מבוא 1. לפניי מספר בקשות הטעונות הכרעה - בקשתו של הנתבע 4, מר חיים צוף (להלן: "צוף"), לביטול פסק הדין בהעדר הגנה שניתן כנגדו ביום 15/7/09; בקשתם של מפרקי התובעות למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד United Kingsway Ltd (הנתבעת 10, להלן: "חברת יונייטד") ובקשתו של הנתבע 7, מר הוד גיל (להלן: "גיל"), לביטול פסק הדין בהעדר הגנה שניתן כנגדו ביום 20/5/10. 2. בקשתו של צוף והבקשה כנגד חברת יונייטד נדונו לפניי בעבר והוכרעו בהחלטתי מיום 26/1/10 (יחד עם הבקשה למתן פסק דין כנגד הנתבע 5, מר רוני אליעד (להלן: "אליעד")), במסגרתה נעתרתי לבקשתו של צוף לביטול פסק הדין, והוריתי למפרקי התובעות להגיש בקשה למתן היתר המצאה לחו"ל. זאת, בהתאם להחלטתו מיום 18/1/07 של כב' השופט שמואל ברוך ז"ל וכן בהתאם להחלטתו מיום 17/5/07 של כב' השופט איתן אורנשטיין. כן הוריתי לחברת יונייטד להשיב לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. בנוסף, במסגרת החלטתי האמורה, קבעתי כי הבקשה כנגד אליעד הוגשה בשיהוי בלתי מוסבר של ארבע שנים, אין בה כל מידע חדש בדבר קורותיו של אליעד בשנים אלה, ולכן יש להגיש בקשה עדכנית לתחליף המצאה או בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום (למיטב הבנתי, עניינו של אליעד תלוי ועומד בבית המשפט העליון). 3. על החלטתי האמורה, ככל שהיא נוגעת לצוף, הוגש ערעור, אשר נדון בפני כב' השופטת עפרה צ'רניאק, שקבעה בפסק דינה מיום 22/3/10: "...תכליתה של המצאה להביא לידיעת הנתבע את העובדה שהוגש נגדו כתב תביעה(.) במובן זה לו היתה המצאה במסירה אישית גם אם קיימת החלטה על היתר המצאה או תחליף המצאה לא היה מקום לטעמי לומר שלא נעשתה מסירה כדין שכן תכלית ההמצאה מולאה. אלא שיש מחלוקת עובדתית בין הצדדים אם אמנם נמסר כתב התביעה באופן אישי למשיב כפי שטוען המערער או שמא לא היו דברים מעולם כפי שטוען המשיב. נקודה עובדתית זו לא נתבררה כדבעי ולכן לטעמי יוחזר הדיון בבקשה לביטול פסק הדין שניתן על ידי כב' הרשם זמיר בסמכותו כרשם באופן שהמערערות תוכלנה להסתמך על דוחות החוקרים שבידיה ועל התצהירים בדבר ההמצאה ואילו המשיב יוכל להתגונן כאוות גרסתו" (ע"ר 27727-02-10). בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה של כב' השופטת צ'רניאק נדחתה בפסק דינו מיום 16/9/10של כב' השופט דנציגר, אשר קבע: "...אבקש לציין כי אין ממש בטענת המבקש לפיה לא ניתן היה להמציא לו אישית את כתב התביעה (ככל שכך אכן נעשה כפי שיתברר עוד לפני השופט זמיר). אכן, כאשר מדובר בנתבע זר שמבקשים להמציא לו כתב בי-דין מחוץ לתחום השיפוט, יש לקבל את היתר בית המשפט להמצאה [ראו: תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: תקנות סד"א)... ואולם, בית משפט יכול שירכוש סמכות שיפוט על נתבע זר באחת מדרכי ההמצאה הקבועות בפרק ל"ב לתקנות סד"א, לרבות המצאה אישית של כתב בי-דין בישראל [לעניין המצאה אישית ראו: תקנות 475 ו-476 לתקנות סד"א], וזאת אף ללא קבלת היתר בית המשפט על פי תקנה 500 לתקנות סד"א..."(רע"א 3238/10; פיסקה 14). 4. לעומת זאת, אציין, כי במסגרת הליך הערעור שנדון בעניינו של אליעד, קבעה כב' השופטת חיות: "בית המשפט רשאי להורות על תחליף המצאה אם נוכח שאי אפשר להמציא כתבי בי-דין בדרך שנקבעה (תקנה 498 לתקנות סדר הדין). עם זאת, מקום בו מדובר בהמצאת כתבי בי-דין למי ששוהה מחוץ לישראל, וכתובתו שם ידועה, יש לעשות שימוש במסלול הדיוני הקבוע בתקנה 500 לתקנות... במקרה דנן, המבקשות ציינו בבקשת רשות הערעור כי לא ידועה להן כתובתו של המשיב בישראל, ומטעם זה התרתי להן לבצע תחליף המצאה. אולם, בבקשה שהגיש ציין המשיב, לראשונה, כי הוא מתגורר בגרמניה ומסר את כתובתו המדויקת שם. נוכח נתונים חדשים אלה לא מצאתי כי די בתחליף ההמצאה לצורך המצאת בקשת רשות הערעור למשיב" (ע"א 1056/10; פיסקה 3). 5. על פי ההכרעה בהליך הערעור בעניינו של צוף, יש לדון בשנית בסוגיית קיומה של מסירה כדין עבורו וכן בקריטריונים נוספים הרלוונטיים לבקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה. במקביל, כאמור, יש לדון בבקשת המפרקים למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד חברת יונייטד, וכן בבקשתו של גיל לביטול פסק הדין שניתן כנגדו. למעשה, קיימת חפיפה מסוימת בין הסוגיות הרלוונטיות לשלוש הבקשות, ומסיבה זו, הדיון בבקשות נערך במאוחד, על פי הסוגיות השונות. אציין, כי במהלך הדיון בבקשות הפליגו הצדדים למחוזות רחוקים מאוד, הן מבחינת ההיקף והן מבחינת הסגנון; הוגשו בקשות דיוניות שונות (ומשונות); אין בכוונתי להידרש לכל הגיג או טענה, שכן אם אעשה כן, יהיה עליי לחייב את הצדדים בהוצאות לטובת אוצר המדינה. בחרתי, לאחר התלבטות, להימנע מכך. עוד אדגיש, כי ראיתי לנכון להתייחס לכל סוגי ההמצאה הנטענים (גם אם לא נכללו בבקשות המקוריות), הן בשל ההכרח להביא את העניין לידי הכרעה ולמנוע פיצולים נוספים, והן ומאחר וניתנה לצדדים האפשרות להתייחס לכל הטענות. למען הסר ספק - גם אם החלטות קודמות שלי בתיק זה ניתנו ב"כובעי" כרשם, אני מבהיר כי מחודש אוקטובר 2009 אינני רשם עוד; התיק הועבר לטיפולי בידי כב' הנשיאה ברלינר ב"כובעי" כשופט, וכך יש לראות גם החלטה זו (אין כל מניעה ששופט יבטל או ישנה החלטה של רשם). המצאה לנמען או למורשה 6. בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), קיימות מספר הוראות הרלוונטיות לענייננו: תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי בי-דין לשם המצאה לפי תקנות אלה - דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת". תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי". תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים, ואם היה הנמען תושב קיבוץ, קבוצה, מושב עובדים או מושב שיתופי (להלן בפרק זה - ישוב), די בהמצאת הכתב לידי חבר הועד או המזכיר של הישוב". ועל פי תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי: "היתה התובענה בענין עסק או עבודה נגד אדם שאינו גר באזור השיפוט של בית המשפט המוציא כתב בי-דין, די בהמצאת הכתב למנהל או למורשה, העוסק אותה שעה בעצמו מטעם האדם בהנהלת העסק או העבודה באותו אזור שיפוט". 7. באשר להוראות אלה, נקבע ברע"א 8957/09 אוזן נ' קיובי (8/3/11): "...הרציונל העומד בבסיס ההוראות הדנות בדרכים השונות להמצאה הוא, כי במקרים מסוימים ניתן להמציא כתב בי-דין לידי אדם או גורם שאינו בעל הדין על יסוד ההנחה שדבר ההגשה יגיע באמצעות אותו גורם לידי בעל הדין. היינו, הדגש הינו על כך שהנתבע יידע מן האחר, כי הוגש נגדו הליך משפטי ועל תוכנו. תקנה 482 לתקנות מניחה, כי מי שהוא מורשה בניהול עסקים מטעם הנתבע אכן יביא את כתב התביעה לידיעתו של הנתבע. בהתאם לכך, עיקר הדיון בפסיקת בית המשפט ביחס לתקנה 482 התמקד במידת אינטנסיביות הקשר בין המורשה לנתבע. זאת, שכן בהיעדר קשר אינטנסיבי לא מתקיימת ההנחה כי הנתבע למד אודות קיומו של כתב תביעה נגדו... תנאי נוסף לתחולת התקנה הוא, כי התביעה היא בעניין "עסק" (או עבודה). ואולם, אינני סבור כי בהקשר של המצאת כתב בי-דין יש להידרש בפירוט לשאלת אופיו וטיבו של העסק. בפסיקה אף נקבע בהקשר זה, כי יש ליתן פרשנות רחבה למונח "בעניין עסק" המופיע בתקנה... לגישתי, לצורך הדיון בשאלת ההמצאה די בכך שבישראל התנהלה פעילות עסקית מסוימת הנוגעת לנתבע וכי בישראל נמצא מורשה מטעמו אשר יש להניח בהסתברות גבוהה כי יביא לידיעתו את עובדת הגשת כתב התביעה ואת תוכנו... לסיכום נקודה זו נאמר, כי השאלה המרכזית לעניין תקנה 482 היא אינטנסיביות הקשר בין הגורם לו הומצא כתב בי-דין לבין הנתבע. האינטנסיביות צריכה להיות ברמה כזו שניתן להניח כי הגורם שנמצא בארץ יביא לידיעתו של הנתבע שבחו"ל את דבר הגשתה של התובענה ואת תוכנה. הדרישה הנוספת בעניין עסק בישראל הינה דרישה משנית, במיוחד לאור העובדה שאין היא קשורה ישירות לסוגיה של העברתו של המידע הרלוונטי לנתבע. הדרישה בעניין העסק וניהולו בישראל אינה מציבה רף גבוה ובוודאי שאין חובה להראות שהניהול נעשה אך בישראל" (פיסקה 4). (ראו גם: רע"א 8688/10 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' הופמן (8/12/10); ת"א (מחוזי מרכז) 34661-11-10 Christian Dior Couture נ' שרכת רבחי עיאד ושריכה (10/3/11)). בנוסף, נקבע כי הקריטריונים האמורים מגבשים מבחן נורמטיבי שאינו עוסק בבחינה בדיעבד אם המורשה מסר לנתבע על ההליכים שהוגשו נגדו, אלא תכליתו לקבוע האם המצאה למורשה היא אפקטיבית במובן זה שיש בה את הפוטנציאל הנדרש להביא את ההליכים לידיעתו של בעל הדין (ה"פ (מחוזי מרכז) 40985-01-11 מנרב פרויקטים בע"מ נ' בן צבי (13/3/11)). הנטל להוכחת המצאת כתב התביעה למורשה מוטל על התובע (ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 35673-04-10 אוגוסטו בית אופנה בע"מ נ' טורנר (16/6/10)). 8. בהחלטה בה"פ (מחוזי תל אביב-יפו) 36210-10-10 גרינבוים נ' ביאלסטוצקי (13/11/10), נקבע בנוסף: "באשר להמצאה לעורך דין, אין מדובר בעורך דין "סתם" אלא בעורך דינו של הנמען לעניין ההתדיינות הספציפית. "עורך דין בתקנה 477 הוא עורך-דין של הנתבע בנושא ההתדיינות" (ע"א 1947/91 סיריל שטיים נ' דוד מרקוס כץ, פ"ד מה(4) 705 בעמ' 708). "דרך המלך להמצאת ההזמנה לדין היא המצאתה לנמען המצוי בישראל... או לעורך-דינו בנושא ההתדיינות" (רע"א 5150/02 וינברד נ' ביילס, פ"ד נח(2) 205 בעמ' 209). "יש להוכיח כי משרד הפרקליטים שבו בוצעה ההמצאה אכן מייצג את הנמען" (גורן, עמ' 723)". בהחלטתו ברע"א 17690-12-10 מקס מואושן בע"מ נ' Willer triestinam spa (22/3/11), קבע כב' השופט איתן אורנשטיין, כי יש להוכיח שעורך הדין פעל כפרקליטו של אותו בעל דין בקשר לנשוא התביעה, וכראייה לכך ניתן להסתמך על מכתב של עורך דין בשם הלקוח, הכנת טיוטה, השתתפות בפגישות בשמו של הלקוח, ייצוג בהליך משפטי בקשר לאותו עניין וכדומה. 