדת השומר (ראה: עמוד 26 לפרוטוקול שורות 19-26, 31-32). כאמור, מצאתי כי, כעדות התובע, גם ביום התאונה משה חיפש תחילה חניה באזור המרכזי ותיאור רוני, על הבעייתיות הכרוכה בו (וראה לעניין זה להלן) - אינו סותר אותה. מכל מקום, יש בעדות רוני תימוכין לעדות התובע כי משה ידע לאן הוא נוסע וידע כי באזור העליון קיימת אפשרות להחניית כלי הרכב (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 24-26): "ש. כשלא מצאתם חנייה בשטח הכחול האם ניסיתם לחזור ולחפש חנייה בשטח הצהוב? ת. לא. זה היה מאוד דינמי הוא חזר חזרה ועלה לגבעה כאילו שהוא יודע לאן הוא נוסע. אנו זרמנו איתו. הוא ידע שישנה שם דרך שחונים" [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. רוני תיאר את הדרך בה הלכו מכלי הרכב למועדון בהדגישו כי לא היתה מניעה להשתמש בה (ראה: עמוד 27 לפרוטוקול שורות 10-14): "ת. דרך הקיצור - זו לא דרך. זה מן ירידה, עם עצים ושיחים. ש. היה שם גדר שמונעת המעבר מראש הגבעה לפאב? ת. גדר לא, אבל לא היה פתוח כי שם עצים ושיחים. ש. היה שם שלט אין מעבר או אין כניסה? ת. לא". רוני העיד בחקירתו הנגדית כי הוא וחבריו השתמשו הרבה פעמים בתוואי זה שכונה על ידו 'דרך קיצור' (ראה: עמוד 27 לפרוטוקול שורות 19-23), אם כי, כמו אחיו, אף הוא לא ידע לאמר בוודאות האם התובע ירד עימם בדרך זו בפעמים קודמות (ראה: עמוד 27 לפרוטוקול שורות 23-25); בעוד התובע טען כי היתה זו הפעם הראשונה (ראה: עמוד 27 לפרוטוקול שורות 27-28). רוני העיד עוד כי עשו כן מחמת "עצלנות" (ראה: עמוד 27 לפרוטוקול 25 עד עמוד 28 שורה 3): "ש. למרות שמדובר בדרך לא דרך לוקחים סיכון כי הדרך היא הקצרה ביותר? ת. כן. ש. בחניות האחרות למטה צריך ללכת יותר? ת. למטה צריך לעשות הליכה. בחניון האמצעי אין הרבה הליכה. ש. בחניון האמצעי הוא מתמלא מהר כי זה הכי קרוב ולכן אמרת לעלות למעלה כי זו הדרך הקצרה? ת. גם אם לא הולכים בדרך קיצור ההליכה מהחנייה למעלה היא עדיין קצרה מאשר להחנות בחניון התחתון. ש. בחנייה השלישית למעלה ויש שתי אפשרויות או לחזור מהכביש או לרדת מאותה דרך לא דרך ולקחת סיכון ובחרתם לרדת בדרך לא דרך כי התעצלתם? ת. נכון". (וראה גם: עמוד 27 לפרוטוקול שורות 15-16). התובע מצידו הצהיר כי הדרך החלופית מהאזור העליון למועדון מסוכנת באשר המדובר בכביש באורך של כ- 400 מטרים, חשוך לחלוטין, המשמש לכלי רכב (ראה: סעיף 10 לתצהיר - הוצג וסומן ת/2). יחד עם זאת, התובע הודה כי לא היה מדובר בהחלטה משותפת לאחר שקלא וטריא, אלא הדברים "היו מאוד דינמיים" והוא "זרם עם חבריו". כעדותו (ראה: עמוד 18 לפרוטוקול שורות 4-8): "לא דברנו על זה הוא פשוט חנה והם הלכו לפני ואני אחריהם. ש. זה עניין של שניות, מישהו הלך ואתה אחריו? ת. לא. זו היתה הרגשה שהם יודעים לאן הם הולכים ואני הלכתי אחריהם. ש. למה לא חזרת רגלית בכביש כשהגעת ברכב, למה ירדת במורד הגבעה? ת. לא היה על זה דיון. הם הלכו באורח אוטומטי ואני אחריהם". ולמטה משם (ראה: עמוד 18 לפרוטוקול שורה 22 עד עמוד 19 לפרוטוקול שורה 1): "ש. למה לרדת במקום כזה שאינו שביל מסומן ולא מיועד להולכי רגל? ת. הדברים היו מאוד דינמים, זה קרה מהר, הם הלכו ואני באופן אוטומטי אחריהם. גם האופציה לחזור חזרה דרך מאוד חשוכה ואין שבילים להולכי רגל וכלי רכב עוברים שם. ... ש. אני אומר לך שהסיפור לא מקובל עלי. מה שהיה שם היתה החלטה מודעות מראש שאתם לא רוצים לחנות לא בחנייה התחתונה ולא בעליונה, עברתם את השער של הקיבוץ והגעתם למעלה כי מראש רציתם לקצר הדרך ולרדת בגבעה והכל היתה החלטה מראש? ת. לא שלי, אני הלכתי אחריהם". עדות המתיישבת עם עדות משה כי לא התקיימה שיחה עובר להליכה בתוואי זה (ראה: עמוד 22 לפרוטוקול שורות 30-31); עם טענת רוני שכל אחד החליט לעצמו (ראה: עמוד 27 לפרוטוקול שורות 6-8); וכן עם עדות זיו "ישר גיבשנו..לא חשבנו על זה" (ראה: עמוד 29 לפרוטוקול שורות 22-23 - ולעניין הדרך החלופית אתייחס גם להלן). 4.4 החבר השלישי, מר זיו דואק (לעיל ולהלן "זיו"), אישר אף הוא כי היה במקום עשרות פעמים עובר לתאונה (ראה: עמוד 28 לפרוטוקול שורה 33 עד עמוד 29 לפרוטוקול שורה 1) וכי לפעמים הם החנו את כלי הרכב באזור העליון אך לא זכר אם שי היה עמם באותה עת (ראה: עמוד 30 לפרוטוקול שורות 17-20). עוד אישר זיו כי יש "חנייה למטה ואחת למעלה" וגם בחזית המועדון, אך ביום התאונה הם החנו את כלי הרכב באזור העליון (ראה: עמוד 29 לפרוטוקול שורות 2-7). זיו העיד עוד כי, כעדות משה ורוני, ביום התאונה הם נסעו ישר לאזור העליון (ראה: עמוד 29 לפרוטוקול שורה 13; וכן עמוד 30 לפרוטוקול שורות 9-10) אך בד בבד טען זיו כי עד כמה שזכור לו כל המקומות האחרים היו מלאים (ראה: עמוד 30 לפרוטוקול שורות 11-12; וראה גם הודעתו בפני החוקר - נ/7: "ראינו כי החנייה מול המועדון תפוסה אז המשכנו ישר לכיוון הגבעה"). זיו העיד שהיה שומר בשער הקיבוץ אשר שאל אותם לאן הם נוסעים והם השיבו ונכנסו (ראה: עמוד 29 לפרוטוקול שורות 10-11). לעניין זה לא נעלם מעיני אי הדיוק בגרסת משה (או ליתר דיוק אחת מהן) וגרסת רוני כי לא נעצרו על ידי השומר בעוד התובע לא זכר האם עמד שומר בכניסה לקיבוץ. כך או כך, גם לשיטת זיו, לא היתה כל מניעה להיכנס לקיבוץ. זיו אישר עוד כי מהאזור העליון למועדון יש שתי דרכים, האחת דרך הכביש והשנייה, דרך הקיצור בה הלכו (ראה: עמוד 29 לפרוטוקול שורות 16-19), אשר אינה דרך מסומנת (ראה: עמוד 30 לפרוטוקול שורות 21-25). זיו העיד כי דרך זו נבחרה על ידם במטרה להגיע מהר למועדון (ראה: עמוד 29 לפרוטוקול שורות 20-21): "ש. כשהגעתם למעלה למה החלטתם לקצר? ת. רצינו להגיע כמה שיותר מהר למועדון." ובחקירתו הנגדית הוסיף (ראה: עמוד 30 לפרוטוקול שורות 26-29): "ש. למעשה קוו המחשבה היה לקצר? ת. כן. לקחנו אחריות אם יקרה לנו אז גם לנו יכול היה לקרות כפי שקרה לשי. ש. לקחתם סיכון מחושב? ת. כן. ככה זה גם יכול לקרות לנו". עדות המתיישבת עם עדות רוני ומשה כי המדובר בדרך קיצור בה הלכו בלא לשקול את הדברים יתר על המידה. 4.5 משה וזיו העידו כי שלושת החברים לא ראו כיצד התובע נפל (ראה עדות משה בעמוד 25 לפרוטוקול שורות 7-8; ועדות זיו בעמוד 30 לפרוטוקול שורות 1-2), בעוד רוני לא נשאל לעניין זה. הדבר מתיישב עם עדות שלושתם כי התובע הלך אחרון (ראה עדות משה בעמוד 22 לפרוטוקול שורה 30 עד עמוד 23 לפרוטוקול שורה 1; עדות רוני בעמוד 28 לפרוטוקול שורות 6-7) וכלשון זיו, התובע היה "בסוף בסוף" (ראה: עמוד 29 שורה 32 עד עמוד 30 שורה 1; וכן ראה הודעתו - נ/7). עדות זו אף עולה בקנה אחד עם עדות התובע כי חבריו "ירדו בריצה מהירה" בעוד הוא היסס "והם המשיכו ללכת" (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורה 8) ועל כן סביר שנפער מרחק בינו לבינם שמנע מהם לראות את הנפילה או אף לשמוע את התובע, כעדות משה (ראה: עמוד 24 לפרוטוקול שורות 29-30): "ש. האם שמעתם את שי צועק שנפל? ת. לא". יחד עם זאת, לא נתתי אמון בגרסתו החדשה של זיו לפני כי כלל לא ידע מה ארע לתובע ואף במועדון לא שאל את התובע לפשר ישיבתו בצד עם מגבת על ידו, עובדה אותה אישר (ראה: עמוד 30 לפרוטוקול שורות 1-8; עמוד 30 לפרוטוקול שורות 3-8; וראה גם עדות משה בעמוד 25 לפרוטוקול שורות 15-18; בעוד רוני לא נחקר בעניין דא). לא רק שגרסה זו נסתרה בעדות משה לפיה "וגילינו שנפל בכניסה למועדון" (ראה: עמוד 22 לפרוטוקול שורה 4), אלא שגרסה זו סותרת את הודאת זיו בפני החוקר מיום 19/7/07 (הוצגה וסומנה נ/7), במסגרתה תוארה התאונה כדלקמן: "... ונסענו עם רכבו לעבודה של משה דהן וכשהגענו לשם ראינו כי החניה מול המועדון תפוסה אז המשכנו ישר לכיוון הגבעה ועשינו את הסיבוב לכיוון מעלה והגענו עם הרכב לגבעה שמאחורי המועדון ואז ירדנו מהרכב ורצינו לקצר את הדרך ואז ירדנו בגבעה לכיוון המועדון ואז בצד המועדון, איפה שהשומרים עומדים בחוץ יש מדרון כזה שאינו מיועד להולכי רגל והחלטנו מיד תוך כדי ריצה לקפוץ משם מעל אותו מקום ואז שלושתנו קפצנו והאחרון היה קוריאט שי שאיבד שיווי משקל תוך כדי קפיצה ונחת והתגלגל שם ואז כשראינו שאינו מגיע חזרנו לאחור וראינו אותו שם במקום איפה שקפצנו כולנו וסיפר כי כשקפץ נחת לא טוב, איבד שיווי משקל והתגלגל קדימה. ש.ת. כמובן שידענו שיש דרך למועדון מסביב אבל רצינו לקצר את הדרך ועשינו זאת בריצה וצחוקים וכמובן שקפצנו מאותו מקום וידענו שזאת לא הדרך למועדון ואיש לא הכריח את קוריאט שי לעבור איתנו משם ולרוץ ולקפוץ משם..." [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. הודעה אשר בשים לב שניתנה במועד סמוך יותר למועד התאונה יינתן לה משקל גבוה. גרסה זו מתיישבת עם גרסת התובע כמו גם עם העובדה שהחברים רצו ולכן התובע, שנפל, נותר מאחור ורק כשהגיעו השלושה לכניסה למועדון הם גילו שהתובע אינו עימם. ודוק - בהודעה זו זיו אמנם טוען כי כולם רצו וקפצו אך בד בבד הוא מאשר כי הוא לא ראה את הנפילה וכל שידוע לו בעניין דא הינו מפי התובע. 