ריטיינר עורך דין

ריטיינר עורך דין ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט (בדימוס) דוד גלדשטיין) בת"א 78125/98 מיום 25/7/2002, ועל פסק דינו המשלים (כב' השופטת חנה ינון) מיום 29/5/2008, לפיהם חוייבו המערערים; לוין ברזל בע"מ (להלן:" המערערת" או "החברה"), אליעזר לוין (להלן:"המערער") וביחד (להלן:" המערערים") בתשלום שכר-טרחת עו"ד בגין שירותים משפטיים שהמשיבים ארנון גיצלטר, עמירם גיצלטר, אורן גיצלטר, רוטנשטרייך - גיצלטר שותפות עורכי דין (להלן:"המשיבים") העניקו להם. רקע המערערת הינה חברה העוסקת ביבוא ברזל ושיווקו בישראל. המערער הינו בעל רוב המניות בחברה ומנהלה היחיד. המשיבים הינם עורכי-דין, אשר במשך שנים העניקו למערערים שירותים משפטיים בתחומים שונים, תחילה בשיטת החיוב על-פי שירותים נצרכים בפועל, ולאחר מכן, בשנת 1992, בשיטת החיוב על בסיס ריטיינר שנתי בגובה 20,000$+מע"מ. הסכם זה פעל כסדרו במהלך השנים 1992-1993. בשנת 1994 הציעו המשיבים להעלות את שכר-טרחתם ל-24,000$+מע"מ לשנה, מהם שילמו המערערים 10,000$. באותה שנה, הצדדים סיימו את פעילותם המשותפת, והמערערים העבירו את ענייניהם המשפטיים לטיפולו של עו"ד עזגד. זהו סיפור המסגרת בכלליות, נביא להלן את גרסאותיהם וטענותיהם הפרטניות של הצדדים. גרסת המשיבים (התובעים בבית משפט קמא) לטענת המשיבים, הסכם הריטיינר אשר נחתם בין הצדדים בשנת 1992 כלל את כל העבודה המשפטית בענייני החברה במהלך עסקיה השוטף, להוציא תביעות בבתי המשפט ובהוצאה לפועל, וכן עסקאות מקרקעין ואחרות אשר אינן בשגרה. הצדדים הסכימו כי דרישת שכר-הטרחה הנוספת בעניינים שאינם כלולים בשכר הקבוע, תהיה באופן הבא: לטענת המשיבים, בשנת 1994 סיכמו הצדדים כי שכר הטרחה השנתי יעלה ויעמוד על סך 24,000$ בתוספת מע"מ והוצאות (ראה מכתב המשיבים למערערים מיום 18/1/1994 - נספח 5. לטענת המשיבים, בשנת 1994 סיכמו הצדדים כי שכר הטרחה השנתי יעלה ויעמוד על סך 24,000$ בתוספת מע"מ והוצאות (ראה מכתב המשיבים למערערים מיום 18.1.1994 - נספח ב' לכתב התביעה. במהלך השנים 1993-1994 נוצרו חיובי שכר טרחה רבים למערערים, אשר לא נפרעו במשך תקופה ארוכה - למרות דרישות חוזרות ונשנות מטעם המשיבים. משנוכחו המשיבים כי אין בכוונת המערערים לפרוע את חובם, הודיעו להם כי החל מחודש יולי 1994 ההתקשרות ביניהם תסתיים, ומסרו את כל החומר המשפטי בעניינם לידי עו"ד עזגד. זאת, למרות הבטחות בעלמא לפירעון החוב, ועל-אף זכותם על-פי דין לעיכוב מסמכים עד לתשלום שכר-טרחתם. מכאן התובענה הכספית שהוגשה לבית משפט קמא ביום 28/7/1998. בתביעה נדרשו המערערים לשלם למשיבים כ-330,000 ₪ בגין חשבונות שכר-טרחה מסויימים של החברה, יתרת חוב הוצאות, יתרת שכר הריטיינר לשנת 1994, וכן בגין הטיפול בענייניו המשפטיים הפרטיים של המערער. המשיבים הודיעו בתביעתם כי הם מפחיתם מהסכום הכולל סך של 7,463.39 ₪ בשל כספי החברה המצויים בידי המשיבים פרי גבייה בהוצאה-לפועל. גרסת המערערים (הנתבעים בבית משפט קמא) לטענת המערערים, נספח א' לכתב התביעה אינו בבחינת הסכם, אלא מדובר במכתב מאת המשיבים שאינו משקף נכונה את הסכמות הצדדים ואת התנהלותם בפועל, שכן הוסכם בין הצדדים כי השכר השנתי יכלול את כל העבודה המשפטית בעניינה של החברה, לרבות בכל הקשור לתיקי בתי משפט והוצאה לפועל, ולמעט הופעות בפועל בבתי המשפט (החל מהופעה שניה). הסכם זה פעל כסדרו במהלך השנים 1992-1993. בתקופה זו המערערים שילמו את השכר השנתי הכולל, ואילו המשיבים לא שלחו ולו חשבון אחד בגין ההופעות בבתי המשפט או בגין 'עסקאות חריגות', וזאת על-אף שבאותה העת נוהלו הליכים משפטיים שונים. בתחילת שנת 1994 הציעו המשיבים להגדיל את שכר-טרחתם ל-24,000$ + מע"מ לשנה. המערערים סירבו להעלאת השכר, ושילמו מקדמה בהתאם לשכר הריטיינר בשנים הקודמות, קרי את הסך של 10,000$ + מע"מ עבור המחצית הראשונה של שנת 1994. לטענת המערערים, המשיבים לא חזרו על דרישתם לשכר טרחה מוגדל, עד לאחר סיום הקשר העסקי בין הצדדים. באותה שנה הסתיים הקשר העסקי בין הצדדים, בשל תחושת המערערים שהטיפול המשפטי אותו הם מקבלים אינו נאות. כשהמשיבים הבינו כי המערערים מעוניינים בסיום הקשר העסקי ביניהם, הם החלו לשלוח חשבונות שכר-טרחה אסטרונומיים - וזאת בניגוד להסכמות בין הצדדים. חיובים אלו מתייחסים לשנים עברו - כלומר כל עוד המערערים היו לקוחותיהם של המשיבים והשכר השנתי שולם כסדרו, לא נדרש כל שכר בגין אותו טיפול משפטי, ורק לאחר סיום ההתקשרות המשיבים לפתע 'נזכרו' בחיובי ענק. זאת ועוד, עם סיום ההתקשרות בין הצדדים, נתבקשו המשיבים להעביר את כל החומר המשפטי בעניינם של המערערים לידי עו"ד עזגד, אולם המשיבים סירבו, ונעתרו לבקשות המערערים טיפין טיפין, תוך הערמת קשיים רבים במשך שנתיים ימים. בעקבות הפסקת הקשר, נערכה פגישה בין המערער לבין המשיב 2 עמירם גיצלטר (להלן:"המשיב"), בה דרש האחרון סכום של 10,000$ + מע"מ לסילוק סופי של כל דרישות ותביעות המשיבים מן המערערים. המערער סירב לדרישת התשלום המופרזת, אולם לאחר מכן, ביום 26/8/1994, נמלח חלקית בדעתו והעביר למשיבים סכום נוסף של 10,000 ₪ + מע"מ. בבית משפט קמא, התגוננו המערערים וטענו, בין היתר, שעל פי הסכם הריטיינר המשיבים אינם זכאים לשכר-טרחה נוסף, וכן טענו טענות קיזוז מפורטות בדבר רשלנות המשיבים בטיפול בענייניהם. פסק - דינו של בית משפט קמא - סבב ראשון בית משפט קמא (כב' השופט (בדימוס) דוד גלדשטיין) קיבל את פרשנותם של המשיבים לפיה הסכם הריטיינר אשר נחתם בין הצדדים כלל את כל העבודה המשפטית בענייני החברה במהלך עסקיה השוטף, להוציא תביעות בבתי המשפט ובהוצאה לפועל, וכן עסקאות מקרקעין אחרות ועסקאות אחרות אשר אינן בשגרה. בית משפט קמא דחה את טענת המערערים לפיה מאחר והמשיבים לא הגישו חשבונות פרטניים בשנה מסויימת ולא שלחו חשבון מייד לאחר כל הופעה והופעה בבית המשפט, ניתן ללמוד שפרשנות המערערים היא הפרשנות הנכונה להסכם, מכמה נימוקים: ראשית, משום שמדובר בטענה כנגד מסמך בכתב, אותה יש להוכיח במסמך בכתב או על-ידי הודעת בעל-דין, וזאת בהתאם לסעיף 80 לחוק הפרוצדורה העותמנית. שנית, משום שבכך פעלו המשיבים בהתאם להסכם הריטיינר אשר קובע כי שכר-הטרחה יקבע בסיום הטיפול בכל תיק. שלישית, מעדותו של המערער, למד בית משפט קמא כי מדובר "באיש עסקים דייקן, קפדן מאין כמוהו ואדם ריכוזי מאד שאין דבר שלא עובר תחת ידו" (עמ' 7 לפסק-הדין), וכי "הנתבע 2 הקפיד עם התובעים גם בזוטי דברים" (שם). לפיכך תמה בית משפט קמא מדוע המערער לא טען או מחה בפני המשיבים מייד עם קבלת כל חשבון וחשבון ואף התעלם מדרישות התשלום החוזרת ונשנות לעניין הפיגור בתשלומי השכר. יתרה מכך, המערער לא הודיע מעולם למשיבים כי הוא מבקש לסיים את ההתקשרות בין הצדדים בשל חשבונות שכר טרחה מופרזים, ולמעשה עד ליום הגשת התביעה, מעולם לא נשמעה טענה מפיו כנגד פרשנות המשיבים להסכם שכר-הטרחה. המערער עצמו לא הותיר רושם חיובי על בית המשפט קמא. עדותו נמצאה מתחכמת ומתחמקת: "לשאלת ב"כ התובעים, האם הנתבע 2 אינו סבור שכאשר הוא מפסיק את ההתקשרות באופן חד צדדי, מן הראוי כי עורך הדין שהעניק שירותים משפטיים עד להפסקת ההתקשרות, יקבל את שכרו, משיב הנתבע 2: "לו היתה מוגשת דרישה מפורטת של תשלום, ממש עם תום ההתקשרות שלנו שהיה ברור לשני הצדדים שזה אמצע 1994, בצורה מסודרת וברורה ולפי מה שהוסכם אז בודאי היתה משולמת..." (ראה סיפא לעמ' 1 ורישא לפרוטוקול מיום 5.7.02). תשובה זו מראה על תחכומו של הנתבע 2. במכתב של הנתבע 2 מיום 20.7.94 נלמד גם על יהירותו של הנתבע 2 הכותב לעו"ד גיצלטר כי שכרו ישולם כאשר יבואר ויוסבר ומוסיף: "אפילו הוד מעלתך יואיל לבאר ולהסביר כולל מספר ישיבות וכו' - סכומים אולטימטיביים אולי אצל אחרים" ובהמשך מוסיף נתבע 2: "...