9. כפועל יוצא מהרציונל הניצב ביסוד האפשרות להמצאת כתב טענות לידי מורשה, נובע גם כלל הידיעה, שלפיו ניתן להכיר בידיעת בעל דין אודות פסק דין או אודות נקיטת ההליך כנגדו, כמתחילה את מירוץ הימים, וזאת בכפוף להוכחת קיומה של ידיעה בפועל של מלוא הפרטים הרלוונטיים, שאינה שנויה במחלוקת ושהיא ממשית ורלוונטית. ככל שקיים ספק בשאלת הידיעה אין להתבסס עליה, ויש למנות את המועדים מעת ההמצאה כדין. (רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן (17/10/04); רע"א 11286/05, עע"מ 1604/07 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (8/7/07); ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 44747-03-10 נגר כדורי וזמירה בע"מ נ' Atlas Estates (21/6/11)). בפסק הדין בת"א (מחוזי מרכז) 23523-08-10 Levi Strauss & co. נ' אבו זינה (15/2/11) נדונה תחולתו של כלל הידיעה ונקבע: "בפרשת סרביאן נ' סרביאן לעיל נדונה שאלת העדפת כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה ביחס להמצאת פסק דין ולא ביחס להמצאת כתב תביעה, אולם דברי בית המשפט שם נכונים ויפים גם לנסיבות בהן נדונה שאלת המצאת כתב התביעה לידי נתבע. כפי שציינתי לעיל, להמצאת כתב התביעה להבדיל מהמצאת פסק דין נודעת חשיבות רבה. המצאת כתב התביעה לידי הנתבע מתחילה את ההליך והיא זו שמעניקה סמכות לבית המשפט את סמכות השיפוט. זהו הטעם לכך שבהתאם לגישה המסתפקת ב"כלל הידיעה", פסק דין בהעדר הגנה יינתן רק לאחר שהוכח להנחת דעתו של בית המשפט כי בידי הנתבע קיימת ידיעה של מלוא הפרטים המפורטים בכתב התביעה, ולא ידיעה חלקית ומקוטעת. במקרה בו מתעורר ספק בדבר ידיעתו של בעל הדין אין להתבסס עליה (רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות, ניתן ביום 8.7.2007)". 10. בהתאם לקריטריונים אלה, יש לבחון את ניסיונות ההמצאה לצוף, חברת יונייטד וגיל, ולבחון האם ניסיונות המצאה אלה התגבשו, בפועל, לכדי המצאות כדין. ניסיונות ההמצאה לצוף 11. המפרקים טוענים כי כתב התביעה הומצא למר צוף במספר דרכים. ראשית, טוענים המפרקים, הומצא כתב התביעה להוריו של צוף, במועד שבו הוא עצמו שהה בביתם. טענה זו נתמכת בתצהירו של מר רן נחשון, החוקר מטעם המפרקים (להלן: נחשון"). התצהיר צורף לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד צוף. בתצהירו טען נחשון, כי הוא נשלח לביצוע מסירה של כתב התביעה לצוף, ולאחר מעקב ממושך התברר לו, כי צוף שוהה בחו"ל, במשך מרבית הזמן, ומחלק את זמנו בין אמסטרדם ליוסטון. לטענתו, בעת שצוף שוהה בישראל, הוא מתגורר אצל הוריו ברח' הפורצים בפתח תקווה או אצל מר יעקב מימון בכפר שמריהו, ומדי פעם הוא לן בבתי מלון בהרצליה ובתל אביב. בנוסף, התברר לנחשון, כי בעת שהותו בארץ, מגיע צוף למשרדי חברת נפטא בפתח תקווה, אלא שהניסיונות להיפגש עם צוף במשרדי חברת נפטא או בבית הוריו לא צלחו. בהמשך תצהירו, טוען נחשון: "ואכן בתאריך 13/05/07 לאחר ארבעה ימים רצופים של תצפיות וביקורים בבית הורי המשיב, הבחנו ברכבו של המשיב חונה בחניית הבנין. חוקר מטעמנו מר רוגל יעקב ניגש לדירת הוריו וצילצל בדלת הכניסה לדירה, אולם לא היתה כל תשובה. לאחר מס' דקות הגיעה למקום אימו של המשיב גב' שרה צוף. ביקשנו ממנה שתמסור את החבילה לבנה או לחילופין שתקרא לו שיגיע לדלת הבית, אולם אימו טענה שהיא איננה יכולה לקבל בשם בנה דבר. תוך כדי השיחה עם אם המשיב הגיח מתוך הדירה אביו של המשיב מר יוסף צוף וביקש מאיתנו לעזוב את המקום. לאחר שראינו שהורי המשיב מסרבים לקבל את החבילה, הנחנו אותה מול דלת הכניסה לדירה. אבי המשיב לקח את החבילה וזרק אותה במורד מדרגות הבניין. אנו המתנו בכניסה לבניין, ולאחר כ- 15 דקות ראינו את המשיב יוצא מהבניין בלווית אביו לוקח את החבילה ומכניס אותה לתוך רכבו. ניגשנו אל הרכב ודיברנו עם המשיב, הוא כעס מאוד על כך שהבאנו את החבילה לדירת הוריו ודרש מאיתנו שלא להתקרב יותר למקום, תוך איום כי בפעם הבאה שנגיע לשם אנחנו נתקל בהתנגדות ובתוקפנות קשה". כלומר, הרושם שמתקבל מנוסח הדברים בתצהיר זה הוא, שנחשון וחוקר נוסף, מר יעקב רוגל (להלן: "רוגל"), פעלו יחד לאיתורו של צוף, והם הניחו יחד את החבילה בפתח דירת הוריו, תוך התנגדות מצד אביו, מר יוסף צוף. 12. מנוסח הדברים בתצהירו של רוגל, שצורף לתגובה לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, מתקבל רושם שונה במעט. בתצהירו נטען, בין היתר: "ביום 13.5.07 הצלחתי לפגוש ולדבר עם הוריו של חיים צוף - שרה ויוסף צוף. עם זאת, הם סרבו בכל תוקף לקבל לידם את החומר שקיבלתי מבית המשפט למסירה. לאור סירובם הנחתי את החומר בכניסה לדירה, על יד מפתן הדלת (מדובר היה בכמות גדולה של חומר). מר יוסף צוף לקח את החבילה וזרק אותה דרך המדרגות למטה לקומה הראשונה (דירת משפחת צוף היא בקומה השנייה). מר יוסף צוף לא הסתפק בהתנהגותו זו, אלא גם נתן לי 2 אגרופים בצד שמאל של הגוף עד שכמעט נפלתי מהמדרגות. השארתי את החבילה ולא לקחתי אותה. בינתיים, אמר לי שכן מלמעלה שהמכונית הלבנה למטה שאותה ראינו, השכן ואני, שייכת לחיים צוף... מאוחר יותר ניגשתי לוודא את מספר המכונית. ראיתי את מר יוסף צוף. הפעם היה עמו גם בנו חיים. הם הביאו את החבילה מחדר המדרגות והכניסו אותה לתוך המכונית הלבנה הנזכרת. כשהבחינו בי החלו האב והבן להתנהג בצורה מכוערת. תוך כדי הדברים התברר לי בוודאות שמדובר בחיים צוף. האב פרץ בצעקות ואיומים כנגדי. גם הבן התנהג בגסות ואיים עלי, יחד עם אביו, שלא אתקרב לבית פעם נוספת... ברצוני לציין כי למיטב זכרוני, בפעם האחרונה שהייתי במקום (רח' הפורצים בפ"ת) ביום 13.5.07 אחר הצהריים הביא אותי מר רן נחשון ברכבו. הוא היה בקרבת מקום, ומיד דיווחתי לו על כל ההתפתחויות. מר נחשון ביקש כי אכין דו"ח מסירה בעצמי כמו שאני רגיל לעשות וכך עשיתי. את הדוח כתבתי עוד באותו היום. תצלום הדו"ח שהוכן על ידי (המכיל כ-2.5 עמודים) והכתוב בכתב ידי מצ"ב כחלק בלתי נפרד מתצהירי זה ומסומן כנספח 1, ואני מאשר שכל האמור בו הוא אמת (למעט, הטעות האפשרית באשר לזיהוי סוג המכונית)". תיאור הדברים בתצהירו של רוגל תואם את התיאור המופיע בדו"ח שנכתב על ידו ביום 13/5/07 (מב/4), או על ידי מזכירתו, לה הקריא את הדברים (עמ' 263 לפרוטוקול). לכאורה, מתקבל הרושם שמדובר בדיווח כרונולוגי מפורט ומהימן, של אופן התרחשות הדברים במועדים הרלוונטיים. עם זאת, אין להתעלם מכך שהשוואה מילולית בין תצהירו של נחשון לבין תצהירו של רוגל מעידה על כך שלמעשה, מר נחשון לא מסר בעצמו את כתב התביעה להוריו של צוף ואין לו חלק ישיר בביצוע ההמצאה או בתיעודה, ולמעשה, בעת ההמצאה, הוא רק נכח בקרבת מקום. בסיכומי התשובה טענו המפרקים, כי לאחר שקראו את הדו"ח מטעם רוגל, בטרם החקירה הנגדית, התברר להם שנחשון לא נכח בעת המסירה, והם הציגו עובדה זו, מיוזמתם, במסגרת תגובתם לבקשה לביטול פסק דין. המפרקים הבהירו, כי לטענת נחשון, הוא נסע עם רוגל והמתין בקרבת מקום, ולפיכך הוא ראה עצמו כמי שביכולתו להצהיר על העובדות בידיעה מכלי ראשון. מכל מקום, טוענים המפרקים, כי אין בכך בכדי לשנות את העובדה שבוצעה מסירה לצוף. 13. אכן, יש להבחין בין התנהלות המפרקים ואופן הצגת גרסתם במסגרת תגובתם לבקשה לביטול פסק הדין לבין המשקל הראייתי שניתן לייחס לתצהירו של נחשון. המסקנה הנובעת באופן ברור למדי מהטענות שבתצהיר היא, שאין שום אפשרות לקבוע, שנחשון נכח במקום בעת ביצועה הנטען של המצאת כתב התביעה להוריו של צוף. למעשה, מתשובותיו של נחשון בחקירתו הנגדית, ניתן להסיק, כי הוא כלל לא נכח במהלך ניסיון ההמצאה הנטען: "עו"ד לנדה: רק כדי שהדברים יירשמו בפרוטוקול on record למרות שאני מבין כבר את התשובות, כשמר רוגל ניגש לדלת ולחץ על הפעמון, אתה לא היית. ת: נכון. ... ש: גם לא ראית את אבא של חיים מגיח ומבקש שתעזבו את המקום. ת: נכון. ש: גם לא ראית שהוא מסרב לקבל את החבילה. ת: נכון. ש: גם לא אתה הנחת את החבילה שם. ת: נכון. אני רק ידעתי שרוגל חזר והוא אמר, אז אמרתי לו - תחזור לשם, ש: ...אתה גם לא ראית את יוסף זורק את החבילה כפי שאתה אומר. ת: נכון, נכון. אמת לאמיתה". (עמ' 220 - 221 לפרוטוקול). כלומר, פסק הדין בהעדר הגנה כנגד מר צוף ניתן על בסיס תצהירו של מצהיר, אשר כלל לא נכח בעת ביצוע ההמצאה הנטענת. אילו עובדה זו הייתה ידועה כבר במועד מתן ההחלטה בבקשה למתן פסק דין, ספק אם פסק הדין בהעדר הגנה היה ניתן. מכל מקום, בפועל, פסק הדין ניתן ובוטל, וכעת, כאמור, יש לבחון מחדש את ההצדקה לביטולו, בהתאם להנחיית בית המשפט העליון. במצב דברים זה, ההפחתה המתבקשת במשקל הראייתי שניתן לייחס לתצהירו של נחשון, כשהיא לעצמה, אינה מחייבת את ביטול פסק הדין, אלא יש לבחון את סוגיית ההמצאה וסוגיות נוספות, על רקע יתר העדויות והנתונים הראייתיים הקיימים. 14. כאמור, אופן המצאת כתב התביעה להוריו של צוף תואר גם בתצהירו של רוגל, אך במהלך חקירתו הנגדית (עמ' 256 - 268 לפרוטוקול) התעורר, למרבה הצער, ספק באשר למשקל עדותו, על רקע התרשמות בדבר פגיעה קוגנטיבית, וזאת, כמובן, מבלי להטיל ספק באמינותו של רוגל. מחקירתו הנגדית עלה, כי הוא אושפז בבית חולים במהלך החודשים יולי - אוגוסט 2007, כלומר מספר חודשים לאחר ניסיונות ההמצאה הנטענים (עמ' 260 - 261 לפרוטוקול). בפסק הדין בת"א (מחוזי מרכז) 1602-08-07 נוטוביץ נ' גנץ (24/8/09), נדונה סיטואציה בה עד-מנוח מרכזי שהעיד בהליך, סבל, בעת מתן עדותו, מאובדן זיכרון, ולא השיב באופן ענייני על מרבית השאלות. כב' השופטת שטמר הזכירה את העיקרון, שלפיו במקרה מעין זה, העד כשיר להעיד ועדותו קבילה, והבעיות הנפשיות או השכליות שהוא לוקה בהן נלקחות בחשבון במסגרת המשקל שניתן לייחס לעדותו. בנוסף, בנסיבות בהן הוגש תצהירו של העד ולאחר מכן הורע מצבו, ניתן לקבל את התצהיר כראיה, אך משקלו הוא נמוך אם לא אפסי ממש, לנוכח מצבו של העד. קביעה זו רלוונטית וישימה גם בענייננו, ולאורה ניתן לקבוע, כי המשקל שניתן לייחס לתצהירו של רוגל, בהעדר אפשרות אמיתית להתרשם מעדותו שבעל פה, אינו רב, וכי עדויות וראיות סותרות, ככל שקיימות, עשויות לערער את עמדת המפרקים בסוגיית המצאת כתב התביעה לצוף, באמצעות הוריו. 