4.6 כאמור, התנהלות החברים במהלך העדות והסתירות שנפלו בין עדותיהם, אך מחזקת לדידי את גרסת התובע. לעניין זה יוער שניים: האחד, גם הסתירות או אי הדיוקים בגרסת התובע עליהן מבקשים הנתבעים להתבסס אינם במסגרת ה"גרעין הקשה" של העדות ולכן מצאתי לקבלה. כאמור ב-ע"פ 5612/92, מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302: "בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמקשה אחת. נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שיכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו... עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה ...". (וראה גם: ע"פ 71/76, מכלוף נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 813; ד"נ 3081/91 קוזלין נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4) 441; והשווה: ע"א (ירושלים) 9592/06, עאצי נ' עאצי (2007)) . בענייננו - מצאתי כי הסתירות, אם בכלל, אינן פוגמות במכלול עדותו של התובע ובאמון בה נתתי. כדברי כבוד השופט י. עמית ב-ת"א (חיפה) 1130/05, סאלם נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2008): "לעיתים האמת העובדתית מסתתרת בתוך הפרטים, וידועה האמרה כי "השטן נמצא בפרטים הקטנים". אך לעיתים ים של פרטים וסתירות משניות ומלאכותיות עלול לערפל את התמונה...". המקרה שלפנינו נופל בגדר החלופה האחרונה. והשני, הנתבעת בחרה שלא להעיד את החוקר מטעמה (ראה: בקשה מיום 27/9/10 לה נעתרתי), לא להציג את דו"ח החקירה ואף לא את הודעות משה ורוני לפני החוקר. הימנעות הנתבעת מהבאת ראיה מקימה למעשה לחובהו חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידה ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובתה (לעניין זה ראה למשל: ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; קדמי, "על הראיות", התש"ע-2009, חלק רביעי עמוד 1889 ואילך; ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; ע"א 2275/90, לימה חברה ישראלית לתעשיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605; ע"א 795/99, אנטוני פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107; ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2004); ע"פ (חיפה) 974/06, מדינת ישראל נ' אגבאריה (2006); ע"א 143/08, קרצמן נ' שרותי בריאות כללית (2010), על האסמכתאות הנזכרות שם). ודוק: אין בכך כדי להעביר את הנטל אל כתפי הנתבעים, שהרי אין תמה שנטל ההוכחה בדבר אירוע התאונה מוטל על התובע, אך חזקה על הנתבעים, ובפרט הנתבעת מס' 2 (חברת הביטוח), המכחישים את נסיבות האירוע כי יפעלו לבדיקתו, לרבות באמצעי חקירה. במקרה דא הנתבעים עשו כן, אך נמנעו, מטעמיהם, להמציא את כל ממצאי החקירה ולזמן את החוקר למתן עדות ויש בכשל זה משום חיזוק נוסף (שלילי) לגרסת התובע. 5. העד היחיד מטעם הנתבעים הינו הנתבע מס' 3 (לעיל ולהלן "בועז"). בועז הודה כי הוא והנתבעת מס' 4 מפעילים את המועדון מזה 14 שנה, ובכלל זה במועד התאונה, על פי חוזה בינם לבין הקיבוץ (ראה: סעיף 1 לתצהיר - נ/8; וראה גם: עמוד 34 לפרוטוקול שורה 30; עמוד 32 לפרוטוקול שורות 13-14). החוזה שבין הנתבעים מס' 3 ו-4 לבין הקיבוץ לא הוצג לפניי וכשל זה יפעל לחובתם. אמנם, באותה נשימה, טען בועז כי עבד כשכיר של הקיבוץ (ראה: סעיפים 1 ו-3 לתצהירו - נ/8), אך טענה זו נטענה בעלמא ולא הובאה לפני כל ראיה לתימוכין בכך למרות שניתן היה לעשות כן בנקל. מכל מקום, בסיכומים, המפורטים יש לאמר, אין כל טענה באשר לחלוקת האחריות בין הנתבעים ועל כן יש לראות כל טענה בעניין דא, אם וככל שהיתה, כטענה שנזנחה. 5.1 במהלך עדותו נתגלו בתצהירו (אשר נערך קודם לכן אך הוגש רק במהלך ישיבת ההוכחות - סומן נ/8), סתירות מהותיות. כך למשל, נטען בתצהיר כי האזור התחתון הוא החניון המיועד לשמש את באי המועדון בשעות הלילה, בעוד לפניי תיאר בועז שני אזורי חנייה (ראה: עמוד 34 לפרוטוקול שורות 25-26): "בחנייה הכחולה [האזור המרכזי - ב.ש.] בחזית המועדון הרוחב הוא כ-12 מטר. המכוניות חונות בניצב בצד ימין ובצד שמאל במקביל לכביש. אפשר לראות את החנייה הכחולה גם בנספח ב' לתצהירי. להערכתי יכולות להיכנס כ-80 מכוניות. מהחנייה הצהובה [האזור התחתון - ב.ש.] ניתן להגיע למועדון אני מסמן על גבי נ/10...". מעבר לכך, בועז טען כי קיימת דרך מקשרת בין אזורי החנייה (ראה: בעמוד 32 לפרוטוקול שורות 26-28): "....כך זה עבד האורחים היו נכנסים מלמטה ועולים לחנייה הכחולה [האזור המרכזי - ב.ש.] וכשהתמלאה זה ירד לחניון הצהוב [האזור התחתון - ב.ש.] וכששתיהן היו מלאות, איני זוכר מצב כזה שהחניון הצהוב היה מלא. יכול להיות שזה היה רגע משמח איני זוכר.." (וראה גם: בעמוד 34 לפרוטוקול שורות 28-29). ברם, בתצ"א שצורפה (סומנה נ/1 ו- נ/10), לא ניתן להבחין בקיומה של דרך נגישה למעבר כלי רכב מהאזור התחתון אל האזור המרכזי במקום שסומן על ידי בועז או בכלל. כך גם בעת ביקורי בשטח לא נצפתה דרך נגישה לכלי רכב מהאזור התחתון לאזור המרכזי. אמנם בועז טען כי אין המדובר בדרך של אספלט "אלא של קרצוף (זה נראה כמו חדש שחור)", אך הוסיף וטען כי "כל המגרשים [צ"ל כבישים - ב.ש.] זה קרצוף" (ראה: עמוד 34 לפרוטוקול שורות 27-28). ברם, יתר הדרכים בקיבוץ (להבדיל מהדרך ה'מקשרת' הנטענת) נצפות היטב בתצ"א. מכאן, נגזר שניים: האחד, בניגוד לנטען בתצהיר - הגישה לאזור החנייה המרכזי של המועדון בכלי רכב היא דרך שער הקיבוץ (המחסום הראשון - סומן בכתום על גבי התצ"א - נ/1 ו- נ/10). לשון אחר: כדי להגיע למועדון יש לעבור דרך בקתת השומר (המחסום הראשון) ומיד לאחר מכן מגיעים למזלג דרכים (כפי שניבט בתמונה א' - הוצג כחלק מ-נ/2) כאשר הפנייה הראשונה דרומה היא לאזור המרכזי והפנייה השנייה דרומה היא לאזור העליון; והשני, בכל הקשור לאופן ההגעה למועדון אין כל אבחנה בין שעות היום לבין שעות הלילה והדברים אמורים במיוחד נוכח שעות פעילות המועדון (דרך כלל בליל שבת). גם אם תאמר כי תוואי הדרך השתנה (בין מועד האירוע לבין מועד התצ"א - הגם שהדבר לא נטען וממילא לא הוכח) - לא יהיה בכך כדי לסייע בידי בועז. 5.2 בתצהירו טען בועז כי האזור העליון משמש כחנייה הן עבור חברי הקיבוץ והן עבור חברי צוות המועדון (ראה: סעיף 8 לתצהירו - נ/8). ואולם - בעדותו לפני הודה בועז כי ידע שחלק מבאי המועדון מחנים באזור העליון (ראה: עמוד 33 לפרוטוקול שורות 7-9): "ש. האם נכון שידעת במסגרת החנייה של באי המועדון חלקם לפחות חונים בחלק העליון של מגרש החנייה? ת. חיובי" [ ההדגשות אינן במקור - ב.ש.]. בועז אף הודה שאין מניעה לחברי המועדון להיכנס דרך שער הקיבוץ (בעמוד 32 לפרוטוקול שורות 29-30): ".... הם מכירים אנשים גם של הקיבוץ וגם של חברי המועדון כך שזה לא שטח בלתי חדיר להיכנס לקיבוץ". עדות הסותרת את האמור בתצהירו (סעיף 7) בדבר סיפור כזב כביכול שסופר לשומר שאחרת השומר לא היה מאפשר לתובע וחבריו להיכנס לקיבוץ, אלא "הוא היה שולח אותם בחזרה לחניה". טענה שכל כולה בבחינת עדות סברה שאין לקבלה. יתירה מכך, בועז הדגיש כי, מבחינתו, אין כל מניעה שבאי המועדון יחנו באזור העליון וסגירת שער הקיבוץ לא ניזומה על ידו. כעדותו (ראה: עמוד 32 לפרוטוקול שוות 24-25): "ת. ההחלטה לסגור את שער הקיבוץ זו החלטה של הקיבוץ והמדיניות של הקיבוץ והוא אכף את ההחלטות של עצמו. לא אני דאגתי לזה, אני לא נתתי את ההוראה ואני לא ייעצתי זאת.". מה גם שבועז לא הכחיש את טענת חבריו של התובע כי החנו באזור העליון עשרות פעמים ואף הודה כי עד היום גם מי שאינו חבר קיבוץ יכול להחנות האזור העליון (ראה: עמוד 32 שורה 31 עד עמוד 33 שורה 5): "ש. שלושת החברים אמרו בצורה מפורשת שבילו שלושתם עשרות פעמים ופעמים מספר החנו את רכבם בראש הגבעה והיו יורדים בדרך קיצור מראש הגבעה אל המועדון כי זו דרך קצרה למרות שהיא יותר מסוכנת וזה לא מעשה חד פעמי? מדוע הדרך לראש הגבעה מבחינתך לא דאגת שתהיה סגורה או על ידי המועדון שאתה מנהלו או בתיאום עם הקיבוץ? ת. להחנות בתוך שטח הקיבוץ הוא מבחינת המבקר סוג של פריבילגיה ואמרתי שסגירת השטח של הקיבוץ לא היתה על דעתי, כך שמי שכן מצליח להיכנס לקיבוץ יכול להגיע קרוב למועדון בדרך סלולה יחסית בנוחיות ..." [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. עדות התואמת את ממצאי ביקורי בשטח. 5.3 בועז לא