התובע, עובד זר מרומניה [להלן: "התובע"], הגיע לישראל בהתאם לאשרת שהייה ועבודה מסוג ב-1 לעבודה בבניין, והחל את עבודתו בחודש ספטמבר 2001 [הצדדים חלוקים בדבר המועד המדויק], עד ליום 31.5.05. התובע הועסק תחילה באתריה של הנתבעת 2, חברת שלהב בניה ופיתוח בע"מ [להלן: "הנתבעת 2" או "חברת שלהב"], ולאחר כ- 32 חודשים באתריה של הנתבעת 1, חברת י. זילברמינץ בע"מ, למשך כשנה [להלן: "נתבעת 1" או "חברת זילברמינץ"]. במהלך החודשים 12/2003 ו- 10/2004 שהה התובע בחופשות מולדת בנות כחודש כל אחת [סעיף 41 לתצהיר התובע]. גיוס התובע לעבודה נעשה בארץ מולדתו, באמצעות חברת ש.כ. מאגרי אנוש בע"מ, המספקת שירותי קרקע לשתי הנתבעות [סעיף 7 לרשימת מוסכמות פלוגתאות מטעם הצדדים מיום 19.9.07, להלן: "חברת מאגרי אנוש]. חברת מאגרי אנוש משמשת גם כמיופת כוח של הנתבעות [סעיף 3 לתצהיר הנתבעות]. בגין תקופת העסקתו על ידי הנתבעות ובגין סיומה הגיש התובע את תביעתו דנן, בה הוא תובע תשלום הפרשי שכר עבודה בצירוף פיצויי הלנה בגינם; פיצויי פיטורים, לרבות פיצויי הלנה בגינם; דמי הבראה; דמי חגים; דמי כלכלה; תמריץ אי היעדרות; הפרשות לפנסיה; פדיון ימי חופשה; ותשלום קרן תרבות ורווחה. תצהיר עדות ראשית מטעם התובע הוגש ביום 19.4.07, ועדות מוקדמת נגבתה ממנו על ידי כב' הרשמת [כתוארה דאז] רוית צדיק, ביום 5.8.07. מטעם הנתבעות הוגש ביום 19.9.07 תצהירו של מר מיקי שיפר, מנהל אדמיניסטרטיבי, פיתוח עסקים ומחלקת עובדים זרים בחברת מאגרי אנוש [להלן - "מר שיפר"]. ביום 15.11.07 הוגש תצהיר משלים של מר שיפר מטעם הנתבעות. ביום 7.6.09 התקיים בפנינו דיון ההוכחות בתיק, במסגרתו נחקר מר שיפר על תצהיריו. תקופות העסקתו של התובע על ידי הנתבעות - 8. אין מחלוקת, כי עם הגעתו לישראל בחודש ספטמבר 2001, החל התובע לעבוד כפועל בניין בחברת שלהב. הצדדים חלוקים, כאמור, בשאלה, האם החל לעבוד ביום 20.9.01 או שמא ביום 23.9.01 כטענת הנתבעות, והאם סיים לעבוד ביום 26.4.04 או ביום 28.4.04, כטענת התובע. 9. מצילום דרכונו של התובע עולה, כי הגיע ארצה ביום חמישי, 20.9.01 [נספח נ/6 לתצהירי הנתבעות], וכי רישיון עבודה הונפק לו ביום שישי, 21.9.01 [נספח נ/2 לתצהירי הנתבעות]. כמו כן, בכרטיס העבודה לחודש ספטמבר 2001 דווחו ימי עבודתו של התובע החל מיום ראשון, 23.9.01, ולא קודם לכן [נספח נ/2 לתצהירי הנתבעות]. 10. מנגד, מועד תחילת העבודה הנקוב על גבי תלושי השכר של התובע הינו יום 20.9.01 ולא יום 23.9.01 כנקוב על גבי כרטיסי העבודה [נספח 4 לתצהירי הנתבעות]. 11. אכן, הרישום בתלוש השכר מהווה דרך כלל ראיה לאמיתות תוכנו, אך זאת, למעט אם הוכח בראיות מהימנות אחרת [דב"ע מח/146-3 יוסף חוג'ירת - שלום גל ואח', פד"ע כ',7, 26]. במקרה שלפנינו סבורים אנו, כי הרישום בכרטיסי העבודה, שהינו רישום ידני מבוקר, בצירוף מועד הגעתו של התובע ארצה והמועד בו קיבל לראשונה רישיון עבודה, גוברים על הרישום הממוחשב בתלושי השכר, אשר יתכן כי מקורו בטעות. מסקנתנו, אפוא, הינה, כי התובע החל את עבודתו בחברת שלהב, כטענת הנתבעות, ביום 23.9.01. 12. אשר למועד סיום עבודתו בחברת שלהב עולה מכרטיסי העבודה, כי היום האחרון בו עבד התובע הינו יום 26.4.04, משלאחריו לא נרשמה כל עבודה בכרטיס. 13. מנגד, טוען התובע, כי עבד בחברת שלהב עד ליום 28.4.04, אולם מודה כי נעצר על ידי שירותי ההגירה בבוקר יום 28.4.04, כך שלמעשה כלל לא עבד ביום זה. 14. אשר ליום 27.4.04, הרי שמדובר ביום העצמאות שהינו יום שבתון, והעובדה כי לא מצוינת עבודה ביום זה אינה מלמדת, בהכרח, על סיום עבודתו של התובע יום קודם לכן. יחד עם זאת, משעובדה זו לא נטענה בפנינו, מקבלים אנו את עמדת הנתבעות העולה מכרטיס העבודה, לפיה סיום עבודתו של התובע בחברת שלהב היה ביום 26.4.04. 15. אשר לתקופת עבודתו של התובע בחברת זילברמינץ, אין מחלוקת כי עבד בה החל מיום 9.5.04 ועד ליום 31.5.05, והדבר עולה מכרטיסי העבודה ומתלושי השכר של התובע לחודשים אלה [נספחים 7-8 לתצהירי הנתבעות. ההסכמים החלים על הצדדים - 16. ביום 9.4.68 נחתם הסכם קיבוצי כללי לעובדי הבנייה ועבודות ציבוריות בין 'המרכז הארצי של ארגוני הקבלנים והבונים בישראל' לבין ההסתדרות הכללית [להלן: "הסכם 68"]. הוראות הסכם 68 הורחבו בצו הרחבה ביום 1.5.69. 17. ביום 21.12.99 נחתמה תוספת להסכם 68, שנכנסה לתוקפה בחודש ינואר 2000 [להלן: "תוספת 2000" ושניהם ביחד - "ההסכם הקיבוצי"]. בתוספת 2000 הוסכם, בין השאר, על תוספות שכר, הוספת דרגה לסולם הדרגות של העובדים בענף הבניין [כפי שיבואר להלן], וכן הורחבו הוראות הסכם 68 על כלל העובדים הזרים בענף הבניין, כהגדרתם בתוספת. 18. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 21.1.10 נחתם הסכם קיבוצי כללי בענף הבניין שהחליף את הסכם 68' [להלן: "ההסכם הקיבוצי החדש"], אך משהתקופה הרלוונטית לתביעה דנן הינה בין השנים 2001- 2005, אין הוראות הסכם זה רלוונטיות לענייננו. 19. לטענת התובע, הנתבעות הינן חברות קבלניות החברות בהתאחדות הקבלנים והבונים, ועל כן חלות עליהן, ועל העסקתו אצלן, הוראות ההסכם הקיבוצי. מנגד, טוענות הנתבעות, כי אינן צד להסכם הקיבוצי, ובכל מקרה, התובע לא הוכיח את שכרו על פי טבלאות ההסכם הקיבוצי ואת הזכויות המגיעות לו מכוחו [סעיף 29 לסיכומי הנתבעות]. 20. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין דאטקו נפסק, כי ההסכם הקיבוצי חל על כל העובדים בענפי הבניין והעבודות הציבוריות ומעבידיהם, לרבות עובדים שעתיים [ע"ע 453/06 דאטקו - י. שומרוני בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 20.8.07, להלן: "עניין דאטקו"]. 21. משכך, אין בידינו לקבל את טענת הנתבעות באשר לאי תחולת ההסכם הקיבוצי עליהן. כמו כן, משקבענו כי ההסכם הקיבוצי חל על העסקת התובע אצל הנתבעות, חזקה כי הוא משתייך לדרגה הבסיסית בטבלאות השכר שבהסכם הקיבוצי כפי שפורט להלן, למעט אם יוכיח התובע כי הוא משתייך לדרגה גבוהה יותר. משמעות הדבר, כי אף איננו מקבלים את טענת הנתבעות כי התובע לא הוכיח את שכרו וזכויותיו מכוח ההסכם הקיבוצי, שכן עצם תחולת ההסכם הקיבוצי עליו מקנה לתובע לפחות את הזכויות המגיעות לעובד בדרגה 1, כהגדרת ההסכם הקיבוצי. טבלאות השכר בהסכם הקיבוצי - 22. ההסכם הקיבוצי מגדיר טבלת שכר נפרדת לפועלים וטבלת שכר נפרדת למנהלי עבודה, ובענייננו רלוונטית טבלת השכר לפועלים המכונה בהסכם הקיבוצי - "טבלת שכר חודשי לפועלים בתחולה מיום 1.1.2000 (כולל תוספת שכר 3% מיום 1.1.2000)" [סעיף 1.2 לתוספת 2000, להלן: "טבלת השכר"]. 23. עד הסכם 2000 הוגדרו שבע דרגות שכר לפועלים, ואילו בתוספת 2000 הוספה דרגה מס' 1 לסולם הדרגות, כך שהמדורגים בעבר בדרגות 1-7 קודמו לדרגות 2-8 בהתאמה. על פי רוב, העובדים המדורגים בדרגה 1 הינם עובדים זרים [ס"ק 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה - הסתדרות עובדי הבניין והעץ (לא פורסם), ניתן ביום 15.11.09, להלן - "עניין התאחדות הקבלנים"], וכך גם התובע שלפנינו, שאף לא טען בפנינו כי הוא מדורג בדרגה גובהה יותר [וראה גם בתלושי השכר של התובע - נספח 4 לתצהירי הנתבעות]. 24. וכך קובעת טבלת השכר: 1 דרגה 2 שכר לצרכי הרחבת חישוב ההפרשה לפנסיה בלבד בש"ח 3 שכר כולל 1 2,797.75 3,055.25 2 3,576.17 3,833.67 3 3,713.72 3,971.22 4 3,887.42 4,144.92 5 4,008.77 4,266.27 6 4,118.03 4,375.53 7 4,270.79 4,525.29 8 4,530.41 4,787.91 בהתאם לטבלת השכר, עמד שכרו של פועל בניין בדרגה 1 בתקופה הרלוונטית על שכר המינימום באותה עת - 2,797.75 ₪, ועל סך של 3,055.25 ₪ כולל רכיב של יתרת דמי כלכלה. למעשה, ההפרש בין הסכומים הנקובים בעמודה 2 לבין הסכומים הנקובים בעמודה 3 הינו 257.5 ₪, שווי שיעורו של רכיב יתרת דמי כלכלה כפי שיבואר להלן. א. זכאותו של התובע לזכויות השונות מכוח ההסכם הקיבוצי : א.1 דמי כלכלה - 25. לטענת התובע, זכאי הוא לדמי כלכלה מכוח תוספת 2000, משלא קיבל כלכלה מן הנתבעות באתרים בהם עבד. כמו כן, טוען התובע, כי אין מדובר בזכות נלווית שהיה זכאי לה רק במהלך יחסי העבודה, ועל כן זכאי הוא לפדיונה גם בתום יחסי העבודה בין הצדדים. לחלופין, טוען התובע, כי יש לראות רק ברכיב המשולם בגין "כלכלה בעין" כזכות נלווית שאין הוא זכאי לפדיונה, בעוד שבגין הרכיב השני, אשר אינו תלוי במתן כלכלה בפועל ומשולם כתוספת שכר, זכאי התובע לפדיון. 26. מנגד, טוענות הנתבעות, כי בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נכלל התשלום בגין כלכלה במסגרת טבלאות השכר בהסכם הקיבוצי, והינו חלק משכר המינימום, כך שהתובע אינו זכאי לתשלום נוסף בגין רכיב זה, על שני חלקיו. 27. אכן, בתוספת 2000 ישנה התייחסות לרכיב הכלכלה, ובעקבותיה מבחינים בין שני רכיבי משנה, כדלקמן: א. רכיב כלכלה שכונה "תוספת 2000"- רכיב קבוע ופנסיוני, ששיעורו הועמד בתוספת 2000 על סך של 509.57 ₪ [סעיף 5 לפרק הביאורים בתוספת 2000]; ב. רכיב "יתרת דמי כלכלה" - תוספת לא פנסיונית המשולמת על פי ימי עבודה בפועל, לפועלים ה"עובדים מחוץ למקום מגוריהם והלנים שם לפי דרישת הקבלן ואינם חוזרים יום יום לביתם", ובתנאי שלא ניתנת להם "כלכלה בעין" באתר הבנייה [הסכם 68' - פרק ג', סעיף 2]. ככל שניתנת לעובדים אלה "כלכלה בעין" באתר העבודה, קובעת תוספת 2000, "לא תשולם יתרת הכלכלה, ומתן הכלכלה תבוא במקום תשלום יתרת דמי כלכלה". 28. בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלים דן בית הדין הארצי בשאלה האם רכיב הכלכלה על שני רכיביו, וכן תמריץ אי היעדרות [שיידון בהמשך], כלולים בתעריפי השכר שבטבלאות ההסכם הקיבוצי, או שמא המעסיקים מחויבים בגינם בתשלום נוסף מעבר לתעריפים שבטבלאות. מסקנת בית הדין הארצי לעבודה היתה, כי רכיב כלכלה "תוספת 2000" כלול בתעריף המופיע בטור האמצעי בטבלה [שגובהו לעובד בדרגה 1 כגובה שכר המינימום], ואילו הרכיב של יתרת דמי כלכלה נכלל בתעריף הגבוה יותר, המופיע בטור השמאלי בטבלה [3,055.25 ₪ לעובד בדרגה 1]. משמעות הדבר, כי עובד בדרגה 1 ששולם לו שכר מינימום, לא יהיה זכאי לרכיב כלכלה "תוספת 2000", אלא רק לתשלום יתרת דמי כלכלה, בכפוף לכך שיוכיח כי הוא עומד בתנאים המזכים ברכיב זה, שפורטו לעיל. 29. כמו כן, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, תוספת דמי הכלכלה על שני רכיביה, ותמריץ אי היעדרות שיידון להלן, אינם נמנים על הזכויות הנלוות הפוקעות עם סיום יחסי העבודה, ועל כן יש לעובד זכות לפדיונן גם לאחר סיום יחסי העבודה [עניין דאטקו; ע"ע 759/07 יון - צבי לייט עבודות בנייה בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 4.7.10; ע"ע 629/08 אנדרה אנרה - פלסים חברה לפיתוח ובניין בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 6.9.10]. 