15. בתצהיריהם, מתכחשים הוריו של צוף בתוקף לטענת המפרקים בדבר נוכחותו של בנם בביתם במועד שבו כתב התביעה הונח בפתח ביתם. בתצהירו, טען מר יוסף צוף, בין היתר: "בשעתו, פלוני צלצל בדלת ביתנו. בדרך כלל איננו פותחים את הדלת לזרים, אולם באותו יום, ובשים לב לכך ששרה רעייתי היתה איתי בבית, פתחתי את הדלת - ואותו פלוני-זר ביקש למסור לי מעטפה עבור בני, חיים. הבהרתי לאותו פלוני, כי חיים אינו מתגורר בביתי, אינו נמצא אצלי, ובהתאם כי אין כל טעם ומקום שישאיר אצלי את אותה מעטפה. בסיום שיחה קצרה זו - סגרתי את הדלת, מבלי לקחת את המעטפה. לאחר זמן קצר, חזרתי ופתחתי את דלת ביתי וגיליתי, כי המעטפה הושארה על סף דלת ביתי, על אפי ועל חמתי. לקחתי את המעטפה (מבלי לפתוח אותה בכלל) והשלכתי אותה במורד מדרגות הבית. משחזרתי ופתחתי את הדלת לאחר זמן ראיתי, כי שוב הניחו את המעטפה על סף דלת ביתי. לקחתי את המעטפה והעברתי אותה למשרד עורך-דין אהוד בר-נוי, על מנת להחזירה לשולחה. כך גם נעשה - כפי שעולה ממכתבו של עו"ד בר-נוי המצ"ב כנספח י"ב לבקשה. אשוב ואדגיש, חיים לא שהה בבית שלנו בעת שאותו שליח הגיע לביתנו; ובהתאם גם לא לקח שום מעטפה/חבילה. לא היו דברים מעולם. זאת ועוד, גם לא התפתחה שיחה מעבר לתיאור האמור לעיל עם אותו פלוני שהביא את החבילה. אדגיש, כי ישנם פרטים נוספים בתצהיר של מר נחשון שהינם פשוט שגויים...". בהמשך הדברים, נטען, כי דגם הרכב המאוזכר בתצהירו של נחשון אינו דגם הרכב של צוף. גירסה זהה הוצגה בתצהירה של גב' שרה צוף. בחקירתו הנגדית הופנה מר יוסף צוף לכך שבדיווחים רשמיים שונים לגבי חברות שונות (אשר הוא דירקטור בהן, יחד עם בנו), נמסרה כתובתו ברח' הפורצים בפתח תקווה ככתובתו של צוף (מש/1 - מש/3, מב/6 - מב/9). הרושם שמתקבל הוא, שלמר יוסף צוף לא הייתה ידיעה ברורה לגבי הסיבה לאיזכור כתובת זו, וכן כי הוא אינו לחלוטין בקיא במהות תפקידו כדירקטור (עמ' 104 - 106 לפרוטוקול). בנוסף, טען מר יוסף צוף, כי ייתכן שבנו שהה בישראל בעיתוי הרלוונטי למסירה, אך הוא הורה לו שלא לקבל שום חבילה הרשומה על שמו, אלא למסור את החבילה לעורך דין. למעשה, תיאור התרחשות הדברים בחקירה הנגדית (עמ' 111 - 115 לפרוטוקול) זהה לתיאור שניתן בתצהיר. בנוסף, נשאל מר יוסף צוף: "ש: שאלת אותו- חיים, במקום להביא לעורך-דין, למה אני לא אתן לך את החבילה? ת: מה אני המייעץ שלו? הוא מספיק פיקח שיעשה מה שהוא רוצה. ש: הבנתי. זאת אומרת לא חשבת לשאול אותו, ת: לא, לא מעניין אותי. ש: גם לא אמרת לו- חיים, תשמע, למה הם כולם באים הנה? למה הם לא באים אליך למשרד? ת: אמרתי לו כמה פעמים שהם מטרטרים אותנו... ש: יפה. ואז, הוא לא הסביר לך שזה בגלל זה שבכל מקום רשומה הכתובת של הבית שלך ככתובת שלו? ת: לא, זה תשאל אותו, מה אתה שואל אותי?" (עמ' 115 - 116 לפרוטוקול). גירסה דומה הוצגה גם בחקירתה הנגדית של גב' שרה צוף. היא נשאלה, בין היתר, לגבי הדיווח שמסרה לבנה לגבי ניסיון ההמצאה של כתב התביעה: "ש: כשראית את חיים בפעם הראשונה, סיפרת לו על זה? ת: כן. ש: ומה חיים ענה לך? מה הוא אמר לך? ת: שום דבר. מה הוא יגיד לי? ש: הוא לא אמר לך- חבל שלא לקחת חבילה כזאת חשובה? ת: אני לא הייתי לוקחת אפילו אם הוא יגיד לי את זה. אני בגיל 80. אני לא צריכה את החבילות של חיים". (עמ' 91 לפרוטוקול). 16. ניתן להיווכח, כי עמדת הוריו של צוף היא, שאין להם כל קשר למסמכים הנמסרים עבור בנם, ולכן הם לא היו אמורים לקבל לידיהם את כתב התביעה (מה גם שבנם הורה להם באופן מפורש שלא לקבל את חבילה אלא למוסרה לעורך דין). עם זאת, קשה להתעלם מכך שעל פי דיווח החברות המצויות בבעלותו של צוף, כתובתו הרשומה היא ברח' הפורצים בפתח תקווה (מש/1 - מש/3; מב/6 - מב/9). צוף הופנה לעובדה זו בחקירתו הנגדית, וטען: "... זה לא כתובת מגורים... היום אם אני הולך למשרד הפנים ורוצה להוציא תעודת זהות עם כתובת בהולנד, זה בלתי אפשרי. אין. אין כזה דבר. זאת אומרת שמה שמופיע היום במשרד הפנים, זה כתובת ישנה של ההורים שלי מאז, מאז שיצאתי מהארץ, אי-אפשר לשנות את זה כאילו, כי זה הכתובת... ש: של מי זה החובה לדעתך לשנות את זה, של הפקידים במשרד הפנים? ת: אני לא יכול לשנות, זה מה שאני מסביר לך. תקשיב. אם אני הולך היום למשרד הפנים ואני אומר - תעדכנו את הכתובת שלי אני גר בחו"ל, אין כזה דבר. אומרים - לך לשגרירות באמסטרדם. סליחה, בדנאכט. בדנאכט כתובה הכתובת ההולנדית שלי. אני פה לא יכול להכניס כתובת הולנדית במשרד הפנים, זה בלתי אפשרי". (עמ' 136 - 137 לפרוטוקול). לאחר מכן, הופנה מר צוף לכך שגם בדיווחים לרשם החברות מופיעה הכתובת ברח' הפורצים בפתח תקווה ככתובתו, והשיב: "...אני מניח שמה שהם עשו, הם לקחו את מה שרשום בתעודת זהות ורשמו, כי זה נראה להם הכי הגיוני" (עמ' 138 לפרוטוקול). בהמשך, בהתייחס לכתובת האמורה, השיב צוף: "ש: זה הכתובת שאתה נתת למסירת כתבי בית-דין. זה הכתובת שאתה מציין בכל המסמכים הרשמיים ככתובת שלך, כי אין כתובת אחרת בארץ. למה נתת הוראה להורים שלך לא לקבל את המסמכים? ת: כי הם מבוגרים והם לא יודעים מה לעשות עם זה בכלל. ש: לא, תגיד להם, יש אפשרות אחרת - קחו את המסמכים ותעבירו אותם מיד אלי, או לעורכי-דין שלי, יש לך פה סוללת עורכי-דין, אתה יכול להגיד. ת: לא. תראה, הם יודעים שהבן שלהם לא נמצא, חיים צוף, מי שמכיר אותי יודע איפה המשרדים, יכול ללכת למשרדים, יכול לבוא אלי לחוץ לארץ גם, אם זה כל כך חשוב". (עמ' 143 - 144 לפרוטוקול). וכן: "ש: ...אתה הרי רוצה לסיים את התיק לטענתך. במקום לשלוח את ההורים שלך לעו"ד אהוד בר-נוי שיכתוב לנו מכתב שלא נעיז יותר להטריד אותם עם כתבי בית-דין, היית צריך להגיד לו- תכתוב להם מכתב שישלחו לי את זה מיד הביתה. או אלי, תיתן לי את זה, אני נמצא פה בארץ, אני אקח את כתב התביעה ואני אענה עליה. ... ת: על השנים שאתה מדבר, 2004-2006, אני חשבתי שהתיק בכלל לא יחזיק עד אז אפילו... ש: מה חשבת, שהוא ימות לבד? ת: לא יודע. היום, היום, המצב בדיוק הפוך. אתה לא רוצה לנהל את המשפט ואני כן רוצה. זה המצב היום". (עמ' 145- 146 לפרוטוקול). כלומר, מבחינת מר צוף, הכתובת ברח' הפורצים בפתח תקווה, המופיעה בדיווחים הרשמיים לרשם החברות, אינה משקפת את מענו האמיתי, וזאת בעיקר בהתחשב בכך שלטענתו, הוא מתגורר מרבית הזמן בהולנד. לטענתו, כתובת זו מופיעה ברישומים הפורמליים רק בשל סיבות טכניות הנובעות מהעדר אפשרות לרשום במשרד הפנים את כתובתו האמיתית בהולנד, ולכן אין הצדקה דיונית למסור כתב טענות לכתובת זו, שעה שהוריו, המתגוררים בה, כלל אינם מעורבים בהליך ואינם מעורים בו. עמדה זו מתיישבת במלואה עם עמדתם של מר יוסף צוף וגב' שרה צוף, שלטענתם, כאמור, אינם מעורבים בעניינים נשוא התביעה ולכן לא היו מחוייבים לקבל לידיהם את כתב התביעה. 17. על רקע הקוהרנטיות בעמדותיהם של בני משפחת צוף, ובשל העובדה שצוף לא התגורר בבית הוריו אלא בהולנד, אין לראות במסירה לידיהם כמסירה כדין לצוף. בנוסף, הקשיים הראיתיים הגלומים בעדויותיהם של נחשון ורוגל, אינם מאפשרים קביעתו של ממצא בדבר המצאתו של כתב התביעה ישירות לצוף, באותו אירוע שהתרחש בבית הוריו. לפיכך, המסקנה המתחייבת היא, שההמצאה ברח' הפורצים בפתח תקווה אינה המצאה כדין עבור צוף. אין משמעות הדבר שלא בוצעה, בדרך אחרת כלשהי, המצאה כדין. 18. הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה נתמכה גם בתצהירו של רו"ח חיים רבינוביץ', אחד המפרקים, ובו נטען, בין היתר: "לפי דו"ח רשם החברות - כתובתו של המשיב, אשר משמש כדירקטור בחברות ציבוריות הינה: רח' הפורצים 12, פתח-תקוה. המפרקים ניסו להמציא את כתב התביעה לכתובת זו, אך ללא הצלחה מכיוון שבכתובת זו גרים הוריו של המשיב והם סירבו לקבל לידיהם את העתק כתב התביעה. למפרקים נודע כי המשיב מועסק בחברה העונה לשם VERNO ואשר מצויה בהולנד. לפני הגשת כתב התביעה, המפרקים ניסו ליצור קשר עם המשיב במקום עבודתו בהולנד, אך הוא בחר שלא להגיב לפניית המפרקים. לטענת המפרקים, המשיב מודע לכך שהוגש נגדו כתב תביעה והוא עושה כל אשר ביכולתו על מנת למנוע מהמפרקים מלהגיש לו את כתב התביעה". בחקירתו הנגדית, אישר רו"ח רבינוביץ' כי הוא עודכן, בזמן אמת, לגבי כל ניסיונות ההמצאה לצוף ולחברת יונייטד, והוא היה מודע לבקשות לתחליפי המצאה שהוגשו כנגד צוף ולפעולותיהם של החוקרים (עמ' 23 לפרוטוקול). השגותיהם של המפרקים כנגד התנהלותו של צוף אינן מתמצות רק בגירסתם בדבר הכשלת ניסיונותיהם למסור את כתב התביעה לידי הוריו, אלא לטענתם, צוף מנסה, באופן שיטתי, להכשיל את נסיונותיהם החוזרים ונשנים למסור את כתב התביעה לידיו. השאלה היא, האם אחד מניסיונות ההמצאה האחרים לצוף אכן מהווה המצאה כדין. אציין, כי המדובר בניסיונות המצאה שנעשו בארץ, שכן לצורך המצאת כתב טענות עבור מר צוף במקום מושבו בהולנד, נדרש היתר המצאה או תחליף המצאה על פי החלטת בית משפט, ונראה כי לכך אין רלוונטיות כעת (לאור תוצאת הדברים האמורה בהליך הערעור). 19. המשותף לניסיונות ההמצאה הנוספים הרלוונטיים, הוא מסירת כתב התביעה בבית עסקו הנטען של צוף, במשרדי חברת נפטא ברחוב גרניט 8 פתח תקווה, על ידי שני טרום-מתמחים וחוקר. מבחינה כרונולוגית, המסירה הראשונה למשרדי החברה (מתוך כוונה לבצע המצאה לצוף) בוצעה ביום 23/10/06 על ידי מר דוד איזקסון, שעבד באותה עת כטרום-מתמחה במשרד עו"ד מירון. בתצהירו, מתאר עו"ד איזקסון את המסירה באופן הבא: "ביקשתי למסור את כתב התביעה למזכירה שישבה בצד שמאל של דלפק הקבלה. לאחר שמסרתי למזכירה את כתב התביעה, ביקשתי ממנה חותמת "נתקבל", והיא הפנתה אותי למזכירה שישבה בצד ימין של הדלפק. המזכירה שישבה בצד ימין של הדלפק סרבה לחתום "נתקבל", ואמרה למזכירה שישבה לשמאלה כי עליה לפנות למזכירה האישית של מר חיים צוף (בחורה בשם נועה). המזכירה שקיבלה ממני את כתב התביעה נכנסה לחדר צדדי שבו, ככל הנראה, ישבה מזכירתו האישית של חיים צוף. לאחר מספר דקות שבה המזכירה ומסרה לי כי מזכירתו האישית של חיים צוף מסרבת לחתום לי על כתב התביעה. היא הוסיפה ואמרה לי כי אכן זהו משרדו של מר חיים צוף אולם הכתובת שלו היא בהולנד. לאור דבריה השארתי במשרדי חברת נפטא את כתב התביעה מבלי שקיבלתי חותמת "נתקבל"". בחקירתו הנגדית, הבהיר עו"ד איזקסון כי סמוך לאחר ניסיון ההמצאה למשרדי חברת נפטא, הוא ערך תרשומת, הגם שלא צורפה לתצהיר, והיא קיימת במשרדי המפרק (עמ' 181 לפרוטוקול). בנוסף, הבהיר עו"ד איזקסון כי הוא לא היה מודע להחלטות כב' השופט ברוך ז"ל בדבר אופן ההמצאה לחו"ל (עמ' 182 - 183 לפרוטוקול), ובנוסף, הוא אינו זוכר אם נאמר לו שאכן בוצעה מסירה לצוף (עמ' 184 לפרוטוקול). 