מבוא עניינה של החלטה זו בשאלה על מי מוטלת החבות לפצות את הניזוקים בגין נזקי הגוף שנגרמו להם בתאונת דרכים שאירעה ביום 20.3.04. מקורה של המחלוקת בין הצדדים בשאלת תוקפו של רישיון הנהיגה הבין- לאומי שהיה לנהג הרכב במועד התאונה, וההשלכות שהיו לכך על החבות לשאת בפיצוי הנפגעים. במהלך תאונת הדרכים נהרג המנוח, שעזבונו הוא התובע מס' 1, ונגרמו נזקי גוף שונים לשאר התובעים. ברכב שבו נסעו התובעים במהלך התאונה נהג תובע 2, שהיה מבוטח באותה עת בביטוח חובה על ידי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הפניקס"). נתבעת מס' 4 הינה הקרן הישראלית לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן- "קרנית" ). נתבעת 4 שלחה הודעה לצדדים שלישים, לתובעים 2 ו- 3, אשר שלחו מצידם הודעה לצדדים רביעים, נתבעים 1 עד 3, וכן צד ד'1, שהינו סוכן הביטוח שבאמצעותו רכש תובע 2 את פוליסת הביטוח לרכב (להלן- "סוכן הביטוח"). התובעים הגישו את תביעם לא רק בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים"), אלא לחילופין גם לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כנגד הנתבע מס' 2, אשר נהג במועד התאונה ברכב הפוגע, ואשר היה מבוטח באותה עת על ידי נתבעת מס' 3 (להלן- "אליהו"). בהתאם להחלטת כב' השופט ר' יעקובי אשר דן בתיק לפני מינויו לבית המשפט המחוזי, הופרד הדיון בשאלת החבות של נתבעים 2 ו-3, ועל כן לא הובאו ראיות או סיכומים מטעמם. אקדים ואציין שבעקבות שמיעת הראיות וטענות הצדדים, מצאתי שהאחריות לפיצוי התובעים בגין נזקי הגוף שנגרמו להם מוטלת על הפניקס. תמצית טענות הצדדים תמצית טענתם של התובעים, הינה שהפניקס היא החייבת בפיצוי נזקיהם. הפניקס ידעה לטענתם של התובעים, באמצעות שלוחה, סוכן הביטוח, את כל פרטיו האישיים של תובע 2, לרבות העובדה שהוא נוהג בישראל כשהוא מחזיק רישיון נהיגה הודי בין- לאומי, וביטחה אותו במשך שש שנים, בכלל זה גם בשנים שלאחר תאונת הדרכים, ולפיכך יש להטיל עליה את האחריות לשאת בנזקי הגוף שנגרמו בתאונה. עוד טענו התובעים שעד להגשת התביעה לא שלחה הפניקס מכתב דחייה ולא פירטה נימוקיה, בניגוד לאמור בהנחיית המפקח על הביטוח מיום 16.11.98, מיום 9.12.98, ומיום 29.5.02. תמצית טענתה של הפניקס, הינה, שאין היא חבה בנזקי התובעים, שכן פוליסת החובה שהונפקה לרכב החריגה במפורש נהיגה ללא רישיון נהיגה בר -תוקף, וכיון שלתובע 2 לא היה במועד התאונה רישיון בר- תוקף בישראל, אין היא חייבת בנזקים. תמצית טענתם של נתבע 2 ושל אליהו, הינה שככל שרישיון הנהיגה של תובע 2 אינו בר- תוקף, אין להטיל עליהם אחריות מכוח פקודת הנזיקין, שכן האחריות מוטלת על קרנית. לטענת קרנית, אין להתיר לחברת ביטוח לעצום עיניים במשך שנים, לגבות מהמבוטח פרמיות בגין פוליסות ביטוח, ובקרות מקרה הביטוח להפנות למבוטח גב ולהתנער מהכיסוי הביטוחי. חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הינו חוק סוציאלי, אשר חוקק במגמה לפצות כל אדם אשר נפגע בתאונת דרכים, למעט את אלו שמחדלם היה כה חמור עד כי המחוקק בחר לשלול מהם את הפיצוי. לחילופין טוענת קרנית שגם אם היא תמצא חייבת, אין היא חבה בנזקיו של תובע 2, אשר היה נהג הרכב. בהודעה לצדדים שלישיים טענה קרנית שככל שתחויב בתשלום פיצוים לתובעים כלשהם, אין לתובעים 2 ו-3 כל זכות תביעה נגדה, יתרה מכך, עומדת לה זכות חזרה ושיפוי כנגדם בגין כל תשלום שבו תחויב, מכוח סעיפים 2(ב) ו- 9 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בהיות התובעים 2 ו- 3 בעלי הרכב, המחזיקים בו, ותובע 2- אף היה הנהג במועד התאונה. תובעים 2 ו-3 הגישו כאמור הודעה לצדדים רביעים, הפניקס וסוכן הביטוח, מצד אחד, ונתבעים 2 ו- 3, מצד שני. באשר לפניקס וסוכן הביטוח, טענו התובעים שאם חלילה יחויבו בשיפוי קרנית, יהיו זכאים לקבלת החזר מצד ד' שכן היה ידוע לפניקס ולסוכן הביטוח מהו מצבו של התובע, הם התרשלו בכריתת חוזה הביטוח, הציגו מצג שווא לפיו חוזה הביטוח מכסה את נהיגת התובע 2, כרתו חוזה חסר ערך שאינו מכסה אירוע ביטוחי כלשהו. התובעים הסתמכו על החוזה ולפיכך התנערות מהחבות הביטוחית מהווה הפרת החוזה. העובדות העובדות שאינן שנויות במחלוקת מטענות הצדדים ומהראיות שהובאו בפני עולה כי אין בין הצדדים מחלוקת על העובדות הבאות: התובע 2, אזרח הודו, החזיק במועד התאונה ברישיון נהיגה בין- לאומי, אשר הוצא לו בהודו; החל בשנת 1998 ולמשך כ- 10 שנים, התגורר תובע 2 בישראל עם בני משפחתו, ועסק במסחר ביהלומים שבמסגרתו נסע בתכיפות להודו ולארצות המזרח הרחוק; שהותו של תובע 2 בישראל הייתה על פי אשרות שקיבל לתקופות קצרות (אשרות תייר או אשרות עבודה- 1B ומאוחר יותר- 2B ); במשך 6 שנים היה הרכב שבו נהג תובע 2 במועד התאונה מבוטח על ידי הפניקס, הן בתקופה שקדמה לתאונה והן בתקופה שלאחריה; התאונה אירעה בעת חופשה משפחתית, אליה הצטרפו הוריו של התובע 2, ביניהם המנוח, המתגוררים בהודו כדרך קבע; בפוליסת הביטוח הרלוונטית למועד התאונה (מוצג נ1/1) נקבעה תניה הקובעת שהביטוח על פי הפוליסה מותנה בכך שלנהג הרכב היה במועד התאונה רישיון נהיגה בר-תוקף. העובדות: גרסת התובעים עדות התובע בתצהיר עדות ראשית שהוגש על ידי תובע 2 ביום 20.3.08, ציין התובע שהתאונה אירעה לאחר שהרכב הפוגע לא ציית לרמזור אדום והתנגש ברכבם של התובעים, אשר חצה את הצומת בהתאם להוראת רמזור ירוק. צוין שבעקבות התאונה הורשע נהג הרכב הפוגע (נתבע 2) ובין היתר נשלל רישיון הנהיגה שלו למשך 20 שנים. אשר לביטוח הרכב, הצהיר תובע 2 שאת ביטוח החובה לרכב, וכן את הביטוח המקיף, רכש מסוכן הביטוח. התובע הצהיר שהוא מעולם לא קיבל לידיו את תעודת ביטוח החובה, אלא את הביטוח המקיף בלבד. כן הצהיר שהוא אינו קורא את השפה העברית. תובע 2 פירט בתצהירו שעובר לרכישת הביטוח, הסביר לסוכן הביטוח שהוא אזרח הודי, בעל רישיון נהיגה הודי בין- לאומי, שהינו תושב ישראל אך אינו בעל אזרחות ישראלית. למיטב זכרונו העביר לסוכן הביטוח עובר לעריכת חוזה הביטוח העתק של רישיון הרכב, וכן צילום של דרכונו. התובע הצהיר על כך שמעולם לא נאמר לו על ידי סוכן הביטוח שקיימת בעיה כלשהי לבטחו, או שישנה הבחנה בין ביטוח הרכוש לבין ביטוח נזקי גוף. לטענת התובע, אילו היה נאמר לו שקיימת בעיה כלשהי עם רישיון הנהיגה או עם הביטוח, היה פועל לפתרון הבעיה, לרבות באמצעות רכישת הרחבה לביטוח. התובע טען בתצהירו, שלאחר התאונה, ולאחר שהפניקס הערימה קשיים ועשתה ניסיונות להתנער מחוזה הביטוח, פנה אל סוכן הביטוח ושאל אותו מה הבעיה ברישיון הנהיגה. לדבריו השיב לו סוכן הביטוח במהלך השיחה שאין כל בעיה ברישיון הנהיגה הזר שברשותו, וכי עמדתה של הפניקס אינה מובנת לו. הסוכן המשיך ופירט בפני תובע שלמספר מבוטחים מלקוחותיו, שהינם בעלי רישיון זר, אירעו בעבר תאונות דרכים, והוא מעולם לא נתקל בקשיים או בבעיות מבחינת הכיסוי הביטוחי. גם לאחר תאונת הדרכים המשיך סוכן הביטוח לרכוש עבור התובע ביטוחי רכב, לרבות בחברת הפניקס, ומעולם לא נאמר לו שישנה בעיה בכיסוי הביטוחי. