הגנה מן הצדק ונזק ראייתי מונחת בפניי בקשת הנאשמת לבטל את כתב האישום אשר הוגש כנגדה, ביום 22/12/08 מטעמי "הגנה מן הצדק" לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן:"החסד"פ"). כתב האישום מייחס לנאשמת ביצוע עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן :"חוק העונשין"), עבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, עבירה של שימוש במסמך מזויף לפי סעיף 420 לחוק העונשין וכן עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק. מעובדות כתב האישום עולה כי בתאריך 18.03.98 חתמה הנאשמת על הסכם הלוואה לצורך קבלת משכנתא בבנק לאומי למשכנתאות בע"מ בנצרת עילית. לצורך קבלת המשכנתא נדרשה הנאשמת להצטייד בשני ערבים אשר יערבו להלוואה האמורה. הנאשמת הגיעה לבנק מלווה ב- 2 ערבים לבנק, אשר זהותם אינה ידועה למאשימה. אחד הערבים התחזה לאדם בשם אסף רבינוביץ (להלן: "המתלונן"). אותו ערב, חתם על מסמכי המשכנתא בחתימה הנחזית להיות חתימתו של המתלונן לאחר שהנאשמת הציגה בפני הבנק תעודת זהות מזויפת המתייחסת כביכול לאותו ערב. הנאשמת קיבלה מהבנק הלוואה בסך 222,000 ₪, כאשר הערבות של המתלונן הינה על מחצית הסכום. ביום 10/02/10 התקיימה ישיבת הקראה בתיק. בטרם השיב הנאשם לכתב האישום, הודיע סנגורו כי בפיו טענה מקדמית, של "הגנה מן הצדק", בשלה יש להורות על ביטול כתב האישום. טענות הצדדים: הסנגור טען כי העבירה, כפי שצוין בכתב האישום, בוצעה ביום 18.3.98 וכתב האישום הוגש בחודש דצמבר 2008, בחלוף 10 שנים וחצי. כמו כן, מהמסמכים שהוצגו בפניו, עולה כי אף החקירה החלה במחצית שנת 2007, היינו כ-9 שנים מיום ביצוע העבירה. כמו כן, היה שיהוי ניכר בניהול החקירה על ידי היחידה החוקרת, עד שהוגש כתב אישום כאמור בדצמבר 2008. התנהלות זו פגעה בזכויות יסוד של הנאשמת ועל כן מבקש הוא את ביטול כתב האישום בשל טענה של "הגנה על הצדק". ב"כ המאשימה טען כי העובדה שבוצעה יותר מעבירה אחת, כמו גם היקף המרמה, כל אלה מצביעים על נסיבה מחמירה. אם הנסיבות לא היו מחמירות, כי אז ניתן היה לראות בכך עוון שהתיישן. התלונה הוגשה רק בשנת 2007 לאחר שאדם תמים קיבל מכתב שהוא ערב להלוואה של אישה שהוא כלל לא מכיר. החקירה אומנם לא התנהלה בזריזות, אך גם לא באיטיות. העבירה של קבלת דבר במרמה, היא הערבות, עומדת לזכותה של הנאשמת עד היום ולכן מהבחינה הזאת העבירה בכלל לא הסתיימה. הערבות בעינה עומדת, המתלונן ממשיך לקבל מכתבים מהבנק על כך שכל עוד לא תהיה החלטה שיפוטית שהוא מופטר מערבותו, שנעשה פה זיוף ומרמה, הוא ימשיך להיות ערב. לפיכך, העבירה כלל לא הסתיימה ואפילו לא החל מרוץ ההתיישנות. דיון ומסקנות: טענת הגנה מן הצדק- המסגרת הנורמטיבית: "הגנה מן הצדק" הינה טענה מקדמית, אשר נקלטה במשפט הישראלי באמצעות ההלכה הפסוקה והיא נשענת על סמכותו הטבועה של בית המשפט לבטל כתב אישום העומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק טבעי והגינות משפטית. עקרונות ההגנה מן הצדק מאפשרים לבחון ולעמוד על טיב שיקול דעתה של הרשות בבואה לנקוט בהליכים פליליים, וכך למעשה ניתנת בידי בית המשפט האפשרות לבדוק המהלכים אשר קדמו להגשת כתב האישום. כבר בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221 (להלן:"הלכת יפת"), הכיר בית המשפט בסמכותו הטבועה לבטל כתב אישום העומד בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית: "לבית המשפט במדינת ישראל שיקול