20. כשבועיים לאחר המסירה האמורה, בוצעה מסירה נוספת, הפעם על ידי מר אלעד אלעזר, אשר באותה העת, שימש גם הוא טרום מתמחה במשרד עו"ד מירון. בתצהירו, טוען עו"ד אלעזר: "ביום 8.11.06 בשעה 13:20 (לערך), הגעתי למשרדי חברת נפטא. בדלפק הקבלה ישבה מזכירה ששוחחה בטלפון. לאחר שהמזכירה סיימה לשוחח בטלפון פניתי אליה ושאלתי האם מר חיים צוף נמצא במקום מאחר ואני מעוניין למסור לו מעטפה באופן אישי. המזכירה השיבה לי כי מר חיים צוף נמצא כרגע באמצע ישיבה וכי לא ניתן להפריע לו. היא הציעה שאשאיר אצלה את המעטפה והיא תמסור אותה לידי מר חיים צוף ישירות. הודעתי למזכירה כי אני מוכן להמתין עד לסיום הישיבה, אולם היא מסרה לי כי מאחר ולא קבעתי פגישה מראש עם מר חיים צוף אני לא יכול לפגוש אותו ולפיכך אם אני מעונין אני יכול להשאיר אצלה את המעטפה והיא תמסור אותה לידי חיים צוף. לאור תשובת המזכירה מסרתי לה את המעטפה וביקשתי שתחתום לי כי היא קיבלה לידיה את המעטפה. המזכירה סרבה לחתום ואמרה לי כי היא לא חותמת על שום דבר. המזכירה לקחה את המעטפה ונכנסה לחדר צדדי. לאחר מספר דקות יצאה בחורה נוספת עם כתב התביעה בידיה ושאלה אותי האם אני הוא שחיפש את מר חיים צוף. משהשבתי בחיוב, היא החזירה לי את כתב התביעה ואמרה לי כי מר חיים צוף אינו בארץ ואם אני מעוניין אני יכול לשלוח לו את כתב התביעה לחו"ל. לאור דבריה השבתי לה כי רק לפני מספר דקות מסרה לי מזכירה אחרת כי מר חיים צוף נמצא באמצע ישיבה ומשום כך לא ברור לי הכיצד היא טוענת כי מר צוף נמצא בחו"ל. בתגובה היא ענתה לי שמדובר במזכירה חדשה שלא ידעה שחיים צוף נמצא בחו"ל". בהמשך תצהירו, טען עו"ד אלעזר, כי לאחר ששב למשרד, הוא מסר לעו"ד מירון את סדר התרחשות הדברים, ועוד באותו היום, שוחח עו"ד מירון עם מזכירה במשרדי חברת נפטא, אשר לאחר בירור מסוים שערכה השיבה כי מר חיים צוף אינו מצוי במשרד. בחקירתו הנגדית, נשאל עו"ד אלעזר לגבי אופן ביצוע המסירה, והסביר כי המסירה למשרדי חברת נפטא בוצעה על מנת "להדר", לאחר שגם ההמצאות לחו"ל, בהתאם להחלטות קודמות, לא הובילו להגשת כתב הגנה מטעם צוף (עמ' 189 לפרוטוקול). עו"ד אלעזר הבהיר, כי על פי החלטתו של כב' השופט ברוך ז"ל, נדרש היתר המצאה לצורך המצאת התביעה לחו"ל, אך אין כל קביעה לפיה נדרש היתר להמצאת התביעה למר צוף בארץ, ככל שהדבר ניתן (עמ' 193 לפרוטוקול). לאחר מכן, נשאל עו"ד אלעזר מדוע לא הוגשה הבקשה למתן פסק דין סמוך לאחר המצאת כתב התביעה. עו"ד אלעזר השיב, כי "בזמן שההמצאה בוצעה, התנהלו הליכים, ההליכים המקדמיים בפני השופט זמיר בעניין ההתיישנות. הוגשו הבקשות למחיקה מחמת התיישנות ולכן לא מצאנו לנכון להתחיל לנהל הליכים שיכול להיות שיתייתרו לגמרי, כמו שבפועל קרה והשופט זמיר מחק חלק מהתביעות. זה אחרי זה אמנם נהפך בביהמ"ש העליון, אבל לאחר שהסתיים ההליך בנושא ההתיישנות, אז החלטנו ואמרנו- יאללה, עכשיו צריך לזרז את התיק, לקדם אותו, לראות מי הנתבעים פה מי לא" (עמ' 193 לפרוטוקול). 21. מספר חודשים לאחר ניסיון ההמצאה שבוצע על ידי עו"ד אלעזר, התבקש מר עומרי הלר (להלן: "הלר"), על ידי נחשון, לבצע מסירה של כתב התביעה לצוף. בתצהירו טען הלר, כי נאמר לו שלמרות שישנן ידיעות לפיהן צוף מצוי בארץ, הניסיונות למסור לו את כתב התביעה באופן אישי, לא צלחו. הלר טוען, כי למיטב זכרונו, במשך שעות ארוכות, הוא ישב "בתצפית" במגרש החניה שהיה ממוקם מול בית נפטא ברח' גרניט בפתח תקווה. מנוסח הדברים נראה כי נכח עמו אדם נוסף, ומחקירתו הנגדית עולה כי מדובר בנחשון (עמ' 178 לפרוטוקול). מר הלר מתאר את התנהלות התצפית, שבסיומה, בסופו של דבר, הוא נכנס למשרדי חברת נפטא: "כשהגעתי למקום שאלתי היכן נמצא מר צוף. גם כאן לא קיבלתי תשובה מפורשת. הגם שלא אמרו לי שהוא לא במשרד, התחילו לברר מי אני ומה אני רוצה למסור לו. הסברתי להם שאני צריך למסור למר צוף כתב תביעה. במקביל לכך, ראיתי במקום אדם המוכר לי בשם אבי כהן. הוא ניגש אלי ושאל אותי מה רצוני. כשהסברתי לו את מטרת בואי למקום (למסור את כתב התביעה למר חיים צוף), הוא הציע לי שבמקום לנהל דיון עם הפקידה על מסירה למר צוף, הוא יפגיש אותי ישירות עם מר יעקב מימון. נכנסתי לחדרו של מר קובי מימון והסברתי לו שאני נמצא שם על מנת למסור את כתב התביעה למר צוף. מר מימון אמר שינסה לדאוג לכך שמר צוף יקבל את כתב התביעה, אבל סירב להסכים לכך שאשאיר את כתב התביעה אצלו. מאחר וסירבו לקבל את כתב התביעה, ניסיתי להמתין עוד כשעה. מאחר ומר צוף לא נראה במקום ולא נראה היה כי מישהוא מוכן לקבל את כתב התביעה, שבתי על עקבותי". בחקירתו הנגדית, הוסיף הלר: "...כל המסירה הזאת לוותה בעשרות של טלפונים למשרדו של מר צוף. לאורך כל הדרך נאמר ע"י הפקידות - "עוד רגע אנחנו מעבירים אותו", "עוד שניה הוא מקבל את השיחה", חוזרים פתאום - "רגע, רגע, מי אתה?" זאת אומרת היה איזושהי אווירה של להחביא אותו לאורך כל הדרך. כל הדרך זה היה להחביא, לא לקבל משהו. אני לא הבנתי עד כמה. זה פעם ראשונה שאני נתקל ברמות האלו של החבאה מוחלטת. שאלות של- רגע, הוא נמצא/לא, רגע, הוא הלך. ואנחנו למטה. אני רואה בדיוק מי הולך ומי בא. רגע עוד שניה, רגע הוא שותה קפה, רגע הוא בשירותים, רגע תבוא, לאורך כל הדרך זה היה מין פינג-פונג של נמצא ולא נמצא...". 22. ניתן להיווכח, כי מטעם המפרקים נעשו לפחות שלושה ניסיונות למסירת כתב התביעה אצל משרדי חברת נפטא, עבור צוף, אלא שבשל העדרו הנטען של צוף מהמשרדים באותה העת, כתב התביעה, כפי הנטען, לא הגיע לידיו, ולכן, על פי הנטען, ההמצאה למשרדים אינה בגדר המצאה כדין. בחקירתו הנגדית, נשאל צוף האם יש לו הסבר לטענות בדבר העדרו מהמשרד במועדים האמורים, והוא השיב כי אין לו הסבר, אך במקביל, ניסה להסביר את התנהלות הדברים במשרד. צוף הופנה לכך שמזכירותיו טענו כי הוא מצוי בחו"ל והשיב כי אין לו מענה בעניין. בנוסף, הופנה צוף לכך שדו"ח כניסות ויציאות מהארץ העיד על כך ששהה בארץ באותה העת, והשיב כי אנשי המשרד אינם מודעים למועדי הגעתו לארץ (עמ' 148 - 149 לפרוטוקול). לאחר מכן, נשאל והשיב צוף: "ש: ...אתה שמעת ב-2006 שביקרו אצלך אנשים ורצו למסור את כתב התביעה וסירבו לקבל. האם בעקבות זה שינית את ההודעה? ת: אני שמעתי הרבה פעמים שהגיעו אנשים אלי למשרד ורצו למסור לי את זה, את התביעה הזאת. ש: כן? ת: הרבה פעמים. ש: כן. ת: אז מה?". (עמ' 152 - 153 לפרוטוקול). צוף אינו מתכחש להיותו מודע, בתקופה הרלוונטית, למסירת כתב התביעה למשרדי חברת נפטא, ולכך שנעשו ניסיונות למסור את כתב התביעה באופן אישי אליו, אלא שמבחינתו, ניסיונות המצאה אלה אינם אפקטיביים, ואינם מגבשים המצאה כדין עבורו. 23. השאלה כעת היא, האם נכונה עמדתו של צוף בדבר חוסר האפקטיביות של מסירות אלה. לטעמי, התשובה לשאלה זו היא שלילית, כלומר, המסירה עבור צוף במשרדי חברת נפטא הייתה, למעשה, אפקטיבית. ראשית, כתב התביעה הומצא למשרדי חברת נפטא, והשתלשלות האירועים כפי שפורטה לעיל מלמדת כי למעט האקט הפיזי של מסירת התביעה לידיו של צוף אישית, איש מגורמי החברה לא התכחש לקשר עם צוף אלא להיפך - המזכירות אישרו שזה משרדו ואף הבטיחו ליידע אותו. בנוסף, למעשה, כתב התביעה הומצא לידי מר קובי מימון, שותפו וידידו של צוף, אשר משמש כדירקטור בחברות שבהן גם צוף משמש כדירקטור. כזכור, ביסוד הוראת תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי ניצב הרציונל, שלפיו במקרים מסוימים ניתן להמציא כתב טענות לידי גורם מסוים, שאינו בעל הדין, על יסוד ההנחה שעצם הגשתו של כתב הטענות יגיע לידיעת בעל הדין. מכאן, למעשה, נובעים הקריטריונים בדבר אינטנסיביות הקשר בין המורשה לנתבע. קריטריונים אלה מתקיימים בענייננו, שכן כתב התביעה נמסר לידי אנשי משרדו ושותפיו העסקיים של צוף, וממילא, יש להניח, כי במהלך העסקים הרגיל, הם יביאו לידיעתו את דבר עצם הגשת התביעה כנגדו. עוד אעיר, כי צוף עצמו, בחקירתו הנגדית, הודה כי מסירה עבור חברת יונייטד לידיו נחשבת מסירה לחברת יונייטד (עמ' 161 לפרוטוקול). עמדה זו מעידה, לטעמי, על קשר עסקי אינטנסיבי בין צוף לחברות. ואם לא די בכך - במהלך חקירתו הנגדית של צוף, תוך שהוא מתקומם כנגד ה"הטרדות" כלפי הוריו, הוא אומר: "ש: זה הכתובת שאתה נתת למסירת כתבי בית-דין. זה הכתובת שאתה מציין בכל המסמכים הרשמיים ככתובת שלך, כי אין כתובת אחרת בארץ. למה נתת הוראה להורים שלך לא לקבל את המסמכים? ת: כי הם מבוגרים והם לא יודעים מה לעשות עם זה בכלל. ש: לא, תגיד להם, יש אפשרות אחרת - קחו את המסמכים ותעבירו אותם מיד אלי, או לעורכי-דין שלי, יש לך פה סוללת עורכי-דין, אתה יכול להגיד. ת: לא. תראה, הם יודעים שהבן שלהם לא נמצא, חיים צוף, מי שמכיר אותי יודע איפה המשרדים, יכול ללכת למשרדים, יכול לבוא אלי לחוץ לארץ גם, אם זה כל כך חשוב". (עמ' 143 - 144 לפרוטוקול; ההדגשה שלי - א.ז.). כך בדיוק נהגו המפרקים - הלכו למשרדים. 