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שאחיו הגיע לארץ לפני כ- 20 שנה והקים את החברה שבה עבדו שניהם. הוא עצמו הגיע לארץ על מנת לעבוד בחברה, בשנת 1998, והמשיך להתגורר בישראל ולעבוד בה עד שנת 2008, אז חזר להודו. במהלך שהותו בארץ התגורר בדירות שכורות. התובע הצהיר שהוא לא שילם מס בריאות, וקיבל טיפול רפואי פרטי בקופת חולים מכבי מכוחה של פוליסת ביטוח שרכש וששילם עבורה במישרין לקופת החולים. אשר לרישיון הנהיגה, השיב התובע שהוא מעולם לא פנה לעו"ד על מנת להתייעץ עמו באשר לתוקף הרישיון, והסתפק בפנייה לסוכן הביטוח. כן השיב תובע 2 שהמשטרה עצרה אותו מספר פעמים בעת הנהיגה, בדקה את רישיונו, ולא מצאה בו כל פגם. אחיו נהג בישראל עם רישיון נהיגה בין -לאומי במשך כ- 20 שנה. גם לאחר התאונה לא התבקשו הוא או אחיו להציג רישיון נהיגה ישראלי, ולראשונה התבקשו לעשות כן כשנה לפני מתן עדותו בפני. התובע השיב שמיד עם הגיעו לארץ, בשנת 1998, עשה ביטוח לרכב. אל סוכן הביטוח הגיע דרך אחיו, אשר ביטח את מכוניותיו באמצעותו של סוכן הביטוח במשך 10 שנים שקדמו להגעתו. הקשר עם סוכן הביטוח נעשה בדרך כלל באמצעות הטלפון, והוא פגש בסוכן הביטוח לראשונה כעבור כ- 4 או 5 שנים. הקשר עם סוכן הביטוח נעשה על פי רוב באמצעות המזכירה, שנהגה להעביר את המסמכים הדרושים וכן את השקים לסוכן. כפי שהעיד "בד"כ כשפקידה הייתה שואלת אותי והייתה מבקשת העתק של דרכון, רישיון נהיגה ורישיון רכב ושיק" (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 16.2.09, שורה 3). לשאלת בא כוחה של נתבעת 1, האם אין זה נכון שרישיון הנהיגה שלו התבקש לראשונה לאחר התאונה, השיב "אחרי התאונה אני לא יודע אם זה קרה. כעבור חודשיים קיבלתי את השיק, תגמולי הביטוח, וכעבור מספר חודשים הלכנו לעו"ד להתייעץ לעניין נזקי הגוף וזה לקח בערך שנה. נודע לנו שיש בעיה עם הרישיון. ואז שוחחתי עם משה ושאלתי אותו מה הבעיה פתאום ולמה יש בעיה עם רישיון הנהיגה. הוא אמר שהוא לא יודע גם למה יש בעיה כי עד עכשו הכל היה בסדר" (שם, עמ' 11, שורות 5 עד 9). לאחר שנשאל שוב, השיב תובע 2 שאמנם הוא אינו זוכר כמה פעמים בקשו ממנו את רישיון הנהיגה, ואולם הוא זוכר בוודאות שבשלוש השנים הראשונות התבקש למסור את הרישיון. לבא כוחה של נתבעת 4 השיב התובע שהוא יודע בביטחון שבשנים הראשונות התבקש למסור את רישיון הנהיגה ההודי וכן את הדרכון. התובע השיב שהוא זוכר בוודאות שמסר את הרישיון למזכירתו, על מנת שתשלח אותו לסוכן הביטוח. התובע השיב שאילו היה נאמר לו שעליו לנהוג רק עם רישיון נהיגה ישראלי, היה מוציא רישיון כאמור. ואכן ברגע שהתבקש לעשות רישיון ישראלי, הלך והוציא רישיון כפי שהתבקש (מוצג נ2/1). על פי עדותו של התובע, הוא המשיך להיות לקוחו של סוכן הביטוח גם לאחר התאונה, עד שעזב את הארץ. אחיו מבוטח באמצעותו של סוכן הביטוח עד היום. התובע השיב שסוכן הביטוח יעץ לו אילו ביטוחים עליו לרכוש וכן אלו כיסויים. סוכן הביטוח אמר לו מה הן דרישות המיגון, כגון אזעקה ואיתורן וכן הזהירו שבהעדר אמצעי המיגון האמורים לא יהיה תוקף לביטוח. סוכן הביטוח רכש עבורו מדי פעם ביטוחים בחברות ביטוח אחרות, בהתאם לשיקול דעתו. הוא עצמו דן עם סוכן הביטוח בענייני הפרמיות בלבד. התובע השיב שהוא הגיע לארץ מטעמים עסקיים. בשנת 2002 או 2003 רכש את ביתו בהודו, שם יש לו נכסי נדל"ן נוספים. הוא שב להודו בשנת 2008 כיון שאמו מתגוררת שם לבדה. ויזות לשהות בארץ היה מקבל לתקופות קצרות, והן התחדשו מעת לעת. ראיות נוספות מטעם התובע התובעים הזמינו לעדות את גב' מיכל ירון, עובדת הפניקס, אשר העידה שהרכב המעורב בתאונה בוטח בביטוח חובה החל באוגוסט 1998. במהלך עדותה השיבה שהמסמך שהוצג בפניה אכן מעיד על כך שהרכב בוטח עד תום שנת 2002 בביטוח מקיף, אף שבבדיקה שערכה במחשב לא מצאה אינדיקציה לכך. במהלך עדותה אישרה העדה שסוכן הביטוח הינו חתם של הפניקס לעניין ביטוח אלמנטרי, היינו, הוא רשאי להנפיק פוליסות ביטוח חובה מבלי לקבל את אישור הפניקס לכך. בין המסמכים אשר צורפו לתצהירו של התובע, צורפה הנחיית הפניקס מיום 12.7.07 אשר כותרתה "בדיקת תוקף רישיון נהיגה לתייר- תושב זר" (נספח לא' 1 לתצהיר עדות ראשית של תובע 2). נוסח ההנחיה, אשר הוצאה כשלוש שנים לאחר תאונת הדרכים הינו כדלקמן: "בכל פנייה אליכם לעריכת ביטוח לתושב זר- תייר, יש לנהוג בזהירות מירבית ולבדוק את הפרטים הבאים: 1. האם רישיון הנהיגה שמוצג בפנינו, הוצא במהלך השנה האחרונה והאם הוא תקף בארץ. לשם כך יש ליצור קשר עם משרד התחבורה עם הגב' רונית צין בטלפון... 2. האם תקף רישיון הנהיגה- הכוונה לתום תוקף התאריך המוטבע בו. 3. האם תאריך הוצאת רישיון הנהיגה הינו מעבר לשנה מיום הפקתו, במקרה כזה לרישיון הנהיגה אין תוקף יותר. במקרים אלה נבקשכם להימנע מהפקת תעודת הביטוח. על התייר לנקוט באמצעים העומדים לרשותו כגון פנייה לשגרירות, לקונסוליה ומשרד הרישוי, לשם חידוש רישיון הנהיגה, זאת כדי לאפשר לו לערוך ביטוח...". התובע הגיש תדפיס כניסות ויציאות לחו"ל מהשנה שקדמה לתאונה, ממנו עולה כי לתובע כניסות (ויציאות) תכופות לארץ. מהתדפיס ניתן ללמוד שהתובע הגיע לראשונה לישראל ב-7.5.98. במהלך שנת 1998 יצא פעמיים מישראל ונעדר ממנה: בין 29.7.98 לבין 18.8.98, ובין 5.11.98 לבין 15.11.98. בשנת 1999 נעדר התובע מהארץ בין 25.3.99 לבין 26.3.99; בין 25.4.99 לבין 3.5.99; בין 18.7.99 לבין 12.8.99; בין 23.9.99 לבין 7.10.99; בין 28.10.99 לבין תאריך לא ידוע; בין 19.12.99 לבין 24.12.99. במהלך שנת 2000 נעדר התובע בין 2.2.00 לבין 18.2.00; בין 19.4.00 לבין 2.5.00; בין 24.5.00 לבין 6.6.00. במהלך שנת 2001 נעדר התובע מגבולות המדינה מיום 28.1.01 לבין 9.2.01, ובין 10.6.01 לבין 4.1.02. במהלך שנת 2002 נעדר התובע מיום 23.1.02 עד יום 31.1.02; מיום 13.2.02 ליום 19.2.02; מיום 18.3.02 עד יום 4.4.02; מיום 23.6.02 עד יום 1.7.02; מיום 17.7.02 עד יום 5.8.02; מיום 18.9.02 עד יום 30.9.02; מיום 21.11.02 עד יום 28.11.02; ומיום 11.12.02 עד יום 5.1.03. במהלך שנת 2003 נעדר התובע בנוסף ל- 5 הימים הראשונים בשנה (כיון ששב ביום 5.1.03), גם בין 3.2.03 לבין 16.2.03; בין 26.2.03 לבין 24.4.03; בין 25.5.03 לבין 3.6.03; בין 5.9.03 לבין 18.9.03; בין 16.11.03 לבין 25.11.03; ובין 15.12.03, לבין 14.1.04. בהתאם לחישוב שערך בא כוחו של התובע, בשנה שקדמה לתאונה נעדר התובע מהארץ במשך 128 ימים (57 ימי היעדרות בין 26.2.03 לבין 24.4.03; 9 ימי היעדרות, בין 25.5.03 לבין 3.6.03; 12 ימי היעדרות בין 5.9.03 לבין 18.9.03; 10 ימי היעדרות בין 16.11.03 לבין 25.11.03; 30 ימי היעדרות בין 15.12.03 לבין 14.1.04; 10 ימי היעדרות בין 1.3.04 לבין 11.3.04). ראייה נוספת אשר הוגשה מטעם התובע הינה הקלטת שיחה בינו לבין סוכן הביטוח שנעשתה לאחר התאונה, בה נשמע סוכן הביטוח משיב לתובע במפורש שלא ידועה לו כל בעיה מבחינת הכיסוי הביטוחי. העובדות: גרסת הפניקס הפניקס לא הכחישה את העובדה שאירעה לתובעים תאונת דרכים, אף לא את עובדת קיומה של פוליסת ביטוח. יחד עם זאת טענה הפניקס, שתנאי מהותי הקבוע בפוליסה לא התקיים, כיון שהנהג לא החזיק ברישיון נהיגה בר - תוקף בישראל. הפניקס הפנתה לכך שבתעודת ביטוח החובה מופיע במפורש התנאי לפיו מותנה הביטוח בקיומו של רישיון נהיגה בר- תוקף. כראיה מטעמה הגישה הפניקס תעודת עובד ציבור, חתומה על ידי גב' אירית בן עמרם- ויגוצקי, ראש ענף נהיגה ביחידת עדכון ובקרה באגף הרישוי במשרד התחבורה. על פי האמור בתדפיס אשר צורף לתעודת עובד הציבור, עולה חדש, תייר, תושב ארעי ותושב חוזר, רשאים לנהוג בארץ עם רישיון נהיגה זר בתוקף, במשך שנה מיום כניסתם לישראל. כן צוין- "במקרה של יציאות וכניסות רבות מהארץ, ייבחן כל מקרה לגופו בהתאם לאמור בתקנות התעבורה". עוד פורט בתעודת עובד הציבור ההליך הנדרש להמרת רישיון נהיגה זר לרישיון נהיגה ישראלי. העובדות: גרסת סוכן הביטוח בתצהיר עדות ראשית מטעם סוכן הביטוח, הצהיר הסוכן שהוא אינו משפטן, וכי אינו בקי בסעיפי החוק הקובעים מי רשאי לנהוג בארץ ובאיזה רישיון עליו להחזיק. כן הצהיר הסוכן, שמעולם לא נתקל בלקוח אשר שאל אותו האם רישיון הנהיגה שברשותו תקף, והאם תעודת ביטוח החובה מכסה נהג הנושא רישיון נהיגה זר. אילו היה נשאל שאלה שכזו, היה לטענתו משיב שאין לו סמכות להשיב לשאלה, הוא אף אינו בעל הידע או ההכשרה המתאימים למתן תשובה, ולפיכך אילו נשאל, היה מפנה את השואל להתייעצות עם עו"ד. סוכן הביטוח הצהיר שלאחר התאונה אמנם אמר לתובע 2 שבעבר הוא לא נתקל בקשיים לכיסוי ביטוחי של בעלי רישיון נהיגה זר, ואולם ניסיונו נגע לנזקי רכוש המכוסים בפוליסת ביטוח מקיף, והוא מעולם לא נתקל בתביעה שהוגשה על ידי בעל רישיון זר במסגרת ביטוח חובה. במהלך