בקשה להחזרת כסף מזומן ורכב שנתפס בחיפוש משטרתי לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"ח 38529-04-10 (כבוד השופט י' ענבר) מיום 9.5.2010, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים בת"פ 2713-09 (כבוד סגן הנשיאה כ' מוסק). במסגרת הליכים פליליים שנוהלו כנגד המבקש נתפס רכבו על ידי משטרת ישראל מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת סדר הדין הפלילי).  המבקש פנה לבית המשפט המוסמך על מנת להשיב את הרכב התפוס לידיו בטענה כי הוא זקוק לרכבו על מנת לטפל באימו, ובהמשך טען כי אין למשטרה סמכות להחזיק ברכב מכיוון שהוא משועבד לבנק.  ביום 17.6.2009 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה הרכב ישוחרר על יד משטרת ישראל וייתפס על ידי בעל תפקיד לפי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז- 1967, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל של הבנק המתנהלים כנגד אימו של המבקש (ב"ש 9324/09, כבוד השופט ד' פולוק). בהמשך, ביום 23.7.2009, במסגרת דיון בהחזקת כסף מזומן שנתפס אצל המבקש הגיעו הצדדים להסכמה נוספת בדבר תנאי החזרת הרכב, ולפיה הרכב ישוחרר בתנאים כדלקמן: מתוך סכום הכסף שנתפס המשטרה תעביר סך של 150,000 ש"ח לשם שחרור השעבוד הרובץ על הרכב לטובת הבנק. הרכב ישוחרר בהפקדת 40,000 ש"ח, שיעבוד פוליסת הביטוח המקיף של הרכב לטובת המדינה ורישום שיעבוד על הרכב לטובת המדינה במשרד הרישוי. עוד נקבע כי השימוש ברכב מותר רק למבקש או לרעייתו, ואסור להעביר את הרכב לצד ג' בין במכירה ובין בדרך אחרת. כל זאת למשך 6 חודשים מיום תפיסת הרכב או עד למתן ההחלטה אחרת. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה על ידי בית משפט השלום (ב"ש 9324/09 כבוד השופטת א' באום-ניקורטה). בתאריך 3.8.2009 עמד המבקש בתנאים שנקבעו והרכב נמסר לו. במהלך חודש נובמבר התקבלה תלונה על גניבת הרכב ונפתחה חקירה, ולמעשה ממועד זה כספי הביטוח הם במוקד המחלוקת בין הצדדים.  ביום 3.12.2009, החליט בית משפט השלום לאור בקשת המשטרה להאריך את תוקפו של צו התפיסה. על החלטה זו הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר לבית משפט השלום, וטען כי לאור ההסכמה בין הצדדים, משחלפו שישה חודשים מאז תפיסת הרכב אין המשטרה יכולה לבקש את הארכת החזקת התפוס, והארכה שכזו מנוגדת להסכמה, אשר קיבלה תוקף על ידי בית המשפט. ביום 22.3.2010 החליט בית משפט השלום לדחות את הבקשה, בקובעו כי בהתאם לסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי, מוסמך בית המשפט להאריך את תקופת ההחזקה של תפוס מעבר לשישה חודשים על פי בקשת שוטר או אדם מעוניין. נקבע כי בענייננו, אין נפקא מינה מהו מועד תפיסת הרכב, שהרי נקבע זה מכבר כי סמכות ההארכה נתונה למשטרה הגם שלא הוארכה תקופת התפיסה בתוך ששת החודשים הראשונים. על כן נקבע כי מאחר וכבר הוגש כתב אישום כנגד המבקש, כספי הביטוח אשר הוא עתיד לקבל באם תימצא טענת הגניבה מהימנה, יוחזקו בידי המשיבה עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינו. זאת מאחר ואין בתנאים המגבילים, אשר הוטלו על הרכב, כדי להבטיח את חילוט הכספים בסופו של יום. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי וטענתו המרכזית הייתה כי בית משפט השלום שגה עת לא נתן דעתו להסכמה אשר הושגה בין הצדיים, אשר, לשיטתו, מגבילה את תפיסת הרכב לשישה חודשים בלבד, ואין להאריכה מעבר לתקופה זו. ביום 9.5.