24. לאור זאת, המסקנה המתחייבת היא, שמסירת כתב התביעה במשרדי חברת נפטא ברחוב הגרניט בפתח תקווה, היא המצאה כדין לצוף, בהתאם לתקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. כאמור, על פי כלל הידיעה, ניתן להעדיף, במקרים מסוימים, את ידיעתו של בעל דין לגבי עצם נקיטת ההליך, על פני המצאה פורמלית, והמועד הרלוונטי לידיעת בעל הדין מתחיל את מניין הימים. לפיכך, מעבר להמצאתו כדין של כתב התביעה על פי תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ניתן לקבוע, כי הגורמים השונים שקיבלו לידיהם את כתב התביעה, הביאו לידיעתו של צוף את דבר עצם הגשת התביעה, ולפיכך, גם על פי כלל הידיעה, חלף זה מכבר פרק הזמן הקצוב להגשת כתב הגנה. כל טענה אחרת מצדו של צוף נראית, בנסיבות העניין, כהיתממות לשמה. נסיונות ההמצאה עבור חברת יונייטד 25. במסגרת בקשת המפרקים למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד חברת יונייטד, נטען כי כתב התביעה הומצא כדין לידי עו"ד דב פישלר, ב"כ חברת יונייטד, ביום 25/1/97, שכן על גבי מספר הסכמים צוינה כתובת משרדו של עו"ד פישלר כמען להמצאת כתבי בית דין. בתגובה לבקשה זו הודיע עו"ד פישלר (בהודעתו מיום 29/11/09 ובתצהירו מיום 26/4/10), כי המפרקים מודעים לכך שהוא אינו משמש כתובת למסירת כתבי בית דין עבור חברת יונייטד, שכן כבר בשנת 2004 הוא הודיע לעו"ד רייזנברג, מטעם המפרקים, כי אינו מייצג את חברת יונייטד ואינו משמש כתובת להמצאת כתבי בית דין עבורה. עו"ד פישלר טען, כי במהלך השיחה ביניהם ולאחריה, עו"ד רייזנברג לא הביע כל התנגדות להודעה זו. עו"ד פישלר הפנה בתצהירו האמור למכתבו מיום 1810/06, שהופנה לעו"ד רייזנברג, בו טען: "למנוע כל ספק, הנני חוזר ומבהיר, כי אינני מייצג את נתבעת 10 וכתובת משרדי איננה כתובת נתבעת זו". בסעיף 19 לתצהירו מיום 26/4/10 טען עו"ד פישלר, כי ככל שסברו המפרקים, שהמסירה אליו בשנת 2004 מהווה מסירה כדין לחברת יונייטד, הרי שהיה עליהם להביע את עמדתם בהקשר זה כבר בתשובה למכתבו מיום 18/10/06, חלף המתנה של שנים נוספות ולאחריה הגשת בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. המפרקים מבהירים, כי חברת יונייטד מעולם לא הודיעה להם על כך שמשרדו של עו"ד פישלר חדל מלשמש כתובת למסירת כתבי בית דין עבורה, אך גם אילו הייתה חברת יונייטד מודיעה להן על שינוי בכתובת למסירת כתבי בית דין, הרי שלא היה בכך בכדי לחייבם. המפרקים מפרטים בטיעוניהם את ההסכמים השונים שבהם מופיעה כתובתו של עו"ד פישלר ככתובת למסירת כתבי בית דין: הסכם מיום 30/11/95 שנערך בין התובעות לבין חברת יונייטד, ובו צוין במפורש, כי כתובתה של חברת יונייטד בישראל היא אצל עו"ד פישלר ברח' נחמני בתל אביב (נספח ע' לכתב התביעה). בנוסף, בסעיף 16.4 להסכם הובהר: "הודעות על פי הסכם זה ימסרו לכתובות הצדדים כמופיע במבוא להסכם אשר יחשבו גם כתובת למסירת כתבי בי-דין". הסכם מיום 18/12/95 שנערך בין חברת קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ לבין עו"ד רמי בן נתן ועו"ד דב פישלר כנאמנים עבור United Kingsway Limited , בדבר הקמת שותפות מוגבלת (מב/3) לפיו כתובתה של חברת יונייטד לצורך המצאת כתבי בית דין היא אצל עו"ד פישלר ברח' נחמני בתל אביב. בסעיף 12.3 להסכם זה נאמר: "הודעות על פי הסכם זה או בקשר אליו תימסרנה ביד או בדואר רגיל. תאריך מסירתן של הודעות שתימסרנה באופן אישי יהיה ביום המסירה. כתאריך מסירתן של הודעות שתשלחנה בדואר רגיל לכתובות שבראש הסכם זה או כתובות אחרות בישראל עליהן תינתן הודעה בכתב טרם שיגור ההודעה נשוא הוראה זו, ייחשב היום השביעי לאחר מסירתן בדואר". הסכם מיום 25/1/96 שנחתם בין התובעות, חברת יונייטד ובנק דיסקונט (מב/2), אשר בפתחו צוין כי כתובתה של חברת יונייטד בישראל היא אצל עו"ד פישלר ברח' נחמני בתל אביב. בסעיף 13 להסכם זה נאמר: "כתובות הצדדים לצרכי הסכם זה כל עוד לא נתקבלה ע"י מי מהצדדים הודעה על כתובת אחרת בישראל של צד כלשהו הינן כדלקמן...UNITED KINGSWAY LTD - אצל עו"ד דב פישלר רח' נחמני 26 תל אביב". הסכם מיום 25/1/97 שנערך בין חברת קווי אשראי לישראל (מרכז) בע"מ לבין חברת United Kingsway Limited , אשר גם בו צוינה כתובתה של חברת יונייטד לצורך המצאת כתבי בית דין אצל עו"ד פישלר מרח' נחמני בתל אביב (נספח 7 לתשובת המפרקים להודעה מטעם עו"ד פישלר). המפרקים טוענים, כי כתובתו של עו"ד פישלר, שצוינה על גבי ההסכמים, היא, בין היתר, הכתובת למסירת כתבי טענות, וזאת בייחוד בהתחשב בכך שחברת יונייטד היא חברה זרה אשר כתובתה בחו"ל אינה ידועה. לטענתם, ככל שכוונתה של חברת יונייטד שונה, הרי שהיה עליה לשלוח למפרקים הודעה בדבר שינוי הכתובת והטעמים המצדיקים זאת, אך מכל מקום, חברת יונייטד, כצד להסכם, אינה יכולה לחזור בה מההסכמות שנקבעו בהסכם באופן חד צדדי ומבלי לקבל את הסכמת הצד שכנגד. 26. בנוסף, טוענים המפרקים, כי המצאת כתב התביעה למשרדו של עו"ד פישלר נבעה משתי סיבות שונות- הסיבה האחת היא העובדה שחברת יונייטד מסרה את כתובת משרדו של עו"ד פישלר כמען למסירת כתבי טענות, והסיבה השנייה היא היותו עורך הדין של חברת יונייטד. לפיכך, טוענים המפרקים, כי גם אם תתקבל טענתו של עו"ד פישלר שלפיה הוא הודיע להם כבר בחודש אוקטובר 2006 כי אינו משמש כתובת להמצאת כתבי בית דין עבור חברת יונייטד, הרי שהדבר עשוי להשליך, לכל היותר, על סוגיית המסירה לעו"ד פישלר כמסירה על פי תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואין בכך בכדי להשליך על עצם ביצוע מסירה לכתובת מוסכמת (מה גם שלטענתם, עו"ד פישלר המשיך לייצג את חברת יונייטד עד לשנת 2002, והמשיך לייצג חברות שונות הקשורות לה גם בשנת 2004). לצורך ביסוס טענה זו, מצטטים המפרקים את דבריו של עו"ד פישלר בחקירתו הנגדית, שאישר כי היה שותף למשא ומתן לחלק מהסכמים אלה (עמ' 50 - 51, 55- 62 לפרוטוקול). המפרקים טוענים, כי העובדה שעו"ד פישלר לא ייצג את המשיבה בהסכמים מסוימים, מחזקת את עמדתם לפיה חברת יונייטד בחרה במשרדו ככתובת למסירת כתבי בית דין ללא קשר לשאלת היותו ב"כ חברת יונייטד. מעבר לכך, טוענים המפרקים, כי עו"ד פישלר מייצג את חברת יונייטד ואת חברות הבת שלה בעשרות הליכים משפטיים, ובנוסף, הוא מייצג, במסגרת התביעה הנוכחית, את נתבעות 14 - 16, השייכות לקבוצת "מימון-צוף". בנוסף, לטענתם, המשרד שבו עובד עו"ד פישלר מצוי סמוך למשרדים של מר קובי מימון ומר צוף, בעלי השליטה בחברת יונייטד. בחקירתו הנגדית, נשאל עו"ד פישלר לגבי סוגייה זו: "ש: ...כשאני נכנס למשרדים של נפטא, יש אולם קבלה אחד גדול, ממנו יש כמה חדרים. אחד החדרים האלו הוא החדר שלך? ת: שאני יושב בו. נכון. ש: נכון. ואחד החדרים הוא החדר של מימון? ת: אחד החדרים הוא חדר של מימון. ש: ואחד החדרים זה החדר שצוף יושב בו כשהוא מגיע לארץ? ת: שהוא יושב בו, כן". (עמ' 46 לפרוטוקול). בשלב מסוים בחקירתו הנגדית, נשאל עו"ד פישלר: "ש: באיזה הזדמנות הודיעה לכם United Kingsway שהיא מפטרת אותך מלהיות עורך-הדין שלה? ת: היא לא פיטרה אותי להיות עורך-דין שלה או לא פיטרה אותי. אני גמרתי את התפקיד שלי ב-95' ולא כתבו לי מכתב "אני מפטרת אותך" בזה נגמר הסיפור. מה שעשיתי עשיתי להם וזהו... אני לא יודע להיות עורך-דין של 20 שנה, לא קיבלתי מהם retainer , לא קיבלתי כסף, לא הייתי עורך-דין שלהם" (עמ' 51 לפרוטוקול). דברים מסוימים שאמר עו"ד פישלר בחקירתו הנגדית צוטטו, בסעיף 49 לסיכומי המפרקים, באופן חלקי. עו"ד פישלר נשאל מהי המטרה של איזכור כתובת למסירת כתבי בית דין בחוזה, והשיב: "תשמע, שאם מחר יש איזה בעיה, יפנו אלי בתור כתובת. זה בסדר גמור. אבל זה לא מחר. אתה מדבר על 95', אתה מדבר על 2004. אז אני, סליחה, אמרתי- אני לא כתובת ולא שום דבר, עברו המון מים בירדן, תלך לכתובת הנכונה. מאד פשוט" (עמ' 61 לפרוטוקול). לאחר מכן, נשאל עו"ד פישלר האם עמדתו זו נובעת מעמדתה של חברת יונייטד, או שמא הוא הודיע על דעת עצמו שאינו מייצגה: "אני לא דיברתי עם United Kingsway כדי לשאול אותה אם אני מייצג אותם או לא. היה לי ברור שאני לא מייצג אותם... לא כתובת שלהם ולכן, ברגע שקיבלתי את החומר אמרתי - קחו אותו חזרה ושלחתי אותו חזרה, זה הכל. לא שאלתי, לא היה לי עם מי לדבר, לא העליתי על דעתי בכלל שאני יכול להוות כתובת. לא ראיתי כזה מין דבר ששולחים לי למשרד ואומרים לי- אתה כתובת. אני לא עושה את זה לעורכי-דין. אני שולח לחברה והחברה פונה לעורכי-הדין... אם רייזנברג היה אומר לי - אתה כתוב בכתובת של ההסכם... אף אחד לא אמר לי כזה דבר. היה אומר לי למה הוא שולח לי. שלחתי לו, שלום על ישראל, לא הגיב, לא אמר כלום. ש: ז"א גם לא בדקת אז בהסכמים אם אתה הכתובת לקבלת כתבי בית-דין. ת: נכון, לא בדקתי. לא בדקתי בכלל. ש: הבנתי. ... ת: ואף אחד לא אמר לי כלום. אם היה רייזנברג היה אומר לי או שאתה היית אומר לי, ופגשתי אותך לא אחת ולא שניים, היית אומר לי - למה פישלר? למה אתה כתוב בהסכם? גם שכחת להגיד לי את זה". (עמ' 53 לפרוטוקול). 27. ייתכן, כי מן הראוי היה שהמפרקים ישיבו לעו"ד פישלר, כמענה למכתביו, כי לעמדתם, כתובתו על גבי הסכמים שונים היא בגדר כתובת להמצאת כתבי בית דין, וזאת על מנת שיהיה באפשרותו להשיב לעמדתם זו באופן ממצה, בטרם הגשתה של בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. עם זאת, לטעמי, הגם שזוהי נורמת ההתנהלות הראויה, היא אינה משליכה על אופן ההכרעה בסוגיית ההמצאה לכתובת משרדו של עו"ד פישלר והיא בפני עצמה, אינה מונעת את היותה כתובת למסירת כתבי בית דין. אני שותף לעמדת חברת יונייטד שלפיה לא ניתן להסתמך על הכתובת המופיעה בהסכמי השותפות ככתובת להמצאת כתבי בית דין הקשורים להסכם ולמערכת העסקית הנובעת ממנו, בין היתר, בהתחשב בכך שהסכם השותפות הוא מעין נספח במסגרת ההסכם נשוא ההליך, והוא אינו בגדר חוזה הניצב בפני עצמו, כפי שהעיד על כך צוף בחקירתו הנגדית (עמ' 155 לפרוטוקול). מנגד, יש להביא בחשבון את קשריו העסקיים והמשפטיים של עו"ד פישלר עם חברת יונייטד וגורמים נוספים בהליך (וביניהם מר צוף ומר מימון); העובדה שחדרו של עו"ד פישלר סמוך לחדרם של מר צוף ומר מימון; העובדה שעו"ד פישלר מייצג בהליך הנוכחי את נתבעות 14 - 16 וכן העובדה שעו"ד פישלר קיבל את התביעה לידיו. 28. שקלול גורמים אלה מוביל למסקנה שיש להניח, כי קיים קשר עסקי אינטנסיבי בין עו"ד פישלר לחברת יונייטד, באופן המאפשר את ההנחה, שלפיה עו"ד פישלר הביא לידיעת חברת יונייטד את דבר הגשת התביעה כנגדה, בהתאם לתקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. מבחינה זו, אין משמעות לעובדה שעו"ד פישלר אינו מייצג, לטענתו, את חברת יונייטד כיום (טענה עובדתית אשר שוללת, לכל היותר, את תחולת תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי בענייננו), ואין גם משמעות להשבת כתב התביעה למפרקים. ויודגש - היה מצופה מחברת יונייטד שתתן תצהיר מסודר ומפורט בדבר מערכת יחסי ההרשאה בינה לבין עו"ד פישלר. החברה לא נהגה כך, והדבר פועל לרעתה. לפיכך, מסקנתי היא, כי מסירת כתב התביעה לעו"ד פישלר מהווה המצאה כדין עבור חברת יונייטד. מעבר לכך, אני סבור כי מודעותו הבלתי שנויה במחלוקת של עו"ד פישלר לעצם הגשתו של כתב התביעה מתחילה גם היא את מניין המועדים להגשת כתב ההגנה, וניתן להכיר בידיעה זו כמתחילה את מניין הימים להגשת כתב הגנה מטעם חברת יונייטד, ומועד זה חלף, כידוע. 