חקירתו הנגדית, השיב סוכן הביטוח לב"כ התובע שהוא משמש כחתם עבור הפניקס בביטוח אלמנטרי במשך כ-20 שנים. כן השיב שמעבר מחברת ביטוח אחת לאחרת נעשה על פי שיקול דעתו. את השיחות עם התובע ניהל בשפה האנגלית, ואולם הפוליסות שנשלחו לתובע היו למיטב זכרונו, בשפה העברית. כדבריו פעם בשנות דור נשלחת פוליסה בשפה האנגלית. כל החומר המצוי בתיקו של התובע הינו בעברית. סוכן הביטוח השיב במהלך חקירתו שגם לאחר התאונה לא ידע שקיימת בעיה כלשהי עם רישיון הנהיגה של תובע 2. לשאלה: "בקלטת אנו שומעים שהתובע אומר לך "משה אני נתתי לך את צילום הרישיון הנהיגה שלי ההודי" ואתה אומר לו נכון רישיון נהיגה שלך ההודי הוא בין לאומי ואני לא רואה עם זה שום בעיה", השיב הסוכן- " הרישיון הנהיגה שקיבלנו מהתובע היה לאחר התאונה. כאשר יש תאונה עם נפגעי גוף אנו חייבים להעביר לחברת הביטוח טופס תביעה צילום רישיון נהיגה של הנהג וצילום רישיון רכב. גם אז כאשר קיבלתי את רישיון הנהיגה הבינלאומי של התובע לא ידעתי שבכלל קיימת בעיתיות בנושא זה". סוכן הביטוח השיב שאילו היה יודע שהתובע צריך רישיון נהיגה ישראלי היה אומר זאת לתובע 2. במהלך חקירתו הנגדית נשאל סוכן הביטוח לגבי הנחייה שהוציאה הפניקס לסוכניה במהלך שנת 2007 לפיה עליהם לבדוק את רישיונות הנהיגה של כל המבוטחים, ולא ידע להשיב מדוע יצאה ההנחיה. על פי עדותו, קודם להנחיה האמורה לא קיבל מעולם כל הנחיה המטילה עליו לבדוק את הרישיונות. סוכן הביטוח העיד שבעקבות התאונה פנה להתייעץ עם עו"ד ג'ון גבע, היועץ המשפטי של סוכני הביטוח, על מנת להתייעץ עמו לגבי המקרה. היועץ המשפטי, השיב לו לדבריו שאין תשובה ברורה : "בהתייעצות עם עו"ד ג'ון גבע הוא לא ידע לתת לי תשובה לאחר המקרה. זהו נושא מעורפל ואנשים לא מודעים לכך... הוא היה מעורפל. הוא מתמצא בדיני ביטוח והוא לא נתן לי תשובה ברורה" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 23.11.09). לאחר שקיבל את הנחיית הפניקס בשנת 2007 החל לבדוק את הרישיונות, ואת בעלי הרישיונות הזרים החל להפנות למשרד הרישוי. סוכן הביטוח לא ידע להשיב מתי הודיע לתובע שהוא זקוק לרישיון נהיגה ישראלי, ואולם הדבר היה לאחר שקיבל את ההנחיה מהפניקס, וזאת אף שבאותה שנה החליף את הביטוח של תובע 2 לביטוח בחברת אליהו, כיון שהמחיר היה אטרקטיבי יותר. לשאלת בא כוחו של התובע האם הניח שיש לתובע כיסוי ביטוחי תקף מאז שנת 1998, השיב סוכן הביטוח בחיוב, הן לגבי ביטוח הרכוש והן לגבי ביטוח החובה. גם לשאלה האם היה מופתע כאשר קיבל את תשובת הפניקס לפיה יש בעיה עם הכיסוי הביטוחי, השיב בחיוב. לשאלה אילו היה מגיע אליו התובע היום, האם היה נוהג אותו הדבר אלמלא קיבל את הנחיית הפניקס משנת 2007, השיב שהיה נוהג באותו האופן. בחקירה נגדית לב"כ נתבעת 4 השיב סוכן הביטוח שאין הנחייה לפיה עליו לידע את חברת הביטוח מיד עם קרות התאונה, ועל כן פעל בתחילה לידע את חברת הביטוח שבה היה ביטוח מקיף, על מנת לשלוח שמאי לבדיקת הרכב ועל מנת לדאוג לרכב חלופי. הוא לא שלל את האפשרות שאת הדיווח על התאונה העביר לפניקס רק כעבור חודש. כן השיב שגם כיום הוא מבקש את רישיון הנהיגה רק מאזרחים זרים, ולגבי האחרים מתבקש הרישיון רק לאחר שקרתה תאונה ועליו להעביר את הרישיון לחברת הביטוח. את הזרים מפנה כיום סוכן הביטוח למשרד הרישוי, והוא עורך פוליסה רק לאחר שהוא רואה את הרישיון. אין הוא משאיר העתק בתיק. דיון משפטי המסגרת הנורמטיבית- חוק פיצויים לנפגע תאונות דרכים נקודת המוצא לבחינת טענות הצדדים קבועה בסעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הנושא כותרת שוליים - "הגבלת זכאותם של נפגעים", הקובע- "7. נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: ... (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה;" כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, פרשנות סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כמו גם פרשנות הסייג הקבוע בפוליסה המתנה את תוקפה בקיומו של רישיון בר- תוקף, צריכה להיעשות בהתאם לשיקולי מדיניות מיוחדים, המביאים בחשבון את תכליתו הסוציאלית של החוק. עמד על כך בית המשפט העליון בדנ"א 10017/02 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639 (2004) (להלן "דנ"א 10017/02"), שבו נדונה פרשנות סעיף 7 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים- "אין בקביעתי הנ"ל כדי לקבוע שבכל מקרה פרשנות המונח "רשיון" בחוק הפיצויים תהיה זהה לפרשנות מונח זה בפקודת התעבורה ובתקנותיה. כמובהר לעיל, התכליות העומדות ביסוד בפקודת התעבורה ותקנותיה אינן זהות לתכליות המונחות ביסוד חוק הפיצויים. אכן, ישנה נקודת השקה בין התכליות בסעיף 7 לחוק הפיצויים לבין דיני התעבורה במובן זה שדינים אלה מקדמים תכלית הרתעתית ועונשית, אולם בניגוד לפקודה ולתקנותיה, אלה אינן התכליות היחידות שיש להתחשב בהן בבואנו לפרש את סעיף 7(3) לחוק. כאמור לעיל, בפרשנות זו יש ליתן מקום מרכזי לתכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים". באותו עניין נקבע שיש לפרש את סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בצורה מצמצמת, כך שיחול על מקרים חריגים וחמורים במיוחד, שבהם קיימת פגיעה בתקנת הציבור, בכך שהיעדר הרישיון עלול לפגוע בערך התעבורתי ולסכן את הציבור בנתיבי התעבורה. עוד נקבע שתכליתו של הסעיף האמור הינה "למנוע סיכונים מיוחדים בדרכים ולהעניש את אלה הנוהגים באופן המייצר סיכונים אלה" מגמה פרשנית זו שבה ונשנית בשורה ארוכה של פסקי דין. בפסק הדין שקדם להלכת דנ"א 10017/02, ע"א צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' נאה, פ"ד נג (2) 193, נקבע כי רישיון נהיגה שלא חודש עקב אי תשלום קנסות אינו נוגע לכושרו של הנהג לנהוג ולפיכך יש לראות בכך פגם טכני שאינו מצדיק שלילת הפיצוי; בפסק הדין בע"א 8183/01 רימה ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (6) 106, נפסק כי נהיגה של נהג חדש ללא מלווה אינה בגדר נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לצורך פרשנות סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים; ברע"א 3330/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן, פ"ד נז (1) 503, נפסק כי נהיגה ברכב בעת פסילת רישיון שנשלל, כאשר עונש הפסילה ניתן שלא כדין, אינה שוללת פיצויים מכוח סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בע"א 5308/09 הפניקס נ' קרנית (מיום 19.12.10), עסק בית המשפט העליון בתאונה שאירעה ברכב בעל תיבת הילוכים ידנית, לנהגת אשר הייתה רשאית, על פי המגבלה הקבועה ברישיון הנהיגה שלה, לנהוג ברכב בעל תיבת הילוכים אוטומטית בלבד. המשנה לנשיאה, כב' השופט א. ריבלין, קבע באותו עניין, שאין לראות בכך נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף לצורך פרשנות סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט העליון עסק בהוראת הסעיף בהקשר של נהג בעל רישיון נהיגה זר בע"א 5613/94 לביא נ' "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מט (3) 820, (להלן- "פרשת לביא"), וכן בפסק הדין ברע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (מיום 8.2.07) (להלן- "פרשת רביבו"). בפרשת לביא עסק בית המשפט בתאונת דרכים שאירעה לעולה חדשה מצרפת, כשנתיים לאחר שעלתה ארצה. באותו עניין נקבע ש- "יש לפרש בצורה הרמונית את חוק הפיצויים ואת פקודת התעבורה [נוסח חדש], ולהסיק שרשיון לנהוג בו דן סעיף 7(3) לחוק הפיצויים כוונתו לרשיון נהיגה שהוצא על פי פקודת התעבורה [נוסח חדש] והתקנות שהוצאו על פיה" (עמ' 830). בספרו תאונות הדרכים (מהדורה שלישית, תש"ס- 1999), עמ' 431 התייחס כב' השופט א. ריבלין לפסק הדין וקבע- "התוצאה המתבקשת מהוראת החוק, כפי שפורשה בפרשת לביא היא קשה מקום בו הנפגע רכש מיומנות לנהיגה בארצות חוץ וסבר בטעות כי רישיונו תקף. בעניין זה