תביעה נגד חנות להלבשה תחתונה

1. זוהי תובענה על הסך של 621,135 ₪ שעניינה דרישה לתשלום פיצוי בגין הפרת הסכם בין הצדדים. רקע עובדתי 2. התובעת מס' 1 הינה חברה בניהולו של מר ג'ק קובה, התובע מס' 2, אשר עוסקת ביבוא ובשיווק של מוצרי הלבשה תחתונה לנשים. מאמצע שנות התשעים, שיווקה מוצריה, בין השאר, לנתבעת מס' 1. (להלן: "התובעת"). 3. חברת גולף א.ק. בע"מ, הנתבעת מס' 1, הינה חברה בעלת רשת חנויות להלבשה תחתונה הנושאת את השם "אינטימה", והנתבעת מס' 2 הינה המנהלת הכללית שלה. (להלן: "חברת גולף"; "אינטימה"). 4. בין הצדדים נחתם הסכם מסחרי ביום 3.4.03, אשר עודכן מפעם לפעם, וחודש מדי שנה בשנה עד לשנת 2008. 5. לטענת התובעים, חברת גולף נהגה כלפיה בחוסר תום לב כאשר הסתירה את כוונתה להפסיק את ההתקשרות עימה, וזאת לאחר שקיבלה לידיה תקבול כספי בגין עמידה ביעדים שהוגדרו מראש, ועל כן, מבקשים התובעים להשיב להם את הסך של 219,670 ₪, סכום אותו שילמו לחברת גולף במסגרת זו בשנת 2007. 6. עוד דורשים התובעים תשלום יתרת החוב של חברת גולף כלפיהם בסך של 91,000 ₪; פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין טענה להוצאת דברי לשון הרע כנגדם וכן פיצוי נוסף בגין הפרת סימן מסחר ודילולו. 7. מנגד, גורסות הנתבעות כי חברת גולף נהגה בתום לב ולא היתה לה כל כוונה לסיים את ההתקשרות עם התובעת, אלא שהאחרונה היא זו שהפסיקה את ההתקשרות בפועל בכך שסירבה לעבור לעבודה ממוחשבת. 8. כן טוענות הן כי יתרת החוב סולקה על ידי החזרת סחורה וכי בנוגע לעילת לשון הרע הרי שעומדת להן הגנת "תום הלב" והגנת "הבעת דעה" שעל פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. עוד טוענות הן כי התובעים לא הוכיחו עילת הפרת סימן מסחר. (להלן: "החוק"). 9. הנתבעות הגישו תביעה שכנגד על סך של 205,390 ₪ שעניינה תשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי התובעת, בכך שזו הפרה חובתה לקבל סחורה בחזרה. ראיות התובעים 10. התובע מס' 2, מר ג'ק קובה, מנהל התובעת, העיד בתצהירו ת/1 כי ביום 3.4.04 נחתם הסכם התקשרות בין התובעת לבין חברת גולף, אשר תוקפו נקבע לשנה ובמסגרתו ניתנה זכות לבטלו למי מן הצדדים בהודעה מוקדמת מראש ובכתב של 30 יום. בהעדר הודעה, ההסכם חודש באופן אוטומטי לשנה נוספת, ואכן, ההסכם בין הצדדים חודש על דרך ההתנהגות מידי שנה עד לשנת 2008. (להלן: "ההסכם"). 11. לדבריו, בגין ההתקשרות נותרה לנתבעת יתרת חוב שלא נפרעה בסכום של 91,000 ₪. 12. עוד, העיד, כי הרווח לחברת אינטימה הינו בשיעור של 43% מהמחיר לצרכן נטו. במידה שאחוז ההחזרות יהא עד 20% תקבל חברת אינטימה תוספת של 5% לרווח. עוד נקבע בהסכם כי החזרות יזוכו בהתאם למחירי הקנייה שבוצעו בפועל, ככל שניתן יהיה להתחקות אחריהם. 13. במהלך שנת 2007 החזירה אינטימה פריטים בסך כולל של 825,799 ₪, מתוך סך רכישות של 4,820,000 ₪ שרכשה מהתובעת. בחודש דצמבר 2007, ביצעה אינטימה החזרות בסך של 6,625 ₪, ואולם מיד בסמוך לכך שהוצאה לה חשבונית זיכוי על סך של 219,670 ₪ בגין עמידה ביעדי החזרות בגין שנת 2007, פעלה אינטימה והשיבה לתובעת פריטים בשווי 412,905 ₪. לאמור, בחודש אחד בוצעה החזרה בסכום המהווה כדי מחצית מסך ההחזרות בכל שנת 2007. 14. לגרסתו, פעולתה זו של הנתבעת, אשר הסתירה את כוונתה לסיים את ההתקשרות בין הצדדים, מיד לאחר שהוצאה לה חשבונית הזיכוי, נגועה בחוסר תום לב ובחוסר הגינות, ונעשתה מתוך כוונה לקבל את הזיכוי ואז להתחיל להשיב סחורה. 15. על כן, דורשים התובעים אף את השבת תמורת חשבונית הזיכוי בסך של 219,670 ₪. 16. ביום 25.5.08 פנתה הנתבעת מס' 2 למר מוריס רזניק, מנכ"ל חברת "מיידנפורם", חברה המייצרת הלבשה תחתונה לנשים מארה"ב, אשר התובעת פועלת לשווק את מוצריה בארץ מזה ארבעים שנה, בהודעת דואר אלקטרוני, אשר כותרתה הינה: Maidenform Destribtion in" Israel", בה כתבה והפיצה דברי לשון הרע כנגד התובעים. (ראה: נספח ד' לת/1). 17. ואלו הם הדברים אשר לדבריו של התובע מהווים דברי לשון הרע כנגדם: " we feel that you are badly represented in Israel" " We stopped selling your products two month ago, and so did other major retailers" " Your local agent, Jack coba, is causing damage to your brand name" 18. לגרסתו, מטרתה של הודעת דואר זו היתה לפגוע בעסקיה של התובעת, לחתור תחתיה ולגרום לחברת "מיידנפורם" להפסיק את ההתקשרות עימה, וליטול את ייצוגה של חברת "מיידנפורם" בישראל. 