כל תיק שהתחלת... מן הדין להיגמר על ידך. הוא פרנס אותך בעבר, ויפרנס אותך בעתיד, פר ישיבה..." (נספח יח'3 לתצהיר נתבע 2). הנתבע 2 התחמק מהתובעים שביקשו לקיים דיון על שכר הטרחה המגיע ואילו רק בעדותו מציין הנתבע 2 כי אם היה מקבל דרישה לתשלום מפורטת כיאות, היה דואג לתשלום. יגעתי וחיפשתי אך לא מצאתי כי הנתבע 2, מיד כשקיבל חשבון בלתי מובן או לקוני, פנה לתובעים וביקש לקיים בירור לגבי מהות החשבון וגובה החוב המגיע, או שהציע סכום אחר שנראה סביר בעיניו לתשלום לתובעים. כל שיכול היה הנתבע לומר בעניינים שכאלה היה "...אם הייתי רואה דרישה שפויה, הייתי פורע אותה" (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 7.5.01)" (עמ' 8 לפסק-הדין). בית משפט קמא היה מוכן להניח, לטובת המערערים, כי השכר השנתי לשנת 1994, בדומה לשנים קודמות, עמד אף הוא על סך 20,000$, באשר המכתב מיום 18/1/1994 היה מנוסח בלשון הצעה, וקיבול אין עליה. "למרות השתיקה והתנהגות הנתבעים, שלכאורה ניתן היה לפרש כהסכמה, אין לבוא עימם חשבון באשר באותה שנה כבר הופסקה ההתקשרות" (עמ' 9 לפסק-הדין). לצורך נוחיות הגבייה, השכר השנתי חולק ל-2 תשלומים והמערערים שילמו למשיבים סך של 10,000$. לאור האמור, קבע בית משפט קמא כי על המערערים להשלים את השכר השנתי המגיע למשיבים בגין עבודתם המשפטית בשנת 1994, וחייב את המערערים בסך השווה בשקלים ל-10,000$. על אף שלא היה בידי המשיבים פירוט מדוייק של שעות עבודתם, סבר בית משפט קמא כי: "במצב דברים זה כאשר מדובר בתקופה ובמשרדי עורכי דין שאינם ממוחשבים, שכל פעולה ופעולה יש לגביה דיווח מדוייק של דקה ושעות, הוצאות בפועל לגבי שיחות טלפון, דברי דואר, משלוחים, נסיעות וכד', הרי שלא ניתן לבוא חשבון עם התובעים ולומר כי מאחר ואין פירוט מדוייק של שעות, לא מגיע לתובעים שכר כלשהו" (עמ' 10 לפסק-הדין). לפיכך, בנוסף להשלמת שכר הריטיינר חוייבו המערערים לשלם למשיבים גם את הסכומים הבאים: 40,000 ₪ - בגין הופעות בבתי משפט. 50,000 ₪ - בגין הטיפול בתיק הוצל"פ. 18,000 ₪ - בגין הטיפול בתיק 'איקרוס'. 15,000 ₪ - בגין הטיפול בענייניו המשפטיים האישיים של המערער. 3,256.17 ₪ - בגין החזר הוצאות. הכל בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מיום 1/9/1994 ועד ליום התשלום המלא בפועל. בית משפט קמא קבע כי מן הסכומים שנפסקו לטובת המשיבים יקוזזו הסכומים הבאים: 10,000 ₪ - הסכום ששולם על-ידי המערערים על-חשבון שכר הטרחה. 5,160 ₪ - הסכום ששילמו המערערים למשיבים על-חשבון תיק 'טכנו-פח'. 7,740.96 ₪ - הסכום המעוכב בידי המשיבים. הכל בתוספת מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית מיום שבוצע או עוכב כל תשלום ועד ליום התשלום בפועל. באשר לטענות המערערים לרשלנות המשיבים, סבר בית משפט קמא כי "טענות אלה הועלו רק משהוגשה תביעתם לשכר טרחה. מעדות של הנתבע 2 ברור לי כי אם היה נתקל במקרה רשלנות אחד של התובעים לא היה עובר על כך בשתיקה ומיד מפסיק את היחסים המקצועיים עמם" (עמ' 10 לפסק-הדין). לאור האמור וכאמור, קיבל בית משפט קמא את התביעה, וחייב את המערערים כמפורט בסעיפים 19-20 שלעיל בתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 30,000 ₪. המערערים לא השלימו עם התוצאה, ופנו לערכאת הערעור. פסק - דינו של בית המשפט המחוזי בערעור ראשון בית המשפט המחוזי (הרכב כב' השופטת הילה גרסטל), קבע בהסכמת הצדדים כדלקמן: "פסק הדין יבוטל, הצדדים יוחזרו לבית משפט קמא לצורך השלמת הדיון בנקודות הבאות, בשלב זה: סוגיית המסמכים שלטענת ב"כ המערערים לא נמסרו לעיונו בטרם שנמסרו לעיון בית משפט קמא. בנושא זה יהיו רשאים המערערים, אם ימצאו זאת לנכון, להשלים עדויות וראיות ולאחר מכן יתייחס בית משפט קמא לפסק-דינו באופן פרטני לטענות ויכריע בהם. סוגיית הקיזוז שהועלתה בכתב ההגנה ולא נידונה - בית משפט קמא יידרש לטיעונים לגופם ויכריע בהם. ... לאחר מתן פסק-דין יהיה רשאי כל צד לערער על פסק-הדין ועל פסק-הדין המקורי כמקשה אחת..." (ראה פרוטוקול הדיון מיום 24/10/2006 ופסק הדין בעמ' 3-4). וכך, התגלגלה התובענה חזרה אל פתחו של בית משפט קמא. פסק - דינו של בית משפט קמא - סבב שני פסק-דינו המשלים של בית משפט קמא (כב' השופטת חנה ינון) התמקד באותן נקודות ספציפיות, לגביהן נדרשה התייחסות נוספת, בהתאם לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי; סוגיית המסמכים בפני בית משפט קמא הובאו 2 ארגזים גדושים בחומר משפטי פרי טיפולם של המשיבים בענייני המערערים. בית המשפט סקר ארוכות את המסמכים ואף הזמין את ב"כ המערערים, אשר קיבל את הזמנתו, לעשות כן. המשיב נחקר על תכולת הארגזים, והשיב, בין היתר, כי "כל המסמכים שנמצאים בתיקים וכרגע לנגד עיניך הם המסמכים שהועברו אליכם במועד, 3 שנים או 5 שנים לפני כן" (פרוטוקול הדיון בעמ' 11). גם במסגרת 'השלמת הסיכומים מטעם התובעים' אשר הוגשו לבית משפט קמא ביום 12.12.07, חזרו וציינו המשיבים כי כל התיקים אשר היו ב-2 הארגזים נמסרו למערערים בעת הרלוונטית. לאור האמור, קיבל בית משפט קמא את עמדת המשיבים, לפיה כל החומר הנוגע לטיפול המשפטי הוצג לבית המשפט ולצד שכנגד, לרבות תכתובת רבות בענייני שכר-טרחה, אשר בית המשפט, מן הסתם, לא לקחם בחשבון בגבשו את סכומי שכר-הטרחה שנפסקו. "סוף דבר, עולה מאלה כי לא היה בחומר שהועבר אז ועתה לבית המשפט חומר משפטי אשר לא היה ידוע אודותיו לנתבעים בעת הרלוונטית וכן בעת קיום ההליך בפני השופט גלדשטיין, ולמצער, עתה, בוודאי שקיבלו שני הארגזים הללו לעיונם" (עמ' 5 לפסק-הדין המשלים). סוגיית הקיזוז / הרשלנות המקצועית בית משפט קמא דחה את טענת המערערים לרשלנות מקצועית, מאחר וזו לא הופנתה למשיבים בזמן אמת, אלא רק בדיעבד, כמגן ולא כחרב - אל מול דרישת המשיבים לשכר טרחה. "לו היתה תביעה מבוססת לרשלנות בפנינו, היתה זו צריכה להיות מוגשת כתביעה עצמאית, שסכומה עתק, או כתביעה שכנגד לתביעה העיקרית דכאן. אי הגשתן של אלה, מלמדת, לטעמי, כי אין יסוד של ממש לה וטענת קיזוז זו כל יסודה ברצון להפחית מן השכר הנדרש" (עמ' 5 לפסק-הדין המשלים). תקנה 53(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) קובעת כי "נתבע המסתייע בנימוק שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד יגיש, נוסף על כתב ההגנה, כתב תביעה שייקרא כתב תביעה שכנגד...". בעניינינו, סבר בית משפט קמא כי המדובר בנתבע "המסתייע בנימוק שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד", ולכן, לגישתו, "אין לומר אף מטעם זה שדי לה לתביעת רשלנות, הליך עתיר פרטים, כמובן, שתהא גורפת ותשמש כטענת הגנה כללית בלבד בכתב ההגנה" (עמ' 6 לפסק-הדין המשלים). זאת ועוד, תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי משמיעה לנו כי בכל מקרה המזקיק לפרטים - אלה יפורטו ויפורשו בכתב הטענות - עניין שאיננו מצוי כאן: "הנתבעים הסתפקו בכתב