הכחיש שהתאונה התרחשה בחצרי הקיבוץ עת היה התובע בדרכו למועדון. לעניין זה הצהיר בועז כי התוואי בו הלך התובע ביום התאונה "הוא שביל המוליך לעבר הדלת הצדדית של המועדון" (ראה: סעיף 9 לתצהירו - נ/8), כפי שעולה הן מהתמונות שהוצגו לפניי (סומנו נ/3 ו-נ/5) והן מביקורי בשטח. כך גם עולה מתצהירו של בועז כי דרך הקיצור היתה ידועה. לדבריו (ראה: סעיף 7 ל-נ/8): "כיוון שהכירו את המקום, והיו בו כבר כמה פעמים, הם כבר ידעו, כנראה, שאפשר לקצר את הדרך, אם נמנעים משימוש בחניון של המועדון, נכנסים לתוך הקיבוץ, ומשתמשים בדרכים ובחניות המיועדים לחברי הקיבוץ (וגם לאורחים הבאים בשעות היום)" [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. קבלת הנחה זו מחייבת את המסקנה שאף בועז ידע, או לכל הפחות צריך היה לדעת, על שימוש באי המועדון בדרך קיצור זו. חרף כל זאת, לא הוצב מחסום מהאזור העליון למועדון או כל שלט, כפי שהודה בועז (ראה: עמוד 33 לפרוטוקול שורות 16-18): "ש. מדוע אך ורק את המקום הזה לא ניתן לחסוך בעלות נמוכה או לשים שלט? ת. לפני האירוע כן לא חשבתי שצריך. לאחר מכן כשזה בא בהפתעה. לפי הבנתי לא היה שם מעבר לאדם. לאחר האירוע אני כן חושב פעם שנייה על זה." בועז טען עוד כי יש תאורה בכניסה הצדדית למועדון וכי "כיוון שהמתלול האמור צמוד לקיר המועדון גם יש שם תאורה די טובה" (ראה: סעיף 12). ודוק: בועז נקט במילים "די טובה" ולא "טובה". מכל מקום, לא נטען וממילא לא הוכח כי קיימת תאורה ספציפית המאירה את הדרך. גם אם תאמר כי עת פועל המועדון התאורה הפנימית עשויה להאיר גם על הדרך שבצידו, הרי זה באורח מאוד חלקי בשים לב לכך שמרבית חלונות המועדון אינם פונים לצד הדרך. עובדה העולה בקנה אחד עם עדות התובע בדבר תאורה חלקית לכל היותר. זאת ועוד. מהתמונות (נ/3 ו-נ/5) לא עולה כי קיימת תאורה חיצונית בצד זה של המבנה מעבר למופיע בנספח ה' (נ/5) בצמוד לדלת השירות והדבר מתיישב גם עם ממצאי בעת הביקור במקום. 5.4 בחקירתו הנגדית העיד בועז כי המועדון פועל בימי שישי (ליל שבת) עת מגיעים אליו כ-300 איש וכן בחגים ואירועים מיוחדים עת מגיעים אליו כ-400 איש. המדובר, לשיטתו, בחברים קבועים במועדון ואורחיהם (ראה: עמוד 32 לפרוטוקול שורות 1-14). בועז הודה כי דרך כלל אין במקום סדרנים המסייעים בהכוונת כלי הרכב (ראה: עמוד 32 לפרוטוקול שורות 15-20): "ש. מדוע לצורך החניית הרכבים לא ראית לנכון להציב סדרנים על מנת שהמבקר יוכוון מהמקום אליו הגיע ישר למקום שהסדרן יבקש להחנות את רכבו? ת. בפועל זה עובד נהדר ללא סדרנים. המדובר בקהל שהם לא ילדים ולא אנשים עם מגבלות, אין לכך שום בעיה ועד היום איני מכיר שישנה בעיה בגלל העדר סדרן עם פנס. ש. מאחר והם אנשים בוגרים ומגיעים למועדון באופן רציף הם יודעים להסתדר לבד? ת. כן". עוד הודה בועז כי אכן לא נתן דעתו היכן חונים באי המועדון, כעדותו (ראה: עמוד 34 לפרוטוקול שורות 16-19): "ש.....האם נכון שכלל לא נתת דעתך היכן חונים אצלך אנשים שמגיעים עם רכבם? ת. כן. יש באירועים גדולים באמת או באירועים שאני יודע להעריך שהקהל לא יהיה מחברי המועדון ישנם סדרנים בשליש הראשון של הערב". [ההדגשה אינה במקור - ב.ש.]. 5.5 בועז הצהיר עוד כי שמע על האירוע רק ימים מאוחר יותר (ראה סעיף 14) והודה כי אכן יש לו עובדת בשם רננה ששמה מופיע בתצהיר התובע (סעיף 18). ברם, לא הוצג לפניי דו"ח אירוע, אם וככל שקיים, ואף רננה לא הובאה לעדות. כך גם לא ברור מדוע הטרוניה היא כלפי התובע על כי פנה לעובדת זוטרה וכי הלה אמור לדעת את זהות האנשים ותפקידיהם? שומה על מנהלי המועדון ליתן לעובדים הנחיות ברורות בדבר אופן טיפול בנפגע בעת תאונה. הנחיות שלא נטען כי היו ו/או יושמו במקרה זה וכשל זה יפעל לחובת הנתבעים. ודוק: משהודה בועז כי נודע לו על התאונה מספר ימים לאחר התרחשותה לא היתה כל מניעה לאתר את כל העדים הרלבנטיים, ובכלל זה השומר, תחת להסתפק בשלב זה בהשערות ותיאוריות גרידא. סוגיית האחריות 6. אין מקום להכביר במילים באשר לחובה המושגית המוטלת על מחזיק במקרקעין כלפי המבקרים בו "בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם... כך מקום בו הנזק נגרם בשטח המקרקעין, וכן גם מקום בו הנזק נגרם בשל התממשות סיכון הטמון במקרקעין לאדם או לנכס הנמצאים ברשות הרבים. ...המחזיק במקרקעין הינו גם לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמונעם, ופעמים רבות גם בעל יכולת טובה לפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות עיסקית המתקיימת בו ולפקח על מעשיה" (ראה: ע"א 1068/05, עיריית ירושלים נ' מימוני (2006) על האסמכתאות המצוינים בו וראה גם: רע"פ 9188/06, עדי נ' מדינת ישראל (2010) על האסמכתאות הנזכרים בו; ע"א 1531/04, סידי נ' מלכה (2007); ת.א. (חיפה) 1251/99, שורק נ' המועצה הדתית חיפה (2006), על האסמכתאות; ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). על כן נפנה לבחון את חובת הזהירות הקונקרטית, האם הופרה במקרה זה וקיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק. לעניין זה ראה גם את פסיקת כבוד השופט דנציגר לאחרונה ב-ע"א 878/06, טרויהפט נ' עטיה (2009)): "... הובעה לאחרונה גם הדעה כי לעתים מוטב להידרש תחילה ליסוד ההתרשלות (ההתנהגות הבלתי סבירה) ורק לאחר מכן לפנות ולבחון האם נסיבות המקרה ושיקולים הנוגעים בדבר מצדיקים את קביעתה של חובת זהירות... .. נוטה אני להסכים עם הדעה הגורסת כי חובת הזהירות המושגית ממילא תישלל במקרים בודדים בלבד, וכי מוטב להידרש לנסיבות המקרה הספציפי, קרי, לבחון תחילה את שאלת קיומה של ההתרשלות, ואם התשובה לכך חיובית, לעבור ולבחון האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, תוך פסיחה על שאלת החובה המושגית...". ויובהר כבר כעת שלושה: האחד, אכן הנתבעים אינם בבחינת מבטח, אך שומה עליהם לנקוט באמצעי זהירות סבירים על פי אמות מידה אובייקטיביות. רמת הזהירות הראויה תקבע על ידי בית המשפט על פי שיקולים של מדיניות משפטית תוך איזון "בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, וכל זה על רקע האינטרס הציבורי בהמשכה או בהפסקתה של אותה פעילות. על בית המשפט להתחשב בסכנה ובגודלה. עליו להתחשב בחשיבות החברתית של הפעולה, עליו לשקול את האמצעים הדרושים לשם מניעתה..." (ראה: ע"א 145/80, ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). בהתאמה, יש לאבחן בין אמצעי הזהירות הנדרשים עת עסקינן בשמורות טבע, טיולים ברחבי הארץ או פעילות תנועתית, לבין האמצעים שסביר וראוי לדרוש ממחזיק במקרקעין, המזמין מבקרים לצורך פעולה עסקית, כגון מועדון הפועל בשעות הלילה, לדאוג לדרכי גישה נטולות מכשולים וחופשיות מכל סיכון. מה גם שאף ביחס לראשונים נדרש כי ינקטו אמצעים מתאימים כגון שילוט, גידור ופיקוח (וראה גם: ע"א 10083/04, מודר נ' המועצה המקומית מודיעין (2005)). השנייה, הגידור והשילוט לא נועדו על מנת למנוע את סכנת הכניסה אלא על מנת להבטיח שהנכנס בשערי המקרקעין יראה את השילוט ויבין כי הוא אינו נכנס בדרך מלך. לעניין דא - אין דין הדרישה לגידור ושילוט מקום בו עסקינן בכר דשא נרחב דומה לדרישה מקום בו עסקינן במדרון תלול, בור לא מכוסה או אדמה טובענית. כך גם "יתכן שבמקומות מועדים לכניסה, כגון בקרבת שבילים, כבישים, בקרבת מבנים וכדומה נדרשת זהירות מיוחדת ויתכן שבמקומות אלו יש לצפות כי תוצב גדר אחרת או יוצבו שלטי הכוונה" (ראה: ת.א. (חיפה) 1051/07, מחלוף נ' רשות הטבע והגנים (2010), המצוטט על ידי ב"כ הנתבעים, על האסמכתאות הנזכרות דשם). והשלישית, יש לאבחן בין מקרה בו חרף קיומו של שביל גישה מסודר בחר הניזוק לילך בדרך אחרת, לבין מקרה בו, מלכתחילה, לא קיימת 'דרך המלך'. 