30. אשר על כן, משהתובע הינו עובד בדרגה 1 וקיבל שכר מינימום, הרי שהוא אינו זכאי לרכיב כלכלה תוספת 2000, ויש לבחון אם הוא עומד בתנאי הזכאות לרכיב יתרת דמי כלכלה. 31. התובע הצהיר כי מדי יום היה נאסף ברכב ממקום מגוריו על ידי נציג מטעם הנתבעות, ומוצב על ידו באחד מאתרי הבניה, ובסיום יום העבודה היה מוחזר למקום מגוריו [סעיפים 13 ו- 18 לתצהיר התובע, שלא נסתרו]. התובע הוסיף והצהיר, כי לעיתים היה נשאר לישון באתר העבודה ולא חוזר ל"מגורים הקבועים" בהם שוכן, כלשונו, ונתן כדוגמא את שהותו למשך שבוע באתר הבניה בעיר אילת [סעיף 17 לתצהיר התובע, שלא נסתר]. התובע לא ציין תקופות נוספות בהן נדרש על ידי הנתבעות ללון באתרי הבניה, ואף לא ציין האם במהלך שהותו באתר הבניה באילת ניתנה לו "כלכלה בעין", או שמא נדרש לדאוג עצמאית לכלכלתו. מר שיפר העיד בחקירתו כי היו אתרי עבודה בהם סיפקו הקבלנים כלכלה לפועלים [עדות מר שיפר, 7.6.09, עמ' 12 ש' 26]. 32. משכך, התובע לא הוכיח את זכאותו לרכיב יתרת דמי כלכלה בהתאם להוראות הסכם 68' [פרק ג', סעיף 2], ומתצהירו אף עולה כי אינו זכאי לרכיב זה. אשר על כן, דין התביעה ברכיב זה, על שני חלקיה, להידחות. א.2 תמריץ אי היעדרות - 33. לטענת התובע, תמריץ אי ההיעדרות הינו תוספת אחוזית שהוקנתה לעובדים הזרים בענף הבניין בתוספת 2000, ובית הדין האזורי לעבודה קבע כי לא מדובר ברכיב הנכלל בטבלאות השכר הקבועות בהסכם הקיבוצי, ועל כן יש לשלמו בנפרד. בכל מקרה, הוסיף התובע, כי מאחר ושכרו היה בגובה שכר המינימום, הרי שממילא לא ניתן היה לכלול בשכרו את התוספת האמורה [שהרי ללא התוספת פוחת שכרו משכר המינימום]. 34. נקדים ונאמר, כי אין בידינו לקבל טענה זו. בפסק הדין בעניין התאחדות הקבלנים קבע בית הדין הארצי, כי תמריץ אי היעדרות נכלל בתעריפים שפורטו בטבלאות השכר בהסכם הקיבוצי, ועל כן עובד בדרגה 1 שקיבל שכר מינימום אינו זכאי לתוספת בגין רכיב זה. בית הדין הארצי הוסיף ונתן דעתו לקושי המועלה על ידי התובע, בדבר תוספת הנכללת בשכר שגובהו אינו עולה על שכר המינימום, אך הגיע למסקנה, כי מאחר ועובדים בדרגה א' זכאים לשכר מינימום בכל מקרה [סעיף 1.8 לתוספת 2000], הרי שאין חשיבות לתמריץ אי ההיעדרות בעניינם. בית הדין אף המשיך ובחן את השאלה האם כתוצאה מכך מופלים עובדים בדרגה 1 לרעה בהשוואה לעובדים בדרגות האחרות, ובפרט כשמרבית העובדים בדרגה 1 הינם עובדים זרים. מאחר ומסקנתו של בית הדין הארצי היתה כי קיים חשד סביר להפליה כאמור, הורה בית הדין על ביטול תמריץ אי ההיעדרות, אך השעה את כניסת מועד הבטלות לתוקף למשך שלושה חודשים, במטרה שהצדדים יגיעו להסדר חלופי בעניין תמריץ אי היעדרות. כאמור, ביום 21.1.10 נחתם ההסכם הקיבוצי החדש, שאינו רלוונטי במועדו לתובענה דנן, ובהסכם זה בוטלו כל התוספות ורכיבי השכר שנהגו בעבר ובכללם תמריץ אי ההיעדרות, ושוויים גולם בטבלאות השכר. מסקנת הדברים, אפוא, הינה, כי במועד הרלוונטי לתביעה דנן לא היה זכאי עובד בדרגה 1 שקיבל שכר מינימום, דוגמת התובע, לתמריץ אי היעדרות בשיעור כלשהו. 35. אשר על כן, דין התביעה להידחות אף ברכיב זה. א.3 הפרשות לפנסיה - 36. התובע מוסיף וטוען, כי הוא זכאי לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה ו/או לקרן עובדים זרים, ואף אם לא ניתן היה לבצע את ההפרשות, היה על הנתבעות לשלם לו את הסכום במישרין. 37. מנגד, טוענות הנתבעות, כי בסיכומיו הפחית התובע את סכום תביעתו ברכיב זה בהשוואה לנתבע בכתב התביעה, ללא בקשה מסודרת ותוך פגיעה בזכויות הנתבעות, ועל כן יש לדחות תביעתו ברכיב זה. בכל מקרה, טוענות הנתבעות, כי בהתאם להחלטת שר העבודה והרווחה מיום 3.7.01 לא הורחב נושא ההפרשות לפנסיה על עובדים זרים, והקרן באישור משרד האוצר אליה היה על הקבלן להפקיד, לכאורה, את ההפרשות לפנסיה [סעיף 1 יא לחוק עובדים זרים, התשנ"א- 1991, להלן - "חוק עובדים זרים"], הינה קרן ספציפית אשר כל זמן שלא הוקמה, לא חלה על המעביד חובת הפקדה כאמור. לחלופין בלבד, טוענות הנתבעות, כי החישוב שהציג התובע שגוי, וכי יש לחשב את שיעור ההפרשות מגובה שכר מינימום בלבד, ללא תוספות, מה גם שהחישוב צריך להיעשות בהתאם להיקף המשרה של התובע ב- 12 החודשים האחרונים לעבודתו, אשר לא בכולם עבד בהיקף של משרה מלאה. 38. הכרעה - סעיף 7.8 לתוספת 2000 קובע כי על העובד הזר לא תחול חובת הבטחת פנסיה מקיפה, וכי בפרק הזמן שעד לגיבוש תוכנית פנסיה לעובדים זרים יפעלו הצדדים לכינונה של קרן חיסכון. סעיף 7.8.3 לתוספת 2000 קובע כדלקמן: "כל קבלן יקים לעובדים תוכנית חיסכון, אשר תנוהל בקרן מקפת או כל קרן אחרת אשר יוחלט עליה כפוף לאישור אגף שוק ההון והביטוח במשרד האוצר ונציבות מס הכנסה והרשויות המוסמכות. לתכנית החסכון יועבר תשלום של המעסיק בשעור של 4% משכר העובד , וסכום מקביל בשעור של 2% משכר העובד ינוכה משכרו של העובד ויועבר לתכנית כהשתתפות העובד ." בהתאם לסעיף 1א לחוק עובדים זרים, עד שנת 2005 ניתן היה להפקיד את כספי התשלומים הסוציאליים עבור העובדים הזרים רק בקרן חסכון [בשנת 2005 תוקן החוק כך שניתן להפקיד את הכספים גם בחשבון בנק, אך התיקון אינו רלוונטי לתקופה נשוא התביעה]. יחד עם זאת, קבע בית הדין הארצי, כי בהתאם לדוקטרינת ה"ביצוע בקירוב" [זכאות לתחליף קרוב ככל האפשר למה שהובטח], זכאי העובד לפיצוי כספי בשיעור גובה ההפרשות שהיה על המעסיק להפריש עבורו, ואשר לא הופרשו [ע"ע 137/08 אלינדז- פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 22.8.10]. אשר על כן, זכאי המבקש לפיצוי כספי בגובה 4% משכרו, על פי חישוב כדלקמן: חודש/שנה הבסיס לחישוב ההפרשות - שכר מינימום חודשי במועד הרלוונטי או יחסי לפי עבודה בפועל* ההפרשות לתשלום המועד ממנו יש לחשב את התשלום [בראשון לכל חודש] ספטמבר 01 שכר בפועל-עבודה חלקית 50.5 שעות/186 * 3,266.58 = 886 ₪ 35.4 ₪ 10/01 אוקטובר 01 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 11/01 נובמבר 01 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 12/01 דצמבר 01 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 1/02 ינואר 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 2/02 פברואר 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 3/02 מרץ 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 4/02 אפריל 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 5/02 מאי 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 6/02 יוני 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 7/02 יולי 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 8/02 אוגוסט 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 9/02 ספטמבר 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 10/02 אוקטובר 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 11/02 נובמבר 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 12/02 דצמבר 02 מינימום חודשי 3,266.58 ₪ 130.7 ₪ 1/03 ינואר 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 2/03 פברואר 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 3/03 מרץ 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 4/03 אפריל 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 5/03 מאי 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 6/03 יוני 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 7/03 יולי 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 8/03 אוגוסט 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 9/03 ספטמבר 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 10/03 אוקטובר 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 11/03 נובמבר 03 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 12/03 דצמבר 03 חופשת מולדת- שכר בפועל אין שכר ינואר 04 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 2/04 פברואר 04 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 3/04 מרץ 04 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 4/04 אפריל 04 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 5/04 מאי 04 שכר בפועל-עבודה חלקית 170 שעות/186 * 3,335.18 = 3,048 ₪ 122 ₪ 6/04 יוני 04 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 7/04 יולי 04 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 8/04 אוגוסט 04 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 9/04 ספטמבר 04 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 10/04 אוקטובר 04 חופשת מולדת- עבודה חלקית שכר בפועל 88 / 186* 3,335.18 = 1,578 ₪ 63 ₪ 11/04 נובמבר 04 חופשת מולדת- עבודה חלקית שכר בפועל 88 / 186* 3,335.18 = 1,578 ₪ 63 ₪ 12/04 דצמבר 04 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 1/05 ינואר 05 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 2/05 פברואר 05 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 3/05 מרץ 05 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 4/05 אפריל 05 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 5/05 מאי 05 מינימום חודשי 3,335.18 ₪ 133.4 ₪ 6/05 *בתוספת 2000 נקבע כי שכר הבסיס לצורך חישוב ההפרשות הינו שכר המינימום כולל רכיב "כלכלה תוספת 2000" ורכיב אי ההיעדרות, ככל שהעובד זכאי לרכיבים