הגנתם באמור בסעיף 22 לו, בו ציינו באופן גורף כי "במקרים רבים ניהלו התובעים ענייני הנתבעת ברשלנות וגרמו לה לנזקים והוצאות רבות", וכדוגמא מובאים ארבעה מקרים, במילים ספורות, כגון, "בעניין "טכנו-פח" הגישו התובעים תביעה מבלי לכלול בה גם את "בני תובל", הגם שדובר על שני חייבים ברורים, דבר שאילצם להגיש תביעה נוספות" - ובגין זאת מעריכים הם את נזקיהם בסך של כ-30,000 ₪, ומקזזים הם סכום זה מן התביעה" (עמ' 7 לפסק-הדין המשלים). בית משפט קמא סבר כי פירוט ארבעה אירועים באופן לאקוני, והערכת נזקים כללית בשווי 500,000 ₪ אינה טענה היכולה להחזיק מים. "ברי הוא, כי אין צד יכול להתגונן בפני תיאור קצר ולאקוני של אירועים ספורים אלה, ואף מבטחתו בביטוח מקצועי, לו צורפה להליך, לא היתה, מן הסתם, יכולה להתגונן כנגד אזכור האירועים במילים ספורות מבלי לפרטם, כנדרש" (עמ' 8 לפסק-הדין המשלים). אשר על כן, נדחתה עמדת המערערים גם בסוגייה זו, והם חוייבו בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך 10,000 ₪. הן המערערים והן המשיבים לא היו מרוצים מן התוצאה, ופנו לערכאת הערעור בשנית. טענות הצדדים בערעורים ע"א 2058/08 בהודעת ערעור ארוכה יתר על המידה וחוזרת על עצמה (50 עמודים!) תקפו המערערים את פסק-הדין ופסק-הדין המשלים "לאורך כל החזית" וטענו כי הם מוטעים מן היסוד. לא מצאנו לנכון לפרט ולמנות את כל נימוקי הערעור והטענות המועלות בו. נתייחס בהמשך הדיון לגופם של אותם נימוקים שנכון יהיה לדון בהם. יחד עם זאת, נציין ב'קצרה' את טענותיהן המרכזיות של המערערים: לטענת המערערים, טעה בית משפט קמא עת ייחס למכתב המשיבים מיום 13/7/1992 מעמד של הסכם. הסכם הריטיינר נחתם בעל-פה בפגישה בין הצדדים, ורק לאחריו המשיבים שלחו את המכתב המשקף את עמדתם בלבד - ואינו משקף את ההסכם ואת המציאות בפועל. המערערים לא הסכימו לאמור בו, והביעו מייד מחאתם בעל-פה ובכתב (ראה למשל מכתבם מיום מתאריך 5/5/1996). הסיבה לכך נבעה מן העובדה שהחלק הארי של העבודה המשפטית עבור המערערים היתה בתי-משפט והוצאה לפועל, ולכן לא ייתכן שהסכם הריטיינר בסך 20,000$ לשנה לא יכלול עבודה זו. במשך כל שנות הסכם הריטיינר פעלו הצדדים בהתאם למוסכם, לפיו בתיקי הוצאה לפועל המשיבים גבו שכר-טרחתם אך ורק מן הגבייה ובהתאם לקביעת ראש ההוצאה לפועל, ובתיקי בתי משפט - המערערים לא חוייבו בשכר טרחה נוסף לשכר השנתי בתיקים בהם המשיבים לא נדרשו להופיע כלל או הופיעו פעם אחת. כך נהגו המשיבים דה פקטו ובמשך כל שנות הסכם הריטיינר לא שלחו למערערים ולו חשבון אחד לתשלום EXTRA, עד שנפרדו דרכי הצדדים ואז החל מבול החשבונות להגיע. ללמדך על הפרשנות החדשה והמוטעית שניתנה בדיעבד להסכם. לא זו אף זו, המשיבים תבעו שכר-טרחה על-פי ממוצע שעות תיאורטי של 339 שעות לשנה! - לפי חישוב של חלוקת הסכום הנתבע 50,834$ ב-150$ לשעה. מדובר בדרישה הנדמית כמופרזת. לשם הדגמה והבהרה: משרדו של עו"ד עזגד, אליו עבר הטיפול בענייניהם של המערערים, אשר גדלו בהיקף השירותים המשפטיים שצרכו, השקיע בהם רק 143 שעות לשנה, בממוצע לשנים 1995 - 1998. המערערים לא התעלמו ממבול החשבונות הפתאומי, כפי שסבר בטעות בית משפט קמא. אלא שאותם החשבונות שנשלחו אל המערערים היו לאקוניים, קצרים, וכולם ללא כל פירוט של שעות. זאת על אף שהמשיבים ניהלו רישום שעות ופעולות מדוייק בכל התיקים. מייד לאחר קבלת החשבונות פנה המערער אל המשיבים בבקשה לקבלת ביאורים והסברים ולעריכת חשבון סופי (ראה המכתבים מתאריכים 15/7/1994, 20/7/1994, 30/9/1994 ו-20/3/1995). הצדדים אף נפגשו, ובפגישה זו דרשו המשיבים סך של 10,000$ לסגירת כל החשבונות. למרבה ההפתעה, הסכום המבוקש הכפיל את עצמו פי 9(!) בבוא מועד הגשת כתב התביעה. בנוסף, מעיון בחשבוניות שהוגשו למערערים מסתבר כי בניגוד להסכם, המערערים חוייבו גם בשעות עבודה של מתמחים. בית משפט קמא סבר כי שכר-טרחה בגובה 150$ לשעה בנסיבות דנן אינו שכר מופרז ויוצא דופן "בהתחשב בכך שמדובר בעורכי דין ותיקים ובמשרד ותיק עם לקוחות רבים, בשכ"ט עו"ד שכולל גם את הצוות הנלווה" (עמ' 6 לפסק-הדין), אולם בסופו של יום, וללא הסבר חייב את המערערים גם בחשבונות אלו. באף אחד מהחשבונות בהם חוייבו המערערים אין כל פירוט של שעות עבודה! ואולם בית-משפט קמא לא מנע מעצמו להפעיל "אומדנא דדיינא" מקום שהמשיבים לא סיפקו אף לא ראשית ראייה לגבי שעות העבודה שהושקעו בפועל על-ידם. בית משפט קמא ביקש להעביר לידיו חומר נוסף על מנת שיוכל לאמוד ולבדוק האם השעות בהם נקבו המשיבים, הינן סבירות - אלא שהמשיבים לא נקבו כל שעות בחשבונות, ועל-כן ממילא לא ניתן היה לבדוק את העניין. בית משפט קמא לא היה רשאי ליזום בדיקה של השכר הראוי עת המשיבים עצמם לא מצאו לנכון לתבוע שכר ראוי אלא אך ורק את השכר המוסכם. בית משפט קמא 'היה מוכן להניח' כי השכר השנתי לשנת 1994 עמד על 20,000$, כפי שטענו המערערים, ולא על 24,000$, כפי שטענו המשיבים, אך הביע תמיהתו מדוע לא נזעק המערער על מכתב המשיבים מיום 18/1/1994 "ומגיב על דרישה חצופה (לדעתו) זו" (עמ' 9 לפסק-הדין). אלא שהצעת המשיבים להעלאת שכר-טרחתם נדחתה על-ידי המערערים, וכך באופן הכי פרקטי שיש ביום 17/2/1994 שלחה המערערת, באמצעות חשבה דאז, שיק על חשבון רבע משכר הריטיינר שהיה מוסכם לשנת 1993, דהיינו על סך 5,000$ - שהינו רבע מ-20,000$ ולא 24,000$. המשיבים הם שלא נזעקו שעה שלכאורה היו צריכים לעשות כן. זאת ועוד המערערים מלינים כנגד חיובם בשכר-הטרחה המלא לשנת 1994 כולה, שעה שהשירות המשפטי נפסק באמצע השנה. גם כנגד פסק-הדין המשלים יש למערערים השגות רבות: לטענתם, חרף ההוראה המפורשת מפי בית המשפט המחוזי לדון לגופן בטענות הקיזוז הנובעות מרשלנות מקצועית לכאורה, דחה אותן בית משפט השלום בפסק-דינו המשלים באופן כללי וסתמי, על הסף ומבלי לדון בהן לגופן, בנימוק שלא הוגשו כתביעה עצמאית או כתביעה שכנגד, ומתוך הנחה מוטעית כאילו טענות הקיזוז לא פורטו כדבעי בכתב ההגנה (טענות שכלל לא הועלו באופן עצמאי על-ידי המשיבים). בית משפט קמא התייחס אך ורק לאמור בסעיף 22 בכתב ההגנה, מבלי משים לטענות הקיזוז המוזכרות גם בסעיפים 11.2, 11.4, 17, סעיף 23 וסעיף 24. כל זאת - לאחר שבית משפט בגלגול הראשון פטר עצמו מלדון בסוגייה זו בקובעו: "באשר לטענת הנתבעים לרשלנות של התובעים, טענות אלה הועלו רק משהוגשה תביעתם לשכר טרחה. מעדות הנתבע 2 ברור לי כי אם היה נתקל במקרה רשלנות אחד של התובעים לא היה עובר על כך בשתיקה ומיד מפסיק היחסים המקצועיים עמם" (עמ' 10 לפסק-הדין). ב-3 שורות אלה התמצה הדיון בטענות הקיזוז. ביחס ל'הנמקות' אלה, הרי שהמערערים השמיעו דעתם פעמים רבות קודם לכן (ראה הפירוט בעמ' 16 לכתב הערעור) ופירטו טענותיהם במכתב שנשלח לב"כ המשיבים ביום 5/5/1996, מכתב שנשלח כשנתיים קודם מועד הגשת התביעה. אולם, אף אם היינו מניחים, לצורך הדיון בלבד, שטענות הקיזוז הועלו לראשונה לאחר שהוגשה התביעה, הרי שאין בכך כדי לדחותן: "זה מעשה של יום יום שקיים "מאזן האימה" בין הצדדים שזה לא תובע את זה כי הוא יודע שהוא יתבע חזרה, עד שאחד בוחר לפנות לערכאות בכל זאת, ואז כל צד מעלה טענותיו" (עמ' 16 לכתב הערעור). בנוסף לכך, דרכם של ליקויים להתגלות רק לאחר שמומחה אחר באותו התחום בוחן את הטיפול ו/או איכות השירות אשר סופקו ללקוח, בדרך כלל לאחר שהסתיימו הקשרים המקצועיים בין הצדדים. דרכם של נזקים להתגלות טיפין טיפין, ועל כן לא כולם היו ידועים למערערים קודם לכן, בזמן אמת. כתב הערעור מפרט באדיקות ובאריכות את טענות הקיזוז העומדות למערערים, לטענתם, בעניין סטריקובסקי, טכנו פח / בני יובל, אטמי באר-שבע, אהרונוב, א.