מעיד, באותה פרשה, השופט י' טירקל כי לכאורה אין זה מין הצדק לשלול את הזכאות לפיצויים מאדם שהחזיק ברישיון התקף במדינת חוץ אך אינו בר תוקף בישראל וסבר בטעות שהוא בר תוקף בישראל. עם זאת הבהיר כי תיקונו של מצב זה, על מנת להיטיב עם נפגעים כאלה, צריך שיעשה בדרך של חקיקה מפורשת ולא בדרך של פרשנות". בית המשפט שב כאמור ודן בשאלת פיצויו של בעל רישיון נהיגה זר שאינו בר-תוקף בפרשת רביבו. באותו עניין דן בית המשפט ברישיונו של ישראלי חוזר, אשר שהה בחו"ל במשך כ- 15 שנים. כ- 5 שנים מיום חזרתו ארצה נפגעו הוא ובני משפחתו בתאונת דרכים. באותו מועד חלפו כ- 20 שנים מאז שפג תוקף רישיון הנהיגה הישראלי שבו החזיק הנהג לפני שעזב את הארץ. המשנה לנשיאה, כב' השופט א. ריבלין, קבע באותו עניין שבאיזון הנאות בין תכליתו הסוציאלית של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים לבין התכלית ההרתעתית עונשית הבאה לידי ביטוי בסעיף, יש לשלול את הפיצויים במקרה שבו נמנע הנהג במשך 20 שנים מלחדש את רישיונו- "אמת: התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים אינה עולה בקנה אחד עם יד קלה על ההדק בכל הנוגע לשלילת הזכות לפיצויים. הנטייה של בית משפט זה היא לפרש את סעיף 7(3) כך שיחול על מקרים שבהם היעדר הרישיון נובע מעניין מהותי, בעוד שהיעדר רישיון מטעמים טכניים לא יאיין את הזכאות לפיצויים (ראו ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' יחיאל, פ"ד נג(2) 193). אלא שכאמור, לא ניתן להכשיר באמצעות הסיפא של סעיף 7(3) השתמטות ארוכת-טווח מחידוש רישיון העולה כדי נהיגה ללא רישיון כלל. טלו את המקרה הבא: ראובן מוציא רישיון נהיגה אך אינו טורח לחדשו עם פקיעתו - אולי מתוך זלזול בחוק, אולי משום שמאס בנהיגה והחליט להסתפק בתחבורה הציבורית. חולפים 20 שנים. הרישיון דאז הוא נחלת העבר. אף-על-פי-כן, נוהג ראובן ברכב - כמובן בלא רישיון תקף - ומעורב בתאונת דרכים. ברי לדידי, כי מחדלו של ראובן אינו מתמצה באי-תשלום אגרה, וכי היעדר הרישיון איננו בשום אופן עניין טכני בלבד. במקרה כזה, שוב אין ביטחון בכל הנוגע לכושרו של ראובן לנהוג". כב' השופט א. רובינשטיין התלבט באותו עניין כלום אין מקום לשנות מהלכת פרשת לביא- "התלבטתי בתיק זה נוכח המדיניות השיפוטית הנוטה לנהוג זהירות וריסון בהפקעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וזאת על פי פסיקה בהקשרים שונים, מטעמי התכלית החברתית הנודעת של החוק. שאלתי עצמי האם יש מקום לשוב ולהרהר בהלכת ע"א 5631/94 לביא נ' סהר, פ"ד מט(5) 821, שייחדה את ה"רישיון" הנזכר בסעיף 7(3) לחוק לרישיון נהיגה שהוצא על פי פקודת התעבורה (נוסח חדש) ותקנותיה (השופט - כתארו אז - אור בעמ' 830). האם במהות היה המשיב כשיר נהיגה נוכח הרישיון בקליפורניה, מקום מתוקן, שהיה ברשותו - ודבר זה ראוי להביאו בחשבון? האם היה מקום לצרף לכך את העובדה שלימים ניתן למבקש 1 רישיון בישראל בלא מבחן? ... ואולם, לאחר העיון באתי לכלל מסקנה שאין ללכת בדרך זו. גישתו של המחוקק באשר לאי תקפותו של רישיון נהיגה זר אינה גחמה; היא באה להבטיח, בראש וראשונה, את שלום הציבור שבכבישים, שלום עוברי דרכים. הכרח איפוא לעבור את מסננת הרישוי הישראלית, כדי שהאינטרס הציבורי בישראל ישורת כהלכתו. ... את המסננת לבחינת מעמדו של רישיון זר צריכה לספק מערכת הרישוי, ואין הדבר יכול להיות תלוי ברצונותיו של כל איש ואיש... סוף דבר, אף לדעתי המדובר בעניין מהותי-נורמטיבי ולא טכני ...".   כב' השופט א. ריבלין כמו גם כב' השופט א' רובינשטיין, הטעימו (בדומה לקביעה בפרשת לביא), ששלילת הפיצויים מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים נוגעת לנהג עצמו, ובאשר ליתר הנוסעים שנפגעו במהלך התאונה, יש לבחון את מגבלת תנית פוליסה ביטוח החובה, המתנה את קיומו של הביטוח בקיומו של רישיון נהיגה תקף. (ראו גם א. ריבלין, תאונות הדרכים, עמ' 432, וכן פסק דינו של המשנה לנשיאה, כב' השופט א. ריבלין בע"א 7580/03 קרנית נ' י.ד. רכב ותחבורה בע"מ (מיום 18.1.07) אשר עסק ברישיון נהיגה זר בהקשר אחר). פסק דין נוסף שיש להזכיר בהקשר זה הינו פסק דינו של כב' השופט מ. גל, בע"א (י-ם) 4495/03 מיכאל בסינה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (מיום 10.5.04), אשר עסק בתאונת דרכים שאירעה ביום 24.7.97, לישראלי אשר שהה תקופה של שנתיים רצופות בשוויץ וקיבל בה רישיון נהיגה לאופנוע בעל נפח מנוע שבו נהג בעת התאונה (800). לעומת זאת, רישיון הנהיגה הישראלי התקף שהיה בידיו בעת התאונה, הוגבל לנהיגה על אופנוע בעל נפח מנוע שונה (500). בית המשפט התייחס לתקנות התעבורה אשר היו בתוקף באותה עת, ובמיוחד לתקנה 567, ומצא שבהתאם להוראות התקנות, כנוסחן באותו מועד, לא היה רישיונו של הנהג בר-תוקף. בית המשפט הדגיש שהתקנה עוסקת בהיעדרות של שנה לפחות מגבולות המדינה, ואולם אין היא מתייחסת לפרק הזמן שחלף מאז השיבה לארץ ועד התאונה. פסק דין נוסף הרלוונטי לענייננו הינו פסק דינו של כב' השופט י. עמית, (בשבתו בבית המשפט המחוזי בחיפה), בבר"ע 1003/06 אליהו נ' קרנית ואח' (מיום 20.5.07). כב' השופט עמית סקר את הפסיקה ואת היחס בין פסק הדין בדנ"א 10017/02 לבין פסקי דין ספציפיים שניתנו בסוגיית הנהיגה ברישיון זר. באותו עניין עסק בית המשפט בתאונה שאירעה לאזרח ישראלי כבן 22, אשר יצא לקנדה במטרה להשתקע בה ולהעביר אליה את מרכז חייו. בקנדה הוציא רישיון נהיגה מקומי. לאחר שהות של כ- 8 חודשים, הגיע לארץ על מנת לבקר את אמו, ובמהלך נהיגה ברכב אירעה לו תאונת הדרכים. באותה עת החזיק ברישיון קנדי בלבד, ולא היה ברשותו רישיון נהיגה ישראלי. כב' השופט י. עמית התייחס להלכת דנ"א 10017/02 לפיה אין לשלול פיצויים מנהג, מסיבות שאינן קשורות לכשירותו לנהוג ברכב, ולפרשנות שניתנה לסעיף 7 (3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לפיה תחול המגבלה רק על הפרת תנאי או הגבלה בדרגת הרישיון שהם אינהרנטיים ל"סוג הרכב" שבו נוהג הנהג, והמשליכים על דרגת הרישיון הנדרשת לפי תקנות התעבורה. לצד הלכה זו הזכיר בית המשפט את פסקי הדין אשר עסקו בסוגיה הספציפית של שלילת הפיצויים בנהיגה ברישיון זר, בפרשות לביא ורביבו, וכן את ביקורת המלומדים : אנגלרד בספרו הנ"ל בעמ' 262, שם הוא מביע דעתו כי מדובר בתוצאה קשה, שניתן היה להימנע ממנה בטכניקה של פרשנות מקלה לתקנות התעבורה או בהוספת דרישה של מודעות מצד הנהג להיעדר הרישיון; וא. ריבלין בספרו הנ"ל בעמ' 431-433. אשר לפרשת רביבו, שנדונה לאחר שניתן פסק הדין בדנ"א 10017/02 , הזכיר כב' השופט י. עמית שנקבע בפסק הדין כי אי חידוש הרישיון במשך שנים כה רבות הפך לפגם מהותי, שעליו חל סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ועל כן לא היה די בכך שהנהג החזיק ברישיון נהיגה זר. כב' השופט י. עמית הסיק שאף שהילכת פרשת לביא נותרה על כנה- "הלכת קרנית מקרינה גם על נסיבות בהן הנוהג היה בעל רשיון נהיגה זר, בפרשנות מקלה של תקנות התעבורה, להכרה ברשיון נהיגה זר, כרשיון נהיגה תקף לצורך חוק הפיצויים". לאור פרשנות זו מצא בית המשפט שיש לדחות את הערעור ולקבל את עמדת בית משפט השלום לפיה אין לראות את הנהג כמי שנהג ללא רישיון. המסגרת הנורמטיבית- תקנות התעבורה כיון שסעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מפנה למעשה לפקודת התעבורה ותקנותיה, מן הראוי לייחד פרק נכבד לדיון בדיני התעבורה. סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 קובע כלהלן: "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רשיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו, ולא ינהג אדם אלא בהתאם לתנאי הרשיון זולת אם פוטר מחובת רשיון נהיגה ובמידה שפוטר". שתי תקנות עסקו במועד הרלוונטי לענייננו בתוקפו של רישיון נהיגה זר: תקנה 567 ותקנה 567א לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן - "תקנות