אלה. בענייננו, כאמור, התובע אינו זכאי לרכיבים אלה, ועל כן יש לחשב את שיעור ההפרשות על פי 4% משכר המינימום, ובחודשים בהם לא הגיע לשכר מינימום חודשי כי עבד בהיקף נמוך, על פי 4% מן הסכום ששולם לו. ב. התביעה להפרשי שכר בגין שעות קיץ ושעות נוספות 39. ואלה הן טענות התובע - 40.1 ההסכם הקיבוצי קבע תעריף מיוחד לשעות עבודה של העובדים בבניין בחודשי הקיץ [הטבה אשר בוטלה בחודש 08/04 ועל כן מתייחסת התביעה עד למועד זה], וכן נקבע כי היקף משרה מלאה בחודשי הקיץ הינו 7 שעות עבודה, כך שיש לחשב את השעות הנוספות החל משעה זו. הנתבעות נמנעו מתשלום הזכויות האמורות; 40.2 התובע עבד בשעות נוספות שלא שולמו לו, ואילו שעות הפרמיה שנרשמו בכרטיסי העבודה של התובע אינן, למעשה, שעות פרמיה, כי אם שעות נוספות בגינן לא קיבל התובע תשלום כחוק; 40.3 כמו כן, הרישום בכרטיסי העבודה של התובע העיד כי עבד, פעמים רבות, למעלה מעשר שעות עבודה ביום, אך היה מי שדאג לשנות את הרישום על גבי הכרטיסים ולהפחית את מספר השעות המדווחות, כך שמהימנותם של הכרטיסים נפגעת קשות. 40. ואלה הן טענות הנתבעות - 41.1 טענת התובע כי כרטיסי העבודה אינם אמינים הועלתה לראשונה בסיכומיו, ועל כן מהווה הרחבת חזית אסורה ויש לדחותה; 41.2 כמו כן, התובע הקטין את תביעתו ברכיב תביעה זה בכ- 40%, מבלי לתקן את כתב התביעה כנדרש, ודי בכך כדי להוביל למחיקת עילה זו; 41.3 בכל מקרה, לגופו של עניין, התובע לא הוכיח שעבד שעות נוספות, לא כל שכן את מספרן. כמו כן, ההלכה היא כי הנטל להוכיח כי תשלום מסוים ששולם כתוספת, דוגמת הפרמיות בענייננו, מהווה חלק אינטגרלי מהשכר, מוטל על כתפי הטוען לכך. התובע הציג טענות סותרות, לא מנומקות וחישובי הפרשים שגויים, ועל כן דין התביעה ברכיב זה להידחות. הכרעה - 41. תביעתו של התובע בגין רכיב זה נחלקת לשניים - תביעה להפרשי שכר בגין שעות קיץ; ותביעה להפרשי שכר בגין תשלום שעות נוספות [תשלום ערך שעה רגיל במקום תשלום ערך שעה נוספת]. התביעה לתשלום שעות קיץ - 42. סעיף 3 לפרק ב' להסכם 68' [אשר בוטל ביום 1.8.2004 בתוספת להסכם הקיבוצי מחודש 08/2004, מספר 20047023], העניק הטבה בשעות עבודה לעובדים בבניין בחודשי הקיץ, וקבע כי משרה מלאה בחודשים אלה תיחשב משרה בהיקף של 7 שעות יומיות, במקום 8 שעות יומיות בחודשים האחרים. כך: "יום עבודה מקוצר בחודשי הקיץ החל מ- 16 ביוני בכל שנה ועד ערב ראש השנה יונהג יום עבודה מקוצר, שבו יעבדו העובדים שבע שעות ליום בתשלום שמונה שעות. ביום ששי ימשיכו העובדים לעבוד שבע שעות כרגיל." 43. משמעות ההטבה, כי השעות הנוספות בחודשי הקיץ מתחילות להימנות החל מהשעה השמינית ולא מהשעה התשיעית, כקבוע בחוק. היקף העבודה בימי שישי נותר בלא שינוי. 44. בענייננו, הנתבעות טענו אמנם כי ההטבה בוטלה בחודש 08/2004, אך לא הציגו גרסה נגדית לעמדתו של התובע בדבר זכאותו להפרש השעות הנוספות בגין שעות קיץ עד למועד זה, ועל כן אין לנו אלא לקבל את עמדת התובע, ולקבוע כי הוא אכן זכאי להפרשים אלה, בשיעורים שיפורטו להלן. התביעה לתשלום שעות נוספות - 45. בתצהירו טען התובע כי עבד בימי חול בין השעות 6:00 - 17:00 או סמוך לכך, עם הפסקה בת חצי שעה, שנוכתה משעות עבודתו בפועל [סעיף 18 לתצהיר התובע]. כן הצהיר, כי פעמים רבות נשאר לעבוד בשעות נוספות עד שעות הערב המאוחרות. לטענת התובע, שעות הפרמיה שנרשמו בכרטיסי עבודתו משקפות את שעות עבודה בפועל, ומדובר, למעשה, בשעות נוספות בגינן לא קיבל תשלום של 150% כנדרש על פי חוק [סעיף 19 לתצהיר התובע]. 46. הנתבעות טענו כי התובע קיבל תשלום מלא בגין שעות עבודתו, לרבות שעות נוספות וכן קיבל רכיב נפרד בשם "פרמיה" שניתן לו כתמריץ. מר שיפר הצהיר כי התובע לא עבד יותר מעשר שעות עבודה ביום רגיל ומשבע שעות ביום שישי; כי התובע קיבל שכר עבור כל שעת עבודה בהתאם לרשום בעמודה "סה"כ שעות נטו"; וכי "הפרמיה" ששולמה לו שולמה כתמריץ מותנה ולא כחלק משכרו, כפי שנרשם בערך נפרד בכרטיסי העבודה ובתלושי השכר [סעיפים 6"י ו- 8 לתצהיר מר שיפר]. 47. הלכה היא, כי תביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה על פי אומדנה דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. המבקש גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד שעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שעבד, על מנת שביה"ד יוכל לפסוק לזכותו סכם קצוב [דב"ע לב/32-3 בר אדון ואח' נ' פרוימוביץ, פד"ע ד, 39]. יחד עם זאת, עם השנים הוגמש נטל הראיה החל על העובד ונקבע, כי משמוכחת מתכונת עבודה קבועה הכוללת שעות נוספות, עובר הנטל אל המעביד להוכיח כי העובד לא עבד בשעות אלה [דב"ע לז/1-2 חלד מחמוד - דקל מרקט שותפות, פד"ע ח', 343; ע"ע 1351/04 זרצקי - שירותי אבטחה ושמירה (תשמ"ו) בע"מ (לא פורסם) ניתן ביום 6.4.06]. 48. הנתבעות טוענות כי בעדותו סתר התובע את האמור בתצהירו באשר למתכונת בה הועסק. איננו סבורים כך. בחקירתו העיד התובע, כי בעת עבודתו בחברת שלהב היה מתחיל את העבודה באתר, ככלל, בשעה 6:30, וכי העבודה היתה מסתיימת בשעה 17:30, אך לעיתים היה נלקח גם לכפר סבא ומודיעין, כך שהיה חוזר למקום מגוריו אף בשעה 23:00 [פרוט' 5.8.07 עמ' 10 ש' 1-10]. אשר לעבודתו בחברה זילברמן העיד, כי היה מתחיל לעבוד בשעה 7:00, ומסיים בסביבות השעה 19:30- 20:00, לאחר שעה ויותר של המתנה להסעה [פרוט' 5.8.07 עמ' 11 ש' 2-20]. כאמור לעיל, בתצהירו הצהיר התובע כי שעות עבודתו בימי חול היו בין השעות 6:00 - 17:00 או סמוך לכך, אך מאחר והתובע עבד בשתי חברות, ובכל אחת מהן במתכונת עבודה מעט שונה, איננו מוצאים בדבריו סתירה לאמור בתצהירו. 49. מנגד, הנתבעות לא הציגו כל ראיה מטעמן להפרכת עדותו של התובע, ומר שיפר אף הודה בעדותו כי אינו זוכר את התובע [הגם שמניח כי הכיר אותו]; וכי לא היה נוכח באתרי הבניה בהם עבד התובע, וממילא אף לא עקב אחר שעות עבודתו [פרוטו' 7.6.09 עמ' 6 ש' 17 - עמ' 7 ש' 7]. יתירה מזאת: מר שיפר העיד בפנינו כי באתרי העבודה נכחו נציגים ומפקחים מטעם חברת מאגרי אנוש [פרוטו' 7.6.09 עמ' 7 ש' 2-10], אך הנתבעות בחרו שלא להביא מטעמן מי מנציגים אלה, והדבר משמש לחובתן. כך: "וזהו הכלל: אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד..." כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו של ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה". [י' קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי (מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד- 2003), בעמ' 1648, והאסמכתאות שם] 50. למעשה, טענת מר שיפר בעדותו בנוגע לשעות עבודתו של התובע התבססה אך על ניסיונו הכללי בחברה, לפיו הפועלים אינם עובדים יותר מעשר שעות עבודה ביום מאחר ו"מדובר בפועלי בניין שעובדים באתרי בניה עבודה פיזית קשה", ו"קשה למצוא אנשים שיעבדו יותר מעשר שעות ביום בתנאים בארץ" [פרוטו' 7.6.09, עמ' 7 ש' 15-18]. עדות מסוג זה אינה מספקת. 51. הנתבעות טוענות עוד, כי התובע אישר בעדותו כי קיבל פרמיה [או כהגדרתו, בונוסים], ואף הסביר מתי ובגין מה קיבל [סעיף 14 לסיכומי הנתבעות]. אולם, התובע אכן אישר בעדותו כי קיבל בונוס בחודשים בהם עבד כל החודש ומנהל העבודה שלו החמיא לו על עבודתו, אך ציין במפורש כי בחודשיים-שלושה הראשונים לעבודתו לא קיבל בונוסים [פרוטו' 5.8.07 עמ' 5 ש' 4-11; עמ' 14 ש' 8-10], ואילו הרישום בכרטיסי העבודה לחודשים אלה כולל רישום של פרמיה יומית ושולל, לפיכך, טענה זו. 52. לא זו אף זו: עיון בכרטיסי העבודה של התובע במסגרת עבודתו בחברת שלהב ובחברת זילברמינץ [נספח נ/3 ונספח נ/7 לתצהירי הנתבעות] מלמד, כי שעות עבודתו של התובע נרשמו בשתי עמודות: האחת - "סה"כ שעות עבודה נטו" בה נרשמו, ככלל, כ- 10 שעות עבודה בימי חול, וכ-7 שעות עבודה בימי שישי; והשנייה - "פרמיה יומית נטו" בה נרשמו, ככלל, עד שעתיים עבודה בימי חול [למעט יום אחד בו נרשמו 3.5 שעות - 16.3.04]. לטענת התובע, השעות שנרשמו תחת העמודה "פרמיה יומית נטו" אינן משקפות פרמיה אלא את שעות עבודתו בפועל, ומדובר, למעשה, בשעות נוספות בגינן קיבל תשלום רגיל ולא תשלום של 150% כחוק. הנתבעות טוענות, מנגד, כי רכיב "הפרמיה" שולם לתובע כתמריץ שניתן לו מעת לעת, אשר חושב על פי ערך שעה אך לא התייחס לשעות עבודה בפועל [ובכלל זה, שעות נוספות], אלא שולם כבונוס. 53. על פי הפסיקה, הנטל להוכיח כי "שעות הפרמיה" ששולמו לתובע בשכרו הינן רכיב פיקטיבי הוא על התובע, ומדובר בשאלה שבעובדה [עע 300124/98 משה אהרונוביץ נ' ערוגות מושב עובדים (לא פורסם), ניתן ביום 10.6.02; בג"ץ 6080/94 ניסן גפני נ' בית הדין הארצי, פ"ד נא (4), 308]. 54. במקרה דנן השתכנענו, כי רכיב הפרמיה בתלוש שכרו של התובע הוא אכן רכיב פיקטיבי, המציין את השעות הנוספות שביצע התובע מעל 10 שעות עבודה ביום, ואשר בגינן קיבל תשלום רגיל ולא תשלום בשיעור של 150% כנדרש על פי חוק. ונבאר - מר שיפר העיד בחקירתו כי התובע קיבל את שעות הפרמיה "על פי עבודתו, מהירות עבודתו וכל מיני דברים אחרים שנמדדו לפי מחיר שעת עבודה בסיסית" [פרוטו' 7.6.09, עמ' 7 ש' 22- 25]. נקדים ונאמר, כי תמוה שרכיב האמור, כביכול, לתמרץ עובד על מהירות ויעילות עבודה מחושב דווקא על פי חישוב "שעתי" ליום, ולא כסכום כולל המאפיין תשלומי בונוסים ומענקים. כך מצאנו אף קושי בטענת הנתבעות כי התובע החסיר ימי עבודה באופן שיטתי, אך בד בבד תוגמל בבונוסים ופרמיות בגין שביעות רצון מעבודתו, והסברו של מר שיפר לא הניח את דעתנו בעניין זה [פרוטוקול 7.6.09, עמ' 13 ש' 1- 5]. שנית, מדובר ברכיב אשר אינו מופיע בחוזה העבודה של התובע או בכל מסמך אחר. זאת ועוד, מר שיפר לא ידע להראות על גבי תלוש השכר לחודש יוני 2002, אליו הופנה בעדותו, היכן מופיע רכיב הפרמיה, חרף העובדה כי רכיב זה צוין מפורשות על גבי כרטיס העבודה של התובע לאותו חודש [פרוט' 7.6.09 עמ' 12 ש' 19-24]. לסיום נעיר, כי אף לא מצאנו כל התאמה בין כרטיסי העבודה המונים את כלל השעות [כולל שעות פרמיה] כיחידה אחת [נספח נ/3 לתצהירי הנתבעות], לבין תלושי השכר לאותם חודשים, המחלקים את שעות העבודה לקטגוריות שונות, שלא הוסברו [נספח נ/4 לתצהירי הנתבעות]. 