19. עוד, העיד, כי טענת חברת גולף כי משווקים אחרים חדלו לעבוד עם התובעת אינה נכונה, ולאחר סיום ההתקשרות עימה, התקשרה התובעת בקשרי עבודה עם חברות גדולות, כגון, H&O ודלתא, והיא עדיין ממשיכה לייבא מוצרים מחברת "מיידנפורם" עצמה. 20. לדבריו, הצגת התובעת כאילו לקוחותיה נוטשים אותה, וכי אינה ממלאת כיאות את תפקידה כסוכנת של חברת "מיידנפורם" בישראל, מהווה הפצת דברי לשון הרע כנגדם. כמו כן, יש לקחת בחשבון כאשר בוחנים את מידת הפגיעה בתובעים את המוניטין של חברת גולף, שהינה חברה ותיקה ומובילה מסוגה בישראל, ושל הנתבעת מס' 2, שהינה אחת מאושיות האופנה בישראל. משכך, דורשים התובעים פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין עילת לשון הרע. 21. לאחר הפסקת ההתקשרות, הנתבעת החלה לפרסם במרכזי קניות גדולים, שלטים מנקרי עיניים עליהם מופיעים שמות המותגים אותם מייבאת התובעת, והמבשרים על " 50% הנחה על כל מותגי ג'ק קובה". כן הובא הלוגו של התובעת על גבי אותם שלטים, ללא הסכמת התובעת. (ראה: נספח ה' לת/1). 22. פרסום זה יש בו, לגרסתו, הפרה של סימן מסחר של התובעת. 23. לעדותו, טענת הנתבעות כי התובעת סירבה להתחבר למערכת הזמנות ממוחשבת אינה נכונה וכי מרגע בו נתבקשה לעשות כן, התחברה למערכת ההזמנות הממוחשבת של חברת "סגמנט", ואולם חברת גולף נתנה הוראה חד צדדית לחברה זו כי תנתק אותם מהמערכת. 24. עוד גורס הוא כי לנתבעת היתה בכל זמן ההתקשרות זכות החזרה מלאה של סחורה, ומהצד השני, לתובעת לא היתה זכות מקבילה מול היצרן, כך שלמעשה השבת הסחורה אליהם חשפה את התובעת לנזקים כבדים. 25. לדבריו, טענת הנתבעות כי "נתקעו" עם סחורה אינה נכונה שכן התובעת מקפידה שלא לספק יותר מפריט בודד בכל גודל וצבע, ואם נותרה בידי חברת אינטימה סחורה, הרי שמדובר בכמות מזערית. 26. כן העידה מטעם התובעים, הגב' גלית מרשק, בתצהירה ת/2 אשר שימשה כמנהלת חנות אינטימה בין השנים 2003-2007, כי מתוקף תפקידה עבדה באופן שוטף עם התובעת שהיתה ספקית משמעותית לרשת אינטימה, והיחסים בין הצדדים התנהלו בשיתוף פעולה מלא. 27. לדבריה, היו מספר מקרים מועט בהם היו מוצרים פגומים שהוחזרו על ידי רשת אינטימה, והדבר נעשה בשיתוף פעולה עם התובעת. 28. כן, העידה, כי השימוש בתוכנת חברת "סגמנט" לא היה נהוג בכל רשת אינטימה והיו ספקים שלא התחברו למערכת. במקרה של התובעת, התגלעו קשיי התחברות אצל שני הצדדים. ראיות הנתבעות 29. הנתבעת מס' 2, הגב' אילנה קאופמן, העידה בתצהירה נ/1 כי משמשת היא כמנכ"ל חברת גולף, הנתבעת מס' 1, מאז שנת 2004. 30. לעדותה, בהתאם להסכם ההתקשרות בין הצדדים ניתנה לחברת אינטימה זכות החזרה מלאה של סחורה. בקנייה מסוג זה, הריווחיות למשווק יורדת וכך גם הסיכון שבסיחורה. המרווח שנקבע בהסכם הוא 43% מסכום המכירה לחברת גולף ו-57% מסכום המכירה משולם לתובעת. ברגע שהתובעת מסרבת לקבל את הסחורה, היא מגלגלת, למעשה, את הסיכון כולו על חברת גולף, ומשנה מהותית את ההסכם בין הצדדים. 31. עוד, הוסיפה, כי לתובעים היתה שליטה כמעט מלאה על ניהול המלאי ואספקת הסחורה לחנויות אינטימה, וכי סוכני המכירות של התובעת היו מחליטים על כמות המלאי בחנויות ללא קשר לדרישות חברת אינטימה והנחיותיה. 32. בשנת 2007 היה בחנויות אינטימה מלאי גבוה של מוצרי התובעת והיה ברור לצדדים כי יש לאזן בהדרגה את כמות המלאי ולהגביר את הבקרה על ניהול המלאים והזמנת סחורה לחנויות. 33. לעדותה, הוחלט עם התובעת כי כדי לאזן את כמות המלאי, בין היתר, יש לעבור לעבוד באמצעות מערכת ממוחשבת בלבד. עם כניסתה לתפקיד בשנת 2004, נתנה היא הוראה להתחיל לעבור למערכת ממוחשבת עם כל הספקים של חברת גולף, ואכן, בתוך זמן קצר כל הספקים של חברת גולף עברו לעבוד עימה דרך המערכת הממוחשבת של חברת "סגמנט". 34. בין היתר, נעשתה פנייה בנושא גם לתובעת, אולם בפועל האחרונה לא התחברה למערכת מעולם, וסירבה לעבוד באמצעות "סגמנט" והעדיפה להמשיך לעבוד בשיטה הישנה של הזמנת סחורה באמצעות ביקורים תכופים של הסוכנים בחנויות, וזאת משום שבשיטה זו היתה לה אפשרות לספק סחורה כראות עיניה. 35. ביום 10.3.08 שלחה היא לתובעת מכתב בו הבהירה כי לחברת גולף יש זכות החזרה מלאה, הלינה על עליית המחירים בתחילת שנת 2008, דבר שהביא לירידה במכירות, והבהירה כי חברת גולף לא יכולה להמשיך לספוג את כמויות המלאי הגבוהות שקיבלה ולכן תבצע החזרות עד שתגיע לרמות מלאי סבירות. (ראה: נספח ג' לנ/1). 36. בעקבות סירובה של התובעת לאסוף את הסחורה המוחזרת, הבינה היא כי חברת גולף נשארה "תקועה" עם מלאי גדול של סחורה, עם "מידות קצה", דבר שמקשה על המכירות, ולא היה מנוס אלא למכור את הסחורה במחירי מבצע. 37. לדבריה, לא התכוונה לסיים את ההתקשרות עם התובעת ולא דובר במהלך מתוכנן אלא נאלצה לעשות כן מכורח הנסיבות, לאור חוסר שיתוף הפעולה בעניין המעבר לעבודה ממוחשבת, וכן לאור עליית המחירים בענף. 38. עוד, הוסיפה, כי לו חפצה לסיים את ההתקשרות עם התובעת, היתה עושה כן באופן גלוי ומסודר. 