התעבורה"), אשר קבעו במועד התאונה כדלקמן (נוסח שנקבע במסגרת תקנות התעבורה (תיקון מס' 5), התשס"ב- 2002, ק"ת 6189, מיום 13.8.02, עמ' 1198, 1203):- "567. רישיון נהיגה זר מי שאינו תושב ישראל ואינו תושב אזור כהגדרתו בתקנה 578 ובידו רישיון נהיגה זר בר תוקף, יראו אותו כבעל רישיון נהיגה בר תוקף בישראל בדרגה המקבילה לדרגת רישיון הנהיגה שלו, אם נתקיימו בו כל אלה: (1) תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190; (2) אם הוא נוהג רכב כאמור - (א) בתקנות 176 עד 179 - שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שנה, אלא אם כן הוא יצא מישראל במשך תקופה זו ליותר משלושה חודשים, באופן מצטבר; (ב) בתקנות 179א עד 187 - שהותו בישראל, מיום כניסתו האחרונה, אינה עולה באופן מצטבר על שלושה חודשים אלא אם כן הוא יצא מחוץ לישראל בתקופה זו ליותר מ-30 ימים באופן מצטבר." "567א. רישיון נהיגה לעולה ולתושב חוזר עולה חדש, אזרח ישראל או תושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, אשר שהה מחוץ לישראל במשך תקופה של שנה רצופה אחת לפחות לפני יום כניסתו האחרונה לישראל, רשאי לנהוג ברישיון נהיגה זר, ברכב המתאים לדרגת רישיונו, במשך תקופה של שנה מיום כניסתו לישראל ובלבד שנתקיימו בו תנאי הגיל האמורים בתקנות 188 עד 190." עיון בנוסחה של תקנה 567 לתקנות התעבורה, מגלה שניסוחה מעלה מספר קשיים פרשניים. מעיון כללי ניתן ללמוד שתקנה 567 עוסקת במי שאינו תושב ישראל או תושב האזור. לעומת זאת עוסקת תקנה 567א בעולה חדש, באזרח ישראלי או בתושב ישראל הזכאי לשבת בישראל ישיבת קבע. (מעניינת לעניין זה ההשוואה למינוחים הנקוטים בתקנות 216 ו- 562 לתקנות התעבורה). לצורך פרשנות התקנות האמורות מעניין להשוותן לנוסח תקנה 567 שהיה נהוג לפני התיקון וקבע כדלקמן:   "(א) מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ ובידו אחד הרישיונות כאמור בתקנת משנה (ב) פטור מחובת רישיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודה... לעניין תקנה זו, "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ" - מי שנעדר מן הארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני.   (ב) ואלה הרישיונות - (1) רישיון נהיגה בין-לאומי בר-תוקף שניתן מחוץ לישראל למי שאינו תושב ישראל; (2) רישיון נהיגה לאומי שניתן למי שאינו תושב ישראל ובלבד שלא ינהג ברישיון זה בתום שנה מיום כניסתו לישראל". השאלה הראשונה הנשאלת הינה מהי הגדרתו של תושב ישראל, ומה דינו של מי שרשאי לשבת בישראל ישיבה ארעית, להבדיל מתושב ישראל הרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע, שבו עוסקת תקנה 567א לתקנות התעבורה. בעיה פרשנית שנייה, נעוצה באופן יישום מבחן ימי השהות בארץ, אשר אומץ לכאורה בתקנה 567 לתקנות התעבורה. בעבר הסתפקה התקנה בכך שבמועד כלשהו בעבר שהה הנהג מחוץ לישראל לתקופה העולה על שנה. על מנת להתגבר על הקשיים שנבעו מקביעה זו, תוקנה התקנה כך שנקבע בה מועד עוגן של "הכניסה האחרונה לישראל". ניתן היה להניח שהתקנות יקבעו מבחן ברור שיקנה וודאות לעניין חובת ההמרה של רישיון נהיגה זר לרישיון נהיגה ישראלי של מי שאינו תושב ישראל. מבחינת הדין הרצוי, בשים לב לכך שמדובר בדין בעל השלכות בתחום הפלילי, ובשים לב לאינטרסים שאותן מנסות התקנות להגשים (הקלה עם המגיעים לארץ לתקופות זמניות, לעומת הצורך בפיקוח מקומי, ניתן היה לצפות שייקבע בתקנה 567 לתקנות התעבורה מבחן ברור ונוח להפעלה, המתייחס למשל למספר ימי שהות בארץ בשנה קלנדרית, או לחילופין, למספר ימי השהות בארץ מיום הכניסה הראשונה לישראל. עיון בתקנה 567 הנ"ל מעלה כאמור שהמועדים אינם נמנים ממועד הכניסה הראשונה לישראל, שכן נאמר בתקנה במפורש- ממועד הכניסה האחרונה לישראל. כמו כן נראה שמחוקק המשנה בחר שלא להיצמד לשנה קלנדרית. התקנה מתייחסת כאמור למועד "הכניסה האחרונה לישראל", ומצד שני מתייחסת לתקופה המצטברת של השהות בישראל, ולתקופה המצטברת של השהות מחוץ לישראל, מבלי להגדיר את פרק הזמן שבו יש למנות את אותן התקופות. הקושי המתעורר ממנגנון זה נעוץ בכך שלא הוגדרה מהי הכניסה האחרונה לישראל, ועל כן, כל יציאה וכניסה מחדש לישראל הינה לכאורה הכניסה האחרונה לישראל, שממנה יש להתחיל ולמנות מחדש את תקופת השהות בארץ. בתי המשפט עמדו בהקשרים שונים על הקשיים הפרשניים לעניין חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים שמעורר ניסוחן של תקנות התעבורה האמורות, גם לאחר תיקונן. ראו למשל לעניין זה את פסק דינו של כב' השופט א' קסירר בת.א. (ת"א) 25311/04 אליהו ניסן נ' שנפלד דפנה (מיום 23.6.08). באותו עניין נקבע שבעוד שתקנה 567א עוסקת במי שרצונו להשתקע בישראל ולשבת בה ישיבה של קבע, עוסקת תקנה 567 לתקנות התעבורה, במי שאינו תושב ישראל, ללא קשר לאזרחותו, שאין לו כוונה להשתקע בישראל, ועל כן שהותו בישראל היה ארעית. בבר"ע 1003/06 הנ"ל התייחס כב' השופט י. עמית לתכליתה ולפרשנותה של תקנה 567 וקבע - "כמו בכל מדינה מתוקנת, ישראל מאפשרת לתיירים, לאזרחים ולתושבים של מדינות זרות, המגיעים לישראל לזמן קצר, לנהוג בארץ עם רשיון נהיגה בינלאומי. הדבר מעוגן באמנה בדבר תנועה בינלאומית בדרכים. מדינת ישראל, כמו מדינות רבות אחרות, מכירה בתוקפו של רשיון נהיגה מסוג זה, לפרק זמן מוגבל, מבלי שמחזיקו יידרש לעבור מבחנים נוספים. ואילו מתושבי ישראל, דורשת המדינה לנהוג עם רשיון ישראלי בר תוקף, על כל החובות הכרוכות בכך...". עוד קבע כב' השופט י. עמית- "תקנה 567 קובעת את הכלל כי מי שאינו תושב ישראל רשאי לנהוג בישראל בהחזיקו רשיון זר. תקנה זו תחול על כל מי שמגיע לישראל לתקופה ארעית, תייר ותושב חוץ, גם אם הוא מחזיק באזרחות ישראלית. תקנה 567 תוקנה בשעתו, ונקבע בה במפורש מבחן התושבות, לעומת הנוסח הקודם שהיה מסורבל יותר. מבחן התושבות הוא מבחן עובדתי-משפטי, שיש לבוחנו בכל מקרה על פי נסיבותיו...". כן נקבע באותו פסק דין- "תקנה 567א עניינה בסוג מיוחד של מקרים. היא חלה על מי שהגיע לישראל מתוך מטרה להפוך את ישראל למרכז חייו ולהשתקע בה, וכפי שנאמר על ידי בית משפט קמא, ניתן להסיק זאת גם מכותרתו של הסעיף "רשיון נהיגה לעולה ולתושב חוזר". תקנה 567א הוספה והורחבה, כך שתחול, בנוסף לעולים חדשים, גם על תושבים חוזרים ועל אזרחים ישראלים, ופרק הזמן לצורך המרת רשיון הנהיגה הזר לרשיון ישראלי, הוארך משלושה חודשים לשנה. בכך ביקש המחוקק להקל עם עולים ותושבים חוזרים, לרבות כאלו המחזיקים באזרחות ישראלית, שמגיעים לישראל בכוונה להשתקע בה.... " אשר לפרשנות תקנות התעבורה, קבע כב' השופט י. עמית- "ככל שיש ספק בפרשנות תכליתן של תקנות 567 ו-567א, ומאחר שבדין פלילי עסקינן, יש להעדיף את הפירוש המקל עם המשיב - סעיף 34כא לחור העונשין, תשל"ז-1977. בהקשר זה אציין, כי המשטרה לא מצאה כי יש מקום להעמיד את המשיב לדין בגין נהיגה ללא רשיון. מכל מקום, גם בפן הביטוחי, יש להעדיף את הפירוש המיטיב עם המשיב, ברוח הלכת קרנית. בנסיבות בהן אין מקום לסברה כי היה פגם בכושרו של הנהג לנהוג, וכאשר התנהגותו לא יצרה סיכון מודע באופן שראוי למנוע ממנו פיצויים לפי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. במקרה כזה, יש לאמץ גישה פרשנית ליברלית לתקנות התעבורה, ולהכיר ברשיון הזר של הנהג כרשיון". הד לקושי פרשני זה הנעוץ בנוסחן של התקנות ניתן למצוא בתעודת עובד הציבור שהוגשה מטעם משרד התעבורה, הקובעת שתושב ארעי (כמו גם תושב חוזר, עולה חדש ותייר, מבלי להבחין ביניהם) רשאים לנהוג בארץ עם רישיון נהיגה זר בתוקף, במשך שנה מיום כניסתם לישראל. לגבי כניסות ויציאות תכופות מגבולות הארץ קובעת תעודת עובד הציבור שקיים דין שונה, מפנה לתקנות התעבורה, אך נמנעת מלקבוע מהו מספר הימים הנדרש ועל פי איזה חישוב תחושב הזכאות או חובת ההמרה. המסגרת הנורמטיבית- פרשנות הסייג בפוליסה החלת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מכוח הסכמה בין הצדדים שאלת פרשנותו של הסייג אשר נקבע בפוליסת ביטוח החובה, לפיה תוקפה של הפוליסה מותנה בכך שלנהג היה רישיון נהיגה בר -תוקף, רלוונטית הן לשם בחינת טענות התובע נגד הפניקס בתביעה הישירה נגדה, והן לבחינת הטענות אשר הועלו במסגרת ההודעה לצד הרביעי. כפי שנקבע בפסיקה, רשאים הצדדים להחיל על היחסים ביניהם במסגרת חוזה הביטוח את הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים גם ככל שהחוק עצמו אינו חל בעניינם. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 5757/97 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חמאדה, פ"ד נג (5) 869 (להלן- "פרשת חמאדה") בהקשר החלת הפוליסה על כלי רכב שאינו כלי רכב מנועי. כב' השופט ת' אור קבע בפסק הדין האמור- "כמובהר לעיל, אין מניעה כי צדדים להסכם יחילו את פקודת הביטוח, ובעקבותיה - בהתחשב בכיסוי שבה לפי האמור בסעיף 3 של פקודת הביטוח, אשר צוטט לעיל - את חוק הפיצויים, על כלי רכב שאינו נכנס במסגרתם. הוצאת הפוליסה עשויה ללמד כי ביחסים ביניהם נחשב הכלי המבוטח ל"רכב מנועי" אשר חוק הפיצויים חל עליו, גם אם אין הוא עומד באמות-המידה הנדרשות לפי החוק. בנסיבות אלו, מקור החיובים והזכויות של הצדדים לגבי הכלי המבוטח נעוץ כל כולו בהסכם (השווה לעניין זה ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר [3], בעמ' 597; באותו עניין, חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 הוחל על הצדדים מכוח הסכם). תנאי הפוליסה לפי פקודת הביטוח מהווים במקרה זה את תוכנו של ההסכם. תוכן זה כולל את הוראות פקודת הביטוח החלות על רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים, אשר הפכו חלק מההסכם מכוח הסכמת הצדדים להחילם על הכלי המבוטח, כאילו היה רכב מנועי כמשמעותו בחוק זה. כמו כן, תוכן זה כולל את הוראותיו של חוק הפיצויים" הקביעה באותו עניין הייתה על רקע של עמימות פרשנית באשר למונח "רכב מנועי" בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, וניתן לטעמי ללמוד ולהקיש ממנה גם לענייננו. ראו לעניין זה גם פסק דינו של כב' השופט א' ריבלין ברע"א 9147/05 כלל חברה לביטוח נ' אורי צעיר (מיום 21.8.07). וכן ראו את פסק דינו של כב' השופט א. ריבלין ברע"א 5946/10 איילון חברה לביטוח ואח' נ' אייל בקר ואח' (מיום 2.1.11). חובת הגילוי של המבטח וחובת הוידוא- שיקולי מדיניות נוספים עוד יש להזכיר את המגמה הרווחת בפסיקה, לפיה מוטלת על המבטח חובת גילוי רחבה, ולצידה גם חובת ווידוא. עמדו על המדיניות בעניין זה ועל התמורות בהלכה הפסוקה המלומדים דודי שוורץ וריבי שלינגר, בספרם דיני ביטוח, תשס"ה- 2005, עמ' 252- "קפיצת המדרגה המשמעותית התחוללה בשנות התשעים בעניין אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר מנשה ואח' כאשר בית המשפט, גם הפעם מפי הנשיא שמגר, כבעניין חדד, עיצב את חובת הגילוי של המבטח בדבר התנאים המוקדמים והסייגים לכיסוי הביטוחי, בקביעת כללים קונקרטיים, שהמרכזי שבהם הנו הטלת חובת וידוא על המבטח. על פי חובה זו, על המבטח לוודא שהמבוטח אכן ער לתנאים המוקדמים ולסייגים לכיסוי הביטוח, אף מעבר לחובת הגילוי היזום המוטלת עליו". בספרם מפנים המלומדים ליישום ההלכה האמורה למשל לתנאי מיגון הרכב ומפרטים (שם, 257)- "...חובת הגילוי והווידוא של המבטח התפתחה כך, שאם המבטח לא יוודא שאכן המבוטח קיים את התנאים החוזיים אשר להם הוא התחייב, כי אז האחריות תיפול לא על המבוטח אלא על המבטח, משום שלא וידא שהמבוטח מודע היה לחיוביו ואף קיימם. כלומר אין מדובר כאן בחובת אמון, סולידריות או שיתוף פעולה, אלא מצופה מהמבטח, כחלק מחובת הגילוי שלו, לוודא שהמבוטח עומד בהתחייבותיו ולא מפר אותן, שאם לא כן, המבטח עצמו ייחשב כמי שהפר את חובתו לגלות ולוודא. הלכת ישר מנשה, אשר לא הבהירה את האופן שבו על המבטח לקיים את חובת הווידוא, הפכה בערכאות דלמטה לחובה דווקנית ומוקפדת. ברוח זו ניתנו, כאמור, פסקי דין בערכאות דלמטה. פסקי דין אלו ביטאו גישה ולפיה החובה המוטלת על המבטח הנה טוטלית והיא חורגת הרבה מעבר לחובות המוטלות על צד לחוזה ואפילו כלפי צד "חלש" בחוזה אחיד". המגמה המתפתחת אפוא בהלכה הפסוקה, הינה מגמה המטילה על המבטח חובת גילוי רחבה, ולצידה חובה לוודא בצוע הסייגים שנקבעו בפוליסה, ולענייננו- את התקיימותם. דיון והכרעה ומן הכלל אל הפרט. כאמור, מצאתי שיש לחייב את הפניקס באחריות לשאת בנזקי הגוף שנגרמו לתובעים. ניתן להגיע לתוצאה זו באחת מארבע חלופות: האחת, תוך מתן פרשנות מצמצמת לתקנות התעבורה, בהתאם להלכה הרווחת בפסיקה, לפיה בהתאם לתקנה 567 לתקנות התעבורה היה רישיון הנהיגה הזר של תובע 2 בר- תוקף במועד התאונה. השנייה, לקבוע שבנסיבות העניין מעיד חוזה הביטוח בין הצדדים, כמו גם התנהגות הצדדים לפני ואחרי התאונה, על כך שהצדדים הסכימו לבטח את נהיגת התובע למרות חוסר הבהירות לגבי תוקף רישיון הנהיגה הזר שבו החזיק תובע 2 במועד התאונה, ברוח הלכת פרשת חמאדה. השלישית, בשל התנהגות רשלנית של הפניקס וסוכן הביטוח, הכוללת מצגי שווא רשלניים. הרביעית, בדרך עקיפה, תוך חיוב קרנית, ובמקביל קבלת ההודעה לצד השלישי וקבלת ההודעה לצד הרביעי, הכל כפי שיפורט להלן. אף שהדרך שנייה היא המכריעה לטעמי, אתחיל דווקא בפרשנות תקנות התעבורה,שכן יש בקשיים הטמונים בהן ובפרשנותן כדי להשליך גם על פרשנות הסייג שנקבע בפוליסה. תוקף רישיון הנהיגה מבחינת תקנות התעבורה יישום ההלכה הפסוקה לענייננו מחייב בדיקת החבות במספר שלבים. בשלב הראשון יש לבדוק האם חבותה של הפניקס נשללת מכוח הוראת סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בשלב השני יש לבחון האם נשללת אחריות הפניקס בשל הסייג שנקבע בפוליסה. (ככל שהפיצוי נשלל, יש לבחון האם חבה קרנית בפיצוי הנפגעים, כולם או חלקם, האם יש לה זכות חזרה כלפי התובע 2, ואם כן, האם יש לו זכות חזרה כלפי הפניקס והצד הרביעי). בשלב הראשון יש לבדוק כאמור האם נשללת חבות פניקס מכוח סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כפי שנקבע בפסיקה, שונה דינו של הנהג מדינם של הנפגעים האחרים, שכן תכלית שלילת הפיצוי בשל העדר רישיון נהיגה תקף חלה על הנהג בלבד, ולא על שאר הנוסעים ברכב. נקודת המוצא לבחינת תוקפו של הרישיון הינה תקנות התעבורה. כפי שפורט לעיל, המגמה הרווחת בפסיקה הינה מתן פרשנות מקלה לתנאים הקבועים בתקנות, הן לאור תכליתו של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הן בשל כך שפרשנות הדין הפלילי בהתאם לסעיף 34כא לחוק העונשין, תשל"ז-1977, תהייה לטובת הנהג. באי כוחם של הצדדים נחלקו באשר לפרשנות תקנה 567 לתקנות התעבורה. התובע טען שהמבחן שאותו יש לאמץ הינו מבחן כמותי, הבוחן את מספר ימי השהות בארץ. כיון שלטענתו בשנה שקדמה לתאונה לא שהה התובע באופן מצטבר בארץ תקופה העולה על 9 חודשים, אף שהה מחוץ לישראל תקופה העולה על 30 ימים אף על 90 ימים, מתירה לו תקנה 567 לתקנות התעבורה לנהוג בארץ עם רישיון נהיגה זר. הפניקס טענה לעומתו שהתקנה מחריגה מתחולתה את מי שהיה ל"תושב ישראל", בהתאם למבחן "מירב הזיקות", וכיון שבהתאם למבחן האמור היה התובע 2 לתושב ישראל, לא היה רישיון הנהיגה הזר בר - תוקף במועד התאונה. לשם בחינת התקיימות התנאים הקבועים בתקנות יש לבחון תחילה את תושבותו של תובע 2 לעניין התקנה האמורה, האם היה במועד התאונה תושב ישראל, כפי שטענה הפניקס. בהעדר הגדרה בתקנות התעבורה למונח "תושב ישראל", הפנה בא כוחה של הפניקס למבחן מירב הזיקות, או להוראות חוק אחרות, שמהן ניתן להקיש וללמוד על פרשנות המונח לענייננו. מונח ה"תושבות" עבר תמורות במהלך השנים, במקביל לשינויים שחלו בדפוסי החיים והעבודה. הוראות החוק, וכן פרשנותו, מחייבים הכרה בשינוי בדפוסי החיים במציאות של "כפר גלובאלי", שבהם עשוי אדם לשנות באופן תדיר את מקום מגוריו ועבודתו. המבחן המקובל לתושבות הינו מבחן מרכז