29. אם לא די בכך - אם לצוף בוצעה מסירה (כפי שקבעתי לעיל), אזי גם חברת יונייטד מודעת לתביעה. צוף אישר בחקירתו כי "יונייטד זה אני" (ראו, למשל, עמ' 134, 161 לפרוטוקול). ההמצאה לגיל 30. פסק הדין כנגד גיל ניתן ביום 20/5/10, וכעת עותר גיל לביטולו, בטענה שהוא אינו מתגורר בישראל מאז שנת 1985, אלא מקום מגוריו היה בהולנד (והוא אף נדרש לוותר על אזרחותו הישראלית, לצורך קבלת דרכון הולנדי). לטענתו, המפרקים לא הגישו בקשה למתן היתר המצאה לחו"ל, וזאת בניגוד לנדרש. בתצהירו טוען גיל, כי מייד לאחר שנודע לו כי ניתן כנגדו פסק דין בהעדר הגנה (בעקבות פניות של מכרים), הוא מינה את באי כוחו לצורך הגשת הבקשה לביטול פסק דין. גיל מבהיר, כי עו"ד פישלר אינו עורך דינו, אין לו ייפוי כח לייצגו בישראל ואין לו הרשאה לקבלת כתבי בית דין עבורו. בחקירתו הנגדית, טען גיל כי עד למתן פסק הדין כנגדו, הוא לא היה מודע לקיומה של התביעה כנגדו: "ש:...מתי לראשונה נודע לך על זה שהמפרקים חוקרים בפרשת קווי אשראי? ת: מתי נודע לי? אחרי פסק הדין שהוצא נגדי השנה. בשנת 2010. ש: עד אז לא שמעת אף פעם על הפרשה הזו שנקראת קווי אשראי, ואף אחד לא גילה לך עד אז שיש, לא חקירה, לא תביעה נגדך. כלום לא ידעת? ת: לא. אף אחד לא דיבר איתי. ש: זאת אומרת, בפעם הראשונה שהוצא נגדך פסק דין עכשיו, בחודש מאי נדמה לי, 20 במאי 2010, זו הפעם הראשונה שנודע לך שיש בכלל תביעה נגדך? ת: כן. ש: אני אגיד לך משהו. זה די מוזר. התביעה הזו מופיעה בעיתונים כבר במשך שש שנים. אימא שלך אף פעם לא סיפרה לך על הדבר הזה? ת: עורך דין מירון, אני בערך 25 פלוס שנים לא גר במדינת ישראל. אני אבא לשלושה ילדים, ויש לי גם נכדים. נכד. אני נראה לי הזוי שאתה שואל אותי...את מיטב חיי אני שוהה בחו"ל ולא במדינת ישראל. לא, לא דיברו איתי ואחרי שהבנתי וקראתי, אני מבין, אני גם לא כועס כי אני מבין גם למה לא דיברו איתי, כי זה היה נראה כל כך הזוי. אני לא צד בעניין ואני מבין למה לא דיברו איתי. ש: ואימא שלך לא סיפרה לך אף פעם שהגישו? בשנת 2005 היא קיבלה כתב תביעה אליה הביתה עבורך, והיא סירבה לקבל אותו. היא לא סיפרה לך על זה? ת: לא דיברה איתי, לא". (עמ' 291 - 292 לפרוטוקול). בהמשך, הבהיר גיל בשנית כי אימו לא דיברה איתו לגבי כתב התביעה שהומצא לה. בנוסף, הוא נשאל לגבי קשריו עם גורמים נוספים המעורבים בהליך, והשיב: "ש: אתה ביחסים טובים עם קובי מימון? ת: אנחנו חברים, כן. ש: יש לכם קשר אחת לשבוע, שבועיים, חודש, שנה? מתי זה? אחת לכמה זמן? ת: אתה רוצה לדבר על כל ההיסטוריה או על מתי? ש: על השנים האחרונות אותי מעניין. משנת 2004. ת: בשנים האחרונות, היו פעמים שדיברתי איתו פעם בשבוע. היו פעמים שלא דיברתי איתו גם 3-4 חודשים, 5 חודשים. אולי גם יותר ואולי גם פחות. ש: הוא סיפר לך שהוא קיבל כתב תביעה עבורך והחזיר אותו? ת: לא. ש: פישלר סיפר לך שהוא קיבל כתב תביעה? עורך דין פישלר שהוא קיבל כתב תביעה והחזיר אותו? ת: לא. ש: מנכ"ל פוליגון סיפר לך שהוא קיבל כתב תביעה בשמך והחזיר אותו? ת: לא. ש: בכל השנים האלה שאתה מדבר עם מימון, הוא סיפר לך שיש תביעה נגדו של מפרקי קווי אשראי? ת: לא. לא דיברנו על שום תביעה. אנחנו בדרך כלל, הקשר הטלפוני שלנו זה לא על עסקים בכלל. זה משפחתי, מה שלומך, מה שלום האישה, הילדים. ... ש: את צוף פגשת בשש השנים האחרונות? ת: כן. ש: הרבה? ת: הוא גם חבר שלי, צוף, כן. ... ש: צוף סיפר לך על זה שהגישו תביעה? ת: לא. גם לא. ש: גם נגדו או רק נגדך הוא לא סיפר? ת: לא דיברנו, לא דיברתי על התביעה הזו בכלל. ש: אף פעם? ת: לא. (עמ' 294 - 295 לפרוטוקול). 31. אני מתקשה להאמין, כי במשך השנים לא נמסר לגיל כל מידע לגבי עצם קיומה של התביעה ופרטיה, שכן, ככלות הכל, מדובר בהליך רחב היקף, שקיבל הדים בתקשורת הציבורית ובקהילה העיסקית, מה גם שחבריו ושותפיו של גיל נתבעו אף הם, ראו את התביעה, ומן הסתם ראו גם את שמו ברשימת הנתבעים. לפיכך, ניתן לקבוע, כי גיל היה מודע לקיומה של התביעה נגדו, וידיעה זו מתחילה את מניין הימים להגשת כתב הגנה. יצויין, כי לא ניתן היה כלל להגיש בקשה להיתר המצאה, מאחר והמפרקים לא היו מודעים למקום מגוריו המדויק. כפי שטען רו"ח רבינוביץ' בחקירתו הנגדית: "ש: אני מציע לך שאתה במועד הגשת כתב התביעה, ידעת שמר הוד גיל לא גר בישראל. אני שואל אותך אם ידעת או לא ידעת. ת: אני לא ידעתי. ש: לא ידעת? ת: היו לי שמות, ידיעות ורכילויות והודעות. לא ידעתי כלום". (עמ' 341 לפרוטוקול). ולאחר מכן: "לא ידעתי איפה הוא גר. ומי שלא יודע איפה הוא גר, יכול לגור בכל מקום על פני הגלובוס. אני לא יודע" (עמ' 342 לפרוטוקול). 32. אבחן גם האם ההמצאה בדרכים שונות לגיל היא המצאה כדין. ראשית, טוענים המפרקים, כי כתובתו הרשומה של גיל היא ברחוב וילנא בתל אביב, אך נסיונותיהם להמציא את כתב התביעה לכתובת זו לא יצאו אל הפועל. גיל טוען בסיכומיו, כי לפני כשלושים שנה, לאחר שהשתחרר משירותו הצבאי, הוא שכר דירה בכתובת זו, אך הוא אינו מתגורר בה למעלה מ- 25 שנה, מעת שעזב את ישראל, ואינו צפוי לשוב ולהתגורר במקום. מכאן, המצאה לכתובת זו אינה נחשבת המצאה כדין. 33. המפרקים טוענים כי המציאו את כתב התביעה במספר דרכים נוספות. ראשית, פרסום מודעות בעיתון גלובס ובמקביל, בעיתון כלכלי נפוץ בהולנד, וזאת בהתאם להחלטתו מיום 23/10/05 של כב' השופט שמואל ברוך ז"ל. בסיכומיו, יוצא גיל כנגד עצם האפשרות להיתר לתחליף המצאה במקרה כזה, וטוען כי מן הראוי היה להגיש בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום. טענות אלה הן בעלות אופי ערעורי, ובכל מקרה לא ניתן להורות על היתר המצאה שעה שהכתובת אינה ידועה. 34. המפרקים טוענים, כי עותק מכתב התביעה בצירוף הזמנה לדין, נשלחה גם לאמו של גיל, גב' לאה גיל, ולאחותו של גיל, גב' הילה בר מכר, ברח' הלל יפה בחדרה. ביום 25/3/10 השיבה גב' גיל את כתב התביעה למשרדי המפרקים, בצירוף מכתב ובו נאמר: "הגיעה אליי הודעה על דואר רשום. משפתחתי את המעטפה מצאתי הזמנה המיועדת לבני גיל הוד. בני אינו גר בביתי אלא בחו"ל, ואני מבקשת לא לשלוח אליי חומר עבורו. אני מחזירה לכם את המעטפה ששלחתם אליי עם החומר שבתוכה". (נספח 13 לבקשה לביטול פסק הדין). יש לציין, כי מסיכומיו של גיל עולה, כי להמצאה זו קדמה המצאה נוספת, בשנת 2010. בחקירתו הנגדית, אישר גיל כי הוא ביקר את אמו במהלך ביקוריו בישראל, אך טען כי אמו ואחותו לא סיפרו לו אף פעם אודות התביעה (עמ' 299 לפרוטוקול). המפרקים טוענים בסיכומיהם, כי האפשרות שאמו ואחותו של מר גיל לא סיפרו לו אודות הגשת כתב התביעה, היא בלתי סבירה, והעובדה שלא הוגש תצהיר מטעמן, מפחיתה ממשקל עמדתו. מנגד, טוען גיל בסיכומיו, כי ההמצאות לאמו ולאחותו אינן נכללות בגדר המצאה לבן משפחה, כמשמעות המונח בתקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי. אכן, על פי תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, בעת שאין אפשרות למצוא את הנמען, ניתן להמציא את כתב הטענות לאחד מבני משפחתו הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים. הדרישה להמציא את כתב הטענות למקום מגורי הנמען היא דרישה דווקנית למדי (ראו והשוו (ת"א (מחוזי י-ם) 6080/04 כהן נ' יונה (26/4/04)). בענייננו, אין מחלוקת, כי גיל אינו מתגורר בבית אמו, אלא הוא רק מבקרה בעת ביקוריו בישראל, ולפיכך אין תחולה בענייננו להוראת תקנה 481 האמורה, וההמצאה לאמו ולאחותו של מר גיל, אינה המצאה כדין עבורו. אציין, עם זאת, כי סביר להניח, כי אמו ואחותו של מר גיל (שנמנעו ממתן תצהירים) יידעו אותו, בשלב כלשהו, אודות התביעה שהוגשה נגדו (למרות הכחשותיו בהקשר זה), ולכן כלל הידיעה מחייב גם בהקשר זה הגשת כתב הגנה במועד. 35. המפרקים טוענים עוד, כי גיל הוא בעל השליטה בחברת פוליגון נדל"ן. לטענתם, קיימות שתי חברות המשמשות כדירקטורים בחברת פוליגון נדל"ן - חברת צוקי גיל בע"מ וחברת צוקי הוד בע"מ, והדירקטורים בחברות אלה הם אימו ואחותו של גיל. לטענתם, ביום 9/3/10 נשלח מתמחה מטעמם, מר אריאל לוזון, למשרדי חברת פוליגון נדל"ן, הממוקמים ברח' גרניט בפתח תקווה, ומר לוזון מסר את כתב התביעה בצירוף הזמנה לדין לידי מזכירת החברה. טענה עובדתית זו נטענה גם בתצהירו של רו"ח רבינוביץ', שצורף לבקשה למתן פסק דין כנגד מר גיל, וכן היא מופיעה בתצהירו של מר לוזון, שצורף לבקשה האמורה. בתצהירו, טוען מר לוזון, כי ביום 9/3/10 הוא התבקש על ידי עו"ד אלעזר לנסוע לרח' גרניט בפתח תקוה, על מנת לבצע מסירה של כתב התביעה למר גיל, והוסבר לו כי עליו למסור את כתב התביעה לידי שלושה נמענים - מר קובי מימון, עו"ד פישלר וחברת פוליגון נדל"ן בע"מ. מר לוזון מתאר את ניסיונותיו להמציא את כתב התביעה למר גיל ולחברת פוליגון, כפי הנראה, באמצעות עו"ד פישלר, וטוען בתצהירו, בין היתר: "...