7. הוכח לפניי, אם כן, כי התובע נפל עת הלך אל עבר המועדון מכלי הרכב שהחנה באזור העליון שבתוך הקיבוץ, לאחר שלא נמצא מקום באזור המרכזי כעדות התובע וזיו, ולאחר שלא נמנע ממנו ומחבריו להגיע לאזור זה עם כלי רכבם. כפי שהודה בועז, ברוב הגינותו, עצם ההוריה שלא להיכנס לקיבוץ עם כלי רכב היתה של חברי הקיבוץ, בעוד הוא כמפעיל המועדון אדיש לכך ועד היום יכול כל אדם להיכנס ולהחנות באזור העליון. הודאה העולה בקנה אחד עם ממצאי במהלך הסיור במקום ביום 6/3/11 (ודוק: הסיור נערך לאחר השריפה שהתרחשה ב-12/10 אך בטרם עבודות השיקום). מהאזור העליון מובילה דרך כבושה (לא סלולה) אל צידו הצפוני של מבנה המועדון המשמש ככניסה אחורית לאנשי צוות המועדון (ודוק: בתמונה ד' - הוצגה כחלק מ-נ/5 ניתן להבחין אף בכלי הרכב החונים בצידי הדרך; וראה גם סעיף 9 ל-נ/8). התובע וחבריו המשיכו וירדו לאורך צידו הצפוני של מבנה המועדון בתוואי תלול, לא סלול המוביל ישירות לכניסה למועדון, כפי שמופיע בתמונות שהוצגו וסומנו נ/3 (לעיל ולהלן "דרך הקיצור"). התאורה בדרך זו חלקית מאוד ומשני צידיה יש חורש טבעי, הגם שניכר כי אנשים משתמשים בה וכלשון התובע וחבריו, הדרך "עבירה". במועד התאונה לא היו במקום שלטי אזהרה או חבלים המונעים גישה. שלושת חבריו של התובע רצו, החברים עברו על פני קוביית הבטון (ה'בטונדה') הנצפית בתמונות (נ/3), קפצו מעליה והתקדמו אל עבר שער הכניסה למועדון. התובע שהיה האחרון, הלך במהירות אחרי חבריו, עלה על קוביית הבטון (ה'בטונדה') ובעודו מהסס האם לקפוץ אחריהם איבד שיווי משקל, מעד והתגלגל קדימה על כף ידו. אופי הפגיעה (שבר מרוסק) מעיד אף הוא על תנופה. התובע, ברוב הגינותו, הודה כי נפל תוך כדי 'תנופה' ואף לא שלל אפשרות שקפץ (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורה 10). עת בחרו התובע וחבריו לילך בדרך זו, לא עשו זאת לאחר מחשבה מרובה, בין אם מחמת שכולם הכירו את הדרך והשתמשו בה בעבר ובין מחמת שהתובע 'זרם' עם חבריו ללא הפעלת כל שיקול דעת. 8. המדובר במועדון המקיים אירועים למאות אנשים, בין אם אקבל את עדות בועז כי המדובר בכ-300-400 איש ובין אם אקבל את עדות זיו כי המדובר ב-500 איש או יותר. המועדון נמצא בקיבוץ בית אורן המרוחק מישוב ונהיר כי המגיעים אליו, בפרט נוכח שעות פעילותו, נאלצים להסתייע בכלי רכב פרטיים. משכך, שומה היה על הנתבעים להסדיר חניון הכולל מספר מקומות חנייה המספיק לבאי המועדון ודרך גישה מסודרת מהחניון למועדון. וייאמר מיד - לא הוכח לפניי כי הנתבעים עמדו בחובתם זו. 8.1 הוכח לפניי כי באי המועדון משתמשים בשלושה אזורי חנייה. האחד, נמצא מתחת למועדון (סומן בצהוב על גבי נ/1 - לעיל ולהלן "האזור התחתון"); השני, לאורך דרך הגישה למועדון המובילה מהמחסום השני (המסומן בקו כתום על גבי התצ"א - נ/1 ו- נ/10) ועד למועדון - לעיל להלן "האזור המרכזי"; וראה גם תמונות אשר הוצגו וסומנו נ/2 ו-נ/5; וסעיף 3 לתצהיר בועז - נ/8); והשלישי - הוא האזור שבו החנה משה את כלי הרכב ביום התאונה - הנמצא מעל לכניסה למועדון (סומן בעט כחול על גבי נ/10- לעיל ולהלן "האזור העליון"). 8.2 בתצהירו טען בועז, כאמור, כי שטח החנייה של המועדון הוא באזור המרכזי. ברם, אין המדובר בחניון ובוודאי לא בשטח חנייה מסודר וראוי, קל וחומר למועדון האמור להכיל 300 עד 500 איש, אלא בדרך גישה למועדון, כפי שהודה בועז. זאת ועוד. גם אם אלך לפי הערכת בועז כי רוחב דרך הגישה למועדון הוא כ- 12 מטר (ראה: עמוד 34 לפרוטוקול שורה 25) - למרות שלא הובאה לפני כל ראייה לתימוכין בכך וניתן היה לעשות כן בנקל - הרי שלא הוכח לפני שבשולי הדרך נותר די מקום על מנת על מנת לאפשר חנייה בצד שימושה העיקרי כדרך לכניסת ויציאת כלי רכב. מכל מקום, לא הוכח כי פיזית הדרך יכולה להכיל מספר דרוש של חניות עבור המועדון. אמנם בועז טען כי הדרך מכילה 80 חניות, אך טענה זו כמו גם הטענה כי חלק מהמכוניות חונות בניצב לדרך וחלקן במקביל אליה (ראה: עמוד 34 לפרוטוקול שורות 25-27), לא רק שלא נתמכה בכל ראיה אלא שהיא אינה מתיישבת עם התמונות שהציגו הנתבעים (הוצגו וסומנו נ/2 וכן נספחים א', ב' לנ/8) כמו גם עם ממצאי ביקורי במקום. ראשית, על פי תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983 (להלן "תקנות החניה") יש להקצות שטח של 25 מטר לכל רכב פרטי (משאית - 60 מטר ואוטובוס 100 מטר). שנית, החניית כלי הרכב בניצב בצד ימין ובמקביל בצד שמאל, כטענת בועז, לא תותיר אפשרות לשימוש בדרך ליעודה המרכזי - כניסת ויציאת כלי רכב מהמועדון, בשים לב גם לשטח התמרון הנדרש. הן מהתמונות (הוצגו וסומנו נ/2) והן מביקורי בשטח עולה כי שולי הדרך אינם אחידים נוכח תנאי השטח והחורש; אין באזור המרכזי סימון של חניות או מדרכה או שביל להולכי רגל; ולכל היותר, ניתן להחנות כלי רכב מצד אחד של הדרך ואף זאת באופן ספוראדי ולא בטיחותי. הדברים מתחדדים אף יותר אם נקבל (ולא היא) את גרסת בועז כי בשעות הלילה שער הקיבוץ חסום ועל כן כלי הרכב מגיעים דרך האזור התחתון לאזור מרכזי ונוסעים הלוך ושוב בניסיון למצוא מקום חניה. על פניו תנאי הדרך אינם כוללים את מרחב התמרון הנדרש ומכל מקום, גרסה זו מעידה על הצפיפות והסכנה הטמונה בהליכה בין המכוניות - חלקן בחנייה, חלקן בחיפוש אחר חנייה וחלקן ביציאה/כניסה למועדון. יתירה מכך, לא ניתן להבחין בתמונות (נ/2) בתאורה הנדרשת, בפרט בנסיבות, על מנת שבאי המועדון, יגיעו בבטחה בשעות החשיכה ממכוניותיהם למועדון. כך גם בביקור במקום לא ניכר היה שקיימת באזור זה תיאורה הולמת, הגם שהדבר נאמר בזהירות נוכח השריפה שהתרחשה במקום בין לבין. כך או כך, גם לשיטת בועז אין די בדרך זו כדי לספק את מקומות החניה הנדרשים למועדון ומטעם זה מתייחס הלה לאפשרות החניה באזור התחתון. יוער כי לא נטען לפני, וממילא לא הוכח, באשר לקיום האישורים הנדרשים להפעלת המועדון ובכלל זה היתר בניה ונפקותם המשפטית (לרבות לעניין העברת נטל הראיה) ועל כן לא אדרש לסוגיה זו. 8.3 לשיטת בועז, באזור התחתון, שהגישה אליו היא לפני שער הקיבוץ, תמיד יש מקומות חנייה. ראשית, גם ביחס לשטח זה לא הוכח לפניי מספר כלי הרכב שהוא יכול להכיל והתאמתו לצרכי המועדון. שנית, לא הוכח לפניי כי השטח יועד לצורך זה והיה במקום שילוט מתאים המורה לבאי המועדון להחנות בו. שלישית, גם אם אניח שיש באזור התחתון די מקומות חניה (אף הם לא מסומנים) והשימוש בו היה ידוע לבאי המועדון (נוכח עדות התובע וחבריו) - אין בכך די. לא הוכחה לפניי קיומה של דרך גישה ראויה מהאזור התחתון למועדון והדברים אמורים במיוחד משמדובר באזור חורש תלול גם במקום זה. בביקורי במקום אכן ניכר כי קיים תוואי משופע, לא סלול, שמצידיו חורש טבעי, ללא תאורה אשר חסום בשלב זה על ידי גדר תייל. ממצאי הביקור עולים בקנה אחד עם עדות התובע (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 4-7): "ת. לפעמים החננו ברחבה הצהובה על גבי נ/1 [האזור התחתון - ב.ש.] ואז עלינו ברגל עד שהגענו לקו הכחול [האזור המרכזי - ב.ש.] , זו עליה עם אבנים תלולה בעיקול. פעמים אחרות כשהגעתי ראיתי שסגרו את העליה בגדר ולא ניתן לעלות, לכן באנו מהשער הראשי כפי שציין ב"כ הנתבעת ואז לקחתי שמאלה והמשכתי ישר. נכנסנו מהשער הראשי ואז שמאלה לכוון החנייה הראשית המסומנת בכחול.... ". גם בהתעלם מגדר התייל, ספק אם השביל עולה בקנה אחד עם חובת הנתבעים להסדיר לבאי המועדון דרך גישה בטוחה, בפרט בשעות החשיכה. הדברים אמורים במיוחד משהוכח לפני כי המגיעים מהאזור התחתון, נדרשים לעלות ולרדת בזהירות בשביל זה ואחר כך לעבור בין לבין מכוניות החונות באופן אקראי ולא מסודר ולהמשיך בדרכם בין לבין מכוניות הנכנסות ויוצאות מהמועדון (ולשיטת בועז אף בין לבין מכוניות הנוסעות מהאזור התחתון לאזור המרכזי וחזרה בחיפוש אחר מקום חניה) במקום בו התאורה חלקית, לכל היותר. החלופה האחרת להגעה מהאזור התחתון למועדון היא צעדה בחשיכה אל עבר פתח האזור התחתון והתקדמות במעלה ההר, בצד כביש הגישה המרכזי לקיבוץ עד בקתת השומר ואחר כך פנייה שמאלה (דרומה) לכוון האזור המרכזי עד הגיעם למחסום השני שבפתח האזור המרכזי (ראה: נ/1 ו-נ/10); ולאחר מכן חציית האזור המרכזי כאמור בין המכוניות החונות לבין המכוניות הנוסעות עד למועדון. לעניין זה ממצאי בביקור תואמים את תאור התובע, שלא נסתר (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 5-6). דרך זו, במיוחד בחשיכה ובשים לב לכך שלא הבחנתי בתיאורה גם באזור התחתון, אינה בבחינת דרך בטוחה ונטולת מכשולים לבאי המועדון. כאמור, יש להבחין בין טיול להכרת נופי הארץ לבין הגעה לבילוי במועדון. בנסיבות אלה, ומשאף בועז הודה כי דרך כלל החניון המרכזי, להבדיל מהתחתון, מלא, כפי שהוכח לפניי שהיה ביום התאונה - לא ניתן לאמר כי דרכי הגישה החלופיות שעמדו בפני התובע וחבריו הן בבחינת חלופות הולמות. 8.4 מכל מקום, הוכח לפני כי שער הקיבוץ לא היה סגור ולמצער, לא היתה כל מניעה לבאי המועדון ובכלל זה לתובע וחבריו לעבור דרך שער הקיבוץ, כפי שהודה בועז (ראה: עמוד 32 לפרוטוקול שורות 29-30). מה גם שלדידי הם אף נדרשו לעשות כן כדי להגיע לאזור המרכזי. יתירה מכך. הוכח לפני כי באי המועדון השתמשו דרך כלל באזור העליון, כפי שהודה בועז, ולכן לשיטתו אנשי קיבוץ ביקשו למנוע את הגישה אך הדבר לא צלח (ראה: עמוד 32 לפרוטוקול שורות 24-30; וגם: עמוד 33 לפרוטוקול שורות 3-6). זאת ועוד. בועז הודה כי הוא ואנשי צוות המועדון משתמשים באזור בו החנה משה ביום התאונה למטרת הבאת ציוד ומצרכים באשר זו כניסה צידית למבנה המועדון (ראה: סעיף 9 לתצהירו - נ/8) ואף הודה כי ידע שחלק מבאי המועדון מחנים את כלי רכבם באזור העליון (ראה: עמוד 33 לפרוטוקול שורות 7-9). חיזוק נוסף לכך שהנתבעים ידעו כי איזור זה משמש לחניית כלי רכב של באי המועדון ניתן למצוא בתמונה מספר ה' (הוצג וסומן כחלק מ-נ/5). בתמונה ניתן לראות את דלת הכניסה האחורית (צדדית) של המועדון ועליה שלט "שער חירום אין להחנות! רכב חונה/חוסם יגרר!!" [ההדגשה במקור - ב.