55. במקרה דומה שנדון בפני בית דין זה בתיק בו נתבעה, בין היתר, חברת מאגרי אנוש, נדון רכיב הפרמיה ונקבע כי יש לראות בו כרכיב ששולם לעובד כתשלום בגין שעות נוספות. כך: "בענייננו אנו סבורים כי רכיב הפרמיה בתלוש משכורתו של התובע הוא אכן רכיב פיקטיבי כפי שטוען התובע. קביעתנו זו מתבססת על כך שמלבד טענת הנתבעות כי "שעות הפרמיה" מהוות תמריץ מוסכם של שעות עבודה עבור ייצור/או הספק כתוספת לשכר היסוד הרי שנציג הנתבעות שיפר לא הצליח להסביר, עבור מה בדיוק שולמו לתובע שעות פרמיה, על בסיס איזה קריטריונים שולמו שעות אלו, וכיצד הם חושבו (פרו' עמ' 12 שור' 1-2). כמו כן רכיב זה כלל לא מופיע בחוזה העבודה של התובע ולא במסמך אשר מעגן את הכללים וההנחיות של המעסיקה בנוגע לתשלום פרמיה, חישובה וכימותה. סבורים אנו, כי יש לראות בפרמיה ששולמה לתובע בשכרו כתשלום בגין שעות נוספות שעבד ושלא קיבל תמורה בגינן בשיעור של 150%, על פי הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה." [עב 4706/06 גדנצ'יאנו קריסטיאן נ' מבני שלהב (1987) בע"מ וש.כ. מאגרי אנוש בע"מ (לא פורסם) ניתן ביום 31.3.08 ע"י כב' סגן הנשיא טננבוים; וראה באותו עניין גם את פסק דינה של כב' השופטת לויט בתיק עב' 2336/07 איפטימיה פלורין נ' א. צדק בניה ופיתוח בע"מ, ניתן ביום 6.8.09]. 56. לאור כל האמור לעיל, משגרסת התובע בדבר שעות עבודתו לא נסתרה על ידי הנתבעות, ואף מתיישבת עם כרטיסי העבודה ותלושי השכר שהוצגו, ומששוכנענו כי רכיב "שעות הפרמיה" ששולם לתובע לא היווה תמריץ אלא שיקף את שעות עבודתו בפועל, קובעים אנו כי התובע הוכיח את עבודתו בשעות נוספות המצוינות תחת עמודת "פרמיה יומית נטו", מבלי ששולם לו בגינן גמול מלא כנדרש על פי חוק. 57. נעיר, אשר לטענת התובע בדבר פגיעה במהימנות כרטיסי העבודה, הרי שטענה זו הועלתה על ידו לראשונה בסיכומיו, ומהווה הרחבת חזית אסורה אשר אין בידינו לקבלה. מכל מקום, טענת התובע בדבר מחיקות ופגיעה במהימנות הכרטיסים לא נתמכה דייה, בעוד שמנגד התרשמנו דווקא, כאמור בסעיף 12 לעיל, כי כרטיסי העבודה משקפים את עבודתו בפועל של התובע. לבסוף, כפי שיבואר להלן, דווקא מחיקות אשר הפחיתו - לכאורה וככל שבוצעו - את שעות העבודה הרגילות של התובע והוסיפו אותן, לכאורה, לעמודת "שעות פרמיה" [דוגמת 8 שעות עבודה ביום שישי שהפכו ל- 7 שעות + שעת פרמיה], היטיבו בסיכומו של דבר עם התובע, שכן מזכות את התובע בגמול שעות נוספות בגין שעות הפרמיה שנרשמו. 58. משזו מסקנתנו, יש להידרש, אפוא, לשאלת חישוב הפרשי השכר. בסעיף 34 לתצהירו צירף התובע טבלה המפרטת את השכר ששולם לו בהשוואה לשכר שהיה עליו לקבל אילו שולמו לו גמול שעות נוספות ושעות קיץ כנדרש [להלן: "טבלת התובע"]. הסך הנתבע בגין רכיב זה על פי טבלת התובע הינו 12,041 ₪. מנגד, טענו הנתבעות, כי החישוב שערך התובע מוטעה ומטעה, שכן יש לחשב את השעות הנוספות על בסיס יומי ו/או שבועי, ולא על בסיס חודשי כפי שחישב התובע, מאחר והוא עובד שעתי. בכל מקרה ולחלופין, צירפו הנתבעות טבלת חישובים נגדית, על פי שיטתו וחישובו של התובע, אשר לפיה עומד ההפרש לתשלום [המוכחש על ידן] על 1,689 ₪ בלבד [להלן: "טבלת הנתבעות"]. נקדים ונאמר, לאחר שבחנו את החישובים המופיעים בכל אחת מן הטבלאות, כי אין בידינו לקבלם, ולטעמנו ישנה דרך ראויה אחרת לעריכת התחשיב. כך למשל, התובע טען כי שעות הפרמיה ששולמו לו הן השעות בגינן מגיעים לו תשלום בסך 150%, אולם ברובריקת "150%" ציין מספר שעות שונה ממספר שעות הפרמיה שצוינו בכרטיסי העבודה, מבלי לבאר מדוע. כך, ציין התובע בטבלה כי הוא זכאי לשעות נוספות בשיעור 150% גם בגין תקופת עבודתו בחברת זילברמינץ, על אף שבכרטיסי העבודה לחודשים אלה לא נקובות כלל "שעות פרמיה" המזכות אותו בתשלום האמור, ואף מכסת השעות המצוינת בהן אינה מזכה אותו בגמול הנטען [נספח נ/7 לתצהיר הנתבעות]. לא זו אף זו - התובע לא הבהיר כלל כיצד הגיע לחישוב השעות בגינן שולם לו גמול בשווי 125%, אך נראה כי הכפיל בשתיים את מספר ימי העבודה בהם עבד בכל חודש [מתוך הנחה כי בכל יום עבד 10 שעות - מתוכן 8 בעד שכר רגיל ושעתיים בעד שכר בגובה 125%]. אולם, כפי שניתן להיווכח מכרטיסי העבודה [נספח נ/3 לתצהיר הנתבעות], לא בכל יום עבד התובע 10 שעות לפחות, והיו גם ימים בהם עבד שעה/שעתיים פחות [ראה למשל כרטיסי עבודה לחודש דצמבר 2001, בימים 2,3,5,6 לחודש; וכרטיס עבודה לחודש ספטמבר 2002, בימים 10, 11 לחודש]. אשר לטבלת הנתבעות, הרי שזו אינה תואמת את מסקנתנו לעיל, כי התובע זכאי לגמול בגובה 150% בגין שעות הפרמיה ששולמו לו מדי חודש, שכן לטענת הנתבעות, המשתקפת בטבלה, אין התובע זכאי לגמול האמור בכל אחד מן החודשים הבאים: 1-6/2002, 12/2002, 2/2003, 1/2004, 4-6/2004, 9/2004- 2/2005 ו- 4-5/2005. אשר על כן, בהיעדר תחשיבים התואמים את כרטיסי העבודה, תלושי השכר ואת מסקנתנו המשפטית, סבורים אנו כי התובע זכאי לגמול שעות נוספות ושעות קיץ על פי החישוב כדלקמן: שעות נוספות 150% = שעות פרמיה [שעות עבודה מעבר לשעתיים נוספות כל יום] - חודש/שנה שעות פרמיה = שעות 150% [עפ"י כרטיסי העבודה] שכר מינימום בש"ח ההפרש לתשלום [50% X שכר מינימום X מס' שעות פרמיה] המועד ממנו יש לחשב את התשלום [בראשון לכל חודש] אוקטובר 01 25 17.56 220 ₪ 11/01 נובמבר 01 27 17.56 237 ₪ 12/01 דצמבר 01 14 17.56 123 ₪ 1/02 ינואר 02 18 17.56 158 ₪ 2/02 פברואר 02 14 17.56 123 ₪ 3/02 מרץ 02 15 17.56 132 ₪ 4/02 אפריל 02 18 17.56 158 ₪ 5/02 מאי 02 31 17.56 272 ₪ 6/02 יוני 02 27 17.56* 237 ₪ 7/02 יולי 02 23 17.56* 202 ₪ 8/02 אוגוסט 02 42 17.56* 369 ₪ 9/02 ספטמבר 02 31 17.56 272 ₪ 10/02 אוקטובר 02 23 17.56 202 ₪ 11/02 נובמבר 02 11 17.56 97 ₪ 12/02 דצמבר 02 15 17.56 132 ₪ 1/03 ינואר 03 14 17.93 126 ₪ 2/03 פברואר 03 19 17.93 170 ₪ 3/03 מרץ 03 17 17.93 152 ₪ 4/03 אפריל 03 28.5 17.93 256 ₪ 5/03 מאי 03 40 17.93 359 ₪ 6/03 יוני 03 27.5 17.93* 247 ₪ 7/03 יולי 03 40 17.93* 359 ₪ 8/03 אוגוסט 03 40 17.93* 359 ₪ 9/03 ספטמבר 03 42 17.93 377 ₪ 10/03 אוקטובר 03 25 17.93 224 ₪ 11/03 נובמבר 03 21 17.93 188 ₪ 12/03 ינואר 04 7 17.93 63 ₪ 2/04 פברואר 04 20 17.93 179 ₪ 3/04 מרץ 04 25.5 17.93 229 ₪ 4/04 אפריל 04 19 17.93 170 ₪ 5/04 * אשר לגובה שכר המינימום בחודשי הקיץ [יוני-אוגוסט], התובע הציג תעריף גבוה יותר בחודשים אלה לאור חישוב שערך, במסגרתו חילק את שכר המינימום החודשי ב- 164 שעות במקום ב- 186 שעות נוכח ההטבה שהפחיתה את מספר השעות למשרה מלאה בחודשים אלה [הערת שוליים 4 לסיכומי התובע]. אולם, משטבלאות שכר המינימום נוקבות גם בשכר מינימום שעתי ולא רק חודשי, אין בידינו לקבל תחשיב זה, וההטבה לה היה זכאי התובע בגין עבודה בחודשי הקיץ תובא לידי ביטוי במניין השעות הנוספות ולא בתעריף השעתי, כמפורט להלן. עוד יוער, כי מאחר ומסקנתנו הינה כי רק עבור שעות "פרמיה" לא שולם לתובע גמול שעות נוספות כנדרש, ואין מחלוקת כי שולם לתובע גמול שעות נוספות בגין שעות נוספות אחרות שביצע [דוגמת השעה התשיעית והעשירית בימים של 10 שעות עבודה], הרי שלא הכללנו בחישוב לעיל ימי שישי בהם עבד התובע ולא צוין כי הוא זכאי לשעות פרמיה בגינם. כך, אם צוין בכרטיס העבודה כי התובע עבד 8 שעות ביום שישי ללא שעות פרמיה, הנחת המוצא היא כי השעה השמינית שולמה לו כשעה נוספת בשיעור 125%. הגמול בגין שעות קיץ - 59. כפי שעולה מטבלת התובע ומטבלת הנתבעות, הצדדים אינם חלוקים בדבר מספר הימים בחודשי הקיץ בהם עבד התובע אצל הנתבעות. 60. מאחר ובחודשי הקיץ [לשם הנוחות, יוני עד אוגוסט] היה על הנתבעות למנות 7 שעות עבודה של התובע כמשרה מלאה, ומעבר לכך כשעות נוספות, הרי שבימים בהם עבד התובע 10 שעות ויותר [8 בתעריף רגיל ושעתיים בתעריף של 125%] זכאי התובע לתוספת שעה נוספת בשיעור 150% [ולמעשה, להפרש בסך 50% מערך שכר המינימום עבור אותה שעה, שכן שכר רגיל כבר שולם לו בעד שעה זו]. בימים בהם עבד התובע פחות מעשר שעות, זכאי הוא לתוספת שעה נוספת בשיעור 125% [ולמעשה, להפרש בגובה 25%], על פי אותו היגיון. כך: חודש/שנה מספר ימי עבודה ההפרש לתשלום בגין שעות קיץ בשיעור 125% ההפרש לתשלום בגין שעות קיץ בשיעור 150% המועד ממנו יש לחשב את התשלום 06/2002 20 07/2002 22 1 יום * 17.56 ₪ * 25% = 22 ₪ 18 ימים * 17.56 ₪ * 50% = 158 ₪ [הימים הנותרים הם ימי שישי שההטבה לא שינתה את היקף השעות הנדרש בהם, ולכן גם לא הוכחה זכאות לשעות קיץ בגינם] 8/02 08/2002 25 06/2003 18 2 ימים * 17.93 ₪* 25% = 9 ₪ 15 ימים * 17.93 ₪ * 50% = 134 ₪ 7/03 07/2003 25 08/2003 23 06/2004 23 07/2004 23 08/2004 ההטבה בוטלה ג. התביעה להחזר ניכויים משכרו של התובע - 61. לטענת התובע, במהלך עבודתו ניכו הנתבעות משכרו ניכויים שלא כדין, תוך התעשרות על גבו של התובע, ובכלל זה - ניכויים בגין מגורים, כרטיסי טיסה, מפרעות/מקדמות וביטוח רפואי. לפיכך, טוען התובע, כי הוא זכאי להחזר הניכויים האסורים בתוספת פיצויי הלנה. 62. מנגד, טוענות הנתבעות, כי מדובר ברכיב תביעה חדש שלא נתבע בכתב התביעה, ואין בית הדין יכול לפסוק סכומים מעבר לנתבע בכתב התביעה. לחלופין ולגופו של עניין, טוענות הנתבעות, כי זכאותן לנכות שכר מן העובד בגין סל שירותים רחב קבועה במפורש בהסכם העבודה של התובע, שתורגם לשפתו ולא נסתר; כי הניכויים בוצעו בהתאם להוראות החוק והתקנות; וכי התובע הודה כי קיבל שירותים ומוצרים שונים מהנתבעות, ומעולם לא פנה בטענה או דרישה כלשהי בנוגע לניכויים בגינם. הכרעה - 63. טענתן המקדמית של הנתבעות הינה, כי התובע לא תבע החזר ניכויים שלא כדין בכתב התביעה, ומאחר והערכאה השיפוטית אינה מוסמכת לפסוק מעבר למה שנתבע בכתב התביעה, מהווה רכיב זה הרחבת חזית אסורה. 64. אולם, בסעיף 5 לכתב התביעה נכתב כדלקמן: "כפי שיפורט להלן, הנתבעת ניכתה משכרו של התובע ניכויים שלא כדין ומעל התקרה המותרת בחוק בגין מגורים והוצאות אחרות". 