כשיצאתי מהמעלית פניתי אל אחת הפקידות שישבו בשולחן הקבלה ושאלתי האם הגעתי לחברת נפטא. לאחר שענתה לי בחיוב, שאלתי אם מר יעקב מימון נמצא והאם אפשר למסור לו דבר מה. הפקידה ענתה שיעקב מימון אכן נוכח במשרד ושאלה אותי מה אני צריך למסור. כשהוצאתי את כתב התביעה מהתיק היא רצה למשרדו להראות לו תוך כדי שהיא מבקשת ממני "להישאר במקומי ולא לזוז". אז פניתי לפקידה השנייה שישבה בדלפק הקבלה, ושאלתי אותה היכן נמצא עו"ד דב פישלר והיכן נמצאת חברת פוליגון. הפקידה השיבה לי שעו"ד פישלר נמצא באותו משרד ואף הפנתה אותי למזכירתו (תוך שהיא מציינת כי אותה בחורה משמשת כמזכירת חברת פוליגון). משפניתי למזכירתו של עו"ד דב פישלר וביקשתי לוודא כי היא אכן מזכירתו, התאספו סביבי אנשים שונים מהמשרד. אחת מהעובדות במשרד (שסירבה להזדהות) החלה להרים את קולה עלי בטענה שאין לי מה לחפש במקום וכי הנמען בכתב התביעה (גיל הוד) לא נמצא במשרדי החברה ולכן היא דרשה ממני שאלך. במקביל לחילופי הדברים ביני ובין אותה עובדת, הגיע אדם שהזדהה בפני כעו"ד פישלר ושאל אותי מה שמי ומה אני מחפש במקום זה. השבתי לו ששמי הוא אריאל לוזון ואני עובד כמתמחה במשרד מירון, בן ציון ופריבס. כמו כן מסרתי לו שנשלחתי ע"י עו"ד מהמשרד על מנת למסור לו את כתב התביעה עבור מר גיל הוד. אותו אדם, שהזדהה בפני כעו"ד דב פישלר, איים עלי שיגיש נגדי תלונה בלשכת עוה"ד בגין הבאת כתבי התביעה למשרד ללא אישור או הסכמה. עניתי לו שבעמוד הראשון לכתב התביעה מופיעים פרטי המשרד בו אני מתמחה, וכי אם יש לו טענות כלשהן, הוא מוזמן להפנות אותם לעוה"ד במשרד בו אני מתמחה. לנוכח תשובתי לקח אותו אדם את כתב התביעה ופנה למשרדו תוך שהוא מעיין בו. עובדת המשרד שדאגה כל אותה העת לומר לי כי מר גיל הוד כלל לא נמצא במשרד, לקחה את פרטיי ואף השאירה את כתב התביעה עבור חברת פוליגון על הדלפק, תוך כדי שהיא אומרת לי שחברת פוליגון קשורה לחברת נפטא. לאחר כ 10 דקות של חילופי דברים ביני ובין האנשים שנכחו במקום, עזבתי את המשרד מבלי לקבל אישור "נתקבל", וכאשר שני עותקים מכתב התביעה שהיו מיועדים למר יעקב מימון ולחברת פוליגון נשארו על דלפק המזכירות, ועותק נוסף נמסר לבחור שהזדהה בפניי כעו"ד פישלר". בחקירתו הנגדית, הבהיר מר לוזון כי הוא התבקש למסור את כתב התביעה במשרדי חברת נפטא בפתח תקווה, אך לא נאמר לו דבר לגבי ניסיונות המצאה קודמים למר גיל באמצעות חברת פוליגון, וכן הוא אינו יודע כיצד עו"ד פישלר ומר מימון קשורים למר גיל (עמ' 334 - 338 לפרוטוקול). עדותו של מר לוזון אמינה בעיני, ואני סבור, כי המצאת כתב התביעה למשרדי חברת נפטא ולעו"ד פישלר אכן עשויה להיות בגדר המצאה למורשה, כמשמעה בתקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת בייחוד בהתחשב בכך, שנאמר למר לוזון כי חברת פוליגון קשורה לחברת נפטא (ונראה כי אין מחלוקת, שגיל הוא בעל השליטה בחברת פוליגון). גיל טוען, כי חברת פוליגון אינה נתבעת בהליך, וממילא היא אינה מורשה בהנהלת עסקים. בנוסף, לטענתו, הוא מחזיק בכ- 35% ממניות חברת פוליגון נדל"ן בע"מ, אך הוא בגדר "משקיע פסיבי" בחברה, המסתמך על פעילותם של הגורמים המועסקים בחברה, אינו שותף להחלטות המתקבלות בחברה וממילא נשלל כל קשר עסקי אינטנסיבי. בחקירתו הנגדית, הבהיר גיל, כי הוא בעל השליטה בחברת פוליגון במהלך כ- 16 השנים האחרונות, ובשלב מסוים, הוא מכר מניות למר קובי מימון, המחזיק כיום ב- 10% ממניות החברה. גיל אישר, כי בבעלותו 35% ממניות חברת פוליגון, וכן אישר כי בחברת פוליגון יש שני דירקטורים מטעמו - חברת צוקי גיל וחברת צוקי הוד, ונציגיהן עד לפני מספר שנים היו אמו ואחותו. גיל הבהיר עוד, כי חברת פוליגון היא חברה קטנה, וכי הוא עצמו משקיע פסיבי בה, ואינו עוסק בניהול החברה (עמ' 273 - 276 לפרוטוקול). טענה עובדתית זו נתמכת במכתבו מיום 29/1/03 של מר יגאל ינאי, מנכ"ל חברת פוליגון נדל"ן בע"מ, שהופנה אל רו"ח רבינוביץ' (מב/2) ובו נאמר: "...הרינו להודיעך כי מר הוד גיל איננו נושא משרה ו/או מועסק ע"י פוליגון ואיננו נמצא במשרדי פוליגון. למיטב ידיעתנו מר גיל הוד מתגורר בחו"ל". 36. איני חולק על טענותיו העובדתיות הללו של גיל, אך איני סבור שהן גורעות מתוקף ההמצאה לחברת פוליגון. ראשית, תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי והפסיקה הנובעת ממנה, אינן דורשות כי המורשה בהנהלת עסקים, לו נמסר כתב התביעה, יהיה צד להליך העיקרי. שנית, העובדה הנטענת לפיה גיל הוא משקיע פסיבי בחברת פוליגון ואינו מעורב באופן פעיל בניהולה, אינה גורעת מסבירותה של האפשרות, שגורמים אחרים מטעם חברת פוליגון יביאו לידיעתו את דבר הגשת התביעה כנגדו, באופן המגשים את הרציונל הניצב ביסוד תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. ככלות הכל, נראה כי אין מחלוקת שמשרדי חברת פוליגון נדל"ן ממוקמים בבניין ובקומה בה ממוקמים משרדי חברות נפטא ויואל המצויות בשליטת קבוצת מימון-צוף, ולאור הקשרים העסקיים בין הגורמים השונים, יש להניח, כי דבר הגשת התביעה הובא לידיעתו של מר גיל, הגם שלא נכח באותה העת בבניין המשרדים. בנוסף, אין מחלוקת כי כתב התביעה נמסר לידי עו"ד פישלר, אשר מייצג חלק מהנתבעים בהליך. המפרקים טוענים, כי עו"ד פישלר משמש גם כב"כ חברת פוליגון נדל"ן בע"מ. עמדת המפרקים מנוגדת לעמדתו של עו"ד פישלר עצמו, אשר לאחר מסירת כתב התביעה לידיו, טען במכתבו מיום 10/3/10, שהופנה לעו"ד מירון, כי: "בתאריך 09.03.10 הגיע למשרדים שברח' גרניט 8 פ"ת מתמחה ממשרדך, מר לוזון אריאל אשר טען, כי נשלח על ידך לבצע מסירות למר גיל הוד בכתובת הנ"ל. הח"מ לא נכח במקום אך נמסר לו, כי נאמר למתמחה שמר גיל הוד לא נמצא בכתובת הנ"ל. המתמחה טען, כי נאמר לו להשאיר שלושה עותקים מכתב התביעה אחד המיועד לח"מ, השני למר קובי מימון והשלישי לפוליגון נדל"ן. לח"מ אין יפוי כח מטעם גיל הוד לייצגו בתביעה הגיעה העת, כי תפסיק לבצע תרגילים בלתי מקובלים ולשלוח אליי כתבי תביעה...כמפורט לעיל המתמחה טען, כי הינו משאיר עותקים נוספים האחד למר מימון והשני לפוליגון נדל"ן. מר מימון ביקש ממני להבהיר לך, כי אין הוא כתובת למסירת כתבי בית דין למר גיל הוד וכי עצם השארת כתב התביעה אצל מר מימון עבור גיל הוד היא יותר מעזות מצח. גם חברת פוליגון נדל"ן בע"מ, בקשתני להודיעך, כי אין היא משמשת עבור מר גיל הוד. מר גיל הוד אינו משמש נושא משרה בפוליגון נדל"ן ואני מניח כי הדברים ידועים לך". (נספח 10 לתגובה לבקשת גיל לביטול פסק הדין). בחקירתו הנגדית, נשאל גיל האם עו"ד פישלר סיפר לו שקיבל לידיו את כתב התביעה והחזיר אותו, והוא השיב על כך בשלילה (עמ' 294 לפרוטוקול), וכן טען כי עו"ד פישלר לא שוחח עימו על עניינים נשוא התביעה (עמ' 321 לפרוטוקול). בסיכומיו, טוען גיל, כי כאשר לא קיים קשר בין המורשה או מי שהיה מורשה לבין בעל הדין, הרי שלא ניתן לייחס למסירה למורשה תוקף של המצאה כדין לבעל הדין מכח תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי. בנוסף, מבהיר גיל, כי בעת שעו"ד פישלר השיב את התובענה לידי המפרקים, הוא טען כי אין לו ייפוי כח מטעם גיל, ולכן המסירה לידיו אינה בגדר המצאה כדין, גם לא מכח תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. אכן, ספק אם ניתן להחיל, בנסיבות העניין, את הוראת תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי. עם זאת, בניגוד לטענת גיל, אני סבור כי ניתן להחיל בענייננו את הוראת תקנה 482(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, שעה שמשרדי חברת פוליגון סמוכים למשרדי חברת נפטא ולמשרדו של עו"ד פישלר, כל גורמים הללו מנהלים עסקים מאותה קומה, עם מזכירות משותפת, והידיעה בדבר התביעה ופרטיה משותפת לכולם, כולל לגיל. לאור המצאת כתב התביעה לגורמים רלוונטיים כגון משרדי חברת נפטא וחברת פוליגון ולעו"ד פישלר, הרי שלטעמי, בוצעה המצאה כדין של כתב התביעה עבור גיל, בדרכים אלה. סיכום ביניים - ההמצאה: לא סוף פסוק 37. כסיכום ביניים אני קובע, כי כתב התביעה הומצא כדין עבור שלושת הנתבעים: צוף, חברת יונייטד וגיל. הדיון בבקשות אינו מסתיים בנקודה זו, שכן יש לבחון קריטריונים נוספים הרלוונטיים לבקשות לביטול פסק דין בהעדר הגנה ולאפשרויות לבטלו, מפאת שיקולי צדק או על פי שיקול דעת בית משפט. מתווה זה ישים, כמובן, לגבי בקשותיהם של צוף וגיל לביטול פסקי הדין שניתנו כנגדם בהעדר הגנה, והוא רלוונטי גם לגבי בקשתם של המפרקים למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד חברת יונייטד. כידוע, "הלכה פסוקה היא כי בעת בחינתה של בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, על בית המשפט ליתן דעתו לשני סוגים של שיקולים - הראשון נוגע לטעם שעמד ביסוד אי התייצבותו לדיון של מבקש הביטול. בהקשר זה יש לבחון האם הדבר משקף זלזול בבית המשפט, צירוף נסיבות אומלל, אי הבנה, היסח הדעת או אולי רשלנות. השיקול השני נוגע לשאלת סיכויי הגנתו (או תביעתו - לפי המקרה) של מבקש הביטול... לא אחת נפסק, כי מבין שני השיקולים הרלוונטיים, השיקול שעניינו בסיכויי ההגנה, זוכה למשנה חשיבות... באשר אין טעם להחזיר את ההליך לדיון מקום שברור כי הדבר יוביל בסופו של יום למתן אותו פסק-דין אשר יצא תחת ידי בית המשפט לראשונה... עם זאת, יש להדגיש כי על מנת לבסס סיכויי הגנה די למבקש הביטול כי יראה קיומה של הגנה לכאורית (עניין אפל, שם; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 373 (מהדורה עשירית, 2009))" (רע"א 5904/10 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ (2010), פיסקה 7). באותו עניין הודגש, בין היתר, השיקול של ההשלכה הכלכלית של פסק הדין: "... בנסיבות אלה, ונוכח ההשלכות הכלכליות המשמעותיות שיש לפסק הדין מבחינת המבקשים, ניתן היה להסתפק במקרה דנן בחיוב המבקשים בהוצאות הולמות עם ביטול פסק הדין שניתן בהעדר, על מנת לאפשר את בירור הזכויות שעליהן סומכת המשיבה את תביעתה, לגופם של דברים" (שם, בפיסקה 8). במקרי גבול, ראוי להעדיף את זכות הגישה לערכאות: "... מקום שכף המאזניים מתנועעת בין מימוש זכות זו [זכות הגישה לערכאות - א.ז.] לבין היפוכו של דבר, ראוי לנסות לפתוח שערי משפט תחת נעילתם; הכל - בכפוף לשכל הישר, למניעת שימוש לרעה ולמניעת הוצאות יתרות למי שבשל התנהגות הצד שכנגד כילה זמנו וממונו" (רע"א 9311/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' כהן (2008), פיסקה ה'). השיקולים לביטול פסק הדין שניתן כנגד צוף 38. כאמור, עבור צוף בוצעה המצאה כדין של כתב התביעה, וממילא אין הצדקה לביטול פסק הדין מחובת הצדק, ויש לבחון האם קיימת הצדקה לביטול פסק הדין מכח שיקול דעת בית משפט. במסגרת שיקול הדעת, יש להביא בחשבון את סיכויי הגנתו של צוף וכן את הסיבה לכך שהוא לא התגונן עד כה. הבקשה לביטול פסק הדין נתמכה בתצהיריהם של מר יוסף צוף וגב' שרה צוף, בעניין מסירת כתב התביעה לידיהם, אך לבקשה לא צורף תצהיר של צוף, אלא התצהיר צורף רק לתשובה לתגובה לבקשתו לביטול פסק הדין, וייתכן שקיים בכך פגם דיוני מסוים. מכל מקום, לעצם העניין, בסעיף 9 לתצהירו טוען צוף: "...