דעת לעכב הליכים משאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן ו/או משיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות, כפי שבית המשפט רואה אותו. המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת של הרשות", היינו התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם". בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ ואח' (טרם פורסם, 31/03/2005), הורחבו למעשה הטעמים להפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק ואין היא מוגבלת עוד לטעמיה של הלכת יפת. כפי שסוכם בע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 30/11/2005): "העדשה דרכה נבחנות, במקרה נתון, ההצדקות להפעלת הדוקטרינה היא, בעקבות פרשת בורוביץ, רחבה מבעבר ואינה מוגבלת עוד לטעמיה המצמצמים של הלכת יפת, קרי ל"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", שיש בה כדי "לזעזע את המצפון" (שם, בע' 370). תחת זאת, נערכת בחינה תכליתית-מהותית של כלל הנסיבות (פרשת בורוביץ, שם)". בשנת 2007 תוקן החוק ברוח הפסיקה, ולסעיף 149 לחסד"פ, הדן בסוגיית הטענות המקדמיות, נוספה הטענה המקדמית בדבר הגנה מן הצדק, ובתוך כך, ניתן לה מעמד נורמטיבי בדין: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - ... (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". סעיף 149 (10) לחסד"פ אינו אלא הטמעת טענה שהינה יציר הפסיקה, וראה רע"פ 1498/07 יוחאי הרשברג נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 18/03/2007) (להלן: "פרשת הרשברג"), שם חזר לאחרונה בית המשפט העליון על ההלכות המנחות בסוגיה שלפנינו: ההלכה שנקבעה בפרשת בורוביץ לעניין "ההגנה מן הצדק" מפתחת ומרחיבה את ההלכה שהיתה קיימת עד עתה- היא הלכת יפת. בית משפט זה, נתן דעתו להלכת יפת, הוסיף וקבע בחינה בת שלושה שלבים לבחינת טענת "ההגנה מן הצדק". בשלב הראשון, על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שנתקבלו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, על בית- המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נדרש בית המשפט לאזן בין האינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי, תוך שהוא נותן דעתו על נסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בשלב השלישי, מששוכנע בית-המשפט כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות, עליו לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום, כמו למשל מתן משקל לטובתו בקביעת עונשו, אם יורשע". מן הכלל אל הפרט ב"כ הנאשמת, העלה את טענת השיהוי כבסיס לטענת "הגנה מן הצדק". בעניין זה אתייחס הן לטענת השיהוי והן לסוגיית ההתיישנות בפלילים, אשר נובעת מעצם טבעה וטיבה וכנגזרת מהדיון בביטול כתב אישום מחמת שיהוי. ככל שאקבל את הטענה כי מדובר בעבירות שבוצעו, כנטען בכתב האישום, ב"נסיבות מחמירות", עליה לא הביע חולק ב"כ הנאשמת, הרי שסעיף 24 לחוק העונשין קובע כי עסקינן בעבירות מסוג פשע וסעיף 9(א) לחסד"פ קובע כי תקופת ההתיישנות הקבועה לעבירות אלו הינה 10 שנים. ב"כ הנאשמת טען, כי כתב האישום הוגש בחלוף 10 וחצי שנים ממועד ביצוע העבירה. סעיף 9(ג) לחסד"פ מונה את האירועים בגינם יופסק מרוץ ההתיישנות בשל התרחשותו של אירוע מנתק, ביניהם עבירות ש"נערכה לגביהם חקירה עפ"י חיקוק... יתחיל מניין התקופות מיום ההליך האחרון בחקירה...". בענייננו, אינני יודע