39. באשר להודעת הדואר האלקטרוני אותה שלחה למנכ"ל חברת "מיידנפורם" העולמית, הרי, שלדבריה, לא התכוונה לפגוע במי מהתובעים, אלא מטרת ההודעה היתה עיסקית ולגיטימית בנסיבות העניין. לאור התנהלותה של התובעת החליטה היא לפנות לחברת "מיידנפורם" ולהציע לה לרכוש סחורה ישירות ממנה ובמחירים סבירים מאלה שהציעה התובעת. 40. לעדותה, נהגה כך מאחר שהבינה כי הסכסוך עם התובעת החריף וככל הנראה תסתיים העבודה עימה. על כן, היה עליה למצוא תחליף למוצרי התובעת, שימלא את החלל הגדול שהותירה אחריה. 41. לדבריה, תוכן הודעת הדואר האלקטרונית הינו אמת, וכי נודע לה כי רשת המשביר החדש לצרכן חדלה לעבוד עם התובעת. במסגרת ההודעה הביעה את דעתה כי התובע אינו מייצג את חברת "מיידנפורם" כראוי בעיקר בשל המחירים הגבוהים, וכן בשל הטיפול במוצרים פגומים. לגרסתה, התובעת לא התייחסה עניינית לתלונות של לקוחות בעניין מוצרים פגומים וסירבה לקבל אותם בחזרה מידיה, בעיקר כאלה שהצהיבו. 42. למיטב ידיעתה, התובעת היא זו שכיוונה להפסקת העבודה עם חברת אינטימה, כאשר לא הבינה שלא תוכל עוד לנהל את המלאים ותהיה חייבת להתחיל לעבוד באופן מסודר, תוך בקרה ופיקוח על המלאים והזמנת הסחורה באמצעות חברת "סגמנט". 43. כן העידה מטעם הנתבעות, הגב' ענת בוגנר, בתצהירה נ/5 כי הינה מנהלת רשת האופנה בחברת גולף וביניהן מותג אינטימה. מתוקף תפקידה, אחראית הינה על כל נושא התפעול של רשת אינטימה, ובין היתר, אחראית על כניסת הסחורה לחנויות, על מצבת כוח האדם, על עיצוב החנויות, על שיווק ופרסום וכן על בחירת קולקציה אצל ספקים מקומיים. 44. לדבריה, כמות התקלות בעבודה מול התובעת עלתה על כמות התקלות של כל הספקים עימם עבדהת. כך, היתה התובעת מספקת סחורות ללא אישור ושולחת פריטים בצבעים ובמידות שקנייני אינטימה כלל לא הזמינו. 45. שיטת מכירות זו של התובעת הביאה לכך שבחנויות אינטימה היה מלאי גדול של סחורה למעלה משנה. משכך, הגיעו ברשת להחלטה כי יש לאזן את רמות המלאי על ידי מעבר לעבודה ממוחשבת בלבד, באמצעות מערכת "סגמנט", תוך קביעת תקנים לכל חנות, וכן על ידי החזרת סחורה לתובעת. 46. אולם, התובעת לא שיתפה פעולה בעניין המעבר למערכת ממוחשבת וסירבה להתחבר למערכת הממוחשבת, וחברת גולף ניסתה לעבוד עימה בדרכים אחרות, כגון, משלוח קבצי חשבוניות בדואר אלקטרוני, אולם זאת ללא הצלחה. 47. עוד, הבהירה, כי כל מהות העבודה עם המערכת הממוחשבת נעוצה בכך שהספק והמזמין יודעים בכל שלב, ובזמן אמת, מה מצב המלאי בחנות. באמצעות מערכת זו ניתן, לדבריה, לשמור על כמות מלאי אופטימאלית וקבועה. 48. כן, הוסיפה, כי החזרת הסחורה נעשתה בשל החלטת החברה להוריד את כמות המלאי שלה, והן מהטעם שמדובר היה בחודשים בהם התבצעה החלפת קולקציה עונתית כמדי שנה, והיקף המכירות בחודשים אלה היה לרוב גדול יותר. 49. יתרה מזאת, החזרת סחורות נעשתה באופן שוטף במשך כל שנות העבודה עם התובעת, במועדים שונים ובהיקפים שונים, ולפיכך, אין מקום לטענת התובעת כי החזרת הסחורה בשנת 2008 נעשתה בחוסר תום לב ובמרמה. 50. בחודש מאי בשנת 2008 הודיעה התובעת כי לחברת גולף אין יותר זכות החזרה. לאחר שהתובעת עמדה על סירובה לאסוף סחורה המיועדת להחזרה ולאחר שניתנה לה הודעה מראש, נאלצה חברת גולף לקבל החלטה על מכירת המלאי שנותר במחירי מבצע. 51. כן, העידה, כי ראיה לכך שחברת גולף לא תכננה להפסיק את ההתקשרות עם התובעת היא כי האחרונה ביקשה לראות את הקולקציה החדשה של שנת 2008, וקיבלה מן התובעת את המחירון החדש לשנת 2008, אשר הראה עליית מחירים של כ-20%. כן ציינה כי מחירי התובעת הינם פי שלושה מאלה שבארה"ב. 52. לדבריה, מאחר שחששה כי עליית המחירים תשפיע על המכירות, בתקופה של מיתון, הזמנת הסחורה מקולקציית שנת 2008 נעשתה במשורה, אולם זו לא הסיבה שהביאה להפסקת ההתקשרות בין הצדדים, אלא התנהגות התובעת וסירובה לקבל סחורה בחזרה. 53. כן העידה מטעם הנתבעות גב' עומר איזנשטיין בתצהירו נ/3 כי הינה מנהלת רשת אינטימה החל מחודש נובמבר 2007. 54. לדבריה, כמנהלת חדשה של רשת אינטימה ובשיתוף עם מנהלי חברת גולף החליטה היא להתחיל לעבוד בצורה מסודרת בכל הקשור לבקרה ולשליטה על הזמנת סחורה מן התובעת, וזאת על ידי איזון כמות המלאי על ידי החזרת סחורה באופן שוטף, וכן מעבר לעבודה ממוחשבת בלבד. 55. לעדותה, בידיעת התובעת ובהסכמתה הוחלט לנקוט מספר צעדים ברשת אינטימה, כגון, לצמצם את כמות המלאי הקיימת ברשת על ידי ביצוע החזרות, לעבור לעבוד רק עם מערכת ממוחשבת המקשרת בין המלאים של רשת אינטימה לבין אלה של התובעת, לקבוע תקן מלאי לכל החנויות ברשת אינטימה, ובמקביל, להיערך לקבלת קולקציה חדשה בחודשים ינואר- פברואר בשנת 2008. 