לקראת הכנת תצהירי זה, ביקשתי מבא-כוחי לנושא זה, עו"ד זוהר לנדה, להעביר לידיי עותק מכתב התביעה (כפי שמצוי בתיק בית המשפט). בהתאם, עיינתי בכתב התביעה. דבר אחד ברור לי - מדובר בתביעה משוללת יסוד שאין בה דבר וחצי דבר (במיוחד כך הם הדברים ביחס אליי). לכל היותר מדובר ברשימת האשמות שווא. מספר דוגמאות לעניין זה הובאו על ידי באי כוחי במסגרת התשובה". ניתן להיווכח, כי עמדתו של צוף, כפי שהיא מובאת בתצהירו, היא כללית ולקונית למדיי, ואינה כוללת פירוט עובדתי כלשהו לגבי טענות הגנתו, כך שממילא, קשה לבחון את סיכויי הגנתו. לצד זאת, קשה להתעלם מהטענות של חלק מהנתבעים האחרים בפרשה, כולל טענת התיישנות משמעותית, שטרם הוכרעה, טענות שעשויות לבוא לידי ביטוי גם בהגנתו של צוף. 39. בנוסף, קיימים שיקולים נוספים העשויים להשליך על התוצאה: כאמור, בהחלטות קודמות (החלטתו מיום 18/1/07 של כב' השופט ברוך ז"ל והחלטתו מיום 17/5/07 של כב' השופט אורנשטיין), נקבע כי יש לעתור למתן היתר המצאה מחוץ לתחום, ולכן אין הצדקה לתחליף המצאה. על רקע החלטות אלה, הוריתי בהחלטתי מיום 26/1/10 על ביטול פסק הדין כנגד צוף. כאמור, החלטתי זו בוטלה בערכאת הערעור, ונקבע כי ככל שבוצעה המצאה לצוף, הרי שתכליתה מולאה. בהתאם לכך, ההחלטות האמורות, בעניין היתר המצאה לחו"ל, אינן משליכות על אופן ההכרעה בסוגיית ההמצאה (ואכן, ללא קשר להן, נקבע, כאמור, כי ההמצאה בוצעה כדין). עם זאת, לטעמי, החלטות אלה הן בעלות משקל מסויים לענייננו, והן עשויות להעיד על כך שמחדלו של צוף להתגונן, במשך פרק זמן ארוך למדי, לא נבע בהכרח מזלזול בסדרי דין, אלא סביר להניח, כי חוסר בהירות לגבי אופן ההמצאה הראוי (עד להכרעת בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 16/9/10) הוא שמנע, במידה רבה, את הגשת הגנתו של צוף במועד. אמנם, מן הראוי היה, שצוף יתגונן במועד (בשים לב לכך שבוצעה המצאה כדין ועל רקע כלל הידיעה), אך מכאן ועד הותרת פסק הדין על כנו, ארוכה הדרך. צוף טוען עוד, כי אין קשר בין הפסיקתא שהגישו המפרקים לבין הסעדים הנתבעים במסגרת התביעה, וכלל לא ניתן להיעתר לסעדים שנכללו בפסיקתא. השוואה פשוטה בין פרק הסעדים בכתב התביעה לבין הסעדים בפסיקתא (המתוקנת), מעידה על כך שקיים יסוד לטענה זו. למעשה, ההבדל הבולט ביותר הוא, העדר כימות של סכום כספי כלשהו בכתב התביעה לעומת סכומים כספיים המפורטים בפרק ב' לפסיקתא המתוקנת (לצד סעדים הצהרתיים ומתן חשבונות). אני מודע לכך שהפסיקתא המתוקנת הוגשה ונחתמה לאחר שבהחלטתי מיום 21/9/09 הוריתי על הגשת פסיקתא עם סעדים אופרטיביים בלבד, אלא שמשמעות החלטתי זו אינה הגשת פסיקתא הכוללת סעדים שלא אוזכרו בתביעה, בייחוד שעה שמדובר בכימות כספי שאין לו ביטוי בתביעה. לטעמי, חוסר הפירוט בתביעה והבעייתיות בפירוט הסעדים בפסיקתא מצטרפים לצד הנימוקים שעשויים להצדיק את ביטול פסק הדין. 40. שיקול בעל משקל מסוים נוסף, שעשוי להיות רלוונטי לא רק לצוף, אלא גם לחברת יונייטד ולגיל (כי הרי נטען שכולם "ישובים בסירה אחת, ביחד עם מימון", היא העובדה שהמפרקים פנו לבית משפט של פירוק בבקשה למתן הוראות, כדי שיתאפשר להם להגיש כתב תביעה מתוקן. התפתחות זו התרחשה, על פי הנטען, לאחר שהנתבע 1, מר יובל רן, מסר אך לאחרונה מידע חדש למפרקים, שיש בו, לגרסתם, להוסיף כנגד חלק מהנתבעים (ובהם "קבוצת מימון") עובדות חשובות ועילות תביעה נוספות. הבקשה למתן הוראות התקבלה. טרם הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה. בימים אלה הודיעו המפרקים כי בכוונתם לנקוט בדרך דיונית אחרת, של בירור הטענות החדשות באמצעות בקשה למתן הוראות בתיק הפירוק או תובענה עצמאית חדשה. אמנם, פורמלית-טכנית, יכולים המפרקים לטעון, והם אכן טענו כך, כי "דיה צרה לשעתה" או "טוב ציפור אחת ביד...", וכי זכותם לעמוד על מתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד מי מהנתבעים על בסיס כתב התביעה הקיים. מהבחינה המהותית, טענה זו בעייתית; אם בידי המפרקים עובדות ועילות חדשות ומלאות, מן הראוי לקיים את הדיון לגופו, על בסיסן (ומי לידנו יתקע כי דווקא הדרך הדיונית המועדפת על ידי המפרקים היא זו שיוחלט עליה בסופו של דבר). 41. לכל האמור מצטרף גם השיקול שהודגש בפסק דין אנדרסון הנ"ל, זה של "השלכות כלכליות משמעותיות" (שיקול היפה גם לחברת יונייטד ולגיל). המכלול האמור מביא אותי למסקנה כי ראוי לאפשר לצוף את יומו בבית המשפט ולבטל את פסק הדין, אך להתנות ביטול זה בהפקדה כספית, וכן לחייבו בהוצאות. השיקולים למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד חברת יונייטד 42. מאחר שטרם ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד חברת יונייטד, הרי שהדיון הנוכחי הוא בשאלה האם, מלכתחילה, קיימת הצדקה למתן פסק דין כאמור, סוגיה הקשורה למעשה לקריטריונים הכלליים בנוגע לסוגיה של ביטול פסק דין. כאמור, גם עבור חברת יונייטד בוצעה המצאה כדין, ולכן מבחינה זו, אין מניעה למתן פסק דין בהעדר הגנה, ואיני מבחין בכל סיבה המצדיקה או מסבירה את אי ההתגוננות במועד. בתצהירו, שהוגש במסגרת התגובה לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, טען צוף, בשם חברת יונייטד: "ברור לי, כי מדובר בתובענת בדים, משוללת יסוד שאין בה דבר (בפרט בכל הנוגע ליונייטד). לכל היותר מדובר ברשימת האשמות שווא, ודוגמאות בעניין זה הובאו על ידי בא-כוח יונייטד במסגרת התגובה". בתגובת חברת יונייטד לבקשה לביטול פסק דין, נטען, כי מדובר בתביעה שאין בה ממש, מאחר שכל העסקאות שערכה התבצעו במחירים הוגנים, ואף גבוהים ממחירי השוק בתקופה הרלוונטית. בנוסף, מפנה חברת יונייטד לסוגיית ההתיישנות, וטוענת כי בקשות לסילוק על הסף שהוגשו על ידי מר מימון ועל ידי נתבעים נוספים, התקבלו על ידי בית המשפט, תוך שנקבע כי כל העילות הנטענות בתביעה כנגד "קבוצת מימון" התיישנו זה מכבר (זאת, אפילו הוחזר הנושא לדיון מחודש על ידי בית המשפט העליון). ניתן להיווכח, כי מדובר בהכחשה כללית למדי של התביעה, שאין בה כל פירוט לגבי טענות ההגנה ומהותן, וספק רב אם עמדה זו מצדיקה הימנעות ממתן פסק דין בהעדר הגנה. 43. בנוסף, טוענת חברת יונייטד כי הסעדים המופיעים בפסיקתא הם רחבי היקף ובעלי השפעה מרחיקת לכת, וגם מסיבה זו, אין הצדקה למתן פסק הדין. טענה זו, כאמור לעיל בעניינו של צוף, מקובלת עליי. מעיון בפסיקתא שצורפה לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, ניתן להיווכח, כי היא כוללת סעדים הצהרתיים שונים שעניינם ביצועם של מעשי תרמית וגזל מצד נתבעים שונים בהליך, וחברת יונייטד ביניהם. במסגרת הפסיקתא התבקשה הצהרה לפיה חברת יונייטד קיבלה, שלא כדין, וכתוצאה מתרמית ומהפרת אמונים של נושאי משרה שונים בחברות, את כל זכויותיה בחברות הנפט, והעסקאות שמכוחן הייתה הנתבעת זכאית לזכויות בחברת י.ח.ק השקעות הן בטלות, ולחלופין, דינן להתבטל. בנוסף, ולצד סעד למתן חשבונות, חוייבה חברת יונייטד בהעברת כל זכויותיה בחברת י.ח.ק וכן כל טובת הנאה שהגיעה אליה או לבעלי השליטה בה, באופן ישיר או עקיף, עקב החזקותיה באשכול תאגידי הנפט, ובכלל זאת שכר, בונוסים, מניות, זכויות, אופציות וכל טובת הנאה אחרת. אכן, מדובר בסעדים דרסטיים ומרחיקי לכת העשויים להיות בעלי משמעות כלכלית ניכרת כלפי הצדדים בהליך ואף כלפי צדדי ג' עימם נערכו התקשרויות עסקיות. לפיכך, בדומה למסקנה בעניינו של צוף, יש להעדיף את בירור המחלוקת לגופה. השיקולים לביטול פסק הדין שניתן כנגד גיל 44. גם ההמצאה עבור גיל בוצעה כדין, ואין הצדקה לביטול פסק הדין מחובת הצדק. יש לבחון האם קיימת הצדקה לכך על פי שיקול דעת בית המשפט. בתצהירו טען גיל: "...עיינתי בכתב התביעה, ואני מבקש להבהיר, כי מדובר בתביעה משוללת יסוד שאין בה דבר וחצי דבר- בפרט ככל שהדברים מיוחסים אלי. לכל היותר מדובר ברשימת האשמות שווא". ומייד בהמשך: "כך הוא גם בכל הנוגע לפסיקתא שנחתמה בענייני - כאשר המשיבות ביקשו כי אשלם סכומים בגין טענות שמערבות גם נתבעים נוספים לתובענה - אשר הגישו כתב הגנה מטעמם, ולמצער - אשר טרם ניתן פסק דין בעניינם". ניתן להיווכח, כי גם הכחשותיו של גיל הן כלליות במידה רבה, וספק אם עונות על הפירוט הנדרש במסגרת בקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה. מנגד, גם הפסיקתא היא רחבת היקף ובמסגרתה התבקש גיל להשיב לחברות-התובעות את כל הסכומים שהתקבלו כתוצאה ממעשי המרמה והפרת האמונים, וכן התבקשה הצהרה לפיה גיל מחויב לשלם לקופת התובעות את הסכומים שקיבל שלא כדין. גיל חוייב גם בסכומים שונים, אשר על פי הנטען, שולמו לו ולנתבעות 15 ו- 16 שלא כדין. כפי שציינתי בעניינו של צוף, בפסיקתא מופיעים סעדים נרחבים, שכומתו בסכום גבוה, וזאת על אף שכתב התביעה עצמו נעדר כימות כספי של הסעדים הנתבעים. בנוסף, שניים מהסכומים המעוגנים בפסיקתא שולמו, על פי הנטען בפסיקתא, לנתבעות 15 ו- 16 שלא כדין, ותוך העדפת נושים, ומתן חיוב כלשהו באשר לכך עלול לפגוע בזכויותיהן הדיוניות של נתבעות אלה ללא הצדקה וללא דיון ענייני. מכל מקום, ובהתאם למפורט גם לעיל, הגעתי למסקנה כי גם בעניינו של גיל ראוי לבחון את המחלוקת לגופה. לסיכום 45. קביעתי היא, אפוא, שהגם שצוף, יונייטד וגיל נחשבים כמי שקיבלו את התביעה וידעו עליה, אך חרף זאת נמנעו מהגשת כתב הגנה, תוך תרגילי התחמקות, התעלמות והיתממות, מי יותר ומי פחות, כמפורט לעיל, עדיין יש לבכר בירור ענייני של התביעה. פסקי הדין שניתנו כנגד צוף וגיל - מבוטלים; הבקשה למתן פסק דין כנגד יונייטד - נדחית. זאת, בתנאי שכל אחד משלושת הנתבעים הללו יפקיד בקופת בית המשפט, בתוך 20 יום, סך של מיליון ₪ (במזומן או בערבות בנקאית צמודה ללא הגבלת זמן). בנוסף, אני מטיל על כל אחד משלושת הנתבעים הללו הוצאות משפט בסך 100,000 ₪. כתבי הגנה יוגשו בתוך 30 יום (בכפוף כמובן להפקדת הערובות). ישיבה נוספת, לתיאום סדרי הדין לשמיעת הטענות המקדמיות של מי מהנתבעים בתיק, תיקבע בנפרד. ניתנה היום, כ"ד אב תשע"א, 24 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח החלטה זו לכל הצדדים בתיק. משפט בינלאומימסמכיםבעל דין בחו"ל / חברה בחו"להמצאת כתבי בי דיןכתבי טענות / כתבי בי דין