ר.ל. לובלינר, המגרש בבת-ים, תביעת העובדים וש.ו.ק. בידודים. על-מנת שלא להאריך ביריעה שלא לצורך, נסתפק בהפניית הקורא לעמודים 40-18 לכתב הערעור, בהם מתוארים בדקדקנות טיפולם הרשלני והלקוי של המשיבים בענייניהם המשפטיים של המערערים - טיפול אשר גרם לאחרונים לנזקים המוערכים על-ידם בכ-847,665 ₪. לטענת המערערים, פסקי-הדין חסרים נימוקים ביחס לחיובים אשר הוטלו עליהם. כך, למשל, חוייבו המערערים בסך 40,000 ₪ בגין הופעות המשיבים בבתי המשפט - מבלי לפרט על אילו תיקים מדובר ומהם הסכומים הספציפיים בהם חוייבו בגין כל תיק ותיק. כך גם לגבי החיוב בסך 15,000 ₪ בגין הטיפול המשפטי בענייניו האישיים של המערער, וחיובם של המערערים בהחזר הוצאות המשיבים בסך 3,256.17 ₪. בנוסף, המערערים חוייבו בסך 50,000 ₪ בגין תיקי הוצאה לפועל, וזאת בניגוד גמור להסכם הריטיינר. ואם לא די בכך, אזי המערערים חוייבו גם בסך 18,000 ₪ בגין תיק איקרוס, וזאת ללא כל הנמקה ומבלי שהנושא כלל נזכר בכתב התביעה! לאור כל האמור, התבקש בית-המשפט לקבל את הערעור, להורות על השבת הסכומים ששולמו מכח פסקי הדין ולחייב את המשיבים בהוצאות המערערים לרבות שכ"ט עו"ד. ע"א 2058.1/08 - הערעור שכנגד הודעת הערעור שכנגד עניינה בכך שבית-משפט קמא נמנע מלפסוק לטובת המשיבים את מלוא הסכום הנתבע על-ידם בתביעתם, הגם שלדידם, טענותיהם, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, נתקבלו במלואן. את טענות המשיבים בערעור שכנגד ניתן למיין לשני ראשים מרכזיים: ראש אחד, הטענה לפיה טעה בית משפט קמא עת הניח, לטובת המערערים, כי שכר הריטיינר לשנת 1994 עמד על 20,000$. הנחה זו אינה מבוססת, ועומדת בניגוד ליתר קביעותיו, נימוקיו, הבחנותיו והתרשמותו של בית משפט קמא. ראש שני, הטענה כי לאחר שהכריע באופן פוזיטיבי וחד-משמעי שהסכם שכר-הטרחה בו עסקינן מעניק למשיבים את הזכאות לתשלום שכר-טרחה לפי שעות בתיקי ליטיגציה והוצאה לפועל, ולאחר שעיין בחשבונות ולא מצא בהם כל דופי - היה על בית-משפט קמא לפסוק לטובת המשיבים את מלוא הסכומים אשר נתבעו על ידם, היינו: 95,192.50 ₪ בגין הטיפול בתיקי בתי-משפט ו- 86,657.60 ₪ בגין הטיפול בתיקי הוצאה-לפועל וכן את יתר הסכומים אשר נדרשו על-ידם, במלואם. לאור כל האמור, התבקש בית-המשפט לקבל את הערעור שכנגד ולפסוק לטובת המשיבים את מלוא הסכום הנתבע על-ידם, קרי את הסך של 330,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד. דיון לצורך הכרעה במחלוקת, יש לבחון מהו, אל נכון, השירות המקצועי שלשמו נשכרו שירותיהם של המשיבים. נקודת המוצא, איפוא, הינה הסכם שכר-הטרחה שנכרת בין הצדדים. עניינינו בהסכם שכר-טרחה בין עו"ד ללקוח. להסכם שכר-טרחה ערוך כהלכה חשיבות רבה להגדרת הנמסר לטיפולו של עורך הדין והבהרת גובה שכר הטרחה הנגבה על-ידו בשל כך (גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 211 (תשס"א-2001) (להלן: ד"ר קלינג)). "מטבע הדברים ומטיבו של מקצוע עריכת-דין, שבעליו משרת את לקוחו על-מנת לקבל פרס" (השופט ברנזון 180/71 ישעיהו לביא נ' קצין התגמולים, פ"ד כ"ו(2), 501, 507). הן את הפרס והן את העניין שנמסר לטיפול יש להגדיר באופן ברור וקוהרנטי, ככל שניתן (כב' השופט (בדימוס) ז' המר בע"א 1990/09 אבי זלצמן נ' אביחי ורדי (לא פורסם, 7/1/2010) (להלן: פרשת ורדי)). אלא שבמקרה דנן, לא קיים הסכם שכר-טרחה מסודר ומפורט בכתב. מכתב המשיבים מיום 13/7/1992 הינו עדות להסכם בעל-פה שנכרת בין הצדדים קודם לכן (ראה עדותו של המשיב בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 12/10/1999 ובעמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 22/11/1999), אולם וודאי שלא ניתן לראות במכתב את ההסכם עצמו, כפי שסבר בית משפט קמא, וודאי שלא ניתן לומר עליו כי "לשון הסכם הריטיינר ברורה" (עמ' 5 לפסק-הדין). המכתב מנוסח באופן בעייתי, כדי לא להאריך נמנע מלפרט את כל אותן השאלות ואי הבהירויות שהוא מעורר, אולם נביא מקצתן. קודם ניכנס לעובי הקורה נאמר כי כל ההתדיינות המשפטית בסוגיות אלו ואחרות יכול היה להיחסך לו ניסחו המשיבים הסכם שכר-טרחה כראוי. בהיעדרו, כאמור, נתייחס למכתב המשיבים מיום 13/7/1992 - אותו עוגן מנוסח בכתב המלמד משהו על התחייבויות הצדדים. נעשה זאת בשים לב לכלל לפיו כאשר "כפות המאזניים מעוינות" יש לפרש את הטקסט לרעת מנסחו (ראה ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, וכן ע"א 769/86 רובינשטיין נ' זמרן, פ"ד מב(3) 581). כמו כן, יש להתחשב ביחסי הכוחות בין הצדדים, שבהם היתה ידם של המשיבים על העליונה, בין היתר משום שהם עורכי-דין, והם שניסחו את המכתב ושלטו בטקסט (פרשת ורדי, פסקה 19). על ההיגיון שבקביעה זו, עמד כב' הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר ברע"א 5377/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, 77-76: "הגיונו של הכלל טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא כי המנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, בייחוד כאשר מדובר על בעל דין, אשר יש לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותי הביטוח. אם הנוסח הוא דו-משמעי או רב-משמעי, ניתנת עדיפות נגד המנסח, שהרי הוא - שדאג לענייניו - יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר; היפוכו של דבר: הוא נתפס על-ידי אותה חלופה, שהיא אפשרית לפי הטקסט, המבטאת הגנה טובה יותר על האינטרס של המבוטח. ההסתמכות של המבוטח על החלופה הנוחה לו יותר, שאותה קרא במסמך שנוסח על - ידי הצד השני, מקבלת העדפה במלאכת הפרשנות. לשון אחר, הצד השני, שלא היתה לו גישה למלאכת הניסוח, זכאי ליהנות מאותה חלופה אפשרית העולה מן הנוסח שהוכן על-ידי חברת הביטוח, שהיא מבחינתו של הצד השני הנוחה ביותר לו. כלל הפרשנות בא כאיזון מול השליטה בניסוח. הכלל מגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני - המבוטח - אשר זכאי היה להניח כי ניסוח החוזה יתפרש פירוש סביר אשר עליו סמך..." אמנם דברי הנשיא שמגר מתייחסים ליחסי הכוחות הבלתי-שוויוניים העומדים בהסכמים מסוג חוזי-ביטוח, ואולם הרציונאל הנ"ל שריר ונכון גם בחוזים "רגילים" בין צדדים, ועל אחת כמה וכמה כאשר אחד מן הצדדים הינו עו"ד. במקרה דנן המשיבים אינם רשאים לבחור לעצמם את החלופה הנוחה להם ביותר, כאשר הם - שדאגו לעניינם - יצרו מסמך בעל משמעויות שונות (פרשת ורדי, שם). לנוחיות הקורא, נביא להלן את החלקים הרלוונטיים ממכתב המשיבים מיום 13/7/1992, כלשונם: "שכר קבוע של משרדנו כולל הטיפול בכל (ההדגשה במקור - הערה שלנו) ענייני חברתכם במהלך העסקים השוטף, אך אינו כולל תביעות בבימ"ש ובהוצל"פ או עסקאות מקרקעין ואחרות, שאינן שגרתיות אצלכם. למרות זאת, דרישת שכ"ט נוסף בעניינים שאינם כלולים בשכר הקבוע, וכל עוד יהיה בינינו הסכם לשכר קבוע שנתי, יהיה כלהלן: - בתיק בימ"ש - לא ישולם כל שכ"ט על חשבון. שכה"ט יקבע בסיום הטיפול בתיק, בהתאם לעבודה שנעשתה בו. שיעור שכה"ט יהיה לפי סך השווה ל-150$ (דולר של ארה"ב) לשעה במקום