56. כן, הדגישה, כי טענת התובעת כי החזירו סחורה בתחילת 2008 בחוסר תום לב אינה נכונה, שכן התובעת ידעה על כוונתם לאיזון המלאי על ידי ביצוע החזרות, לאחר שהיא באופן אישי הודיעה על כך מיד עם כניסתה לתפקידה. 57. יתר על כן, החזרת הסחורה נעשתה על בסיס שוטף במשך השנים, בהיקפים דומים ואף גדולים מאלה. 58. כן, העידה, כי במסגרת פגישה שנערכה עם נציגי התובעת, הוסכם כי ייקבע מלאי לכל חנות ברשת, והיא הכינה טבלאות עם פירוט כמויות מכל דגם, צבע ומידה, המותאמות לכל חנות על פי גודלה, ועל סמך אלה היו אמורות להתבצע הזמנות דרך המערכת הממוחשבת. בנתיים, עד למעבר המלא לעבודה באמצעות המערכת הממוחשבת, סוכם עם התובעת כי כל הזמנת סחורה תועבר אליה בפקסימליה ותתבצע אך ורק באישורה. (ראה: נספח א' לנ/3). 59. בניגוד להסכמה זו, התובעת המשיכה בשלה וסיפקה סחורה ללא אישורה. 60. עוד, הוסיפה, כי גם אם התובעת התחברה למערכת הממוחשבת של חברת "סגמנט", הרי שבפועל לא בוצעו הזמנות באמצעותה, והיא שימשה את התובעת לצפייה במלאים ובמכירות שבוצעו ברשת. 61. לדבריה, היה לה ברור כי התובעת לא מרוצה מגישתה, שמטרתה היתה ליצור סדר ובקרה על אספקת הסחורה לחנויות. התובעים התחילו להתעלם ממנה ובמקום לפנות אליה ישירות, פנו לגורמים אחרים בחברת גולף והעלו בפניהם טענות שונות על התנהלותה. 62. לעדותה, התובעת פעלה במהלך מתוכנן כאשר סירבה לקבל את הסחורה בחזרה, שכן כך יכולה היתה לממש את המלאי המצוי אצל חברת גולף, מה גם שבעת הזו, ידע התובע כי בכוונתו לפתוח רשת חנויות תחת המותג "ג'ק קובה" ולכן לא היה לו חשוב כל כך לשמר את רשת אינטימה כלקוחתו. 63. באשר לטענת התובעת כי קיימת לחברת גולף יתרת חוב, הרי שהאחרונה ביקשה לסלק את החוב על ידי החזרת סחורה, אותה סירבה התובעת לקבל. 64. עוד, הוסיפה, כי חודשים ינואר פברואר הינם חודשים בהם ההחזרות גדולות יותר, כפי שהיה מידי שנה. 65. באשר לטענת התובעים כי עצם עריכת הנחות על מוצרי התובעת בשיעור של 50% מנוגדת להסכם ההתקשרות בין הצדדים ופוגעת במוניטין של התובעת, הבהירה כי חברת גולף התריעה בפני התובעת מראש כי במידה שלא תאסוף את הסחורה המיועדת להחזרה מהחנויות, תאלץ היא למכור את הסחורה במחירי מבצע. 66. אף הטענה כי ההנחות שערכה חברת גולף פוגעות במוניטין של התובעת, אינה נכונה שכן התובעת נוהגת לעשות מבצעים דומים על מוצריה שלה. 67. עוד העיד מטעם הנתבעות מר אהליאב עזריה, בתצהירו נ/6 כי הינו כלכלן בהשכלתו ומשמש סמנכ"ל הכספים ומזכיר חברת גולף משנת 1993 ועד היום. 68. מתוקף תפקידו, אחראי הוא על ביצוע תשלומים לספקים, עורך ביקורת על המלאים ברשתות גולף, ובכלל זה ברשת אינטימה. 69. לעדותו, מודע היה לבעייתיות בגלגול המלאי הגבוה של התובעת, וכי אופן אספקת הסחורה וביצוע התשלום לתובעת התנהל באופן הבא: התובעת היתה מספקת את הסחורה ישירות לחנויות, החנות קולטת את הסחורה ושולחת את החשבונית למחלקת הנהלת החשבונות, אשר בודקת את ההתאמה בין החשבונית לבין קליטת הסחורה, ובהתאם, מוציאים היו הודעת תשלום, לאחר אישור המחלקה המסחרית ומחלקת התפעול. 70. עוד, הוסיף, כי התשלומים לתובעת נעשו על דרך של העברת כספים או על דרך קיזוז כנגד חוב הספק. החזרת סחורה לתובעת מהווה חלק ממהלך העסקים הרגיל, ונעשית כנגד חוב של חברת גולף כלפי התובעת, וזאת אף שיש שינוי בקולקציה, סחורה שאינה באופנה, סחורה לא מוצלחת ועודפי מלאי. 71. בחודש יולי בשנת 2008 חנות אינטימה הכינה סחורה להחזרה כנגד יתרת החוב כלפי התובעת בסך של 91,000 ₪, אולם התובעת סירבה לאספה בטענה כי לחברת גולף אין עוד זכות החזרה. 72. בנוסף, ביקשה חברת גולף להחזיר סחורה נוספת בסכום של מיליון ₪ ולקבל תמורתה החזר כספי. (ראה: נספח א' לנ/6). 73. לדבריו, התובעת אינה יכולה להתנער מחובתה לקבל את הסחורה המיועדת בחזרה, שכן בהסכם ההתקשרות נקבעה שיטת קנייה עם זכות החזרה מלאה. עצם סירובה לכך, הסב לחברת גולף נזק גדול, שכן נוצרה כמות מלאי גדולה, שתפסה שטח מדף יקר של פריטים שאינם אופנתיים ובמידות קצה. 74. בעקבות סירובה של התובעת לאסוף את הסחורה, נאלצה רשת אינטימה למכרה בהנחה של כ-50%, וזאת על מנת לצמצם את נזקיה. קיום המכירה בהנחה הסב לחברת גולף הפסדים בסך של 416,596 ₪. (ראה: נספח ב' לנ/6). 