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בקובעו כי: "בחנתי בעיון רב את ההסכם מיום 23/7/09 בדבר שחרור הרכב שעליו מבוסס הערר (נספח ב' להודעת הערר), אך לא מצאתי בו אחיזה לטענה שלפיה המשיבה התחייבה שלא לבקש את הארכתם של התנאים לתקופה נוספת עם חלוף שישה חודשים מיום תפיסת הרכב. אדרבא, לשון ההסכם שלפיה התנאים המגבילים יהיו בתוקף 'משך 6 חודשים מתפיסתו או עד למתן ההחלטה אחרת', מלמדת כי המשיבה לא ויתרה על סמכותה לבקש הארכה כזאת. לטעמי, ויתור על סמכויותיה הסטטוטוריות של המשיבה, מחייב הסכמה מפורשת, שכאמור לא שוכנעתי בקיומה במקרה שלפנינו. במצב דברים זה, ולאחר שביום 31/1/10 הוגש נגד העורר כתב אישום שבו מבוקש לחלט את הרכב, לא ראיתי עילה להתערב בהחלטתו של בית-משפט קמא. יצוין, כי על-פי ההלכה הפסוקה, נתונה למשיבה סמכות לעתור להארכה גם עם חלוף תקופת התפיסה של ששת החודשים הראשונים (ראו את הפסיקה הנזכרת בסעיף 8 להחלטת בית-משפט קמא). כאמור לעיל, לא שוכנעתי כי בענייננו התחייבה המשיבה שלא להפעיל סמכות זו" על החלטה זו הוגשה הבקשה אשר בפני, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את ערעורו. לטענתו החלטות הערכאות הקודמות לא נתנו כל משמעות להסכמת הצדדים מיום 23.7.2009. לשיטתו, המשמעות הברורה והפשוטה של ההסכמה, אשר קיבלה תוקף שיפוטי, הינה שלאחר שישה חודשים יפוגו כל ההגבלות על הרכב, ואין המשיבה יכולה לבקש את הארכת צו התפיסה. לטענתו בית המשפט פירש את האמור בהסכם באופן, שאף המשיבה לא טענה לו ובדרך זרה לחלוטין לכוונת הצדדים וללשון ההסכם. על כן לטענתו משחלפו שישה חודשים ממועד תפיסת הרכב ולא ניתנה כל ההחלטה אחרת בתקופה זו יש לשחרר את כל המגבלות המוטלות עליו. המשיבה טוענת כי אין כל עילה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. לגופו של עניין היא סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ולטענתה ההסכמה בין הצדדים לא שללה ממנה את הסמכות להגיש בקשה להארכת תקופת החזקת התפוסים בהתאם לחוק. מה גם, שלשיטתה אין כל היגיון בהתחייבות משתמעת כזו, שמשמעותה שגם אם יוגש כתב אישום יוחזר הרכב לידי המבקש. החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור. עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982). ראו גם רע"פ 9752/09 א.א. מור השמות ותעסוקת כוח אדם בע"מ נ' משטרת ישראל ( 31.1.2010); רע"פ 9747/08 תחריר נ' מדינת ישראל ( 20.11.2008)). אף לגופו של ענין דין הבקשה להדחות. כאמור טענתו המרכזית של המבקש נוגעת לפרשנות ההסכמה בין הצדדים, שקיבלה תוקף משפטי, מיום 23.7.2009. מעיון בהסכמת הצדדים המופיעה בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום נראה כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי נכונה ואין מקום להתערב בה. לא ניתן ללמוד כי הסכמה זו שללה מהמשטרה את הסמכות לבקש את הארכת החזקת התפוס בהתאם לסמכותה בפקודת סדר הדין הפלילי. כאמור על פי הכתוב בפרוטוקול הדיון המגבלות על הרכב יהיו ל"משך 6 חודשים מתפיסתו או עד למתן ההחלטה אחרת". הסכמה זו למעשה לא הייתה נדרשת כלל, כי היא אך אומרת את מה שקובע החוק. סעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי קובע כי "אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח". מכאן שאכן אין כל משמעות מעשית לנקיבת מועד זה, שהרי ברור הוא שאם לצורך הדוגמא היה כתוב שההסכמה תהיה למשך עשרה חודשים, היא ככל הנראה תהיה בטלה ואין לה כל משמעות מפני שהיא מנוגדת לכתוב בחוק, כך גם למעשה אין כל משמעות למועד שנכתב, שהוא אך חוזר על הדברים הקבועים בחוק, ולא שולל כל סמכות אחרת הקבועה בחוק. מכאן ברור הוא שאין בדברים אלו דבר וחצי דבר באשר לסמכותו של בית המשפט להאריך את החזקת התפוס בהתאם לחוק, וברור הוא שדברים אלו (שכאמור אינם נדרשים כלל) אינה שוללים מהמשטרה את הסמכות לבקש את הארכת התקופה. אשר על כן, הבקשה נדחית. משטרהרכבחיפוש משטרתיהחזרת כספים