השכר הרגיל כיום, או כפי שיהיה בעתיד. תיק בימ"ש שיסתיים ללא הופעה בבימ"ש - לא יחוייב בדרך כלל בשכר טרחה נוסף. בתיקי הוצל"פ - לא ישולם כל שכ"ט על חשבון. שכה"ט יקבע בסיום הטיפול בתיק - ומשמעו שבתיק שבו לא תהיה גביה של כספים (שלא מרצונכם) - לא תחוייבו בשכ"ט. שכה"ט יהיה באותו שיעור של סכום שיקבע לענין זה ע"י לשכת ההוצל"פ (כך שבכל מקרה לא תישאו אתם בתשלום, אלא החייב עצמו). בעסקאות מקרקעין או אחרות - שאינן כלולות בשכר הקבוע - יקבע שכר הטרחה קודם לביצוע הטיפול, אך תילקח בחשבון העובדה כי הינכם לקוחות בשכר קבוע. השכר הקבוע הנ"ל איננו כולל הוצאות שיוציא משרדנו עבור הטיפול בענייניכם ואלו ישולמו מפעם לפעם, בהתאם לדרישתנו בכתב ומתן פירוט להם, ככל שיידרש על ידכם". "שכר קבוע של משרדנו כולל הטיפול בכל ענייני חברתכם במהלך העסקים השוטף, אך אינו כולל תביעות בבית משפט ובהוצל"פ או עסקאות במקרקעין ואחרות שאינן שגרתיות אצלכם". איך יבחן טיפול משפטי אשר ייחשב לחלק ממהלך העסקים השוטף של המערערת, ומהו נושא אשר ייחשב לבלתי-שיגרתי? המשיב טען בדיון בבית-משפט בערכאה הדיונית: "מהלך העסקים השוטף הנזכר במכתבי... הכוונה היא כל אותם עניינים במסגרת הנתבעת כמו למשל בעיות של עובדים, נזילה שהיתה בחצר, בעיות עם העירייה, הוכחות חוב שלא בדרך תיק בימ"ש. כל הדברים השוטפים המתעוררים בחברה" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 22/11/1999). עמדה זו לא ברורה עד תומה הואיל והיא מותירה מחלוקת לגבי טיפול בכל תביעה ותביעה. בכל מקרה המערערים נושאים בשכר טרחה בעלות שנתית של 20,000$ ועל פי תשובת המשיב עדיין בכל ענין שיתעורר במהלך העסקים השוטף אצל המערערת תעלה השאלה האם התביעה היא שגרתית או איננה שגרתית. טענת המערערים לפיה :"החלק הארי של העבודה המשפטית עבורם היתה בתי משפט והוצל"פ, ולא יתכן כי הסכם הריטיינר, בסך של 20,000$ לשנה, לא כלל עבודה זו" הגיונית יותר וברורה יותר. לדידם, המכתב מיום 13/7/1992 מבהיר "שבתיקי בתי משפט שבהם לא תהיה הופעה, לא יחוייב בדרך כלל בשכר טרחה נוסף לריטיינר... מכאן יש להסיק, כמובן, שכל הטיפול המשרדי הכולל בתיקי בתי משפט בוודאי שכלול בריטיינר" (עמ' 6 לכתב הערעור). עמדה זו מתיישבת יותר עם השכל הישר, מאשר עם ההסבר של המשיב המובא לעיל, ובעיקר לאור דבריו בדיון בפני בית-משפט קמא, לפיהם: "אני לא חושב שרובו המכריע של הטיפול עד להסכם הריטיינר היה הוצל"פ, אני חושב שרובו היה כך" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון מיום 12/10/1999). "כאשר אני נשאל האם הכנת כתבי טענות לביהמ"ש אינם כלולים בייעוץ השוטף אני אומר במפורש זה אינו כלול. לא נכון שבשנים שייצגתי את הנתבעת לפני הסכם הריטיינר ידעתי שכל העבודה היא בתי משפט והוצל"פ. זה לא היה נכון לפני הסכם הריטיינר ולא נכון אחריו. לא נכון שהחלק הארי הוא של בתי משפט והוצל"פ. אינני יכול להגיד לך באחוזים איך החלוקה בין יעוץ ובין ביהמ"ש והוצל"פ. אני מסכים איתך שמרבית העבודה היתה בביהמ"ש, אך באחוזים איני יכול לחלק" (ההדגשות שלנו) (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 22/11/1999). "בתיק בימ"ש - לא ישולם כל שכ"ט על חשבון. שכה"ט יקבע בסיום הטיפול בתיק, בהתאם לעבודה שנעשתה בו. שיעור שכה"ט יהיה לפי סך השווה ל-150$ (דולר של ארה"ב) לשעה במקום השכר הרגיל כיום, או כפי שיהיה בעתיד. תיק בימ"ש שיסתיים ללא הופעה בבימ"ש - לא יחוייב בדרך כלל בשכר טרחה נוסף." - גם פסקה זו יכולה להתפרש במספר מובנים. על פי המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה של המילים עצמן, כפי שהן מופיעות במכתב, אזי עת עסקינן בתיקי בתי-משפט, אשר אינם חלק אינטגראלי ממהלך עסקיה השוטף של המערערת, שכר-הטרחה אשר ישולם בגין טיפול בתיק הכרוך בהופעות בפועל בבית המשפט, יהיה 150$ לשעת עבודה. אולם, תיק בית-משפט אשר הסתיים ללא הופעות בבית-המשפט 'בדרך-כלל' לא יחוייב בשכר טרחה נוסף על שכר הריטיינר הקבוע. גם הביטוי 'בדרך-כלל' המצוטט לעיל, משאיר פתח מילוט ומקום למחלוקת נוספת לענין הכלל והיוצא מן הכלל. כמו כן, הפרשנות המילולית הפשוטה והסבירה איננה מתיישבת עם דברי המשיב בדיון בפני בית-משפט קמא, לפיהם: "כשאני נשאל אם נכון שלא הבהרתי אף פעם למר לוין לגבי כך שמכתב התראה או חוות דעת שניתנו במסגרת הריטיינר ועוברים להליך משפטי יחוייבו במסגרת ההליך המשפטי התשובה היא שלא נשאלתי ולכן גם לא הבהרתי... גישתי היא שתיק שהולך לבית משפט כל ההליכים המקדמיים לצורך הגשת התיק נכללים במסגרת בית המשפט" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 23/11/1999). כלומר, לפי פרשנותם של המשיבים: הטיפול בעניין אשר נכלל במסגרת הסכם הריטיינר (כלומר בנושא שהוא חלק אינטגראלי ממהלך עסקיה השוטף של המערערת) ועובר לפסים של תיק בית-משפט הכולל ייצוג והופעות בדיונים - כל הטיפול בו (מהתחלה ועד הסוף) יחושב לפי 150% לשעת עבודה ואינו נכלל בשכר הריטיינר. פרשנות המשיבים איננה עולה בקנה אחד עם הכתוב, ככתבו וכלשונו; נוסף על כך יש ליתן את הדעת לכך שהמשיב בעצמו מודה כי לא הסביר למערער את משמעות ההוראות הכלולות במכתב, בהתאם לפרשנותו. באשר לחיוב המערערים בגין שעות עבודת הצוות המקצועי במשרד לרבות מתמחים - אנו סבורות כי יש צדק בטרוניית המערערים בעניין, שכן מדובר בחיוב שצץ 'יש מאין' כיוון שלא בא זכרו במכתב המשיבים מיום 13/7/1992. בית משפט בערכאה הדיונית סבור היה כי "תוכן המכתב מיום 13.7.1992 הינו ברור, הגיוני, ובממרת אגב, רק לצורך הבהרת הדברים, יש לציין כי גם מקובל" (עמ' 6 לפסק-הדין). ובהמשך: "הסכם הריטיינר שבין הצדדים, כפי שעולה מאותו מכתב, נוגע אך ורק לפעילות העסקית השוטפת של הנתבעים ואילו לגבי תיקי בתי משפט והוצל"פ, יהיה שכ"ט לפי 150$ לשעת עבודה... אין המדובר בשכר מופרז ויוצא דופן בהתחשב בכך שמדובר בעורכי דין ותיקים ובמשרד ותיק עם לקוחות רבים, בשכ"ט עו"ד שכולל גם את כל הצוות הנלווה" (שם, שם). מכאן, שאף לדידו אין מקום לחיוב המערערים בשכר נוסף בגין שעות עבודת הצוות המקצועי במשרד, לרבות מתמחים. מתוכנו של המסמך קרי, המכתב מיום 13/7/1992 עולה כי הצדדים הסכימו כי השירות המשפטי, אותו קיבלו המשיבים על עצמם, תמורת שכר הטרחה המוסכם, כולל את הטיפול המשפטי בתיקי בתי-משפט, הוצאה-לפועל, מקרקעין ואחרים הקשורים ורלוונטיים למהלך עבודתה של המערערת. תיקי בתי-משפט בנושאים שאינם שגרתיים מעיסוקה של המערערת נכללים אף הם בשכר הטרחה המוסכם, כל עוד אלה הסתיימו ללא הופעה בבית-המשפט. תיקי הוצאה-לפועל בנושאים שאינם שגרתיים, אמורים להשתלם מן הגבייה ובהתאם לפסיקת ראש ההוצאה-לפועל, כך שבכל אופן המערערים אינם אמורים לשאת בתשלום נוסף. תיקי מקרקעין ואחרים שאינם שגרתיים - בהתאם לסיכום מוקדם בין הצדדים. יחד עם זאת הואיל וכתב התביעה של המשיבים בערכאה הדיונית התייחס לדרישות שכר ספציפיות, רצוי היה כי אלו תיבדקנה אחת לאחת ואם הן עונות על ההסכמות שבין הצדדים. במקום בחינה מדוקדקת כזו של כל דרישות התשלום שהוגשו למערערים ובדיקה האם המשיבים הוכיחו תביעתם אם לאו, הסתפקה הערכאה הדיונית בהערכה גלובאלית על דרך הסבירות שמשמעה, למעשה, פסיקת שכר ראוי - סעד המוזכר בפה רפה בכתב התביעה ואינו נתמך בחוות דעת מומחה. בנסיבות התביעה וטיב ההגנה לא היה מקום לנקוט בדרך זו וכבר מטעם זה יש