75. כמו כן, נותרו הם עם סחורה שלא נמכרה בשווי של 123,000 ₪, שעדיין נמצאת במחסני החברה. הכרעה 76. לאחר עייני בראיות הצדדים, בעדויותיהם ובחקירותיהם הנגדיות מגיעה אנוכי למסקנה כי דין התביעה העיקרית, להתקבל, באופן חלקי, והכל מן הטעמים שיפורטו כדלקמן. השבת הבונוס בגין עמידה ביעדי ההחזרות- תם לב 77. לטענת התובעים, על הנתבעות להשיב להם סך של 219,670 ₪, המהווה בונוס אותו שילמה התובעת באמצעות חשבונית זיכוי לחברת גולף ביום 29.2.08 בגין עמידה ביעד החזרות לשנת 2007, שכן מיד לאחר שקיבלה האחרונה את הבונוס ביקשה להחזיר סחורה בסוף חודש פברואר 2008, דבר המהווה פעולה בחוסר תום לב. 78. מנגד, גורסות הנתבעות כי העובדה כי ההתקשרות בין הצדדים הסתיימה בשנת 2008, שלא באשמתן, אינה גורעת מזכותה של חברת גולף לקבל את הבונוס עבור השנה הקודמת. 79. בעניין זה מוצאת אנוכי את גרסת הנתבעות כאמינה עלי שכן הוכח בפני כי יעד ההחזרות הינו יעד שנתי הנבחן בסופה של כל שנה קלנדרית, ומכאן כי הזכות לבונוס הינה בשל התנהלות מבוקרת מתחילת שנת 2007 ועד לסופה, ולטעמי, לא ניתן לומר כי הבונוס לא מגיע לנתבעות בגין שנת 2007. 80. הנתבעות עמדו ביעד ההחזרות לשנת 2007, ועל כן, זכאיות היו לקבל את הבונוס, כפי שאכן קיבלו, ומשכך, דוחה אנוכי את טענות התובעים בעניין זה להתנהגות שלא בתם לב. תשלום יתרת החוב 81. לטענת התובעים, הנתבעות נותרו חייבות להם חוב בשיעור של 91,000 ₪ בצירוף דמי מע"מ. מנגד, גורסות הנתבעות כי יתרת חוב זו נפרעה באמצעות סחורה אותה ביקשו להשיב לתובעים ואותה סירבו האחרונים לקבל. 82. לטענת התובעת, על פי עדות התובע, איפשרו הם לנתבעות לבצע החזרות ללא כל בעיה, והתובע פנה אליהן כי תשבנה את כל הסחורה שהינן מעוניינות להשיב. 83. כן הציג הוא מכתב מיום 6.3.08 בו כתב הוא כי "את ההחזרות עליהם הודעתם לנו כבר אספנו והודענו לכם שנאספו במלואם, ואתם כבר קיזזתם אותם. " (ראה: נספח י"א לת/1). 84. בנוסף לכך, ביום 12.5.08 כתב הוא לנתבעת מס' 2, כדלקמן: "לגבי ההחזרות, ביקשנו מכם לפני כחודשיים להשיב לנו את כל מה שאתם רוצים, ואכן העברתם לנו רשימה, ובהתאם אספנו את הסחורה. בזאת מבחינתנו תמו ההחזרות שלכם. לא יעלה על הדעת כי אחרי חודשיים אתם תחליטו להחזיר עוד סחורה. יחד עם זאת, עד ל-15 במאי, הנכם מתבקשים להחזיר את כל הסחורה שעדיין ברצונכם להחזיר, או לשלם לנו את החוב. נא רכזו את כל ההחזרות במקום אחד, על מנת שמישהו מטעמנו יגיע לבדוק ולוודא כי כל הסחורה תקינה ונקייה, טרם ההחזרה." (ראה: נספח י"ב לת/1). 85. בנוסף, אף בהודעת דואר אלקטרוני מיום 21.5.08 שנשלחה אל חברת גולף מאת הגב' ג'ני קובה, רעייתו של התובע ועובדת אצל התובעת, נכתב כדלקמן: " במייל האחרון שנשלח אליכם, צוין בבירור כי ה-16 למאי הוא התאריך האחרון בו נקבל מכם החזרות. עבר שבוע מאז, אבל אנחנו בכל זאת נקבל את ההחזרות האלו ונאסוף אותן מהחנויות. אולם, יצוין כי אלו ההחזרות האחרונות שאנו נקבל מאינטימה, אם עדיין תהיה יתרה לתשלום, אנו נדרוש תשלום." (ראה: נספח י"ג לת/1). 86. ברי, איפוא, כי התובעים שלחו לנתבעות מספר התראות בהן איפשרו להן לקבל את הסחורה בחזרה, בטרם יסיימו הצדדים את יחסיהם החוזיים, אולם הנתבעות בחרו להתעלם ממועדים אלה, ואף באם קיים היה הסכם בין הצדדים כי קיימת זכות החזרה בלתי מוגבלת, הרי, שלטעמי, זו פקעה לאחר שהתובעים פנו מספר פעמים אל הנתבעות בדרישה כי הללו ישיבו את כל הסחורה אותה הן מבקשות להשיב, והללו אף השיבו את חלקה הארי. 87. לגישתי, הנתבעות נהגו בחוסר תום לב בכך שניסו להחזיר סחורה, לאחר חלוף זמן רב, ולאחר שחלף המועד להשבתה, וכי ציפו כי התובעים יסכימו לקבל את הסחורה בכל עת שהיא. 88. על צד לחוזה, הן בעל פה וכתב, לקיימו בתום לב כמצוות הסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שזהו לשונם: "12. תום לב במשא ומתן (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים." "39. קיום בתום לב בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה." 89. לעניין זה נקבע לאחרונה בע"א 2239/06 אילן אמיר חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה, תק-על 2007(4), 3072 (2007), כדלקמן: " עקרון תום הלב - כעקרון כללי - מורה כי "השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר". גרימת עיכובים בלתי סבירים בהשלמת החוזה עשויה להוות חוסר תום לב בקיום חוזה והפרה של החוזה. אין הכרח בקיום הוראה מפורשת בחוזה כדי להביא לתוצאה זו. ודוק: לא עצם היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בחוזה מהווה חוסר תום לב. חוסר תום הלב טמון בפגיעה בהצלחתו של החוזה שתוכנן ובאינטרסים של הצד השני." כן ראה: ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, תק - על 2007 (3), 4244, מיום 17.9.07, כדלקמן: "בעקרון תום הלב שבסעיף 39, כחלק מהותי מהעיקרון הכללי של ועשית הישר והטוב שבמשפט העברי, מסרה הרשות המחוקקת בידי הרשות השופטת מכשיר רב עצמה, ומתוך כך גם רב אחריות, אשר שתי תוצאות לו: יש וחוסר תום הלב אין בו אלא כדי התנהגות שלא לפי 'מדת חסידות' ללא נפקות משפטית ואין בית-המשפט כופה עליה, ויש וחוסר תום הלב מגיע כדי הצורך ללכוד את הנוהג כך בערמתו, לעמוד כנגדו, 'להפר עצתו ולבטל מחשבתו הרעה'. הכל לפי הענין והכל לפי הנסיבות, מתוך דימוי מילתא למילתא. ועל בית המשפט, בהשתמשו בעקרון תום הלב, לנהוג במירב הזהירות לפי נסיבותיו של כל ענין וענין המובא לפניו. מצד אחד, במידה ובהתנהגות אחד מבעלי-הדין יש משום התנהגות של 'נבל ברשות החוק' יכפה על קיום החיוב שבחוזה, או השימוש בזכות הנובעת ממנו, בדרך מקובלת ובתום לב; ומצד שני - במדה ובהתנהגות אחד מבעלי-הדין אין אלא משום פגם 'במדת חסידות' ימנע מהפיכתו לדין גמור שכופין עליו." עוד ראה: ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' זלמה וינבלט, תק-על 2007(3), 4539 (2007), כדלקמן: "החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת, חובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), בדומה לחובה לנהוג כך במסגרת משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, לפי סעיף 12(א) של החוק הנ"ל, חלה על כל אדם, בין אם הוא עושה כן בשמו ובין אם עושה כן עבור אחר. "הצד" שעליו חלה החובה האמורה יכול שיהיה לא רק "הצד" לכריתת החוזה, אלא גם הצד לניהול המשא ומתן, והיותו שלוחו של אחר, אינה פוטרת אותו מחובה זו." 90. באשר לחוב עצמו, הרי שאין מחלוקת כי אכן קיים חוב לטובת התובעים בשיעור של 91,000 ₪, ברם, הנתבעות טענו כי ביקשו לכסות חוב זה באמצעות השבת סחורה, טענה שלא קיבלתי, ומשכך, קובעת אנוכי כי על הנתבעות לשלם לתובעים את יתרת החוב המגיעה להם בסכום זה. פיצוי בגין הוצאת לשון הרע 91. לטענת התובעים, הנתבעת מס' 2 הפיצה כנגדם לשון הרע שמקורה בהודעת דואר אלקטרוני, אשר פורטה דלעיל, אותה שלחה למנכ"ל חברת "מיידנפורם" העולמית, חברה עימה עובדים התובעים מזה שנים רבות, בה השמיצתם וכתבה כי הללו חדלו לעבוד עם קמעונאים גדולים אחרים, וכי השירות שלהם אינו ראוי. 92. מנגד, גורסות הנתבעות כי עומדת להם הגנת "אמת בפרסום", וכי תוכן ההודעה הינו דברי אמת והנושא בעל עניין ציבורי. (ראה: פרטיכל בעמוד 56 שורות 29-32, ובעמוד 57 שורות 1-11). 93. סעיף 1 לחוק קובע לשון הרע מהי, כדלקמן: "1. לשון הרע מהי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית." 94. לסברתי, האמירות המצויינות בהודעת הדואר האלקטרוני אכן מבזות את התובעים, משפילות אותם ופוגעות במשלח ידם באשר מציגות הן אותם כרשלנים, כמי שלא עושים מלאכתם נאמנה ולא מייצגים את חברת "מיידנפורם" כיאות, ולמעשה, גרמו לתובעת לעוול ולפגיעה בשמם הטוב בענף ההלבשה התחתונה. 95. לדעתי, אמירות אלה מטילות דופי במקצועיותו של התובע ועלולות לפגוע ביחסים המקצועיים עם חברת "מיידנפורם" ובהמשך עבודתם המשותפת של אלה. 96. המבחן המדריך את בתי המשפט בקבעו אם בתוכן הדברים יש משום הוצאת דברי לשון הרע אינו מבחן סובייקטיבי, המבוסס על תחושותיו והרהורי לבו של התובע, אלא המדובר במבחן אובייקטיבי. מבחן זה מבוסס על בדיקת משמעות הביטוי בעיני "האדם הסביר", תוך בחינת מכלול הדברים, ללא ניתוק ביטוי או משפט מהקשרו, ותוך עמידה על ההקשר הכולל במסגרתו נאמרו הדברים הנטענים להיות לשון הרע. ( ראה: ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607, 617). 97. כן נקבע בע"א 4534/02 רשת שוקן נ' הרציקוביץ, פ"ד נ"ח (3) 558, בעמ' 568 , כדלקמן: "בשלב הראשון יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... בשלב השני, יש לברר בהתאם לתכלית החוב ולאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיף 1 ו - 2 לחוק." עוד אפנה לספרו של אורי שנהר, "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז - 1997, בעמ' 110: "כאמור, לפרסום הפוגע יינתן המובן שייוחס לו על ידי "האדם הסביר". עקרון זה מעורר את השאלה, האם "האדם הסביר" הוא האדם הממוצע מתוך כלל הציבור, או שמא יש מקרים שבהם "האדם הסביר" ישקף ציבור מצומצם יותר. הכלל שנפסק לעניין פרשנות הפרסום הוא, שהפרסום יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור כולו ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו". טענת "אמת בפרסום" 98. לטענת הנתבעות, דבריהם חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום" אשר קבועה בסעיף 14 לחוק. 99. סעיף 14 לחוק קובע כדלקמן: "14. הגנת אמת הפרסום במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש." 100. הלכה היא כי על מנת לחסות תחת הגנת סעיף זה, על הנתבע להוכיח כי הדבר שפורסם הינו אמת וכי היה בפרסום עניין ציבורי. 