65. אכן, בסיכומו של דבר לא פירט התובע את רכיב התביעה בתביעתו, ואף לא כימת רכיב זה, אלא עשה כן רק בתצהירו, אך ספק בעינינו אם במצב דברים זה ניתן לומר כי הטענה הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה. 66. מכל מקום, ביום 15.10.07 דחתה כב' הרשמת וולך את בקשת הנתבעות למחיקת הסעיפים הנוגעים לטענת הניכויים מתצהירו של התובע וקבעה, בין היתר, כי אין לראות בסעיפים אלה הרחבת חזית אסורה, ובפרט משהתובע נחקר על הנושאים השונים במסגרת עדותו המוקדמת, והנתבעות לא העלו כל טענה בנוגע לכך בעת גביית עדותו או סמוך לאחריה. 67. הנתבעות לא הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת כב' הרשמת וולך, ועל כן נותרה היא בעינה. 68. למעלה מן הדרוש נוסיף, כי משהנתבעות לא טענו להרחבת חזית בהזדמנות הראשונה, וחקרו את התובע על רכיב הניכויים מבלי לסייג את חקירתן, יש לראות הסכמה משתמעת של הנתבעות לשינוי החזית, אשר יצרה, למעשה, עילת תביעה חדשה [עע 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע"מ - מירב בן הלל (לא פורסם), ניתן ביום 31.5.00; ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ- סניף בורסת היהלומים ואח', פ"ד נח (2) 145]. לגופו של עניין: 69. המחלוקת בנוגע לשיעור הניכויים אותן היו הנתבעות רשאיות לנכות משכרו של התובע מתמקדת בארבעה רכיבים - ניכויים עבור מגורים והוצאות נלוות למגורים; ניכויים עבור כרטיסי טיסה; ניכויים עבור מקדמות והלוואות; וניכויים בגין הוצאות ביטוח רפואי. נדון ברכיבים אלה כסדרם: 70. ניכויים בגין מגורים והוצאות נלוות למגורים - 73.1 בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור הניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס- 2000 [להלן: "תקנות ניכוי מגורים"], נקבע מהו שיעור הניכוי המירבי אותו ניתן לנכות משכרו של עובד עבור מגורים שמעניק לו המעביד. סכום זה נקבע, הן בהתחשב באזור המגורים, והן בשאלה האם המעביד הוא הבעלים של הנכס בו מתגורר העובד [שאז סכום הניכוי שמורשה המעביד לנכות קטן יותר]. כן נקבע בתקנות אלה הניכוי המירבי המותר בשל הוצאות נלוות למגורים [מים, חשמל וארנונה, להלן: "הוצאות נלוות למגורים"]. 73.2 אין מחלוקת, כי המגורים שהועמדו לרשות התובע בתקופת עבודתו הינם כדלקמן: בחודשים 09/2001- 04/2004 בדירה ברחוב הרכב 9 בפתח תקווה; ובחודשים 05/2004- 05/2005 בקרוואן בגבעת כוח. הן פתח תקוה והן גבעת כוח נמצאות שתיהן באזור המרכז. לפיכך, בשנים הרלוונטיות לתביעה דנן היו סכומי הניכוי המירביים על פי תקנות ניכוי מגורים, בשיעורים כדלקמן: שנה ניכוי בגין מגורים שלא בבעלות המעביד ניכוי בגין מגורים בבעלות המעביד - עד מחצית מסכום הניכוי בגין מגורים שאינם בבעלותו ניכוי בגין הוצאות נלוות למגורים 2001 235.7 ₪ עד 117.85 ₪ 70 ₪ 2002 235.7 ₪ עד 117.85 ₪ 70.7 ₪ 2003 260.10 ₪ עד 130.05 ₪ 75.4 ₪ 2004 244.62 ₪ עד 122.31 ₪ 73.94 ₪ 2005 242.03 ₪ עד 121 ₪ 74.6 ₪ 73.3 הנתבעות טענו כי לא היו הבעלים של מי ממקומות המגורים בהם התגורר התובע, ולתמיכה בטענתן צירפו הסכמי שכירות [נספחים נ/15 ו- נ/16 לתצהיר הנתבעות]. אולם, הסכם השכירות הראשון המתייחס לדירה בפתח תקווה, נחתם לתקופה שהחל מיום 1.8.01 עד ליום 31.7.02, "למשך שנה בלבד" [סעיף 5 להסכם, נספח נ/15 לתצהיר הנתבעות], והנתבעות לא צירפו מסמכי הארכה כלשהם ו/או הסכמים נוספים לשנים 2002-2004 במהלכן הוסיף התובע לגור בדירה זו. כמו כן, הסכם השכירות השני, המתייחס לקרוואן בגבעת כוח, נחתם לתקופה של שנה החל מיום 25.9.00, עם אפשרות להארכה נוספת של 4 שנים כאופציה בלעדית, וזאת בשעה שהתובע החל את עבודתו אצל הנתבעות רק בחודש ספטמבר 2001 [שנה מאוחר יותר], ואילו התגורר בקרוואן בגבעת כוח רק החל מחודש מאי 2004 [סעיף 12 לתצהיר משלים מטעם הנתבעות]. בעניין אחר בו דן בית דין זה בשאלת הנטל להוכיח האם היו המגורים בבעלות הנתבעות, נקבע כדלקמן [והדברים יפים גל לענייננו]: "לטעמנו הנטל בעניין זה מוטל על הנתבעות משני טעמים: הראשון, היקש מהוראת הסיפא של תקנה 2 לתקנות ניכוי המגורים הקובעת "לענין זה יראו מגורים כנמצאים בבעלות המעביד כל עוד לא הציג המעביד למפקח חוזה שכירות לגבי הדירה שבה מתגוררים עובדיו וקבלות על תשלום שכר דירה בעדה". היקש זה מתחייב מתכליתה של הסיפא. השני, המעביד הוא המחזיק במידע בעניין זה ועל נקלה הוא יכול להגישו. הימנעות מלהציג מידע כאמור תפעל לרעתו, וזאת כמדיניות שיפוטית ראויה." [ד"מ 3700/03 קרסטו גבור נ' סויסה יכימוביץ בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 14.3.04 ע"י כב' השופט איטח] 73.4 מאחר והנתבעות לא המציאו הסכמי שכירות מעודכנים לכל תקופת העבודה; לא הציגו קבלות כלשהן על תשלום שכר דירה בעדן; ואף סירבו לציין מה היה גובה דמי השכירות ששולמו [עדות מר שיפר, פרוטו' 7.6.09, עמ' 11 ש' 27- עמ' 12 ש' 2], מקבלים אנו את עמדת התובע כי יש לחשב את שיעור הניכוי המותר כאילו היו המגורים בבעלות הנתבעות, למעט בשנת השכירות הראשונה [09/2001- 08/2002], לגביה הוצג בפנינו הסכם שכירות בר תוקף. 73.5 משכך, הפרש הניכויים שלא כדין משכרו של התובע בגין מגורים הינם כדלקמן: חודש ניכוי בפועל עבור מגורים** הניכוי המקסימלי המותר על פי התקנות, כולל הוצאות נלוות למגורים* ההפרש לתשלום המועד ממנו יש לחשב את ההפרש [בראשון לכל חודש] 9/01 [החל מיום 23/9] 122 ₪ [שבוע עבודה אחד בלבד ולכן יש לחלק את הניכוי המותר ב-4] 235.7 ₪ / 4 = 58.925 ₪ + 70 ₪ / 4 = 17.5 ₪ = 76.42 ₪ 45.58 ₪ [חלק יחסי] 10/01 10/01 334 ₪ 235.7 ₪ +70 ₪ 305.7 ₪ 28 ₪ 11/01 11/01 334 ₪ 235.7 ₪ +70 ₪ 305.7 ₪ 28 ₪ 12/01 12/01 334 ₪ 235.7 ₪ +70 ₪ 305.7 ₪ 28 ₪ 1/02 1/02 306 ₪ 235.7 ₪ +70.7 ₪ 306.4 ₪ --- 2/02 2/02 424 ₪ 235.7 ₪ +70.7 ₪ 306.4 ₪ 118 ₪ 3/02 3/02 434 ₪ 235.7 ₪ +70.7 ₪ 306.4 ₪ 128 ₪ 4/02 4/02 434 ₪ 235.7 ₪ +70.7 ₪ 306.4 ₪ 128 ₪ 5/02 5/02 434 ₪ 235.7 ₪ +70.7 ₪ 306.4 ₪ 128 ₪ 6/02 6/02 424 ₪ 235.7 ₪ +70.7 ₪ 306.4 ₪ 118 ₪ 7/02 7/02 424 ₪ 235.7 ₪ +70.7 ₪ 306.4 ₪ 118 ₪ 8/02 8/02 424 ₪ 235.7 ₪ +70.7 ₪ 306.4 ₪ 118 ₪ 09/02 9/02 424 ₪ 117.85 ₪ + 70.7 188.55 ₪ 235 ₪ 10/02 10/02 424 ₪ 117.85 ₪ + 70.7 188.55 ₪ 235 ₪ 11/02 11/02 422 ₪ 117.85 ₪ + 70.7 188.55 ₪ 302 ₪ 12/02 12/02 424 ₪ 117.85 ₪ + 70.7 188.55 ₪ 235 ₪ 1/03 1/03 465 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 260 ₪ 2/03 2/03 429 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 224 ₪ 3/03 3/03 465 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 260 ₪ 4/03 4/03 465 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 260 ₪ 5/03 5/03 465 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 260 ₪ 6/03 6/03 465 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 260 ₪ 7/03 7/03 465 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 260 ₪ 8/03 8/03 465 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 260 ₪ 9/03 9/03 459 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 253 ₪ 10/03 10/03 459 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 253 ₪ 11/03 11/03 459 ₪ 130.05 ₪ + 75.4 205.45 ₪ 253 ₪ 12/03 12/03 0 130.05 ₪ + 75.4 = 205.45 חופשת מולדת 1/04 465 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 269 ₪ 2/04 2/04 465 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 269 ₪ 3/04 3/04 468 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 272 ₪ 4/04 4/04 465 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 269 ₪ 5/04 5/04 468 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 272 ₪ 6/04 6/04 465 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 269 ₪ 7/04 7/04 465 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 269 ₪ 8/04 8/04 465 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 269 ₪ 9/04 9/04 465 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 269 ₪ 10/04 10/04 465 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 269 ₪ 11/04 11/04 186 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ --- 12/04 12/04 465 ₪ 122.31 ₪ + 73.94 196.25 ₪ 269 ₪ 1/05 1/05 440 ₪ 121 ₪ + 74.6 195.6 ₪ 244 ₪ 2/05 2/05 440 ₪ 121 ₪ + 74.6 195.6 ₪ 244 ₪ 3/05 3/05 440 ₪ 121 ₪ + 74.6 195.6 ₪ 244 ₪ 4/05 4/05 440 ₪ 121 ₪ + 74.6 195.6 ₪ 244 ₪ 5/05 5/05 440 ₪ 121 ₪ + 74.6 195.6 ₪ 244 ₪ 6/05 * כמפורט בטבלה בסעיף 72.3 לעיל. החל מחודש 09/2002 חושב על פי תעריף דירה בבעלות. ** ניכוי המגורים בפועל הינו על פי סעיף 12 לתצהיר משלים מטעם הנתבעות, מאחר והסכום שנרשם בתלושי השכר תחת רכיב "HOUSE" כולל הן את רכיב המגורים והן את סל השירותים המורחב שיידון להלן. 71. ניכויים בגין סל שירותים רחב - 74.1 הנתבעות הוסיפו וניכו משכרו של התובע מדי חודש סכום עבור "סל שירותים רחב" כלשונן. סכום זה נוכה, לטענת הנתבעות, בהתאם לסעיף 8.1 להסכם העבודה של התובע, הקובע כי העובד ישלם סך של 154$ לחודש בעבור מגורים ושירותים נוספים [נספח נ/1 לתצהיר הנתבעות]. 74.2 לטענת התובע, לא זו בלבד שלא קיבל סל שירותים רחב שהצדיק ניכויים כאמור, אלא שהציוד במגורים בהם התגורר היה דל ומשומש; לא ניתן לקשר כלל בין התובע לקבלות שצורפו על ידי הנתבעות כהוכחה לרכישת מכשירים שונים לשימוש התובע, כביכול, ומרבית הקבלות אף מתייחסות לתקופה שכלל אינה רלוונטית להעסקת התובע; ובכל מקרה, היה על הנתבעות לחלק את סך השכירות וההוצאות הנוספות בין כל העובדים אשר שוכנו על ידן באותם מבני מגורים. משכך, טוען התובע, כי הוא זכאי להחזר הניכויים הללו, אשר נוכו משכרו שלא כדין. 74.3 אכן, הסכם העבודה של התובע מאפשר לנכות משכרו עד סך של 154$ בגין מגורים ושירותים נוספים שמעמידות הנתבעות לרשות התובע, וזאת, מעבר לניכויים המותרים על פי התקנות. 