לקבל את הערעור. בחרנו אנו איפוא בנסיבות הענין לבדוק את הדרישות הכספיות שבאו לידי ביטוי בחשבוניות ואת הראיות שהובאו לפני הערכאה הדיונית. נביא להלן בקצרה את הפרשיות העומדות מאחורי אותן חשבוניות, לצורך בחינת מידת הרלוונטיות של מושא הטיפול המשפטי הנקוב בכל חשבונית וחשבונית למהלך העסקים השוטף של המערערת: עניין תן-גז - חשבון מספר 5491 מיום 24/2/1994 על-סך 12,250 ₪ (נספח ג'1 לכתב-התביעה). באותו ענין דובר על שיתוף פעולה בין החברה לבין מר גרשון פלג להקמת מיזם עסקי משותף בשם "תן-גז" שיעסוק בייבוא, שיווק, מכירה והפצה של חומרים וציוד נלווה בשימוש של גזים וזורמים לצרכים תעשייתיים, מעבדתיים ואחרים. עניין סטריקובסקי - חשבון מספר 5501 מיום 27/5/1994 על-סך 29,189 ₪ (נספח ג'2 לכתב-התביעה). צבי סטריקובסקי תבע את המערער בת"א 17770/88 ובת"א 27438/88 בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. עניינן של התביעות בפינוי חלקה 10 בגוש 7083 בתל-אביב-יפו ששימשה את המערער לצורכי עסקו באמצעות החברה, בתשלום כספים בגין האיחור בפינוי ולחלופין לתשלום דמי שכירות ראויים בהתאם לחוזה השכירות אשר נחתם בין הצדדים בחודש אפריל 1985. עניין אי.די.אס - חשבון מספר 5537 מיום 29/8/1994 על-סך 7,898 ₪ (נספח ג'3 לכתב-התביעה). חברת מושקטל מפעלי מתכת בע"מ רכשה מהחברה מוצרי ברזל ושילמה עבורם בשיקים שלה. משלא כובדו השיקים, דרשה החברה את פירעון החוב, לפיכך מסרה לה מושקטל 8 שיקים משוכים על-ידי חברת אי די אס פיתוח מערכות מיזוג אויר בע"מ. 2 שיקים כובדו ונפרעו, אולם 6 שיקים חוללו באי-פירעון. מכאן התביעה אשר הגישו המשיבים בשם החברה בת"א 2064/90 ובת"א 583/91. עניין טכנופח - חשבון מספר 5536 מיום 29/8/1994 על-סך 15,900 ₪ (נספח ג'4 לכתב-התביעה). המערערת וחברת טכנופח בע"מ (להלן: "טכנופח") ניהלו עסקים במסגרתם סיפקה החברה סחורות ברזל לטכנופח, אולם התמורה בגינן שולמה בחסר. במהלך ניסיונות הגבייה, המחתה טכנופח למערערת את זכותה לקבלת 30,000 ₪ מחברת בני תובל לציוד חקלאי בע"מ (להלן: בני תובל), אולם בני תובל שילמה למערערת פחות מכך בפועל. מכאן התובענות שהגישו המשיבים בשם המערערת בת"א 12452/90 כנגד טכנופח ובת"א 14924/96 כנגד בני תובל ומנהלה, מר גיורא שפירא. עניין אקיר - חשבון מספר 5544 מיום 18/9/1994 על-סך 2,650 ₪ (נספח ג'5 לכתב-התביעה). המערערת סיפקה והובילה לחברת אקיר מבנים (1988) בע"מ חומרי ברזל שונים, במסגרת עבודתה. האחרונה שילמה רק חלק מן התמורה, ומכאן התביעה אשר הגישו המשיבים בשם החברה בת"א 70831/93. עניין אטמי באר-שבע - חשבון מספר 5545 מיום 18/9/1994 (נספח ג'6 לכתב-התביעה). מדובר בעסקה שנערכה בין החברה לבין אטמי באר שבע בע"מ בגינה נותרה האחרונה חייבת למערערת הפרשי שער וריבית פיגורים לחשבוניות מספר 7335 ו-7533 שהוצאו על-ידה ולא שולמו במועדן. מכאן התובענה אשר הוגשה על-ידי המשיבים בשם החברה בת"א 46672/93. התביעה הסתיימה בהסדר. עניין דוברונסקי - חשבון מספר 5547 מיום 25/9/1994 על-סך 9,540 ₪ (נספח ג'7 לכתב-התביעה). המערער היה דייר מוגן במגרש ברחוב אילת 48 בתל-אביב-יפו הידוע כגוש 70839 חלקה 122/1, וניהל בו את עסקיו באמצעות החברה, וזאת מכח זכותו של אביו המנוח. ביום 1/11/84 המערער רכש את המגרש מאת בעליו, תושב צ'ילה, באמצעות בא-כוחו עו"ד עלס דוברונסקי, אולם משהוברר לצדדים כי עסקת המכר טעונה היתר בהתאם לחוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח-1978, היתר שלא נתקבל, העסקה בוטלה בהסכמה ביום 7/9/87. הודעה לשלטונות המס נמסרה בהתאם. דא עקא שהחל משנת 1990 קיבל המערער דרישות לתשלום מס רכוש לשנים 1993-1990 וכן דרישה ממינהל ההנדסה בעיריית תל-אביב-יפו לפיו הוא נדרש, כבעליו של המגרש, לבצע במבנה עבודות תיקונים. ביום 28/11/91 תוקן היתר הפיקוח על המטבע באופן המאפשר את ביצועו של ההסכם והעברת התמורה לבעליו (שהוא, כאמור, תושב חוץ). המערערים פנו אל דוברונסקי פעמים רבות למימוש התחייבותו למכירת המגרש ונשיאת החובות המוטלים על הבעלים, ואולם פניותיהם נענו בהתעלמות. מכאן התובענה שהוגשה על-ידי המשיבים בשם המערערים בה"פ 1745/93. עניין איקרוס ואבן זהב - חשבון מספר 5550 מיום 28/9/1994 בגין על-סך 35,113 ₪ (לא מוזכר בכתב התביעה) בגין הטיפול בעניין איקרוס, וחשבון מספר 5549 מיום 28/9/1994 על-סך 5,033 ₪ בגין הטיפול בעניין אבן-זהב. במהלך החודשים יולי-אוקטובר 1993 סיפקה החברה לאיקרוס - עבודות מתכת בע"מ ואיקרוס ייצור ותכנון (1986) בע"מ (להלן: "איקרוס"), על-פי בקשתן, סחורות ושירותי הובלה. איקרוס התקשו בתשלום התמורה, וכחלק מניסיונות התשלום מסרו לחברה שיקים לפירעון בחתימת חברת אבן זהב משקופים (1992) בע"מ - שיקים אלו חוללו ולא כובדו במועדם - ובגינם פעלה החברה בהליכי הוצאה-לפועל. מכאן התביעה אשר הגישו המשיבים בשם המערערת כנגד איקרוס בת"א 22891/94. עניין מזרחי - חשבון מספר 5570 מיום 4/12/1994 על-סך 9,360 ₪ (נספח ג'9 לכתב-התביעה). עזרא מזרחי רכש אצל החברה מוצרים ברזל שונים החל משנת 1985 ואילך. בשנת 1989 החל מזרחי לשלם עבור רכישותיו באמצעות שיקים של מסגריית אריאל אשר נוסדה באותה העת. החברה לא קיבלה תשלום בעבור המוצרים שסיפקה למזרחי ולמסגרייה ולכן תבעה את המסגרייה בת"א 36817/90 בו ניתן פסק-דין לטובתה. למרות זאת, מיאנה המסגרייה לפרוע את חובה, מכאן התביעה בת"א 67637/92 כנגד מזרחי, בהיותו בעל המניות העיקרי ומנהל המסגרייה שהיה ערב בערבות אישית לכל התחייבויותיה. עניין אהרונוב - חשבון מספר 5594 מיום 12/2/1995 על-סך 292.50 ₪ (נספח ג'10 לכתב-התביעה). במסגרת עסקי החברה מול שמואל אהרונוב משך האחרון שיק לפקודת החברה אולם השיק חולל באי-פירעון, מכאן התביעה אשר הגישו המשיבים בשם החברה בת"א 16717/94. עניין רפיד - חשבון מספר 5603 מיום 19/3/1995 על-סך 1,755 ₪. במהלך השנים 1990-1991 התחייבה חברת רפיד מתקנים ואביזרים לרכב בע"מ (להלן: רפיד) לשלם למערערת עבור חשבוניות וחשבונות שהוצאו לה על-ידי החברה בגין חומרי ברזל שונים שסופקו למסגריית אלברט ביפו לייצור מוצרים עבורה. דא עקא שאת חשבוניות מספר 5004 ו-5285 סירבה רפיד לשלם בטענה שאלה אינן שייכות לה וכי מסגריית אלברט אינה מוסמכת לקנות סחורות בשמה. המערערת ניסתה לגבות את חובה ממסגריית אלברט, אולם משלא עלה בידה לעשות כן פנתה לרפיד ודרשה ממנה לשלם את חובה. מכאן התביעה אשר הוגשה על-ידי המשיבים בשם החברה בת"א 27811/94. תיקי הוצאה לפועל - חשבונית מספר 5591 מיום 5/2/1995 אשר הוצאה בגין הטיפול ב-19 תיקי הוצאה-לפועל: אמנון ים, הנרי דניאל, פרדריק אנקרי, שלום ראש אלברט, ישראל קטלן, א.ר.ל - לובלינר, אקיר מבנים, הראל ממן, דנלייט בע"מ, חמוש בע"מ, אגרנוע + הנרי דניאל + כאמל, שמיאשווילי, א.