ש.]. מכאן הנתבעים ידעו ולמצער, שומה היה עליהם לדעת על כך. בנסיבות אלה היה על הנתבעים, לכל הפחות, להציב בכניסה לדרך המובילה מהאזור העליון למועדון (תמונה ב' הוצגה כחלק מ-נ/5) שילוט כי הכניסה אסורה למעט לעובדי המועדון תוך הפנייה לדרך חלופית או לחסום את הגישה לדרך הקיצור. זאת אף זאת לא עשו אלא לאחר התאונה. מה גם שבועז הצהיר כי אורחים רשאים להשתמש באזור העליון בשעות היום והסכנה לנפילה נשוא התובענה טמונה גם במעבר בדרך הקיצור בשעות היום, בפרט נוכח טענת בועז כי גם בלילה יש במקום תאורה "די טובה". 8.5 הוכח לפני כי מאזור החנייה העליון קיימות שתי חלופות להגיע למועדון: האחת, הליכה לצד דרך סלולה המובילה, לאחר עיקול דרומה, למחסום השני וחציית האזור המרכזי עד למועדון; והשנייה, הדרך בה בחרו התובע וחבריו. אם וככל שהדרך הראשונה היתה בטוחה אך ארוכה יותר במספר דקות ניחא, אלא שלא כך עולה מהתמונות שלפני ( נ/2) ומביקורי במקום. המדובר בדרך המיועדת לכלי רכב ולא להולכי רגל, חסרת שוליים עם שיפוע תלול בכיוון הירידה (מזרח) והתאורה בה חלקית. גם טענת בועז כי בשעה 12:30 בלילה "כמעט אף אחד לא נוסע שם" (ראה: סעיף 10 לתצהירו) לא תסייע בידו. ראשית, לא הובאה לפניי כל ראייה כי החל מחצות אין תנועת כלי רכב בקיבוץ כלל. מה גם שדי בכלי רכב נוסע אחד, בשים לב לכך שאין שוליים מסודרים בדרך זו והתאורה בה חלקית, כדי שיתרחש אסון. שנית, הדרך החלופית היא דרך סלולה (גם כאן, אכן כעדות בועז אין המדובר בכביש אספלט אלא כלשונו "קרצוף הנראה כמו חצץ שחור"), בעלת שוליים צרים מאוד הזרועים אבנים קטנות ובצמוד להם (ממזרח) שיפוע חד נטוע עצי אורן, באופן שכמעט מחייב לילך על הדרך הסלולה. הדברים אמורים במיוחד ככל שמתקרבים לעיקול (הניבט בתמונה א' - נ/2) על סלעיו, כפי שניתן ללמוד אף מהתקנת מוט ברזל במקום. אף בועז התייחס לדרך זו כנוחה "יחסית" (ראה: עמוד 33 לפרוטוקול שורות 4-5). שלישית, הן מהתמונות שהוצגו (נ/2) והן מביקורי במקום עולה כי עמודי התאורה בדרך זו לוקים בחסר. הוכח כי למועדון הגיעו בליל שישי עשרות עד מאות אנשים מדי שבוע וחלקם החנו את כלי רכבם באזור העליון. לפיכך, שומה היה על הנתבעים, לכל הפחות, להסדיר דרך גישה אחת מסומנת ומסודרת עם תאורה תקנית. חובה בה לא עמדו. יוער כי אמנם בעדותו התייחס בועז לדרך חלופית נוספת מהאזור העליון אך מעבר לסימון שביצע על גבי ת/10 לא הובאו לפני כל ראיות או תמונות ביחס לנגישותה. מעבר לדרוש אציין כי עסקינן בדרך ארוכה יותר המקיפה את המועדון מדרום וממערב לאורך הגדר ההיקפית של הקיבוץ ותחלואי החלופה כפי שתוארו לעיל נכונים, וביתר שאת, ביחס אליה. 8.6 בועז הודה כי לא הוצבו שלטים באזור העליון (או בכלל). לשיטתו, אין צורך בשילוט מאחר וקיימות שתי דרכים סלולות אל כניסת המועדון. מעבר לעבודה כי טענה זו סותרת את הנטען על ידו בתצהירו, הרי שמצינו כי לא קיימת כל דרך גישה מסודרת להולכי רגל למועדון. אפילו הדרך באזור המרכזי הינה דרך סלולה אמנם, אך נכנסים ויוצאים ממנה כלי הרכב של חברי המועדון ולשיטת הנתבעים אף מחנים בצידי הדרך כלי רכב של באי המועדון; בעוד הדרך החלופית מהאזור העליון היא דרך לכלי רכב ולא להולכי רגל ואינה כוללת בצידה שביל גישה נאות ונטול מכשולים להולכי רגל. בכל מקרה, הצבת שלט המכוון את באי המועדון לילך בדרך הסלולה ולא בכל דרך אחרת היא פעולה אלמנטארית שאף היא לא ננקטה על ידי הנתבעים. בועז אף מודה כי לא הציב סדרנים שיסייעו לבאי המועדון בדרכם מהאזורים בהם השתמשו באי המועדון כחניה, שאף הם כאמור לא סומנו כהלכה. לשיטתו, אין בכך צורך מאחר ודרך כלל עיקר באי המועדון הם חברי מועדון ומוזמניהם, המכירים את המקום. טענה זו לא הוכחה לפניי כדבעי. ברם, גם אם אקבל את גרסת בועז, הרי שהסתמכות על הכרת באי המועדון או מרביתם את המקום אינה מספקת. שומה על מחזיק מקרקעין וחובה מוגברת על המפעיל מועדון, לספק דרך גישה בטוחה ללא סיכונים לבאים בשעריו ולא להסתמך על יכולתם להסתדר והכרתם את המקום. ויודגש - לא נטען לפניי, וממילא לא הוכח, כי חברי המועדון מקבלים הסבר בכתב או בעל פה עם התחלת חברותם באשר לאפשרויות החנייה והגישה למועדון כמו גם בדבר האיסור להחנות בחניון העליון או להשתמש בדרכי קיצור מעבר למעבר בחניון המרכזי או דרך החניון התחתון. מה גם שדי במבקר אחד שאינו יודע את הדרך כדי לחייב את הנתבעים להציב סדרנים ושילוט על מנת שיוכלו להגיע בבטחה למועדון, בפרט נוכח תנאי השטח בקיבוץ ושעות פעילות המועדון. אך אין אנחנו צריכים להרחיק לכת מאחר ובועז הודה כי לעיתים הוא מוצא לנכון להציב סדרנים במקום (ראה: עמוד 34 לפרוטוקול שורות 18-19). מכל מקום, גם אם אקבל את טענת בועז (ולא היא) כי אין צורך בשלטים ואין צורך בסדרנים מאחר והמדובר באנשים בוגרים המכירים את המקום ויודעים להסתדר לבד (ראה תשובתו: עמוד 32 לפרוטוקול שורות 19-20), וכלשונו "בפועל זה עובד נעדר ללא סדרנים" (ראה: עמוד 32 לפרוטוקול שורה 17) - נגזרת מכך, חובת הנתבעים לחסום דרכים סמוכות למועדון, המסוכנות להליכה, או לכל הפחות להציב בצידן שילוט מואר המזהיר מפני שימוש בהן ומפנה לדרך חלופית. 8.7 הדברים אמורים במיוחד משהוכח לפני כי הנתבעים ידעו שבאי המועדון מחנים את כלי רכבם באזור בעליון וכן ידעו שקיימת דרך קיצור בצמוד לקיר הצפוני של מבנה המועדון המובילה ישירות לפתח הכניסה למועדון (וראה גם: סעיף 7 לתצהיר בועז - נ/8). בנסיבות אלה, הנתבעים ידעו ו/או היו צריכים לדעת כי באי המועדון משתמשים או עשויים להשתמש בדרך הקיצור בה הלכו התובע וחבריו ביום התאונה. בועז הודה כי לאחר האירוע הגישה נחסמה (ראה: עמוד 33 לפרוטוקול שורות 19-23): "ש. היום יש שם משהו? ת. לאחר האירוע נמתחו שם חבלים באזור המדובר. ש. שמת שלט אין מעבר? ת. לא זכור לי. יכול להיות שיש שלט אין מעבר אני זוכר שלטים זהירות תהום או משהו בסגנון כזה". אמנם לא בכל מקרה נקיטת פעולה לאחר אירוע תוביל בהכרח להטלת אחריות. אך במקרה דא אכן יש בכך כדי להעיד כי הנתבעים כשלו מלנקוט ולו באמצעים אלמנטאריים כדי למנוע או לכל הפחות לצמצם אפשרות לנזק חרף העובדה שצפו או בנסיבות המקרה היו צריכים לצפות את התרחשותו ובעצם היו אדישים לכך. 8.8 גם מסקנתי (ולעניין זה ראה גם להלן) כי התובע קפץ מקוביית הבטון (ה'בטונדה') לא תנתק, בנסיבות, את הקשר הסיבתי שבין רשלנות הנתבעים לבין הנזק, משמצאתי כי גובה קוביית הבטון מחייב קפיצה ומשלא נטען לפני, וממילא לא הוכח, כי הקובייה הוצבה במקום במטרה לחסום גישה. מכאן, שומה היה על הנתבעים שידעו ולמצער, היו צריכים לדעת כי באי המועדון משתמשים ולכל הפחות עלולים להשתמש בדרך קיצור זו - גם לצפות כי באי המועדון עשויים לעלות על קוביית הבטון (ה'בטונדה') הניצבת במרכז הדרך ולקפוץ ממנה אל עבר הדרך הסלולה שבפתח המועדון, כפי שעשו התובע וחבריו ביום התאונה. 9. לפיכך, אני קובעת כי הנתבעים לא עמדו בחובתם לספק לבאי המועדון אזורי חנייה מוסדרים מהם תהא דרך גישה נטולת מכשולים למועדון. הנתבעים היו יכולים וצריכים לצפות כי מחדלם לספק דרכי גישה נאותים למועדון הפועל בשעות חשיכה עלול לגרום להתממשות הסיכון ולנזק שנגרם לתובע. הדברים אמורים במשנה תוקף משהוכח שהנתבעים ידעו ולמצער, היו צריכים לדעת כי באי המועדון משתמשים באזור העליון ובדרך הקיצור הצמודה למבנה המועדון המובילה ישירות למועדון, בה הלכו התובע וחבריו ביום התאונה ואשר אין חולק כי טמונה בה סכנה. לפיכך, קמה לנתבעים חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע, אשר הופרה. בפרט בנסיבות אלה היה על הנתבעים, לכל הפחות, לחסום את דרך הקיצור ו/או להציב לצידה שלטי אזהרה והכוונה לדרך חלופית. פעולה שלא עשו תוך שצפו או שהיו צריכים לצפות כי מחדלם מעשות כן יגרום לנזקים מסוג זה שנגרמו לתובע. לעניין זה יודגש כי בועז העיד שהוא בעצם היה אדיש לאופן הגעת אורחי המועדון למבנה המועדון. אדישות זו, כשלעצמה, עולה בנסיבות כדי התרשלות (והשווה: ת.א. (ת"א) 1828/05, גדעון נ' עזריא (2009)). במקרה דא, עסקינן במעוולים במשותף המבצעים עוולה אחת כלפי הניזוק וגורמים לו יחד נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה (וראה גם: ע"א 7008/09, ג'אבר נ' מוסבאח (2010)) ועל כן חיובם כלפי התובע יהיה, ביחד ולחוד. 