101. בענייננו, לא הוכח בפני כי קימעונאים גדולים אחרים בישראל הפסיקו לעבוד עם התובעים בעקבות האמירות, או כי הנתבעות היו חסרות שביעות רצון מיחסם של התובעים אליהן. 102. אשר לדרישת קיומו של היסוד הנוסף בהגנה זו, לאמור, קיום עניין ציבורי בפרסום, הרי אף אם היה "עניין ציבורי" שכזה, הרי שעה שלא הוכח כי היתה אמת בפרסום, לא סגי בו בלבד כדי לבסס ההגנה דנן, כקבוע בחוק ובפסיקה דלעיל. 103. ייאמר, בהערת אגב, כי ככל שהנתבעות היו מעונינות בעבודה מול חברת "מיידנפורם", הרי שיכולות היו להביע רצונן לעשות כן, מבלי לפגוע במוניטין התובעים. 104. עולה מאלה, כי הנתבעות לא הוכיחו כי דבריהן חוסים תחת הגנת "אמת בפרסום". הבעת דעה - סעיף 15(4) לחוק 105. לטענת הנתבעות, דבריהן הינם בבחינת הבעת דעה כאשר בבסיס ההודעה היה אינטרס לגיטימי של חברת גולף להגן על עסקיה, וכן עצם העובדה כי נאלצה היא למצוא תחליף למוצרי התובעת שימלא את החלל העצום שנותר עם הפסקת העבודה עימה. 106. סעיף 15(4) לחוק, קובע כדלקמן: "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות." 107. החוק מבחין בין פרסום של עובדות לבין פרסום של דעות. פרסום עובדה הוא פרסום האמור לשקף את המציאות האובייקטיבית. פרסום של דעה, לעומת זאת, משקף הליך מחשבתי סובייקטיבי. דעה יכולה להתייחס לעניינים שב"טעם ובריח", אשר אינם יכולים להיות מסווגים כאמת או שקר, כמו דעה על רמתה של מוזיקה, יצירה ספרותית או מדיניות ידועה. עם זאת, הבעת דעה איננה מוגבלת למתן ביטוי ערכי לעניינים מסוימים כגון, טוב, רע, יפה, מכוער וכדומה, והיא יכולה גם לתאר מצב עובדתי אובייקטיבי, ובלבד שתנוסח כדעה. לעניין זה ראה: ספרו של מר אורי שנהר, שם, פרק 21, עמ' 322-323 כדלקמן: "חוק איסור לשון הרע אינו מגן על הבעת דעה בכל נושא ועניין שהוא, גם אם הבעת הדעה נעשתה בתום לב ועל פי הכללים שעוצבו בפסיקה בקשר לדרך פרסומה של הבעת דעה מוגנת. קיימת רשימה של נושאים ועניינים שרק בקשר אליהם תהיה הבעת הדעה מוגנת. רשימת עניינים זו מפורטת בסעיפים 15(4) עד 15(7) לחוק... סעיף 15(4) מונה שורה ארוכה של נושאים שהבעת הדעה בקשר אליהם עשויה להיות מוגנת. הסעיף מתחלק, למעשה, לשניים. בחלקו הראשון של הסעיף נקבעה הגנה על הבעת דעה בקשר ל"התנהגות הנפגע" בכמה עניינים. בחלק השני קבועה הגנה על הבעת דעה בקשר ל"אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע", אם אלה התגלו בהתנהגותו של הנפגע באותם עניינים שאליהם מתייחס החלק הראשון. יש לציין, כי המחוקק לא קבע הגנה מפורשת על הבעת דעה בקשר לכישורי הנפגע וכשירותו, אם כי ייתכן שפרשנות מרחיבה של "אופיו" של הנפגע, תאפשר ביקורת גם בעניינים אלה. ההתנהגות שבקשר אליה תהיה הבעת הדעה מוגנת היא התנהגות של הנפגע "בקשר לעניין ציבורי" וכן התנהגותו בשורה של תפקידים ציבוריים המוגדרים בסעיף, והם: תפקיד "שיפוטי", תפקיד "רשמי", תפקיד "ציבורי" ותפקיד "בשירות ציבורי". בתי-המשפט ראו חשיבות מיוחדת לביקורת בנושאים ציבוריים, ולפיכך נראה, כי ביישום הגנה ספציפית זו יתן בית-המשפט לחופש הביטוי משקל רב מכפי שיינתן לו בעניינים אחרים. נראה, כי רשימת התפקידים הציבוריים אינה מוגבלת רק לתפקידים שהנושאים בהם הם עובדי ציבור... עם זאת, לא כל עיסוק הנוגע לציבור יעשה את העוסק בו לנושא בתפקיד רשמי או ציבורי. " 108. לאור אלה, אין בפרסום דנן משום "עניין לציבור", ואין בתפקיד התובע משום תפקיד ציבורי, וכאמור, לא הוכח בפני כי הדברים הינם דברי אמת. משכך, קובעת אנוכי כי לא עומדת לטובת הנתבעות "הגנת הבעת דעה". 109. כמו כן, הנתבעת מס' 2 לא הוכיחה בפני כי נקטה אמצעים סבירים על מנת להיווכח באם דבריה הינם דברי אמת, ואף משום כך איני מקבלת את טענותיה. הפיצוי 110. באשר לגובה הפיצוי, יש, לטעמי, על פי סעיף 7 א. לחוק, להתחשב בעובדה כי לתובעים לא נגרם נזק כלכלי של ממש וכי ממשיכים הם לעבוד עם חברת "מיידנפורם", וכן יש להתחשב בעובדה כי ההודעה נשלחה לתפוצה מזערית של אדם אחד בלבד. 111. בנסיבות העניין, הריני פוסקת לתובעים פיצוי בסך של 20,000 ש"ח בגין הוצאת דברי לשון הרע כנגדם. הפרת סימן מסחר 112. לטענת התובעים, הנתבעות הפרו סימן מסחר רשום על ידי כך שפרסמו במהלך קיץ 2008, בתוך מרכזי הקניות הגדולים, שלטים עליהם מופיעים שמות המותגים אותם מייבאת התובעת והמודיעים על "50% הנחה של כל מותגי ג'ק קובה". 