ב. עיצוב שלטים, משה להט, יצחק משה, קוגן מיכאל, סופר ישראחום, חיים פנחס ושמעון אזולאי. עיינו באריכות בכל החומר המשפטי נשוא הפרשיות המפורטות לעיל, מושאי הטיפול המשפטי הנקובים בכל חשבונית וחשבונית, מעצם טיבם וטבעם, רלוונטיים למהלך העסקים השוטף של המערערת, ולא נמצא הסבר מדוע יש להחריגם משכר הריטיינר המוסכם. המשיבים נתנו הסבר לפיו "הריטיינר איננו כולל במפורש, טיפול בתיקי בית משפט והוצאה לפועל" (ראה עמ' 5 לסיכומים). המערער בכנותו הודה כי הסכים לשלם עבור הופעות בבתי משפט החל מההופעה השניה והלאה נוסף על שכר הריטיינר (סעיף 22 לכתב הערעור). יש לבחון איפוא לעומקן את פרוט החשבוניות, מהות והיקף הטיפול המשפטי אשר עומד מאחוריהן. כזכור, במכתב המשיבים מיום 13/7/1992 נאמר כי "תיק בימ"ש שיסתיים ללא הופעה בבימ"ש - לא יחוייב בדרך כלל בשכר טרחה נוסף". ואולם בחלק מן העניינים נשוא החשבוניות - לא נדרשה כלל הופעה בבית-המשפט ובכל זאת המשיבים מצאו לנכון לחייב את המערערים בתשלום נוסף, וזאת בניגוד לעדותו של המשיב לפיה "נכון שאם שלחתי מכתב התראה ואין בעקבותיו הליך משפטי השכר של הריטיינר כולל את משלוח מכתב ההתראה" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 23/11/1999). יתרתן של החשבונית מעורבות - במובן זה שהמשיבים מבקשים שכר-טרחתם על כל הטיפול מא' ועד ת', בהתאם לפרשנותם את המכתב לפיה "גישתי היא שתיק שהולך לבית המשפט כל ההליכים המקדמיים לצורך הגשת התיק נכללים במסגרת בית המשפט" וזאת למרות שכאמור "כשאני נשאל אם נכון שלא הבהרתי אף פעם למר לוין לגבי כך שמכתב התראה או חוות דעת שניתנו במסגרת הריטיינר ועוברים להליך משפטי יחוייבו במסגרת ההליך המשפטי התשובה היא שלא נשאלתי ולכן גם לא הבהרתי" (שם). פרשנות זו אינה מקובלת עלינו. 52. אף אם ישנם תיקים אשר כללו יותר מהופעה אחת בבית המשפט, והמשיבים זכאים לכאורה לתשלום שכר-טרחה נוסף בגינם, הרי שלא ניתן ללמוד ממה שהובא בפני הערכאה הדיונית, מהן היקפן האמיתי של השעות אשר הושקעו בתיק בפועל למן אותה הנקודה (ההופעה השניה) ואילך כדי שבית המשפט יוכל לברר השכר המגיע למשיבים. 53. המשיבים תובעים שכר טרחתם בהתאם לסיכום החוזי, כפי שהוא משתקף ממכתבם מיום 13/7/1992. שכר הטרחה הנדרש אמור לשקף את היקף העבודה שנעשתה בפועל, אלא שהם לא השכילו להראות כיצד היקף העבודה שביצעו בתיקים אלו מצדיקים את גובה השכר הנתבע. להלן דברים שאמר בעניין המשיב: "כאני נשאל מדוע לא הגשתי לנתבע פירוט שעות כפי שביקש... אני משיב - לא סירבתי לתת פירוט, יש פקס שלי, אני קבעתי פגישה ב - 17.1. הוא לא הגיע, קבעתי לו פגישה ב - 22.1.96... וגם הוא לא בא. מר לוין לא הופיע לפגישה עקב מזג האויר. מי לא ניסה?" (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 22/11/1999). כלום לא ניתן לשלוח את פירוט העבודה לרבות מספר השעות אשר הושקעו בפועל בכל תיק ותיק. מה עוד שגם לביהמ"ש לא הועבר חישוב מפורט כאמור. כאשר התייחס המשיב לבקשתו של המערער להסביר אופן החישוב ומרכיביו, תשובתו ניתנה "בעיקרון" ובאופן כללי (ראה מכתב המשיבים מיום 4/3/1996). למעט לעניין דוברונסקי ואיקרוס (וספציפית לגבי איקרוס יצויין כי מעבר לכך שחשבונית מספר 5550 מיום 28/9/1994 על-סך 35,113 ₪ אינה מפורטת בכתב התביעה, היא אף אינה מבוקשת במכתב הדרישה שהוציאו המשיבים למערערים בשנת 1996 (ראה נספח ד' לכתב-התביעה) - אין בידי המשיבים דפי חיובי זמן והוצאות רלוונטיים לחשבונות הנתבעים - וגם לגביהם ישנה אנומאליה בנוגע לאופן החיוב. להלן דברים שאמר בעניין המשיב: "אני לא יכול לזכור מתי קיבלתי את התיק של איקרוס. נכון שגם לגביו התחשיב היה לפי 150 דולר לשעה. אם עושים את החילוק יכול להיות שמגיעים ל - 66 שעות. חלוקה מה עשיתי ובאיזה יום זה בלתי אפשרות (הטעות במקור - הערה שלנו) לערוך כעת. אני יכול להעריך כמה שעות עבדתי על כל עניין המפורט בחשבון. אני רואה את מה שעשיתי ואני יכול להעריך את השעות שעבדתי על כל דבר. אני מסתכל על חשבון 0550 - קבלת חומר, הרבה שיחות ופקסים בעניין. אני מעריך את העבודה בין שעתיים ל -3 שעות לעניין קטע זה. דחיפות בהכנת התביעות וכד', בדיקת החברות אצל רשם החברות - אני מעריך בין 8 ל - 9 שעות עבודה. עיקולים זמניים בבית המשפט, הכנת תביעות חדשות, מציאת איקרוס חדשה, בדיקה נוספת ברשם החברות, בדיקה בבית המשפט - אני מעריך בקרוב ל - 20 שעות עבודה. מסירת עיקולים, מעקב אחרי ביצוע, שיחות בעניין עם אלי לוין - אני מעריך ב - 10 או 15 שעות עבודה. כתב המחאת זכויות - שעה וחצי עבודה. שיחות, מו"מ לפשרה, קבלת שיקים - בסביבות 20- 25 שעות עבודה" (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 5/7/2000). "אני מסכים שכתוב למעלה אבן זהב ואיקרוס, אני לא בטוח שמדובר בתיק אחד. יכול להיות שיש קשר ביניהם, יכול להיות שהגיעו יחדיו למשרד. כשאתה אומר לי כי החשבון כולו על 59 שעות ויש הפרדה בין שעות של צוות המשרד לבין שעות של עורך דין ונשאל מה הפער בין חשבון זה ל - 66 שעות שנקבתי אני אומר - אם אכן בחשבון של 59 שעות לא כלולים אנשי הצוות המשרד. והצוות המשרדי בלבד בחשבון מהיר שאני עושה הוא 16 שעות אזי 59 ועוד 16 נותן לי 75 שעות ואם לקחתי 66 שעות אז את הצוות המשרדי על השעות שלו לקחתי כמחצית. לא עשיתי את החשבון, אני מסתמך על דבריך. הצוות המשרדי הם המתמחים. אני חושב שאתה טועה כשאתה אומר לי שלא אמרתי למר לוין שיש חיוב עבור שעות מתמחים. אני מפנה לתצהיר של מר לוין שם נאמר במפורש שמעולם לא חייבו אותי עבור מתמחים מכאן שהוא ידע שאצלנו כן מחייבים עבור מתמחים" (עמ' 3-2 לפרוטוקול הדיון מיום 5/7/2000). "חשבון יג'9 הינו בגין תיק הוצל"פ. זה צריך להיות לפי חשבון של הוצל"פ. כשאתה מבקש ממני פרוט החשבון אני אומר שאני לא זוכר את הפרוט" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 23/11/1999). "בתיקים מסויימים בהם היתה פעילות רבה היה לי פרוט השעות כמו בתיק של דוברונסקי, איקרוס, לדעתי היה גם בתיק של סטריקובסקי למרות שזה לא נמצא וכך חישבתי את זה, או לפי לוח הזמן או לפי הפעילות שביצעתי בתיק. בגדול - התשובה היא שבתיקים שבהם אין לי את פרוט השעות היתה הערכה ואילו בתיקים מרובי פעילות אני תמיד עושה את זה עם פרוט שעות בתיקים עם פעילות מועטה אני לא מכין פרוט שעות תוך כדי פעילות" (עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 22/1/1999). במילים אחרות מדובר בדרישה לשכר ראוי. אולם המשיבים לא תבעו שכר ראוי (למעט טענה בפה רפה בכתב-התביעה), אלא עמדו על מלוא תשלום שכרם על-פי פרשנותם להסכם שכר הטרחה ולא תמכו תביעתם בחוות דעת ראויה. 54. גם ביחס לתיקי ההוצאה-לפועל, על-פי הסיכום בין הצדדים: זכאותם של המשיבים לשכר-טרחה קמה להם רק כאשר התבצעה גבייה בפועל מהחייבים. משכך, הזכאות הנטענת היא לשכר טרחה ראוי בגין עבודתם שביצעו בתיקים אלו (ראה בעניין זה ת"א 2922/00 סטמרי אמיר נ' עיריית תל-אביב (לא פורסם, 27/4/09) (להלן: פרשת סטמרי). 