10. יחד עם זאת, ברי כי בנסיבות יש מקום להטיל אשם תורם משמעותי על התובע. התובע בחר לילך, בשעת חשיכה, בדרך קיצור זו, אשר נתוניה מחייבים זהירות (כהודאת משה) - תוואי תלול שמטבעו אינו חלק אלא זרוע אבנים וצמחיה. לעניין זה אין נפקא מינה אם התובע רץ אף הוא, כעדות זיו (נ/7), או הסתפק בהליכה מהירה, כעדותו (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורה 8). שתיהן גם יחד אינן עולות בקנה אחד עם הליכה זהירה שתנאי השטח, בפרט בחשיכה, מחייבים. משכך, התובע צריך היה לצפות כי הוא עלול ליפול ואין לפטרו כליל מאחריות. זאת ועוד. בתמונות (נ/3) כמו גם בביקורי במקום ניבטת קוביית בטון ('בטונדה') במרכז השליש האחרון של התוואי המשופע. אמנם ניתן, הגם בדוחק, לעבור בין קוביית הבטון (ה'בטונדה') לבין הצמחייה שבצידה, אך התובע הודה בחקירתו (ראה: עמוד 19 שורות 13-14) כי הוא הלך על הבטונדה. המדובר בקוביית בטון שגובהה מחייב קפיצה על מנת לרדת ממנה. משהודה התובע שהוא הלך מהר על הבטונדה, משמע שהוא גם קפץ ממנה, בין אם קפיצה תוך כדי ריצה כפי שעשו חבריו ובין אם תוך כדי הליכה מהירה, כגרסתו אותה קיבלתי. מסקנה המתיישבת, כאמור, עם הודאתו כי מעד מהתנופה (ראה: עמוד 19 לפרוטוקול שורות 8-16) ועם אופי הפגיעה (שבר מרוסק). ודוק: התובע לא טען שהסתובב ונאחז בקוביית הבטון עת ירד ממנה ואף לא שלל, כאמור, אפשרות שקפץ. בהגיע התובע לקוביית הבטון שומה היה עליו להיזהר ולילך בסמוך אליה חלף טיפוס על קוביית הבטון שחייבה קפיצה ממנה אל עבר המתלול שלמרגלותיה. פעולה אשר העצימה את התממשות הסיכון. הדברים אמורים במשנה תוקף משהתובע הודה כי היה במועדון עשרות פעמים לפני יום התאונה. גם אם אקבל את גרסתו כי היתה זו הפעם הראשונה בה ירד בדרך קיצור זו, למרות שבמרבית הפעמים הגיע עם אותם חברים ולמרות שחבריו אמרו שלא אחת הם החנו בחניון העליון והלכו באותה דרך קיצור - הרי שהתובע ידע היטב כי קיימות דרכים חלופיות, כפי שהעיד לפני בפרוטרוט (ראה למשל: עמוד 17 לפרוטוקול שורות 3-14) ושומה היה עליו לבחון אותן תחילה, תחת 'לזרום', כלשונו, עם חבריו. התובע הודה בסופו של יום כי הוא לא שקל כלל ללכת בדרך חלופית אותה הכיר מביקוריו הקודמים במועדון אלא בחר לילך אחר חבריו בדרך הקצרה יותר. עצם העובדה שהתובע יצא לבילוי עם חבורה אינה נוטלת ממנו את כושר ההחלטה ובוודאי לא את היכולת לילך בזהירות בדרך ולא לילך בהליכה מהירה למרות שחבריו רצו, תוך ניסיון למנוע או לכל הפחות להקטין את הסיכון הטמון בדרך זו. את חוסר רצונו לעשות כן נוכח העובדה שבא בחבורה מסוימת, אין להניח לפתח הנתבעים. בנסיבות אלה, הגם שאין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין רשלנות הנתבעים לבין הנזק, יש למצוא לחובתו אשם תורם משמעותי, המועמד בנסיבות בשיעור של 45%. סוגיית הנזק 11. ואלה העובדות שהוכחו לפניי לעניין הנזק: 11.1 התובע יליד 6/7/77, בן 29 ומחצה ביום התאונה. 11.2 התובע נחבל בשורש כף יד ימין, שהיא ידו הדומיננטית. התובע המשיך בדרכו למועדון, קיבל מעובדת המועדון קרח והגיע לחדר המיון במרכז הרפואי רמב"ם כעבור מספר שעות (ביום 25/11/06 בשעה 05:25). בחדר המיון נמצא שבר בשורש היד ובוצע שחזור סגור וקיבוע בגבס תחת הרדמה (ראה: נספח ב' ל-ת/2). 11.3 ביום 27/11/06 אושפז התובע במרכז הרפואי רמב"ם לאחר שבביקורת במרפאת חוץ נצפתה תזוזה של השבר. התובע עבר ניתוח לשחזור וקיבוע בעזרת מסמרי קירשנר ומכשיר קיבוע חיצוני. התובע שוחרר ביום 29/11/06 (סה"כ 3 ימי אשפוז) עם הוריה להניח את היד במתלה צוואר, חופשת מחלה בת 30 יום, מעקב אורטופדי ונטילת משככי כאבים, במידת הצורך (ראה: נספח ב' ל-ת/2). 11.4 בביקור במרפאת חוץ מרכז רפואי רמב"ם מיום 6/12/06 נמצאה עמדה משביעת רצון ובביקור עוקב מיום 18/12/06 הומלץ כי התובע ימשיך לילך עם המקבע עוד שלושה שבועות. ביום 10/1/07 נצפו בצילום סימני חיבור, המקבע החיצוני הוסר וכף היד הושמה בגבס. בביקורות נוספות מיום 22/1/07 ומיום 23/1/07 הורד הגבס וניתנה הורייה לפיזיותרפיה. 11.5 התובע עבר 24 טיפולי פיזיותרפיה בקופת החולים החל מיום 24/1/07 ועד ליום 25/3/07. בהתאם למכתב מיום 30/3/07 קיים שיפור אם כי עדיין קיים קושי בתנועות לרבות בהרמת חפצים, סיבוב מפתח וכדומה. הומלץ על טיפול לחיזוק היד, שיפור טווח התנועה וכן שימוש בסד במשך הלילה לשם הפחתת לחץ מקומי. 11.6 בביקורת נוספת במרפאת חוץ - מרכז רפואי רמב"ם מיום 30/4/07, מציין ד"ר נורמן, בין היתר, כי התובע עדיין מוגבל בתנועות שורש כף היד ומומלץ המשך פיזיותרפיה אינטנסיבית. כמו כן הופנה התובע לרופא תעסוקה. 11.7 בהתאם לחוות דעת מטעם התובע של ד"ר גורביץ מיום 4/5/07 הועמדה נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 30%; בעוד בהתאם לחוות דעת מטעם הנתבעים של ד"ר וייס מיום 6/12/07 הועמדה נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור של 10%. 11.8 בהתאם לחוות דעת מומחה בית המשפט, ד"ר ד. אנג'ל מיום 18/2/08 (סומן לשם הנוחיות ת/5 - להלן "חוו"ד מומחה בית המשפט" ו-"המומחה", בהתאמה) כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע שבר בכף יד ימין. בבדיקה נמצאו, בין היתר, הגבלה קלה בתנועות שורש כף יד והגבלה ניכרת יותר בתנועת סיבוב האמה. בצילומים: שבר מרוסק תוך מפרקי ברדיוס דיסטאלי ושבר בסטיילואיד של האולנה. השבר התוך מפרקי התחבר תוך קיצור שמונה מ"מ ואי סדירות במפרקים כמו גם חסר חיבור בסטיילואיד של האולנה עם בליטה גבית. משכך, ובהעדר עדות לפגיעה או הגבלה קודמת בשורש כף היד, המליץ המומחה לקבוע לתובע נכות משוקללת בשיעור של 19%: 10% בגין חיבור גרוע של עצם הרדיוס ו-10% בגין הגבלה בתנועת סיבוב האמה. מסקנות המומחה מאומצות על ידי. לא מצאתי מקום לסטות מחוות דעת מומחה בית המשפט אשר לא זומן לעדות ואף לא נשלחו אליו שאלות הבהרה. הלכה פסוקה היא כי משממנה בית המשפט מומחה, ממצאיו יאומצו על ידו אלא אם קיימת "סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת" או אם נפלה שגיאה גסה בחוות הדעת עד כדי שבית המשפט, החסר מומחיות במקצוע זה, ימצאה מופרכת (ראה: ע"א 3056/99, שטרן נ' המרכז הרפואי על שם שיבא, פ"ד נו(2) 936; ע"א 323/85, מדינת ישראל נ' מזרחי, פ"ד לט(4) 185; ע"א 558/96, חברת שיכון עובדים בע"מ נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563; ע"א 5602/03, סגל נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ (2005); ע"א 293/88, חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי (1988); ע"א (חיפה) 5124/07, אנגל ג'נרל דיבלופרס בע"מ נ' רמת חביב בע"מ (2008) והאסמכתאות המצוינות בה; ע"א 9323/04, מיצר לפיתוח בע"מ נ' שותפות בנין 17 מתחם 5 (2006)). מה גם שכל אחד מהצדדים הסתמך, לשיטתו, בסיכומיו על האמור בחוות דעת מומחה בית המשפט (ראה למשל: סעיף 36 לסיכומי התובע; עמוד 31 לפרוטוקול שורות 27-28; וסעיף 59 לסיכומי הנתבעים). 11.9 בעת התאונה עבד התובע כסייר מוקד 99 בחברת השמירה טכנולוגיות מיגון (1971) בע"מ (ראה: תלושי השכר צורפו כנספח לתצהירו - ת/2; וכן עמוד 20 לפרוטוקול שורות 29-30). 11.10 שכרו הממוצע של התובע ערב התאונה עמד על סך ברוטו (קרן) של 3,297.45 ₪ (תלושי השכר לחודשים יוני עד נובמבר 2006 - הוצגו כנספח לתצהיר התובע - ת/2). 11.11 המוסד לביטוח לאומי (לעיל ולהלן "המל"ל") אישר לתובע תקופת אי כושר, החל מיום 15/12/06 ועד ליום 23/2/07 והתובע קיבל דמי תאונה בסך כולל ברוטו של 7,930 ₪ (ראה: נ/6 וכן נספח ד' ל-ת/2 וכן נ/6). 11.12 בבדיקת רופא תעסוקה מיום 16/4/07 נמצא כי התובע: "מוגבל בכל עבודה הדורשת יתר מאמץ של יד ימין, כגון: הרמת והעברת משאות כבדים, תנועות חוזרות, כל עבודה אחרת שדורשת מוטוריקה עדינה וכיפוף של שורש כף יד ימין - עד כל שינוי במצבו. הערות: המכתב אינו מתייחס לשימוש בנשק ונהיגה" [המילה "ונהיגה" הוספה בכתב יד - ב.ש.]. 11.13 התובע לא שב לעבודתו. ביום 30/4/07 אישר מעבידו של התובע את התפטרותו (ראה: נספח ג' ל-ת/2 - מכתב ההתפטרות של התובע לא הוצג לפניי; וראה גם עמוד 20 לפרוטוקול שורה 31 עד עמוד 21 לפרוטוקול שורה 10). 11.14 בהתאם לאישור עו"ד דוידוב שהוצג בהסכמה (סומן ת/1) החל לעבוד אצלו ביום 23/11/09 כשליח, לאחר שהופנה למשרדו על ידי עמותה שנותנת שירותי השמה עבור המל"ל לעובדים עם קשיי השתלבות בשוק העבודה. התובע מבצע שליחויות לבתי משפט ומוסדות, ומשתמש בתחבורה ציבורית. התובע עובד בין השעות 09:00 - 15:00 חמישה ימים בשבוע ואולם שעות העבודה הן גמישות לפי צרכי המשרד ויכולותיו של התובע. התובע משתכר שכר מופחת של 15 ₪ לשעה. למכתבו של עו"ד דוידוב (ת/1) צורפו תלושי שכר המעידים על שכר ממוצע בסך של 2,595 ₪. 