113. במעשיהם אלה גרמו הנתבעות לפגיעה בערך המותג בשוק המקומי, ולמצב של "דילול". 114. מנגד, גורסות הנתבעות כי שמה של התובעת אינו סימן מסחר מוכר היטב כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת סימני המסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972, המגדיר מהו סימן מסחר, כדלקמן: "סימן מסחר רשום" - סימן מסחר הרשום בפנקס סימני המסחר לפי הוראות פקודה זו; (להלן: "הפקודה"). 115. סעיף 46 א' לפקודה קובע כי רישום סימן מסחר מזכה את בעליו בשימוש ייחודי בסימן, לעניין השירותים שלגביהם הוא מוכר היטב בישראל, או לעניין טובין או שירותים מאותו הגדר. וזהו לשון הסעיף: "46(א) רישומו התקף של אדם כבעל סימן מסחר יזכה אותו לשימוש ייחודי בסימן המסחר על הטובין שלגביהם נרשם הסימן ובכל הנוגע אליהם, בכפוף לכל תנאי וסייג הרשומים בפנקס." 116. סבורתני, כי לא ניתן לקבוע כי שמה של התובעת הינו סימן מסחר מוכר היטב, וזאת מאחר שהכוונה כאן היא לסימנים מסחריים מפורסמים, בעלי הכרה בינלאומית, ולא בשם של חנות, מוכרת ככל שתהא. 117. לאור קביעתי כי אין מדובר בסימן מסחר מוכר היטב, הרי שמתייתר הצורך לדון בטענת התובעים לעניין "דילול". 118. עוד, טוענים התובעים, כי תליית המודעות לגבי ההנחות מהווה משום "התערבות בלתי הוגנת" כהגדרתה בסעיף 3 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט -1999, שזהו לשונו: "3. לא ימנע ולא יכביד עוסק, באופן לא הוגן, על גישה של לקוחות, עובדים או סוכנים אל העסק, הנכס או השירות של עוסק אחר." 119. עוולה זו עניינה באיסור על מעשים המונעים או מכבידים באופן בלתי הוגן גישה לעסק או לשירות של עוסק אחר. בספרו "עוולות מסחריות וסודות מסחר" ("נבו" הוצאה לאור בע"מ, תשס"ב-2002), בעמ' 64, מבהיר המלומד מ' דויטש לעניין עוולה זו, כדלקמן: "העוולה נועדה לטפל במקרים של חסימה פיסית או טכנית ולא במקרים שבהם ההכבדה על הגישה של הלקוחות היא תולדה של צבירת יתרון תחרותי (אף אם הוא בלתי הוגן) בכוח המשיכה המסחרי מול לקוחות הגורמת לכך שנוצרת "הכבדה" על גישת הלקוחות למתחרה בהיות הלה מצוי עתה בנחיתות מבחינת כוח המשיכה. היינו סוברים כי יש לפרש עוולה זו כך, שעל האמצעי המכביד או החוסם להיות אמצעי ישיר המופעל כלפי דרכי הגישה, וזאת בנוסף לכך שעליו להיות אמצעי בלתי הוגן, כמצוות ההוראה הנדונה. לא די בשידול כזה או אחר של לקוחות או סוכנים, המוביל אותם אל המשדל במקום אל המתחרה, על מנת לחסום את הגישה לעוסק התובע,לצורך הוראה זו". עוולה זו מטפלת אם כן ב"תעלות" הקשר עם הלקוח, ולא בתכנים האינפורמטיביים המוזרמים בתעלות אלה." 120. בענייננו, לא הוכחו יסודות סעיף 3 דלעיל, ולא הוכח ואף לא נטען, כי חברת גולף חסמה באופן פיסי או טכני גישה כלשהי לחנויות בהן נמכרו מוצרי התובעת. על כן, דוחה אנוכי טענתם זו, לאור רציונל הסעיף דנא. התביעה שכנגד 121. התובעות שכנגד הגישו תביעה שכנגד כנגד הנתבעים שכנגד על סך של 205,390 ₪ שעניינה דרישה להשבת הסחורה לידי האחרונים, ולתשלום פיצוי בגין סירובם לקבל את הסחורה בחזרה. 122. מנגד, גורסים הנתבעים שכנגד כי במהלך כל תקופת ההסכם לא מנעה מחברת גולף לבצע החזרות של סחורה, ברם, לא עומדת לאחרונה זכות בלתי מוגבלת בזמן לבצע החזרות של סחורה. 123. כפי שקבעתי דלעיל, לא עמדה לחברת גולף זכות להשבת הסחורה ללא הגבלת זמן כליל, והוכח בפני כי הנתבעים שכנגד איפשרו לה להחזיר סחורה ומסרו לה מספר התראות ואפשרויות לעשות כן, אך זו בחרה שלא להחזיר סחורה במועדים אלה. 124. באשר לטענה כי נגרמו לתובעות שכנגד נזקים בגין אי קבלת הסחורה בחזרה על ידי הנתבעים שכנגד, הרי שלאחר שהוכח בפני כי הנתבעים שכנגד פעלו כראוי בכך שסירבו לקבל את הסחורה ללא כל הגבלת זמן, הרי שהנני דוחה את דרישת התובעות שכנגד לפיצוי בגין טענה זו. 125. לאור האמור לעיל, דוחה אנוכי את התביעה שכנגד. סיכומו של דבר 125. מהטעמים המצטברים אשר פורטו דלעיל, מקבלת אנוכי את התביעה העיקרית, בחלקה. 126. הנתבעות תשלמנה לתובעים, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים: א. סך של 91,000 ₪ המהווה תשלום בגין החזר החוב אותו חבות הנתבעות לתובעים. ב. סך של 20,000 ₪ המהווה פיצוי בגין הוצאת דברי לשון הרע. 127. כמו כן, תשלמנה הנתבעות לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט וכן, שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. 128. התביעה שכנגד נדחית ללא צו להוצאות. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים. ניתן היום, 28 אפריל 2011, בהעדר הצדדים. נישואין / חתונהבגדים (הגנת הצרכן)