מתי הסתיימה פעולת החקירה בעניינה של הנאשמת, אך למד אני על העובדות הרלוונטיות מטיעוני ב"כ הצדדים. ב"כ המאשימה טען, כי התלונה הוגשה בשנת 2007 וב"כ הנאשמת טען כי החקירה החלה במחצית שנת 2007. בעניין זה ההלכה היא כי "הגשת תלונה כשלעצמה אינה מהווה הליך של חקירה. לא די בכך שהתלונה הוגשה בטרם נסתיימה תקופת ההתיישנות..." יחד עם זאת "אין צורך שחשוד או נאשם יחקרו בתוך תקופת ההתיישנות... די אם הפרשה עצמה החלה להיחקר בטרם פגה תקופת ההתיישנות ונאספו ראיות, שבסופו של דבר היו בבחינת חומר רקע לחקירתו של הנאשם". ראה ע"פ 347/07 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם 18/11/07). בענייננו, מדברי ב"כ הנאשמת עולה כי החקירה החלה במחצית שנת 2007 ועל כן סבור אני כי די בכך כדי לענות על הגדרת המונח "חקירה" הקבוע בסעיף 9(ג) לחסד"פ ולקבוע כי יש בה כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. משכך, כתב האישום הוגש לפני תום תקופת ההתיישנות, אשר מועד תחילת מניינה הינו יום ביצוע הליך החקירה האחרון. המסקנה היא כי טענת ההתיישנות אינה עומדת לנאשמת, לאחר שתקופת ההתיישנות הסטטוטורית טרם חלפה. בשל המגמה המסתמנת הן בפסיקה והן בגישת המלומדים בשנים האחרונות לראות בשיהוי בהגשת כתב אישום כטעם לביטול כתב האישום מחמת "הגנה מן הצדק", נדרש אני לשאלה האם יכול ותעמוד לנאשמת טענת "הגנה מן הצדק" מחמת שיהוי בהגשת כתב אישום על אף העובדה כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות הסטטוטורית. לעניין זה ישנן גישות שונות בערכאות המשפטיות השונות. גישה אחת סוברת כי קבלת טענת השיהוי עלולה לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 9 לחסד"פ הקובעת את תקופת ההתיישנות. במקרה דנא, לא אתעמק בגישות השונות, רק אמנה מספר שיקולים לדחיית טענתה זו של הנאשמת. סבורני, כי בענייננו אין המדובר בשיהוי בלתי סביר או בלתי מידתי, נוכח העובדה כי במחצית שנת 2007 העבירה התגלתה והחקירה החלה באותה שנה, כשבסוף שנת 2008 הוגש כתב האישום. אל לנו לשכוח כי המדובר בעבירה שמעצם טיבה, באה התלונה עליה באיחור. קרי, כל עוד עמדה הנאשמת בתשלומי המשכנתא, לא ניתן היה לדעת אודות העבירה. אך ברגע שהנאשמת לא עמדה בתשלומיה, התגלה מעשה המרמה והזיוף ולטענת ב"כ המאשימה מיד כשנודע לערב על כך, מיהר להגיש תלונה במשטרה. יתרה מכך, מהפסיקה עולה כי המבחן המרכזי לבחינת קבלת טענת הגנה מן הצדק אשר עילתה שיהוי, הינה האם יכול הנאשם להצביע על נזק ראייתי ספציפי אשר נגרם לו כתוצאה מן השיהוי בהגשת כתב האישום נגדו (ראה ע"פ 70770/00 מ"י נ' משה ארויה (טרם פורסם, 20/03/01)). במקרה דנא, לא הצביעה הנאשמת על נזק ראייתי ספציפי וחמור אשר נגרם לה עקב שיהוי זה. זאת ועוד, אף מבחינת המבחנים השונים שנקבעו בפסיקה לשימוש בטענת "הגנה מן הצדק" לביטול כתב אישום עולה כי אין בהגשת כתב האישום ובקיומו של ההליך הפלילי כנגד הנאשמת משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשמת וכיוב' (ראה פרשת הרשברג; ע"פ 347/07 פלוני נ' מ"י (טרם פורסם, 18/11/07). מכל האמור לעיל ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דוחה אני טענתה של הנאשמת בדבר "הגנה מן הצדק" וקובע כי אין היא זכאית ליהנות במקרה זה מהגנה זו. משכך, התוצאה היא כי כתב האישום נותר על כנו. ניתנה והודעה היום ז' אדר תש"ע, 21/02/2010 במעמד הנוכחים. ג'ורג' אזולאי, נשיא נזק ראייתיהגנה מן הצדק