11.15 עובר לתאונה סבל התובע מדיכאון וחרדה וטופל תרופתית (ראה סיכום אשפוז - חלק מנספח ב' ל-ת/2). פגיעתו הפסיכיאטרית לא השפיעה על תפקודו היומיומי של התובע, אשר עבד כמאבטח בחברת שמירה ונהג ואף לא פגעה בזכותו לאחוז בנשק. לפני כן עבד התובע במהלך ארבע שנים בחברת ליסינג תפעולי אופרייט ליס (ראה: תשובה לשאלה 5 לשאלון הנתבעים - הוצג וסומן ת/3(2); וכן עדות התובע, שלא נסתרה, בעמוד 20 לפרוטוקול שורות 24-32; ועמוד 20 לפרוטוקול שורה 28 עד עמוד 21 לפרוטוקול שורה 5). 11.16 התובע הגיש למל"ל תביעה לקצבת נכות כללית במסגרתה נקבעו לו הנכויות הרפואיות הבאות: נכות זמנית בשיעור של 100% החל מיום 25/11/06; נכות זמנית בשיעור של 65% החל מיום 1/2/07; ונכות צמיתה בשיעור של 44% החל מיום 1/4/07, הכוללת 30% בגין הפרעת אישיות שאינה קשורה לתאונה ו-20% בגין פגימתו האורטופדית עקב התאונה (ראה: נספח ד' ל-ת/2). עוד נקבעה לתובע דרגת אי כושר בשיעור של 100% החל מיום 25/11/06 ובשיעור של 75% החל מיום 1/4/07 (ראה: נספח ד' ל-ת/2). 11.17 בהתאם לחוות דעת אקטוארית מיום 25/5/08 קצבאות הנכות הכללית מהמל"ל עומדות על סך 406,055 ₪ (כולל ריבית בגין תשלומי עבר החל מיום 23/2/07 ועד ליום 31/5/08 - ראה: נ/11). לא הומצאה חוות דעת אקטוארית מעודכנת להיום. 12. נבחן להלן את ראשי הנזק. 12.1 כאב וסבל - בנסיבות, ובשים לב לגילו של התובע, אופי הפגיעה, ימי האשפוז והניתוח שעבר, הטיפול הממושך לרבות קיבוע חיצוני ואחר כך גבס, כמו גם נכותו הצמיתה בשיעור של 19% עקב התאונה, ההגבלות מהם הוא סובל עד היום ותוצאות הפגיעה - מועמד רכיב זה על סך של 80,000 ₪. 12.2 הפסד שכר לעבר - ביחס לעבר יש לאבחן בין שלוש תקופות: הראשונה, בתקופה הסמוכה לתאונה - הוכח לפניי כי עובר לתאונה השתכר התובע סך ברוטו (קרן) של 3,297.45 ₪ המהווה סך משוערך (הצמדה בלבד) סך של 3,850.07 ₪. עוד הוכח כי אושרו לתובע 71 ימי אי כושר המתייחסים אך ורק לתאונה (ראה: נ/1); וכי התובע לא יכול היה לחזור לעבודתו הקודמת בגין התאונה לכל הפחות עד ליום 30/4/07. מכאן, בתקופה זו (5 חודשים) הפסד השכר הוא מלא ועומד על סך של 19,250.35 ₪. השנייה, החל מיום 1/5/07 ועד ליום 23/11/09 - אכן, מכתב המעביד מיום 30/4/07 מאשר לכאורה מכתב התפטרות של העובד . המכתב לא הוצג לפני ולראשונה בסיכומים נטען כי המדובר במכתב פיטורין. ברם, הוכח כי מצבו של התובע לא אפשר את חזרתו לעבודה סדירה ומלאה כסייר ביום 30/4/07. לעניין זה אמנם באישור רופאת תעסוקה מיום 16/4/07 מצוין כי אין מניעה לאחזקת נשק אך לא נהיר הכיצד הדברים מתיישבים עם הרישא של מכתבה לפיו התובע מוגבל בכל עבודה הדורשת מוטוריקה עדינה וכיפוף יד ימין ולא הובאה לפניי כל ראייה הסותרת את הסברו של התובע (ראה: עמוד 21 לפרוטוקול שורות 9-10). ודוק: הנתבעים אף לא הפנו כל שאלת הבהרה למומחה בית המשפט בעניין דא. יתירה מכך. ממצאי בדיקת ד"ר נורמן מיום 30/4/07 הכוללים גם הגבלה בתנועות יד ימין (היד הדומיננטית) והוריה להמשך פיזיותרפיה אינטנסיבית, תומכים בכך שהתובע לא יכול היה לשוב לעבודתו כשומר במועד זה. בשלב זה השילוב של פגימתו האורטופדית עקב התאונה עם מצבו הכללי מנע ממנו לשוב למעגל העבודה כעולה מהחלטות המל"ל (ראה: נספח ד' לת/2). מחד גיסא, בקביעת הנכות התפקודית, יובא בחשבון מצבו הכללי של התובע "שהלוא מצב בריאותו וכושר השתכרותו של מי שלקה בנכות קודמת אינם כמצב בריאותו וככושר השתכרותו של אדם בריא; ודרגת הנכות הנקבעת לו מיועדת לבטא את השינוי שחוללה הפגיעה, במצבו הרפואי או בכושר השתכרותו, ביחס למצבו הרפואי וכושר השתכרותו הקודמים" (ראה: ע"א 589/89, רקוביצקי נ' יעקובוב, פ"ד מז(1) 726; וראה גם: א. ריבלין "תאונות דרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים" מהדורה שלישית, התש"ס - 1999 עמוד 755, 905). עד למועד התאונה עבד התובע והשתכר בעוד לאחר התאונה הופסקה עבודתו ונוכח מצבו הכללי הוא לא הצליח לחזור למעגל העבודה אלא בהתערבות עמותה המסייעת למל"ל (ראה: ת/1) ואף זאת במשרה חלקית ובשכר מופחת. מאידך גיסא, לא נטען, וממילא לא הוכח, כי התפרצות המחלה נבעה מהתאונה ועיון מדוקדק בסיכומי התובע מעלה כי הטענה היחידה הינה כי עקב מצבו האורטופדי של התובע הוא לא חזר לעבודה בעוד קודם לכן מחלתו לא הפריעה לו לתפקד ולעבוד. מצבו האורטופדי של התובע, כשלעצמו, אין בו כדי למנוע מהתובע את חזרתו לעבודה. אמנם, בהתאם לאישור התעסוקתי מיום 17/4/07 התובע מוגבל מלעבוד בכל עבודה שדורשת מאמץ של יד ימין, שהינה ידו הדומיננטית, אך התיעוד הרפואי האחרון שלפני הוא מיום 2/11/08. יחד עם זאת, לא נעלם מעיני כי נוכח נתוניו האישיים של התובע, לרבות השכלתו ומצבו הרפואי הכללי, קשת האפשרויות הפתוחה לפניו ובהתאמה, יכולתו להשתלב במקום העבודה - מצומצמת היא ממילא. בשים לב לכך, כמו גם לכלל הנסיבות וחומר הראיות שלפני ויתר השיקולים הנחוצים לעניין זה, לרבות כמפורט ב-ע"א 4302/08, שלמייב נ' בדארנה (2010): ".... בקביעת שיעור הנכות התפקודית, יש לתת את הדעת על נסיבותיו הפרטניות של הנפגע: עיסוקו; השכלתו; גילו; מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי.." (וראה גם: ע"א 4919/09, עזאם נ' בר (2011); ע"א 3049/03, ג'רוסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792; ע"א 5175/06, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (2008); ע"א 4716/07, פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2009)); כמו גם המשקל הניתן לנכות הרפואית בעת קביעת הנכות התפקודית והמעיין חזקות הרווחות בכגון דא (ראה למשל: ע"א 6601/07, אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010); ע"א 2113/90, אדלר נ' סוכנויות דרום בע"מ (1992); והשווה: ע"א 11035/07, שירותי בריאות כללית נ' אביטן (2011)) - אני קובעת כי במקרה דא נכותו התפקודית של התובע זהה לנכותו הרפואית. מכאן, החישוב יבוצע לפי 19% משכרו הממוצע של התובע ערב התאונה. והתקופה השלישית, החל מיום 23/11/09 עת החל התובע, בסיוע עמותה, לעבוד בשכר של 2,595 ₪ ועד היום. גם ביחס לתקופה זו לא הכרתי, מהטעמים המפורטים לעיל, במלוא הפסד השכר בתקופת העסקתו אצל עו"ד דוידוב, אלא אך בהפסד בשיעור של 19% משיעור הכנסתו עובר לתאונה. בהתאמה, הפסד השכר בתקופות השנייה והשלישית עומד על סך של 37,307.178 ₪ ( = 51 חודש x 19% x 3,850.07 ₪). לפיכך, הפסד השכר לעבר (קרן והצמדה בלבד) עומד על סך של 56,557.528 ₪ ובצירוף ריבית בלבד מאמצע התקופה (ראה: ע"א 6754/10, עמרי גיא בע"מ נ' יהודה (2011); ע"א 525/84, מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מירון, פ"ד מב(2) 89) על סך של 58,585.39 ₪. 12.3 הפסד השתכרות לעתיד - כאמור, מצאתי לנכון להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 19% עד גיל 67. נוכח נתוני התובע יערך החישוב גם לעתיד על בסיס שכרו הממוצע עובר לתאונה (סך משוערך של 3,850.07 ₪). בהתאמה, רכיב זה עומד על סך של 183,473.45 ₪. 12.4 הפסד פנסיה - אמנם בתלושי השכר של התובע עובר לתאונה (25/11/06) לא הופרשו כספים לפנסיה. ברם, החל מיום 1/1/08 חלה חובה על מרבית המעבידים לבטח בביטוח פנסיוני את כלל העובדים (ראה: צו ההרחבה מיום 1/1/08 לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957). על פי הוראות צו ההרחבה, חובת הביטוח הפנסיוני תחול על השכר המשולם לעובד או השכר הממוצע במשק כפי שיעודכן מעת לעת, לפי הנמוך מבין השניים. הפרשות העובד והמעביד נקבעו במדורג החל מ-2.5% מהשכר ביום 1/1/08 ועד 15% מהשכר מיום 1/1/13, מתוכם סה"כ הפרשות המעביד (גמל ופיצויי פיטורים) עומד על 1.667% מהשכר ב-1/1/08 ועד 10% מהשכר החל מיום 1/1/13 ואילך (וראה גם: ת"א (חיפה) 810-01, עזבון המנוח ולרי ל' ז"ל נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ (2010); ת"א (חיפה) 280-06, ס' נ' נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח (2009); ת"א (חיפה) 122-05, שליסל נ' אנואר (2009); ת"א (ירושלים) 9131-07, קן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2011)). בשים לב להוראות אלה כמו גם שנות העבודה עליהן חל הצו, נכותו התפקודית ובסיס שכרו של התובע - אני מעמידה את הפיצוי בגין רכיב זה על סך גלובאלי של 20,000 ₪. 