החיים, הנבחן בהתאם למירב הזיקות (ראו למשך דנ"פ 8612/00 חיים ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה (5) 439). מהראיות שהובאו בפני ניתן לכאורה ללמוד שאף שתובע 2 אינו אזרח ישראל, הרי שמנקודת המוצא של מבחן מירב הזיקות, ניתן לסווגו כתושב ישראל. מעדותו של תובע 2 עולה שהוא התגורר בארץ במשך שנים, ביחד עם בני משפחתו. עבודתו נעשתה ברובה מגבולות המדינה, במסגרת חברה ישראלית אשר הוקמה על ידי בני משפחתו לשם כך, והוא קיבל לשם עבודתו אשרות שהייה לתקופות קצובות, אשר התחדשו מעת לעת. יחד עם זאת, ניתן ללמוד מעדותו של התובע, שהוא לא הגיע לארץ על מנת להשתקע בה. עוד לפני התאונה רכש התובע בית בהודו. הוא לא שילם בארץ מס בריאות, ורכש עבורו ועבור בני משפחתו ביטוח בריאות פרטי בקופת חולים. התובע 2 נעדר מהארץ לעיתים תכופות. בשנה שקדמה לתאונה נעדר התובע מהארץ למשך 128 ימים. לאחר עיון בתקנות 567 ו- 567א , בהיסטוריה החקיקתית, בקשיים הפרשניים שעליהם עמדתי בהרחבה לעיל, בפסיקה שעסקה בפרשנות התקנות, בתכליתו הסוציאלית של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מצאתי שיש לפרש את התקנה באופן מצמצם, ולפיכך אין לאמץ את מבחן "מירב הזיקות" לצורך פרשנות המונח "תושב ישראל", ואין להקיש לעניין זה מפרשנות המונח "תושב ישראל" הנעשית לעניין חיקוקים אחרים אשר תכליתם שונה. יש לטעמי לפרש את תקנה 567 לתקנות התעבורה כקובעת מבחן כמותי, המביא בחשבון את מספר ימי השהות בארץ לעומת משך ההיעדרויות ממנה, וזאת חלף המבחן המהותי הבוחן את "מירב הזיקות". מבחן כמותי מאפשר וודאות רבה יותר והוא קל יותר ליישום ולהפעלה. ההשוואה בין תקנה 567 ותקנה 567א לתקנות התעבורה מובילה למסקנה ששתי התקנות משלימות זו את זו. בעוד שתקנה 567א עוסקת במי ששהייתם בארץ קבועה, כגון עולים חדשים, תושבים חוזרים ותושבי קבע, עוסקת תקנה 567 במי ששהייתו בישראל ארעית, תיירים וכן הזכאים לשבת בישראל לתקופה זמנית. ישראל כמו גם מדינות אחרות, מכירה בכך שבנסיבות החיים היום מרבים אנשים לעבור מדינה למדינה, לא רק לצרכי תיירות, אלא גם לצרכי עבודה. בנסיבות האמורות אין כל טעם לדרוש הוצאת רישיון נהיגה מקומי, ועל כן נהוג להסתמך על הרישיון שניתן בארץ המוצא. לגבי שוהים כאמור יש לפרש את התיבה "מי שאינו תושב ישראל" כחלה על כל מי ששהייתו בארץ הינה שהייה ארעית, אשר אין לו כוונה (או אפשרות) להשתקע בה באופן קבוע, ושאין לו אשרה של תושב קבע. (ראו לעניין זה גם את פסק דינו של כב' השופט א' קסירר בת.א. (ת"א) 25311/04 אליהו ניסן נ' שנפלד דפנה (מיום 23.6.08) הנ"ל). בעוד שתקנה 567א עוסקת ב"כניסה לישראל", עוסקת תקנה 567 (בדרך מסורבלת אמנם), בכניסה האחרונה לישראל, ובוחנת מהו פרק הזמן שבו שהה אותו אדם בארץ מאז כניסתו האחרונה לישראל. ניתן להניח שמחוקק המשנה בחר להבחין בין השוהים בישראל שהיית קבע, החייבים להסדיר את הרישיון בתוך שנה מיום שהפך מעמדם למעמד של עולה חדש, תושב חוזר או תושב קבע, לבין השוהים הזמניים, המגיעים לישראל באופן זמני, כתיירים או כבעלי אשרת עבודה, המרבים לצאת ולהיכנס מגבולות הארץ, שלגביהם ניתן להסתמך על הרישוי בארץ המוצא, ולכן תימנה תקופת השהות של שנה ממועד כניסתם האחרונה לישראל. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם האמור בתעודת עובד הציבור שהוגשה לי, לפיה בוחן משרד הרישוי מצבים אלו בהתאם למספר הכניסות והיציאות מישראל. מבחינת ההרמוניה החקיקתית, שהוא המבחן ששימש אבן דרך בפרשנות שניתנה בפסיקת בית המשפט העליון לרישיון נהיגה זר כרישיון נהיגה בר תוקף, ראוי להזכיר שהתובע לא הועמד לדין בעקבות התאונה, אף שנתבע 2 הועמד לדין והורשע. נראה שזו הייתה גם פרשנות תקנה 567 לעניין דיני התעבורה. נוסח התקנה והקשיים הפרשניים עליהם עמדתי לעיל מעמידים בספק את האפשרות להעמיד את התובע לדין בנסיבות שכאלה. לאור התכלית הסוציאלית של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אין לטעמי להחמיר בפרשנות סעיף 7(3) לחוק האמור יותר מאשר עם הפרשנות הנהוגה לעניין תקנות התעבורה, ומעבר לאמור במפורש בתקנה. בהתאם לפרשנות מקלה זו, יתכנו מספר חלופות: האחת, לקבוע שרישיון הנהיגה הזר הינו רישיון בר-תוקף במשך שנה מיום כניסתו האחרונה של הנהג לישראל, וכיון שכניסתו האחרונה של תובע 2 לישראל הייתה ביום 11.3.04, היה רישיונו בר-תוקף במועד התאונה. השנייה, בהתאם לפרשנות שהוצעה על ידי בא כוחו של התובע, אשר הציע לפרש את תקנה 567 לתקנות התעבורה כמאפשרת נהיגה עם רישיון זר ככל שבשנה שקדמה לתאונה היה התובע בישראל תקופה מצטברת העולה על 9 חודשים, או ששהה מחוץ לישראל למעלה מ-90 ימים באופן מצטבר. מרישום כניסותיו ויציאותיו של תובע 2 לארץ, עולה שבמהלך השנה שקדמה לתאונה לא שהה התובע בישראל תקופה מצטברת של 9 חודשים, אף לא שהה בישראל 90 ימים ברציפות. באופן מצטבר הוא אף שהה מחוץ לגבולות המדינה למעלה מ- 30 ימים. בהתאם למבחן מספר ימי השהות בארץ, היה רישיון הנהיגה של התובע בר- תוקף במועד התאונה. לסיכום נקודה זו, פרשנות התקנות תוך קביעה שהמבחן למי שאינו תושב ישראל לצורך פרשנות תקנה 567 לתקנות התעבורה הינו מבחן ימי השהות בארץ, מובילה לכך שרישיונו הבין - לאומי של התובע היה רישיון בר- תוקף במועד התאונה, ולפיכך חייבת הפניקס בפיצוי התובעים. פרשנות הסייג שבפוליסה ככל שפרשנות זו לא תתקבל, יש לבחון בשלב השני את פרשנות סייג התוקף שנקבע בפוליסה, במיוחד לעניין שאר הנפגעים. פרשנות הסייג שנקבע בפוליסת הביטוח, בשים לב להלכה הפסוקה ולשיקולי מדיניות, רלוונטי הן לצורך בחינת השלב האמור, הן לצורך בחינת חבות הפניקס בנזיקין, והן לצורך בחינת ההודעה לצד הרביעי. לא מדובר בענייננו באדם שנמנע מחובתו לרכוש פוליסת חובה, או שתוקפו של רישיון הנהיגה הבין- לאומי שלו פג. אף לא מדובר בנהג מזדמן שנהג ברכב, אלא באדם שרכש את הפוליסה לשימושו האישי, ובמטרה שנהיגתו בארץ תהיה מבוטחת. כפי שאפרט להלן, ידעה הפניקס מהו מעמדו של תובע 2 בארץ, אף ידעה שהוא נוהג עם רישיון נהיגה זר. אין להניח שהיה בכוונתה של הפניקס למכור לתובע מוצר חסר ערך, או פוליסת ביטוח שעל פי תנאיה אינה מתאימה לצרכיו המיוחדים. כשם שחברת ביטוח רשאית לבטח רכב שקיימת לגביו מחלוקת או חוסר בהירות האם הוא בבחינת "רכב מנועי", כפי שנקבע בפרשת חמאדה, כך גם רשאית חברת הביטוח לבטח נהיגה במצב של בהירות או מחלוקת לגבי חובת המרת רישיון הנהיגה החלה עליו. על רקע זה יש לפרש לטעמי את סייג התוקף הקבוע בפוליסה על דרך הצמצום, כמתייחס למצב שבו לא היה הרישיון הזר בתוקף בארץ המוצא, או שפג תוקפו, או לחילופין למצב שבו לא טרח הנהג כלל להוציא רישיון נהיגה מלכתחילה, או למצב שבו נשלל ממנו הרישיון בשל שיקולים שונים, בהתאם להלכה הפסוקה לעניין רישיון נהיגה ישראלי. ראוי לציין בהקשר זה שגם במכתב ההנחיה ששלחה הפניקס לסוכנים במהלך שנת 2007, הנחתה הפניקס את סוכניה לבדוק בעיקר האם חלפה שנה מאז שהונפק רישיון הנהיגה הבין- לאומי, ולא הפנתה לתושבות, ל"מירב הזיקות" או למספר ימי השהות בארץ. כל שנאמר בנושא זה שיש לפנות לגורם כלשהו במשרד התחבורה ולברר זאת עימו. מרכיב נוסף שיש להביא בחשבון בפרשנות הסייג שנקבע בפוליסה, הינו שגם לאחר התאונה, המשיכה להנפיק לו פוליסות ביטוח חובה במשך מספר שנים, מבלי לדרוש המרה של הרישיון הזר לרישיון בין לאומי. לאור זאת, יש להניח שגם אילו הייתה הפניקס פועלת בגילוי ובוידוי מלאים עובר לתאונה, לא הייתה מוצאת מניעה מלבטח את התובע בדיוק באותה פוליסה. סוכן הביטוח העיד שלאחר התאונה וכאשר נוכח שהפניקס אינה ממהרת לפצות את המבוטח, התייעץ עם היועץ המשפטי של איגוד סוכני הביטוח אשר הבהיר לו שהמצב החוקי מורכב ומעורפל. ניתן להניח שגם הפניקס עצמה לא ידעה האם יש לראות את הפוליסה כפוליסה בתוקף, ועל כן נפלה שהות במתן תשובתה. אחת מהטענות שהועלו בפני הן על ידי התובע והן על ידי קרנית, היו שבניגוד להנחיות