55. "העיקרון הכללי הוא, שתובע לא יזכה בסעד שלא עתר לו" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 70 (מהדורה שמינית, התשס"ה-2005); ע"א 8659/99 הר נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרויקטים נ' פול פיינרו, פ"ד נד(2) 625)). החריג לכלל האמור סוכם בע"א 69/98 נהאד אסעד נ' לביבה מחאג'נה (לא פורסם, 8/6/05) וצוטט בהסכמה בע"א 8854/06 חיים קורפו עו"ד נ' משה סורוצקין (לא פורסם, 20/3/08) (להלן: פרשת קורפו): "הפסיקה מנתה שלושה תנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן להפעיל כלל זה (הענקת סעד שלא התבקש מפורשות - הערה שלנו). התנאי האחד הוא, כפי שכבר צויין, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש...; השני הוא, כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שנתבקש...; והשלישי הוא, כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת". בעניינינו, אף אם היה אפשר לומר כי התנאי הראשון והשני התקיימו, אזי התנאי השלישי מחייב בדיקה ובירור. בית-משפט קמא העניק למשיבים 40,000 ₪ בגין הופעות בתיקי בתי-משפט, 18,000 ₪ בגין הטיפול בעניין איקרוס, 15,000 ₪ בגין הטיפול בענייניו האישיים של המערער, 50,000 ₪ בגין הטיפול בתיקי הוצאה-לפועל (וכן השלמת שכר-טרחה לשנת 1994 והחזר הוצאות). אלא שבית-המשפט לא נימק כיצד ועל-סמך מה הגיע לסכומים אלו. "הלכה היא, כי "דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו" (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית ואח' נ' הורשפלד ואח', פ"ד מג(1) 160,165). כך הוא הדין לגבי שכר טרחת עו"ד. "קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו." (פרשת בייניש-עדיאל 125) (בתיק זה אף הובאו, במסגרת מכלול הראיות בסוגיית השכר הראוי לעורכי הדין, חוות דעת של מומחים) (פרשת ורדי, פסקה 29). 56. המשיבים לא הצליחו להוכיח את היקף השכר הראוי אותו הם תובעים. התשתית הראייתית לא מבססת באופן המתקבל על הדעת את היקף הסכומים שנתבעו. על המשיבים היה לפרט ביתר דיוק את דרך קביעתו של השכר הנדרש על-ידם באמצעות פירוט העבודות שבוצעו, היקף השעות, מידת המאמצים ובעיקר - הבאת חוות דעת מומחה לעניין (פרשת סטמרי המוזכרת לעיל). הדברים נכונים גם לו היינו מאמצות את פרשנות המשיבים למכתבם מיום 13/7/1992 או סבורות כי מושא החשבוניות דנן אינו נוגע למהלך העסקים השוטף של המערערת. לפיכך, דינה של טענת המשיבים להידחות ודין הערעור על החיוב להתקבל. בחינת הדרישה לשכר - טרחה בגין הטיפול בענייניו המשפטיים הפרטיים של המערער 57. נוסף לתביעת שכר-הטרחה בגין תיקי בתי-משפט והוצאה לפועל, דרשו המשיבים בכתב-תביעתם גם שכר-טרחה נוסף בגין הטיפול בענייניו האישיים של המערער: "עניינים נוספים בהם טיפלו התובעים עבור הנתבעים ולא הוצאו בגינם חשבונות שכ"ט, התייחסו לבעיות הנתבע מס' 2 בקשר עם ביתו הפרטי במנהל מקרקעי ישראל, ענייני אמו של הנתבע מס' 2 לגבי חנות שבבעלותה, מס רכוש לגבי מגרש בבת ים, והסכם השכירות לגבי אותה חנות. התובעים זכאים גם עבור הטיפול בעניינים אלו לשכר טרחה בנפרד שכן גם אלו אינם עניינים במסגרת ההסדר הקבוע בין הצדדים. התובעים מעריכים את שכר הטרחה המגיע להם בגין טרחתם כאמור לעיל בסכום של 30,000 ₪ - וזאת על דרך המיעוט" (סעיף 16ב'). 58. גם אם נהיו מוכנות לצאת מנקודת הנחה שאכן מדובר בעניינים שאינם חוסים תחת הסכם הריטיינר, הרי שהערותינו בנוגע לדרך הוכחת השכר הראוי יפות גם לכאן. היה על המשיבים להביא חוות דעת מומחה לעניין - וזאת על אף שהערכתם את שכר טרחתם נעשתה לטענתם ב'צניעות' ו'על דרך המיעוט'. לפיכך, אנו דוחות גם רכיב זה של התובענה ומקבלות את הערעור. השלמת תשלום שכר - הטרחה לשנת 1994 59. בית-משפט קמא חייב את המערערים בהשלמת תשלום שכר-טרחת המשיבים לשנת 1994 בגובה 10,000$. אנו סבורות כי אף קביעה זו איננה יכולה להיוותר על כנה. במכתב המשיבים מיום 13/7/1992 אין כל התייחסות לשאלה מה יהא שכר-הטרחה במידה ותופסק ההתקשרות. האחריות למחדל זה מוטלת על כתפי המשיבים. "ראוי לכלול בכל הסכם שכר טרחה הוראות שתסדרנה את דרך קביעתו של שכרו של עורך הדין למקרה שבו מופסק הטיפול מטעם כלשהו" (ד"ר קלינג 212) (ראה גם: ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל, עו"ד, פ"ד נח(5) 20 (2004). 60. ד"ר קלינג סבור כי "אין לחייב את הלקוח בתשלום מלוא שכר הטרחה, אם טיפולו של עורך הדין יופסק לפני השלמתו. נראה, שהוראה זו תיפסל בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור בפגעה בזכותו של הלקוח לבחור בעורך דין ולהחליפו כשירצה בכך. בין עורך הדין ולקוחו קיימים, כאמור, יחסי אמון... כאשר אמון זה מתערער יש להעניק ללקח את האפשרות להפסיק את הקשר עם עורך דינו, תוך מתן אפשרות מלאה לבחור פרקליט חדש, בלא שהדבר יגרור אחריו סנקציה" (ד"ר קלינג 212). 61. ברוח זו פסק בית המשפט העליון כי "בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו" (ע"א 136/92 בייניש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 113 (1993). 62. הלכה זו סוייגה בפרשת קורפו, שם נקבע כי "כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את עורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד-צדדי מבלי שיחוייב בפיצויי ציפייה". 63. דא עקא המשיבים לא תבעו בכתב תביעתם פיצויי ציפייה. וכן בפי המערערים גם קיימות טענות בדבר השירות המקצועי שניתן להם וכן טענות הקיזוז הרבות. 64. כאמור, לא באה בפני בית המשפט תביעה מוכחת לשכר טרחה ראוי. המשיבים עמדו על תשלום מלוא שכרם בהתאם לפרשנותם את המכתב מיום 13/7/1992 והצעתם להעלות את השכר במכתבם מיום 18/1/1994, הגם שלית מאן דפליג - השירות המשפטי שהיו אמורים לתת למערערים לא מומש במלואו. בנסיבות דנן, חיוב הערכאה הדיונית את המערערים במלוא שכר המשיבים לשנת 1994, אינו עומד גם הוא בביקורת. רכיב ההוצאות 65. רכיב נוסף הנתבע מן המערערים בכתב-התביעה הינו הוצאות אשר אינן נכללות בהסכם הריטיינר בגובה 3,256.17 ₪ (נכון לחודש אוגוסט 1994) אותן הוציאו המשיבים במהלך הטיפול המשפטי בעניינם של המערערים ועבורם. דא עקא שמעיון במסמכים השונים עולה שונות מובהקת בגובה הדרישה ממכתב למכתב; במכתב המשיבים מיום 19/6/1994 נאמר כי "כרטיס הוצאותיך במשרדנו ביתרת חובה בסך 1,790 ₪". במכתב המשיבים מיום 26/6/1994 (רק שבוע מיום מועד הדרישה הקודמת) כבר נדרשים המערערים לשלם סך של 3,236.15 ₪ בגין ההוצאות (כמעט פי 2). במכתב המשיבים מיום 24/8/1994 נאמר "רצ"ב כרטיסכם לשנת 1994 (שים לב שחובתו כבר ב-2,050 ₪!!!) ממנו תוכל לראות זאת בבירור. (כמו גם את הזיכויים של מה ששילמתם!)". במכתב המשיבים מיום 7/1/1996 נאמר כי "יתרת חובכם בהוצאות שהוציאו מרשי עבורכם ולא שולמה להם עד היום, עומדת על סך 2,047.23 ₪ נכון ליום 24/8/1994, ונכון ליום 7/1/1996 על 2,299 ₪". בכרטסת ממוחשבת ממוינת לפי תאריכי אסמכתא מיום 29/3/1999 חובם של המשיבים נכון ליום 6/12/1994 עומד על סך 3,155.17 ₪ (רק נציין כי הסכומים המופעים בכרטסת לתאריכים השונים - כולם אינם תואמים את גובה הדרישות המופיעות במכתבים הקודמים). בסכום המצויין בכרטסת הממוחשבת נקבו המשיבים בסיכומיהם בבית-משפט קמא, ובכל זאת פסקה להם הערכאה הדיונית, ללא נימוק, את הסך המבוקש (והגבוה יותר) בכתב-תביעה. גם בעניין זה מצאנו לנכון להתערב ולהפחית את הסכום ל-3,155.17 ₪. סוף דבר 66. התוצאה היא שערעור המערערים מתקבל, ללא צורך להידרש לטענות הקיזוז המועלות בו. ערעור המשיבים נדחה. באשר להוצאות המשפט: במאמרו של פרופ' דניאל פרידמן "שכר-טרחה ראוי לעורך-דין" המשפט ב' 105, 113-112, מוצע לעגן בחוק את חובתו של עורך-הדין לערוך הסכם שכר-טרחה בכתב, וכי לדעתו "עורך-דין שלא ערך הסכם בכתב, הזוכה בבית המשפט בתביעה לשכר-טרחה, יחוייב בהוצאות המשפט כמי שנושא באחריות להתדיינות שנגרמה בשל אי-עריכתו של הסכם שכר בכתב" (ראה ד"ר קלינג 209, ה"ש 6). על אחת כמה וכמה במקרה דנן. 67. המשיבים יישאו בהוצאות המערערים בערעור זה ובשכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל, וכן ישיבו למערערים את הסכומים אשר שולמו להם במסגרת החלטות קודמות. הפיקדון הכספי אשר הופקד יוחזר לידי בא כוח המערערים. עורך דיןריטיינר