12.5 הוצאות - אמנם, עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראה: ד. קציר "דיני הנזיקין" עמוד 11; 480 ואילך , 486 ואילך; ע"א 357/80, נחום נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762; ע"א 4986/91, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום (1994)) והתובע כשל מלהציג קבלות. ברם, הוכח לפניי כי התובע הגיע הן לחדר המיון והן לביקורות תכופות במרפאות החוץ של המרכז הרפואי רמב"ם ובמסגרת זו אף אושפז ונותח. כך גם הוכח כי התובע היה במעקב בקופת החולים, כמו גם נדרש לטיפולי פיזיותרפיה וריפוי ועיסוק ממושכים (וראה גם האמור בחוו"ד מומחה ביהמ"ש). מנגד, הנתבעים, הטוענים לכיסוי מלא של ההוצאות הרפואיות על ידי קופות החולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי התשנ"ד-1994, לא עמדו בנטל המוטל לפתחם להוכיח שהתובע קיבלם מקופת החולים (ראה: ע"א 5557/95, ע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724; וראה גם: ת"א (ת"א) 394/98, אלטאוויל נ' נחמיאס (2006); ת"א (ירושלים) 1686/96, אבישג נ' בית רפואה מעייני (2003)). כך או כך - משהוכחה בפני נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא ההשתתפות העצמית והנסיעות הכרוכות בכך, ובשים לב לכך כי מדובר בהוצאות עבר ביחס אליהן הגישה ליבראלית - אפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנא "על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג-2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא (2) 128; ת"א (תל-אביב-יפו) 394/98, אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת"א (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת"א (ירושלים) 1515/96, יהושוע נ' הסתדרות (1999)). מנגד, המסמך האחרון שלפניי הוא מחודש נובמבר 2008 והתובע לא הוכיח כי נזקק לטיפולים נוספים מני אז. על כן אני מעמידה את הוצאותיו של התובע (לעבר ולעתיד) על דרך האומדנא על סך של 5,000 ₪. 12.6 עזרת צד ג' - אכן לא הוכח כי התובע נזקק לעזרה בשכר. יחד עם זאת, די שהוכח כי נוכח אופי הפגיעה נזקק התובע בתקופה הסמוכה לאחר התאונה לעזרה מוגברת בשל מצבו הרפואי כדי להטיל על הנתבעים את החובה לפצותו בגין העזרה המוצדקת שקיבל מבני משפחתו, גם מקום בו עקב כך לא נגרם להם נזק, חלף הנאת הנתבעים ממאמציהם של קרובי משפחתו. פיצוי נוסף זה בגין עזרת בני המשפחה יקבע על דרך אומדנא (ראה: ע"א 130/76, סעדה נ' חמדי, פ"ד ל"ג(1) 589, 610; ע"א 1164/02, קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' בן חיון (2005); ע"א 3769/97, דהן נ' דני, פ"ד נג(5), 581); וראה גם: ע"א 93/73, שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1), 277; ע"א 3769/97, דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג-2003, עמוד 816 ואילך; ע"א 2115/93, בורקוב נ' אלעזר (1995); ע"א 5774/95, שכטר ואח' נ' כץ (1997); ע"א 3076/98, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' סמחי (1999); ע"א (ת"א) 2377/06, קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוידוב (2008), על האסמכתאות הנזכרות דשם). כאמור, הוכח שהתובע הגיע לחדר המיון ומאוחר יותר אושפז במרכז הרפואי רמב"ם למשך 3 ימים ועבר ניתוח, במסגרתו קובעה היד בעזרת מסמרי קירשנר ומכשיר קיבוע חיצוני למשך 6 שבועות ואחר כך קובעה היד בגבס למשך שבועיים נוספים. עוד הוכח כי התובע נדרש לטיפולי פיזיותרפיה וריפוי ועיסוק כאשר הוא סובל מנכות משמעותית בתחום הפסיכיאטריה. על כן, בפרט נוכח נתוניו הכלליים המיוחדים, נהיר כי התובע נזקק לליווי וסיוע של בני משפחתו גם לטיפולים אלה. מנגד, לא הובאה לפניי, כאמור, כל ראייה כי מעבר לתקופה הסמוכה לאחר התאונה נדרש התובע לעזרת צד ג' ו/או יידרש לה בעתיד בגין פגימתו האורטופדית. לפיכך, אני מעמידה רכיב זה (לעבר ולעתיד) על סך של 7,500 ₪. 12.7 אשר על כן נזקו של התובע עומד על סך של 354,558.84 ₪ ולאחר ניכוי אשם תורם בשיעור של 45% על סך של 195,007.36 ₪. 13. בכל הקשור לניכויי מל"ל יש להפריד בין שניים: 13.1 דמי תאונה בסך ברוטו של 7,930 ₪ בגין התקופה שמיום 15/12/06 ועד ליום 23/2/07 (ראה: נ/6) משוייכים במלואם לתאונה. סכום זה משוערך להיום מהווה סך של 10,368.69 ₪. 13.2 מעבר לכך, בהתאם לחוות דעת אקטוארית מיום 25/5/08 (ראה: נ/11) קצבאות הנכות הכללית מהמל"ל החל מיום 23/2/07 עומדות על סך של 406,055 ₪. בכל הקשור לסכום זה, יש לילך על פי שלושת עקרונות החישוב שהותוו בפרשת פרלה (ראה: רע"א 3953/01, פרלה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 1350), כפי שנפסק על ידי כבוד הנשיאה השופטת ד. בייניש ב-דנ"א 7454/09, לשכת עוה"ד נ' פוקמן (2010) : "... בשלב הראשון על בית המשפט - על ידי מומחים מטעמו - לקבוע את שיעור הנכות בגין מעשה העוולה ואת שיעור הנכות הכוללת של הניזוק. בשלב השני בית המשפט עומד על היחס שבין שתי הנכויות; ובשלב השלישי, מוכפל היחס שבין שתי הנכויות בסכום התגמולים המשתלמים על ידי המוסד לביטוח לאומי. תוצאת ההכפלה היא הסכום אותו יש לנכות מן התגמולים...". (וראה גם: ע"א 1093/07, בכר נ' פוקמן (2009); ע"א (י-ם) 3125/09, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (2009); רע"א 8322/07, המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2011)). לאחרונה עמד כבוד המשנה לנשיאה השופט א. ריבלין על אופן חישוב היחס בין הנכויות שנגרמו לנפגע כתוצאה מהתאונה (במקרה דשם תאונת דרכים) לבין נכויות אחרות שאינן נובעות מהתאונה (ראה: רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2011)), בקובעו כי שיטת השקלול המתמטית, משקפת נכוחה את שנשתנה במצבו הרפואי של הניזוק עקב התאונה: "... על-מנת לעמוד על השינוי, יש צורך בראש ובראשונה לקבוע שתיים אלה: ראשית, מה היה מצבו הבריאותי של הנפגע אלמלא התאונה, לאמור מאילו נכויות הוא סבל בלא קשר אל התאונה, ושנית, באיזה מצב נתון הוא היום. הפער היחסי שבין שני המצבים האלה, לאמור מצבו היום ומצבו אלמלא התאונה, הוא הנתון שעלינו לחלץ מן הנתונים המוכחים במשפט. בה בעת עלינו לזכור כי בעולם האמיתי אין קומולציה של פריטי נכות, שהרי הנכות אינה יכולה לעלות על 100%. ... באים אנו לבחון כאמור את הפער בין המצב הנוכחי של התובע לבין המצב שבו היה אלמלא התאונה. פער זה משקף את הנכות היחסית שהסבה לו התאונה. ... הפער בין מצבו היום לבין מצבו קודם לתאונה הוא הפער שבין הנכות הכללית המשוקללת (26.9%) לבין מצבו המשוקלל קודם לתאונה (19%), לאמור: 7.9% = 19 - 26.9. את השיעור היחסי של הפער הזה יש לחלץ כמצוות הלכת פרלה עמר מתוך סך הנכות שלו - 26.9%, והתוצאה תהא: 29% = 26.9 / 7.9 = 26.9 / (19 - 26.9); או מתוך השלם: 29% = (19 - 26.9) - 1 (מן השלם מנוכה שיעור הנכות שקדמה לתאונה). זהו השיעור שבו יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי בתביעת הנפגע וזהו השיעור שבגינו יכול המוסד לביטוח לאומי לחזור אל המזיק." יישום אופן החישוב בענייננו - התובע סבל ערב התאונה מנכות פסיכיאטרית בשיעור של 30%; בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות אורטופדית בשיעור של 19% ולא חל שינוי בנכות הפסיכיאטרית. בהתאמה, נכותו הכללית המשוקללת של התובע כיום היא בשיעור של 44% בעוד קודם לתאונה היתה בשיעור של 30%. לעניין זה יודגש כי שני הצדדים לא חלקו על שיעור הנכות הכללית ומכל מקום, הנטל להוכיח כי חלק מהתשלומים אינו קשור לתאונה מוטל על התובע (ראה: רע"א 5670/10, פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2010)). משכך, שני הצדדים מנועים מלטעון כנגד שיעור הנכות הכללית של התובע כפי שנקבע על ידי המל"ל. הפער בין מצבו היום של התובע לבין מצבו קודם לתאונה הוא הפער שבין הנכות הכללית המשוקללת (44%) לבין מצבו המשוקלל קודם לתאונה (30%), לאמור: 14% = 30 - 44 . את השיעור היחסי של פער הזה יש לחלץ, כמצוות הלכת פרלה, מתוך סך הנכות שלו - 44%, והתוצאה תהא: 31.818% = 14/44 = 44/(30-44). בהתאמה, החלק היחסי של תגמולי המל"ל לניכוי הוא בסך של 129,198.57 ₪ (= 31.818% X 406,055). 13.3 ניכויי המל"ל עומדים אם כן על סך של 139,567.26 ₪. 14. לפיכך, נזקו של התובע עומד לאחר ניכוי אשם תורם (45%) ולאחר ניכוי תקבולי המל"ל יעמוד על סך של 55,440.1 ₪ וב'מעוגל' סך של 55,440 ₪. 15. סוף דבר - אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 55,440 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך של 12,500 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. כן אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, להשיב לתובע את אגרת בית המשפט, שכר טרחת המומחים והוצאות העדים בהם נשא והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ביצוע כל תשלום על ידי התובע ועד להשבתו המלאה בפועל. לצדדים נתונה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי. פיצוייםביטוח לאומי