74.4 יחד עם זאת, בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בהליך מסוג זה בו נתבעה חברת זילברמינץ נקבע, כי ניכויים כאמור יותרו בכפוף לעמידתם בשלושה מבחנים: "הניכוי משכרו של עובד זר עבור מגורים והוצאות נלוות ואחרות צריך לעמוד בשלושה מבחנים: האחד - הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השרות, אותה הוא מבקש לנכות. בעניין זה לא ניתן לנכות משכרו של עובד סכומי כסף "תיאורטיים" שאינם כרוכים במתן השרות לעובד אלא רק סכומים שהוציא המעביד בפועל בקשר לכך. הוכחת ההוצאה יכולה להיעשות על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. השני - זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס אך ורק לסכומים שהם בבחינת "החזר הוצאות" כקבוע בתקנות ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה. והשלישי - ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות (תקנה 5). חריגה מכל אחת מהבחינות הללו אינה מותרת." [ע"ע 691/06 זילברמינץ בע"מ - סטופארו נורצל סיזר (לא פורסם), ניתן ביום 24.6.07, להלן: "הלכת זילברמינץ"]. 74.5 הנה כי כן, אין די בהסכמת העובד בכתב לניכויים משכרו, אלא יש צורך כי בעת הניכוי יהיה מדובר בחוב שנוצר בפועל; חוב ממשי להבדיל מרעיוני, שסכומו קצוב וקיומו אינו שנוי במחלוקת; ושבסך הכל לא יחרוג הניכוי מסך של 25% משכרו הכולל של העובד . 74.6 יישום המבחנים בענייננו מוביל למסקנות הבאות: א. עיון בתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), תש"ס- 2000 [להלן: "תקנות מגורים הולמים"] מעלה, כי במסגרת המגורים מחויב המעביד לספק מגורים "מאווררים ומוסקים" וכן כיריים, כלי אוכל וכלי מיטה הכוללים: "מזרן, כרית, סדין, ציפוי לשמיכה ולכרית ושמיכת צמר, לפי העניין" [תקנה 4 לתקנות מגורים הולמים]. משמעות הדבר, כי המאוורר, הכיריים, כלי האוכל וכלי המיטה שסופקו על ידי הנתבעות אינם בבחינת "שירותים וציודים אקסטרה אשר הנתבעות אינן חבות בהוצאתם ע"פ התקנות", כלשון מר שיפר [סעיף 18 לתצהירו המשלים], והנתבעות היו מחויבות לספקם מבלי לנכות בגינם משכרו של התובע. לפיכך, זכאי התובע להחזר הניכויים בגינם. ב. התובע העיד לאורך עדותו מספר פעמים, כי אספקת חומרי הניקוי ומוצרי ההיגיינה היתה חלקית ולקויה ביותר, כדלקמן: "ש. כאשר הגעת לישראל קיבלת נייר טואלט ואבקת כביסה? ת. הבטיחו לנו שיתנו לנו. הבטיחו לנו שנקבל את הדברים האלה, אבל הנהג אף פעם לא היה מגיע עם הדברים. למי הייתם פונים כדי לקבל את המוצרים האלה? ת. מהנהג. ש. כל פעם, כל חודש? ת. כן. ש. ככה זה היה לאורך כל התקופה שעבדת? ת. כל חודש היו נותנים את זה במקום אחר. פעם בקרוואן, פעם בסגולה וזה לא היה מגיע אלינו." [פרוטו' 5.8.07 עמ' 3 ש' 23- עמ' 4 ש' 9] ובחקירתו החוזרת: "ש. לגבי מוצרי ההיגיינה, אבקת כביסה ונייר טואלט, האם קיבלת את המוצרים האלה מדי חודש בחודשו? ת. אני הצהרתי שאולי קיבלתי את זה פעם בשנה. זה לא היה מגיע אלינו. ש. היית מקבל כל חודש את מוצרי ההיגיינה? ת. חודש אחד בהתחלה קיבלתי ואח"כ זה לא היה מגיע אלינו. [פרוטו' 5.8.07 עמ' 14 ש' 16-20] לא זו אף זו: התובע העיד בחקירתו הנגדית כי נציג הנתבעות אמר להם שיקבלו אבקת כביסה, נייר טואלט ומוצרים בסיסיים נוספים, אך נמנע מלציין כי בגין קבלתם ינוכו להם סכומים משכרם [פרוטו' 5.8.07 עמ' 7 ש' 11-16]. בהקשר זה נעיר כי, לטעמנו, הלשון בה נוקט הסכם העבודה של התובע באשר לזכות הנתבעות לנכות משכרו סכומים בגין "חומרי ניקוי אישיים ודירתיים", אינו ברור ומפורט די הצורך, ככל שהכוונה היא למוצרי ההיגיינה האמורים. לבסוף, היעדרן של קבלות עקביות שניתן לשייכן לתובע, והעובדה כי צורפו קבלות מועטות בלבד, ולא הוצג תחשיב מסודר ומבוסס, משמשות אף הן לרעת הנתבעות, בפרט נוכח עדותו העקבית של התובע בעניין. אשר על כן, זכאי התובע להחזר הניכויים אף בגין הוצאות אלה, למעט בגין החודש הראשון לעבודתו, בגינו הודה התובע כי סופקו המצרכים. בהיעדר תחשיב נגדי, יהא החישוב החודשי בגין מוצרים אלה בהתאם לסעיף 18(ו) לתצהירו של מר שיפר [21.8 ₪ לחודש]. ג. התובע הודה שבקרוואן היתה טלויזיה משומשת אחת [פרוטו' 5.8.07 עמ' 11 ש' 23-24], והודה כי היו לוקחים מוצרי חשמל לתיקון [אם כי לא התייחס מפורשות למקלט הטלויזיה כי אם למקרר ולמכונת הכביסה, עמ' 12 ש' 6-7]. על פי תצהירו של מר שיפר, עלות הטלויזיה המשומשת לרבות תיקונים היתה 2,050 ₪ לשנה, אך לתצהירו צורפו חשבוניות המתייחסות לשנה אחת בלבד [נספח נ/27 לתצהיר], ללא ראיות נוספות כלשהן. משכך, עומד סכום הניכוי המותר על סך של 2,050 ₪ לכל תקופת העבודה [45 חודשים], בחלוקה ל- 8 עובדים, ובסה"כ על סך של 5.7 ₪ לחודש. ד. עוד הודה התובע, כי בעת שהיה חולה נלקחת לרופא על ידי נהג של חברת מאגרי אנוש. התובע סייג, אמנם, ואמר, כי לא בכל הפעמים נלקח לרופא שכן לפעמים נאמר לו שיש בעיות לנהג [פרוטו' 5.8.07, עמ' 6 ש' 11-16] , אך גם לא הכחיש את טענתו של מר שיפר בתצהירו, לפיה הוסע לטיפולים רפואיים ארבע פעמים [17.8.03, 18.5.04, 22.6.04 ו- 26.7.04]. על פי תצהירו של מר שיפר עלות הסעה כאמור הינה 200 ₪ [ובסה"כ 800 ₪], כך שבחלוקה חודשית עומד הניכוי המותר בגין רכיב זה על סך של 17.77 ₪ לחודש. ה. התובע הודה כי בעת הגעתו ארצה בחודש ספטמבר 2001, נאסף משדה התעופה על ידי רכב של חברת מאגרי אנוש [פרוטו' 5.8.07 עמ' 5 ש' 20-25]. מר שיפר הצהיר בתצהירו כי עלות ההסעה מנמל התעופה בהגיעו של התובע ארצה נאמדת בכ- 240 ₪ [לרבות שעות המתנה, דלק, בלאי וכיוב', סעיף 18(טו) לתצהירו], ובחלוקה חודשית ל- 8 עובדים נאמד בכ- 2.5 ₪ לחודש לעובד. בהיעדר נתון סותר, ומשהתובע הודה בקיומה של הסעה זו, הותר לנתבעות לנכות בגינה סך של 2.5 ₪ לחודש כאמור. ו. התובע הודה בקיומה של נסיעה נוספת, הפעם לשדה התעופה, והוסיף כי את דרכו חזרה עשה במונית ושילם עבור הנסיעה 60 ₪ [עמ' 6 ש' 1-6]. משהתובע הודה בקיומה של ההסעה והעיד כי שוויה נאמד ב- 60 ₪, ואילו הנתבעות לא הציגו חישוב מסודר ו/או קבלה כמתחייב על ידן [והסתפקו בטענה כללית כי ההסעה נאמדת בכ- 80 ₪ לעובד], קובעים אנו כי שיעור הניכוי המותר בגין הסעה זו עומד, כטענת התובע, על סך של 1.33 ₪ לחודש [בחלוקה ל- 45 חודשי עבודתו]. אשר לנסיעות נוספות שנטענו על ידי הנתבעות, הרי שהן אינן עומדות בתנאים שהותוו בהלכת זילברמינץ, ועל כן לא היו הנתבעות לנכות שכר בגינן. ז. אשר ליתר ההוצאות - וילון אמבטיה, מברשת אסלה, קל קר לשתייה וחליפת גשם - הרי שהתובע לא נחקר עליהן. מנגד, עומד תצהירו של מר שיפר בו הצהיר על קיומן. אולם, עיון בתצהירו של מר שיפר מגלה, כי הוא ממוקד בפירוט העלויות ולא בהוכחה כי השירותים סופקו לתובע דווקא, ואף אין בו פירוט מינימלי של האם, מתי וכיצד סופקו המוצרים. משכך, קובעים אנו כי הנתבעות לא עמדו בנטל ההוכחה ובתנאי הלכת זילברמינץ, ועל כן לא היו רשאיות לנכות בגינן סכומים משכרו של התובע. 74.7 הנה כי כן, כלל הניכויים שהותר לנתבעות לנכות משכרו של התובע בגין "סל שירותים רחב" כלשונן, עומד על סך של 24.8 ₪ לחודש [5.7 ₪ לחודש בגין מכשיר טלויזיה ותיקונים + 17.77 ₪ בגין הסעות לרופאים + 1.33 ₪ בגין הסעה לשדה התעופה], בתוספת 21.8 ₪ בגין מוצרי היגיינה וניקוי בחודש הראשון לעבודתו של התובע. אשר על כן, הפרשי הניכוי בגין "סל שירותים רחב" כלשון הנתבעות, הינם כדלקמן: חודש ניכוי בפועל ניכוי מותר ההפרש לתשלום המועד לחישוב ההחזר 09/01 33 ₪ 11.65 ₪ בגין עבודה בשבוע אחד בלבד 21 ₪ 10/01 10/01 332 ₪ 24.8 ₪ + 21.8 ₪ = 46.6 ₪ 285 ₪ 11/01 11/01 332 ₪ 24.8 ₪ 307 ₪ 12/01 12/01 218 ₪ 24.8 ₪ 193 ₪ 1/02 1/02 219 ₪ 24.8 ₪ 198 ₪ 2/02 2/02 111 ₪ 24.8 ₪ 86 ₪ 3/02 3/02 114 ₪ 24.8 ₪ 89 ₪ 4/02 4/02 114 ₪ 24.8 ₪ 89 ₪ 5/02 5/02 114 ₪ 24.8 ₪ 89 ₪ 6/02 6/02 114 ₪ 24.8 ₪ 89 ₪ 7/02 7/02 111 ₪ 24.8 ₪ 86 ₪ 8/02 8/02 111 ₪ 24.8 ₪ 86 ₪ 9/02 9/02 111 ₪ 24.8 ₪ 86 ₪ 10/02 10/02 111 ₪ 24.8 ₪ 86 ₪ 11/02 11/02 111 ₪ 24.8 ₪ 86 ₪ 12/02 12/02 111 ₪ 24.8 ₪ 86 ₪ 1/03 1/03 115 ₪ 24.8 ₪ 90 ₪ 2/03 2/03 113 ₪ 24.8 ₪ 88 ₪ 3/03 3/03 111 ₪ 24.8 ₪ 86 ₪ 4/03 4/03 108 ₪ 24.8 ₪ 83 ₪ 5/03 5/03 108 ₪ 24.8 ₪ 83 ₪ 6/03 6/03 105 ₪ 24.8 ₪ 80 ₪ 7/03 7/03 109 ₪ 24.8 ₪ 84 ₪ 8/03 8/03 109 ₪ 24.8 ₪ 84 ₪ 9/03 9/03 109 ₪ 24.8 ₪ 84 ₪ 10/03 10/03 109 ₪ 24.8 ₪ 84 ₪ 11/03 11/03 109 ₪ 24.8 ₪ 84 ₪ 12/03 12/03 0 חופשת מולדת 1/04 110 ₪ 24.8 ₪ 85 ₪ 2/04 2/04 110 ₪ 24.8 ₪ 85 ₪ 3/04 3/04 110 ₪ 24.8 ₪ 85 ₪ 4/04 4/04 112 ₪ 24.8 ₪ 87 ₪ 5/04 5/04 110 ₪ 24.8 ₪ 85 ₪ 6/04 6/04 110 ₪ 24.8 ₪ 85 ₪ 7/04 7/04 110 ₪ 24.8 ₪ 85 ₪ 8/04 8/04 110 ₪ 24.8 ₪ 85 ₪ 9/04 9/04 110 ₪ 24.8 ₪ 85 ₪ 10/04 10/04 110 ₪ 24.8 ₪ 85 ₪ 11/04 11/04 107 ₪ 24.8 ₪ 82 ₪ 12/04 12/04 108 ₪ 24.8 ₪ 83 ₪ 1/05 1/05 108 ₪ 24.8 ₪ 83 ₪ 2/05 2/05 106 ₪ 24.8 ₪ 81 ₪ 3/05 3/05 107 ₪ 24.8 ₪ 82 ₪ 4/05 4/05 107 ₪ 24.8 ₪ 82 ₪ 5/05 5/05 107 ₪ 24.8 ₪ 82 ₪ 6/05 72. ניכויים בגין כרטיסי טיסה - 75.1 סעיפים 8.3- 8.4 להסכם העבודה של התובע קובעים כדלקמן: "החברה תשלם את עלות כרטיס הטיסה בקו במידה והעובד יעבוד פחות מ- 6 חודשים אזי עלות כרטיס הטיסה יורד במלואו בגמר העבודה או היתרה שעדיין לא הוחזרה לחברה." [נספח נ/1 לתצהיר הנתבעות]. 75.2 בהתאם לסעיפים אלה, ניכו הנתבעות משכרו של התובע שכר בסך כולל של 519$ בגין CREDIT TICKET” ", במהלך כל שנת עבודתו הראשונה. 75.3 מנגד, הצהיר התובע, כי טרם הגעתו ארצה הוציא מכיסו 800$ בגין ההוצאות הכרוכות בהגעתו, ואילו הנתבעות כלל לא נשאו בעלות כרטיסי הטיסה. 75.4 אין חולק, כי הנתבעות לא הציגו כל אסמכתא לכך שהוציאו הוצאות בפועל בגין הניכויים שניכו משכר התובע עבור כרטיסי טיסה, ואף לא אסמכתא לגובה ההוצאות שהוצאו בגין רכיב זה, ככל שהוצאו. במסגרת זו, טוענות הנתבעות, כי אין זה סביר והוגן לדרוש מהן להציג כרטיסי טיסה ואסמכתאות תשלום משנת 2001. 