המפקח על הביטוח לא דחתה הפניקס את התביעה באופן מיידי, והודיעה עמדתה בנושא זה רק כשנה וחצי לאחר התאונה. ניתן ללמוד מהראיות, שכאשר נדרש התובע 2 לבסוף להוציא רישיון נהיגה ישראלי, שנים לאחר התאונה, ככל הנראה בשנת 2008, לא הייתה לו כל בעיה להוציא רישיון נהיגה ישראלי. מבחינה עובדתית רלוונטית השאלה האם בשלב המשא ומתן בין הצדדים לקראת כריתת חוזה הביטוח, פעלה הפניקס בהתאם לחובה המוטלת עליה לגלות ולוודא את התקיימות התנאים הקבועים בפוליסה, ויותר מכך, האם ידעה הפניקס מהו מעמדו של התובע ומהו רישיון הנהיגה שבו הוא משתמש. מהראיות שהובאו בפני ניתן ללמוד שהתובע ביקש לבטח את נהיגתו ולא פעל על מנת לצאת ידי חובה, ולשם כך פנה לגורם המוסמך מבחינתו- סוכן הביטוח, כבעל מקצוע היודע מהו הכיסוי הביטוחי שעליו לרכוש. עולה מעדותו של התובע, שהוא התייחס לסוכן הביטוח כמומחה בתחומו, בעל הידע לייעץ לו מהן הפוליסות ומהם הכיסויים הביטוחיים שעליו לרכוש. סוכן הביטוח הוא שבחר מהי הפוליסה שירכוש תובע 2, בהתאם לשיקול דעתו רכש לעיתים פוליסות מחברות ביטוח אחרות. התובע לא התערב בבחירה שנעשתה על ידי סוכן הביטוח, ומעורבותו היחידה הייתה בהתמחרות על גובה הפרמיה. עוד ניתן ללמוד מהראיות שסוכן הביטוח כאיש המקצוע, לא הפנה את התובע לסייג הקבוע בפוליסה ולמשמעותו. סוכן הביטוח אף לא הפנה את התובע לייעוץ של עורך דין או למשרד הרישוי לשם בדיקת תוקף רישיון הנהיגה שבידיו. רק החל בשנת 2007 הנחתה הפניקס את סוכניה להפנות בעלי רישיון זר למשרד הרישוי ורק מהמועד האמור הנחה סוכן הביטוח את המבוטחים לפנות למשרד הרישוי. ניתן ללמוד מעדותו של תובע 2, שאילו היה נאמר לו על ידי סוכן הביטוח שקיימת בעיה הנעוצה ברישיון הנהיגה הזר, או שעליו לפנות לעו"ד לשם יעוץ, היה דואג לרכוש ביטוח אחר, אשר יבטיח את הכיסוי הביטוחי. על פי עדותו של תובע 2, הוא כלל לא קיבל את הפוליסה לידיו. אף שתובע 2 שהה בארץ מספר שנים, אין מחלוקת על כך שהוא אינו קורא את השפה העברית (כפי הנראה הוא אף אינו דובר עברית). ניתן ללמוד מהראיות שלא הוצאה לתובע פוליסה בשפה האנגלית שאותה הוא דובר. במצב דברים זה מוטלת על חברת ביטוח חובה מוגברת ליידע את המבוטח מהם הסייגים שנרשמו בפוליסה, ולוודא התקיימותם. כשם שסוכן הביטוח יידע את התובע באשר לדרישות המיגון, כגון אזעקה ואיתורן וכן הזהירו שבהעדר אמצעי המיגון האמורים לא יהיה תוקף לביטוח, כך היה עליו לעשות לגבי תנאי התוקף, במיוחד לגבי הצורך בהמרת רישיון נהיגה זר בהתקיימם של תנאים מסוימים. לאור חוסר הוודאות בעניין תוקפו של רישיון נהיגה בין לאומי, בין היתר בשים לב לנוסח תקנות התעבורה, היה על הפניקס לנקוט בדרך של הדרכה וגילוי מצד אחד, ובדרך של וידוא מצד שני. הפניקס הייתה רשאית להדריך את סוכני הביטוח לבדוק את רישיונות הנהיגה של כל המבוטחים, להנחות את הסוכנים שלמשל במקרים של נהגים בעלי אשרת שהייה זמנית בארץ יש לערוך בדיקה נוספת ובנסיבות המתאימות לדרוש המרת הרישיון לרישיון נהיגה ישראלי, כפי שעשתה החל בשנת 2007. במצב דברים זה לא רק שהפניקס הייתה צריכה לוודא באמצעות סוכנה קיומו של רישיון נהיגה בר- תוקף, עולה מהראיות שלמעשה הייתה לה ידיעה על טיבו של הרישיון שבידי התובע. עולה מעדותם של התובע 2 ושל סוכן הביטוח כאחד, שסוכן הביטוח ידע שהתובע אזרח הודי המתגורר בישראל ועובד בה במשך שנים. כן היה ידוע לו שהוא מחזיק ברישיון נהיגה זר. סוכן הביטוח העיד על כך שכלל לא היה ידוע לו שיש צורך ברישיון ישראלי וכי יש מניעה מלנהוג ברישיון זר. מעדותו של תובע 2 עולה כי בין יתר המסמכים ששלח לסוכן הביטוח לקראת הוצאת הפוליסות בשנים הראשונות, היה גם רישיון הנהיגה הבין- לאומי, ולא רק צילום דרכונו. אמנם סוכן הביטוח הכחיש זאת, ואולם סוכן הביטוח, כמו הפניקס, נמנעו מלהביא את מלוא התיק הביטוחי והחומר שבידיהם. גם הפוליסה עצמה, מוצג נ1/1 הוצגה רק בתחילת דיון ההוכחות ומעולם לא הוצגה לצדדים קודם לכן. בנסיבות העניין אני מעדיפה את טענתו של התובע. סוכן הביטוח השיב במהלך חקירתו הנגדית שבשעה שהנפיק את הפוליסה לתובע היה בטוח שהיא תקפה, כך גם לאחר התאונה, וכי הופתע בשעה שהפניקס דחתה את תביעתו של התובע. סוכן הביטוח העיד בפני שלא היה לו כל חשש שבנסיבות האמורות הפוליסה שמכר לתובע 2 הינה נייר חסר ערך וריק מתוכן ושחברת הביטוח עלולה להתנער ממנה בקרות האירוע הביטוחי. מבחינת מודעות הנהג וסוכן הביטוח לא היה ידוע לאיש מהם שנהיגה ברישיון זר אינה נהיגה ברישיון בר -תוקף, ושניהם סברו שאין כל איסור המוטל על אזרח הודו לנהוג ברישיון הודי שהוא כשלעצמו הינו רישיון בר תוקף. סוכן הביטוח היה במועד התאונה חתם המוסמך להנפיק פוליסות ביטוח חובה ללא קבלת אישור מוקדם מהפניקס. כמו כן, לאור הוראת סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 יש לראות את פעולותיו כמחייבות את הפניקס כאילו בוצעו על ידה. מבטח המבקש להכניס סייגים ברכב חייב לבדוק ולוודא את התקיימותם. בענייננו עסקינן כאמור ברישיון נהיגה בין -לאומי. בשים לב להוראה המורכבת הקבועה בתקנה 567 לתקנות התעבורה, מוטלת לטעמי חובה על המבטח להביא לידיעת הסוכנים שבנסיבות מסוימות ייחשב הרישיון כרישיון שאינו בר- תוקף. היה על הפניקס כאמור, לא רק לגלות למבוטח את המידע על המגבלות הקיימות לגבי רישיון נהיגה בין- לאומי, היה עליה גם לוודא שרישיון הנהיגה שבידי המבוטח הינו רישיון בר- תוקף, העומד בתנאי הפוליסה. התנהגות זו של המבטח משליכה על אופן פרשנות הסייג שנקבע בפוליסה. ניתן להסיק שהפניקס הייתה ערה למצב החוקי, ובשל הצורך בוודאות, בשל העמימות באשר למבחן התושבות ובאשר לנסיבות שבהן נדרשת המרה של רישיון הנהיגה הזר לרישיון נהיגה ישראלי, לא מצאה לנכון שיש לדבוק במבחנים העמומים שבתקנות התעבורה, ובחרה לבטח את התובע מבלי לדרוש כל דרישה לגבי המרת הרישיון ולמעשה בחרה לראות ברישיון רישיון בר -תוקף. לאור השיקולים האמורים ניתן לקבוע הפניקס ידעה מהו מעמדו של התובע בארץ ומהו רישיון הנהיגה המשמש אותו, ובחרה ביודעין בביטוח התובע מתוך הסכמה שבנסיבות האמורות מדובר ברישיון בר- תוקף. לחלופין, בוודאי שהפניקס לא עמדה בחובות הגילוי והווידוי המוטלות עליה ועל כן יש להטיל עליה את החבות. עוולת הרשלנות ככל שיימצא שיש לדחות את תביעת התובעים נגד הפניקס לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולאור טענתה של קרנית לפיה אין היא חייבת בנזקיהם של תובעים 2 ו- 3, יצוין בקצרה שבנסיבות האמורות אשר תוארו בהרחבה לעיל, עומדת לתובעים 2 ו-3 עילה נגד הפניקס בגין עוולת הרשלנות, בכך שמכרה לתובע 2 מוצר חסר ערך, נמנעה מלעמוד בחובות המוטלות עליה לגלות את מלוא המידע בדבר הסייגים הקבועים בפוליסה, ומלוודא שהפוליסה מתאימה למבוטח, אף הציגה בפניו מצג שווא לפיו הפוליסה שנמכרה לו היא פוליסה תקפה, המתאימה לצרכיו ומבטחת את נהיגתו. חיוב בעקיפין דרך רביעית להגיע לתוצאת חבותה של הפניקס, הינה לקבוע שאמנם קרנית היא החייבת בפיצוי התובעים, כולם או מקצתם, ואולם במקביל, יש לקבל את הודעת צד ג' של קרנית נגד תובע 2, אשר נהג ללא רישיון נהיגה בר תוקף, ולא ווידא התקיימות כל תנאי הפוליסה. כמו כן יש לקבל במקביל את ההודעה לצד הרביעי ששלח תובע 2 לפניקס ולסוכן הביטוח, שכן עולה מהראיות שהובאו בפני שהתובע מסר את כל המידע הרלוונטי שהתבקש למסור. הוא הסתמך על המידע שנמסר לו ועל המצגים שהוצגו בפניו, לפיהם לא רכש פוליסה ריקה מתוכן, וכי הפוליסה שרכש מבטחת את נהיגתו ברכב. סיכום אשר על כן אני מקבלת את התביעה נגד הפניקס, ודוחה את התביעה ככל שהיא נוגעת לקרנית ולנתבעים 2 ו-3. כמו כן אני דוחה את ההודעות לצדדים שלישיים ולצדדים הרביעים. הפניקס תשלם לכל אחד מהצדדים, כולל לצדדים השלישיים והרביעים שנותרו בהליך זה רק בשל עמדתה, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ לכל אחד. משפט תעבורהתייראשרה (ויזה)משרד הפניםרישיון נהיגה