75.5 אין בידינו לקבל טענה זו. על פי הלכת זילברמינץ, לא ניתן להסתפק באישור העובד בהסכם העבודה לניכוי סכומים משכרו, ועל המעביד להוכיח כי מדובר בסכומים שהוציא בפועל, על ידי תחשיב מסודר, מבוסס וסביר. בענייננו, כתב התביעה הוגש כשבעה חודשים לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים, ובטרם חלף זמן ממושך העשוי להצדיק, בנסיבות מסוימת, הקלה עם הנתבעות בהיבט של שמירת מסמכים וראיות [ראה והשווה: עב' 4488-06 סטנילה צ'יפריאן נ' אודר הנדסה ובנין בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 14.6.11 ע"י כב' השופטת נטע רות]. כמו כן, תצהירי הנתבעות הוגשו בטרם חלפו 7 שנות ההתיישנות מהן ניתן לגזור גם חובה/הצדקה כללית לשמירת מסמכים ואסמכתאות. לבסוף נעיר, כי הנתבעות שמרו ברשותן את עותק כרטיס הטיסה של התובע לחופשת מולדת ברומניה בשנת 2003, לגביו לא נטענו טענות בפנינו [נספח נ/13 לתצהיר משלים של הנתבעות], ללמדך כי היו מסמכים מסוג זה שדווקא נשמרו על ידי הנתבעות. מכל מקום, בהיעדר ראיות, ומשהנתבעות לא הוכיחו בדרך כלשהי קיומן של הוצאות שהוציאו בגין רכישת כרטיסי טיסה, אנו קובעים כי ההוצאות הנ"ל לא הוכחו, וכי הנתבעות מחויבות בהשבת הסכומים שנוכו בגינן בסך כולל של 2,251 ₪ [519$]. 73. ניכויים בגין מקדמות והלוואות - 76.1 בסעיף 84 לתצהירו הכחיש התובע קבלת הלוואות ומקדמות, בניגוד לעולה מתלושי השכר שלו לחודשים ספטמבר 2001 [300 ₪]; אוקטובר 2001 [200 ₪ + 300 ₪] + ונובמבר 2001 [300 ₪ + 200 ₪]. 76.2 אולם, בחקירתו הנגדית סתר התובע את שהצהיר בתצהירו, ואף את דבריו באותה עדות ממש, והודה כי קיבל 300 ₪ כמקדמה עם הגעתו ארצה [פרוטו' 5.8.07 עמ' 2 ש' 2-3], וכן סכומים נוספים בחודשים אוקטובר ונובמבר, כטענת הנתבעות, רק בסכומים שונים. כך: "ש. אני מציג לבית הדין, לחברי ולתובע את דו"ח ההוצאות הנלוות מיום 12.10.01- אני מפנה לשורה מס' 5, יש שם חתימה ותביעת אצבע של התובע שמאשר שהוא קיבל 200 ₪. אני שואל שוב האם בחודש אוקטובר קיבלת כסף? ת. יכול להיות שקיבלתי 200 ₪. ... ש. אני מגיש לבית הדין, לחברי ולתובע דו"ח הוצאות לחודש נובמבר 2001. האם קיבלת כסף בחודש נובמבר 2001? ת. יכול להיות שכן. יכול להיות שביקשתי עד שאקבל משכורת. זה היה לקרא השנה החדשה שלנו." [פרוטו' 5.8.07 עמ' 2 ש' 7 - עמ' 3 ש' 4] 76.3 העובדה כי התובע הודה, בסיכומו של דבר, בקבלת המקדמות בחודשים הנטענים אך כפר בסכומן, מעבירה אל כתפיו את הנטל להוכיח כי המקדמות היו בשיעורים נמוכים מן השיעורים הנטענים על ידי הנתבעות והנקובים על גבי תלושי השכר. משהתובע לא עמד בנטל ההוכחה האמור, ולאור הסתירות הרבות בעדותו בעניין זה, דין התביעה להחזר המקדמות להידחות. 74. ניכויים בגין הוצאות ביטוח רפואי - 77.1 תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב- 2001 [להלן: "תקנות ניכוי ביטוח רפואי"], רשאי המעביד לנכות משכרו של העובד עד שליש מן הסכום שהוציא המעביד או שהתחייב להוציא בעד דמי ביטוח רפואי לעובד, ובלבד שהסכום הנ"ל לא יעלה על תקרה הקבועה בתקנות ומתעדכנת מעת לעת. 77.2 בענייננו, טוען התובע, כי הנתבעות ניכו משכרו סכומים העולים על שליש מן השיעורים הנ"ל, ועל כן זכאי הוא להחזר ההפרשים שנוכו משכרו שלא כדין בגין רכיב זה. 77.3 מנגד, טוענות הנתבעות, כי פעלו כחוק, וכי אין התובע זכאי להפרשים כלשהם. הנתבעות צירפו אישורים על קיום ביטוח רפואי לעובד כנספח נ/24 לתצהירן המשלים. יחד עם זאת, הנתבעות לא הביאו בפנינו ראיות או תיעוד כלשהו בדבר עלות הביטוח הרפואי, ומקל וחומר - בדבר הסכום שהיו רשאיות לנכות משכרו של התובע. 77.4 אשר על כן, בהתאם לתקנות ניכוי ביטוח רפואי והלכת זילברמינץ כאמור, הנתבעות לא עמדו בנטל להוכיח כי היו רשאיות לנכות משכרו של התובע את סכומי הביטוח שניכו. 77.5 במצב דברים זה, ובהיעדר נתונים בדבר גובה דמי הביטוח ששולמו, מקובלת עלינו עמדת התובע כי יש לראות בסכום שנוכה כסכום דמי הביטוח, ועל כן לחייב את הנתבעות להשיב לו שני שלישים מן הסכום שנוכה, כך שבפועל יחויב התובע רק בשליש מן הסכום, כהוראת התקנות. 77.6 לפיכך, מחויבות הנתבעות בהשבת 1,398 ₪ לזכותו של התובע [מתוך 2,097 ₪ שנוכו]. ד. התביעה לפיצויי פיטורים - 75. לטענת התובע, העסקתו בחברת שלהב הסתיימה לאחר שנתפס ונעצר בדרכו לעבודה ללא היתר עבודה כדין, ואילו סיום עבודתו בחברת זילברמינץ נבע מן המעבר להעסקה בשיטת התאגידים בענף הבניין מכוח החלטת הממשלה בנושא. בנסיבות אלה, לאור פסיקת בית הדין לעבודה לפיה פיטורי עובד, אף בנסיבות שאינן בשליטת המעביד ואף שנכפו על המעביד, מזכות את העובד בפיצויי פיטורים, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בגין מלוא תקופת עבודתו אצל הנתבעות. 76. מנגד, טוענות הנתבעות, כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים, מאחר וסיים את עבודתו בחברת שלהב מיוזמתו, שכן נתפס על ידי משטרת ההגירה ברכב של קבלן אחר, אצלו גם החל לעבוד לאחר ששוחרר. אשר לעבודתו בחברת זילברמינץ, הרי שגם כאן סירב התובע להמשיך לעבוד באותו מקום תחת תאגיד בניין, וממילא, לאור חל"ת בה שהה, לא השלים שנת עבודה רצופה המזכה אותו בפיצויי פיטורים. הכרעה - 77. כפי שנקבע לעיל, התובע עבד בחברת שלהב עד ליום 26.4.04. 78. אין מחלוקת, כי ביום 28.4.04 נעצר התובע על ידי שירותי ההגירה, וביום 5.5.04 בוטל צו המעצר, והתובע "שוחרר למעסיק חדש - י. זילברמינץ", כפי שנכתב על גבי טופס השחרור [נספח נ/12 לתצהיר הנתבעות]. 79. הנתבעות טוענות בפנינו כי עד ליום 26.4.04 עבד התובע בחברת שלהב, ואילו ביום 28.4.04, בעת שנתפס על ידי שירותי ההגירה, כבר עבד אצל קבלן אחר בשם דובי, כך שלמעשה, התובע התפטר מעבודתו בחברת שלהב ואינו זכאי לפיצויי פיטורים בגינה. 80. אין בידינו לקבל טענה זו. התובע העיד, אמנם, כי בעת שנעצר היה ברכב של קבלן אחר בשם דובי, שאינו הרכב של חברת מאגרי אנוש אותו הכיר. יחד עם זאת, עדותו של התובע בעניין זה מבולבלת, והעלתה ספק בדבר היכרותו את בעלי התפקידים השונים ושייכותם לחברות השונות [בתצהירו טען כי אדם בשם דובי היה עובד של חברת מאגרי אנוש שאסף אותו מדי בוקר לעבודה, ואילו בחקירתו העיד כי הוא מבלבל בין דובי לאדם בשם קובי וקשה לו להבחין ביניהם (סעיף 19 לתצהיר התובע; פרוטו' 5.8.07 עמ' 5 ש' 12- 19)]. כמו כן, ואף אם נקבל את עדותו של התובע כפשוטה, הרי שלא עולה ממנה כי התובע החל לעבוד אצל קבלן אחר, או כי עזב את עבודתו בחברת שלהב, ולאור סמיכות הזמנים והעובדה כי ביום 27.4.04 חל יום העצמאות שהינו יום שבתון, מתחזקת דווקא המסקנה ההפוכה. אשר על כן, מסקנתנו הינה כי טענת הנתבעות לפיה התובע התפטר מעבודתו בחברת שלהב לא הוכחה. 81. התובע נעצר על ידי שירותי ההגירה בהיעדר רישיון עבודה בתוקף, ואף העיד בחקירתו כי עד מעצרו בחודש אפריל 2004 כלל לא היה לו רישיון עבודה בתוקף [פרוטו' 5.8.07, עמ' 9 ש' 9-10]. לפיכך, ובהתאם לפסיקת בית הדין הארצי לעבודה המכירה בנסיבות בהן קיימת מניעה חוקית להמשך העסקתו של עובד זר בישראל, ככאלה המקימות לו זכאות לפיצוי פיטורים, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו אצל הנתבעת 2 [ע"ע 1179/04 דוד ואסתר דודאי נ' ניקולאי סטיקה (לא פורסם), ניתן ביום 8.3.05; ע"ע 145/07 גדיק אוגוסטין נ' אהרון המל (לא פורסם), ניתן ביום 9.12.07]. 82. אשר לתקופת העסקתו אצל הנתבעת 1 - בחודש מאי 2005 נכנסה לתוקף החלטת הממשלה מספר 2446 מיום 15.8.04, אשר קבעה כי העסקת עובדים זרים בענף הבנייה תעשה באמצעות קבלני כוח אדם/"תאגידים מורשים", אשר יקבלו רישיון והיתר מיוחד מאת יחידת הסמך לעובדים זרים במשרד התמ"ת. בעקבות החלטת הממשלה הנ"ל בוטלו ההיתרים להעסקת עובדים זרים שהונפקו בעבר לקבלני בניין, ופגו אשרות העבודה שניתנו לעובדים הזרים בענף הבנייה. לפיכך, עם המעבר לשיטת התאגידים נוצרה מניעה חוקית להמשך העסקתם של עובדים זרים, ובכללם התובע, ישירות באמצעות חברות קבלניות דוגמת הנתבעות. 83. כאמור, ביום 31.5.05 הסתיימה עבודתו של התובע בחברת זילברמינץ, ואין חולק כי נעשתה על רקע החלטת הממשלה והמניעות החוקית שנוצרה. 84. לאור ההלכה הכללית בדבר זכאותם שעל עובדים זרים לפיצויי פיטורים בנסיבות בהן נוצרה מניעה חוקית להמשך העסקתם, ועל פי עקרונותיה של פסיקה זו, קבעו בתי הדין האזוריים לעבודה כי גם עובדים שעבודתם הופסקה כתוצאה מן המעבר להעסקה על ידי תאגידים מורשים זכאים לפיצויי פיטורים, וזאת - על אף שהפסקת העבודה נכפתה על החברה כשם שנכפתה על עובדיה [עב' 5204/06 מחמט בוזקיר נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 1.3.09; עב 5817/06 דגליאר איסמט נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 24.12.08; עב 7382/06 מחמד מחמוד רמדן נ' רמט בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 1.9.08; עב 1675/07 וסילה צ'רצ'יס נ' לוקי בניה ופיתוח בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 12.10.08; וראה אף בעניינה של הנתבעת 2 עצמה - עב 8900/05 ברלה נ' זילברמינץ ובנו בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 8.1.2008]. 85. לפיכך, ומשאין מחלוקת כי העסקתו של התובע בחברת זילברמינץ הסתיימה בעקבות הדרישה כי יועבר להעסקה באמצעות תאגיד בניין, הרי שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים אף בגין תקופה זו, בכפוף לעמידתו בתנאי חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 [להלן: "חוק פיצויי פיטורים"]. 86. כאמור, אין מחלוקת כי התובע עבד בחברת זילברמינץ החל מיום 9.5.04 ועד ליום 31.5.05, אך לטענת החברה לא השלים שנת עבודה מלאה לצורך פיצויי פיטורים מאחר ושהה בחל"ת במהלך תקופה זו. 87. דין טענה זו להידחות. סעיף 2(5) לחוק פיצויי פיטורים קובע, כי רציפות בעבודה תיחשב אף אם חלו בה חופשה או פגרה שלא בשכר, אשר ניתנו לעובד בהסכמת המעביד. יחד עם זאת, תקופה זו לא תובא בחשבון בעת קביעת סכום הפיצויים [תקנה 10 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד- 1964]. אשר על כן, זכאי התובע לפיצויי פיטורים גם בגין תקופת עבודתו בחברת זילברמינץ, והחופשה בה שהה תילקח בחשבון רק בקביעת שיעור הפיצויים המגיעים לו. 88. אשר על כן, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בגין תקופות עבודתו אצל הנתבעות בסך כולל של 11,637 ₪, על פי החישוב כדלקמן: א. פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו בחברת שלהב- סה"כ 31.13 חודשי עבודה, מתוכם שהה חודש אחד בחופשת מולדת שאין להביאו בחישוב שיעור הפיצויים, ועל כן 30.13 חודשים * 3,335.18 ₪ / 12 = 8,374 ₪; ב. פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתו בחברת זילברמינץ - סה"כ 12.74 חודשי עבודה, מתוכם שהה חודש אחד בחופשת מולדת שאין להביאו בחישוב שיעור הפיצויים, ועל כן 11.74 * 3,335.18 / 12 = 3,263 ₪; יוער, כי משקבענו כי התובע לא היה זכאי לרכיב "תוספת כלכלה 2000" ולתוספת אי היעדרות, ומאחר ושכרו היה בגובה שכר המינימום, הרי שחישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לו הינו על פי שכר המינימום במועד הקובע בכל אחת מתקופות העבודה. 89. הנתבעות הוסיפו וטענו, כי היה וייקבע שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים, הרי שבהתאם להוראות התמ"ת היה עליו לתת הודעה מוקדמת לנתבעות, ועל כן הן זכאיות לתשלום פיצוי בגינה. טענה זו נטענה בעלמא ולא הוכחה, ועל כן אין בידינו לקבלה. ה. התביעה לפדיון ימי חופשה - 90. לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעות צבר 36 ימי חופשה שלא נוצלו על ידו. כך, אף הטענה כי במהלך תקופת העבודה שולם לו פדיון חלקי בגין ימי חופשה אלה בסך 11,748 ₪ אינה נכונה, משמדובר בסכום הזהה לסך הנקוב בכרטיס העבודה כתשלום בגין פרמיה. 91. מנגד, מכחישות הנתבעות את החישוב שהציג התובע, וטוענות לפדיון חלקי שמגיע לתובע בסך 3,088 ₪. 92. הנטל להוכיח תשלום דמי החופשה או פדיונה מוטל על המעסיק אשר חייב לנהל פנקס חופשה [דב"ע לג/3-65 פרחי - אשל, פד"ע ה', 113; פד"ע לד/3-17 אברג'יל נ' אנסבך, פד"ע ה, 253]. 93. הנתבעות לא הציגו פנקס חופשה או כל מסמך אחר המצביע על ניצול ימי חופשה או על תשלום פדיון חופשה לתובע כנטען על ידן, ומשכך לא הרימו את הנטל המוטל עליהן. 94. אשר על כן, זכאי התובע לתשלום דמי חופשה בסך 3,743 ₪, בהתאם לחישוב המובא בסעיף 63 לתצהירו. ו. התביעה לדמי הבראה - 95. התובע טוען כי הוא זכאי, בנוסף, גם לתשלום דמי הבראה, אשר לא שולמו לו משך כל שנות עבודתו אצל הנתבעות. 96. הנתבעות מודות בזכאות התובע לסך של 2,544 ₪ בגין דמי הבראה בשנת עבודתו האחרונה בחברת שלהב, אך כופרות בחבות כלשהי לתשלום דמי הבראה בגין תקופת עבודתו בחברת זילברמינץ, מאחר ולא השלים בה, לטענתן, 12 חודשי עבודה מלאים, ועל כן אינו זכאי לדמי הבראה בגינם. 97. עיון בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957, י"פ 4689, 20.10.98) [להלן: "צו ההרחבה"], מוביל למסקנה כי התובע זכאי לקצובת הבראה. 98. סעיף 6 לצו קובע כי "לקביעת תקופת הזכאות לא תובא בחישוב היעדרות בשל חופשה ללא תשלום וכל היעדרות אחרת שבה לא מתקיימים יחסי עובד ומעביד". ניסוחו של הסעיף מצביע על כך שתשלום דמי ההבראה אינו מותנה בעבודה רציפה, אלא שלמניין התקופה לצורך חישוב ימי הזכאות [ולא לעניין הזכאות עצמה, כפי שדורש סעיף 5ב' לצו], אין לכלול תקופות של חל"ת או היעדרות שאין מתקיימים בה יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. סעיף 5(ב) לצו ההרחבה אכן קובע כי "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה, רק לאחר שהשלים את שנת עבודתו הראשונה במקום עבודתו", אולם במקרה בו משלים העובד שנת עבודה באותו מקום עבודה, בין אם הייתה רציפה ובין אם לאו, זכאי הוא לקבל דמי הבראה בגינה, ואילו החישוב יהיה עבור החלק היחסי באותה שנה במהלכו עבד בפועל. 99. אשר על כן, ובהתאם להוראות צו ההרחבה, זכאי התובע לתשלום דמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, בסך כולל של 3,366 ₪ [6 ימים עבור שנת עבודתו האחרונה בחברת שלהב בסך של 306 ₪ עבור כל יום (סה"כ 1,836 ₪), וחמישה ימים עבור שנת עבודתו בחברת זילברמינץ, בסך של 306 ₪ עבור כל יום (סה"כ 1,530 ₪), לאחר הפחתת התקופה בה שהה בחופשת מולדת]. ז. התביעה לדמי חגים - 100. לטענת התובע, זכאי הוא לתשלום בגין ימי חג שלא עבד בהם, אשר לא חלו בימי שבת ואשר עבד יום לפניהם ויום אחריהם, ובסה"כ - 16 ימים במספר. התובע תומך את טענתו בכרטיסי העבודה שלו אשר צורפו על ידי הנתבעות. 101. לטענת הנתבעות, הזכות לדמי חגים הינה זכות נלווית שאין התובע זכאי לתבוע את פדיונה לאחר סיום יחסי העבודה. לחלופין, ובכל מקרה, משהתובע הינו עובד שעתי, אין הוא זכאי לתשלום דמי חגים בשלושת החודשים הראשונים לעבודתו, והחל ממועד זה נפלו רק 8 ימי חג בימי עבודה של התובע המזכים אותו בסך כולל של 1,162 ₪. 102. טענת הנתבעות בדבר היותה של הזכות לדמי חגים זכות נלווית שאיננה ניתנת לפדיון בסיום יחסי עובד ומעביד, נעדרת כל בסיס משפטי, ואינה מתיישבת עם פסיקת בתי הדין לעבודה. אשר לטענת הנתבעות כי התובע אינו זכאי לדמי חגים בגין שלושת חודשי ההעסקה הראשונים, הרי שאף טענה זו אין בידינו לקבל. על פי ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, הזכות לדמי חגים אמנם קמה לעובד בענף הבניין לאחר שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, אולם עם השלמת שלושת חודשי העבודה הראשונים כאמור זכאי העובד לדמי חגים בגין כל תקופת עבודתו, לרבות עבור החודשים הראשונים. 103. משכך, ומשאף הנתבעות הודו בזכאותו של התובע לדמי החגים ורק הציגו חישוב אחר המבוסס על הנחת מוצא שנדחתה, הרי שהתובע זכאי לתשלום דמי חגים בגין 16 ימי חג בסך כולל של 2,133 ₪. ח. טענת הקיזוז - 104. לטענת הנתבעות, יש לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובע סכומים ששולמו לו עקב הטבת מס [2.25 נקודות זכות אשר בהוראות מס הכנסה נקבע כי החל מחודש ינואר 2003 עובדים זרים אינם זכאים להן]. כמו כן, טוענות הנתבעות, כי התובע הרבה להיעדר מעבודתו והסב להן נזק כספי, משלא יכלו גם להעסיק עובד אחר תחתיו, ועל כן רשאיות לתבוע קיזוז של הנזקים שנגרמו להן מן הסכומים שייפסקו לו. לבסוף, טוענות הנתבעות, כי הן זכאיות לתשלום חלף הודעה מוקדמת שהיה על התובע לתת להן בנסיבות סיום העסקתו. 105. נקדים ונאמר, כי דין טענות הקיזוז להידחות במלואן. ראשית, טענת הקיזוז לא נטענה על ידי הנתבעות בהזדמנות ראשונה כנדרש, אלא רק בתצהיריהן [עדמ 300091/98 זאקי כהן - עלי דהוד אבו כף (לא פורסם), ניתן ביום 13.11.00; דב"ע נב/49-3 אבי רוזנבאום - שמואל יודוביץ, פד"ע כד 135; ע"ע 52/07 מובילי מים 1994 בע"מ - פיסל (לא פורסם), ניתן ביום 25.4.07]. שנית, בהתייחס לטענה בדבר קיזוז דמי הודעה מוקדמת, הרי שכמפורט לעיל, נסיבות סיום עבודתו של התובע בחברת זילברמינץ כלל אינן מקימות לנתבעת זכות למתן הודעה מוקדמת, ואילו על נסיבות סיום עבודתו של התובע בחברת שלהב [מעצר על ידי שירותי ההגירה לאחר שעבד בחברה ללא רישיון עבודה בתוקף] חלה הוראת סעיף 10(1) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א- 2001, הפוטרת את התובע מעבודה בתקופה זו. אשר לטענה כי היעדרויותיו המרובות של התובע הסבו לנתבעות נזקים כספיים, הרי שמדובר בטענה שלא הוכחה [הן לעניין עצם יצירת הנזקים והן לעניין שיעורם], והיא אף עומדת בניגוד לעמדת הנתבעות לפיה תיגמלו את התובע, כמעט מדי חודש, בבונוסים ופרמיות בגין עבודה משביעת רצון. לבסוף, איננו מקבלים אף את הדרישה להחזר המס, משלא מצאנו כל עילה לקיומה. ח. פיצויי הלנה - 106. לטענת התובע יש לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויי הלנת שכר עבודה והלנת פיצויי פיטורים בגין הסכומים שהנתבעות נמנעו מלשלם לו, כמפורט לעיל. 107. לאחר ששקלנו את נסיבות העניין, ובכלל זה - קיומה של מחלוקת כנה באשר לאופן בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים והמשמעויות הכספיות הנובעות מכך; דרך רישום השעות ותשלום השכר שהונהגה על ידי חברת ש.כ מאגרי אנוש שאיננה נתבעת בתיק דנן [וזאת אף אם יושמה על ידי הנתבעות עצמן]; והכרעתנו בעניין הניכויים משכרו של התובע במסגרתה התבססנו, בין היתר, על נטלי ההוכחה - החלטנו להפחית את פיצויי הלנת השכר ולהעמידם על שיעור הפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. 108. אשר על כן, יש להוסיף לסכומי ההפרש הנקובים בטבלאות שבסעיפים 38 [הפרשות לפנסיה]; 58 [שעות נוספות]; 60 [שעות קיץ]; 73.5 [ניכויים בגין מגורים]; ו- 74.7 [ניכויים בגין סל שירותים רחב] לעיל, הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהמועד הנקוב בעמודה האחרונה בכל טבלה ועד למועד התשלום בפועל. 109. אשר לרכיבים שאינם מופיעים בטבלאות הנ"ל, יש להוסיף להם הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה, 2.2.06 ועד מועד התשלום בפועל. סיכום - 110. אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה, ועל הנתבעות לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הקבועים בסעיפים 38, 58, 60, 73.5 ו- 74.7 לעיל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מן המועד הנקוב בעמודה השמאלית בכל טבלה בסעיפים הנ"ל ועד למועד התשלום בפועל. 111. כן ישלמו הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים: א. החזר ניכויים שלא כדין בגין כרטיסי טיסה בסך כולל של 2,251 ₪; ב. החזר ניכויים שלא כדין בגין הוצאות ביטוח רפואי בסך כולל של 1,398 ₪; ג. פיצויי פיטורים בגין עבודתו אצל כל אחת מן הנתבעות בסך כולל של 11,637 ₪; ד. פדיון חופשה בסך 3,743 ₪; ה. דמי הבראה בסך 3,366 ₪. ו. פדיון דמי חגים בסך 2,133 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוספת תוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה, 2.2.06, ועד מועד התשלום בפועל. 112. התביעות לתשלום דמי כלכלה, תמריץ אי היעדרות והחזר ניכויים בגין הלוואות נדחות. 113. משהתביעה התקלה ברובה, יישאו הנתבעות בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,000 ₪. 114. כל הסכומים ישולמו על ידי הנתבעות תוך 30 יום מהיום שיומצא להן פסק הדין. 115. הצדדים רשאים להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי תוך 30 יום מהמצאתו. ניתן היום, י"ט תמוז תשע"א, 24.7.11, בהיעדר הצדדים; מר דן יערי, נציג ציבור עובדים חנה טרכטינגוט, שופטת שאלות משפטיותשבתוןדמי חופשה שנתית