בפני בקשה למחיקת התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ולחילופין לפצלה כך שרק הפרק שעניינו הסעד לפיצוי כספי ידון בפני בית משפט זה ואילו הפרק שעניינו הסעד ההצהרתי לביטול מכר המקרקעין ידון בפני בית המשפט המחוזי . התביעה שבעקבותיה נפתחה הבקשה דנן עניינה בחוזה מכר שנכרת בין הצדדים בתיק למכירת הדירה נשוא כתב התביעה, כאשר, עפ"י כתב התביעה, לאחר המכירה, נתגלו בדירה ליקויים שונים. יצויין כי המכירה הסתיימה ברישום בטאבו, כך שהדירה רשומה כיום ע"ש התובעת היא המשיבה בפני. בסעיף 26 לכתב תביעתה עותרת המשיבה לסעדים הבאים: פסק דין הצהרתי לביטול חוזה מכר המקרקעין נשוא כתב התביעה. לחילופין פיצוי כספי בגין הפרשי התשלום שבין מה ששלמה המשיבה על הדירה בשעת קנייתה לעומת ערכה הריאלי נוכח הליקויים בה. בנוסף על 2 הסעדים החלופיים מבקשת המשיבה פיצוי כספי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה . לטענת המבקשת הסעד העיקרי המבוקש בכתב התביעה הינו מתן פסק דין הצהרתי בדבר ביטול חוזה המכר שבין הצדדים(ס' 26א לכתב התביעה). לגרסתה, סעד זה של ביטול חוזה מכר מקרקעין מצוי בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, זאת עפ"י סעיף 51(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) (להלן:"החוק"). לגישתה, לא זו בלבד שעסקינן בביטול מכר מקרקעין אלא שהעסקה כבר הסתיימה ברישום ע"ש הקונה. המבקשת טוענת כי עפ"י ע"א 476/88 אשתר ואח' נ' נפתלי פד"י מה(2) 749 להלן:"פרשת אשתר")) עסקינן בתביעה אשר מסורה לסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי . הלכת אשתר , לדידה, יושמה ומיושמת חדשות לבקרים בערכאות השונות (אם בבתי משפט השלום ואם בבתי המשפט המחוזיים). לאור כל האמור סבורה המבקשת כי יש להעביר את הדיון בתביעה דנן לבית המשפט המחוזי בירושלים. מנגד טוענת המשיבה כי הסמכות לדון בתביעה זו מסורה לבית משפט זה ,שכן אין מדובר בביטול חוזה העוסק במקרקעין או בזכות במקרקעין כי אם מדובר בתביעה כספית- תביעה אשר יש לשום את שוויה . לדידה של המשיבה מדובר בתביעה חוזית כאשר הסעד הנתבע בה הוא כספי ומוגדר ונופל הוא בתחום סמכותו של בית משפט השלום, אשר בסמכות שבגררא יכול להכריע גם בשאלת ביטול המכר. לטענת המשיבה קיימת מחלוקת ביחס לסוגיה למי הסמכות העניינית לדון בתביעה ל"ביטול הסכם מכר מקרקעין" אשר הסעד העיקרי בו הוא השבה ופיצוי. המשיבה מצביעה על מספר פסקי דין אשר בהם לטענתה שאלת הסמכות תוכרע לפי מבחן הסעד וכאשר מבוקש סעד כספי יש לבחון את העניין עפ"י סכום הסעד המבוקש. המשיבה טוענת כי במקרה זה עסקת המקרקעין לא הושלמה שכן מבוקש כעת להשיב את הדברים לקדמותם. לדידה, הבקשה למתן פסק דין הצהרתי לביטול המכר אינה אלא אמצעי להשגת הסעד הכספי המבוקש. לחילופין, מבקשת המשיבה כי אף אם יקבל בית המשפט את טענת המבקשת כי הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט המחוזי, הרי שעליו לפצל סעדים. לדידה, יש לערוך את הדיון בשאלת ביטול חוזה המכר בבית המשפט המחוזי ואת הדיון בשאלת הפיצוי בגין עוגמת להשאיר בפני בית משפט זה. דיון כידוע שאלת הסמכות העניינית מוכרעת בעניין זה עפ"י הסעד הנתבע ראה ע"א 510/82 חסון נ' פלדמן פד"י לז(3) 1 , 12. במקרה שלפנינו נתבעו 3 סעדים: ביטול הסכם המכר, לחילופין, פיצוי בגין הפרשי תשלום ופיצוי כספי בגין עוגמת נפש . אין חולק כי בית משפט השלום מוסמך לדון בשאלת הבעלות כשאלה שבגררה על מנת להכריע בשאלת הזכאות לפיצוי הכספי בגין עוגמת הנפש. אולם במקרה דנן אין לומר כי סעד הפיצוי הכספי בגין עוגמת הנפש או הפיצוי בגין ההפרש בשווי הדירה הם הסעדים העיקריים ולכן סעד ביטול המכר הוא הסעד הטפל ההולך אחרי 2 הסעדים הראשונים שהם העיקר. נהפוך הוא. הן ממכלול כתב התביעה והן מסעיף 26 לכתב התביעה, נמצאתי למד כי הסעד העיקרי המבוקש הינו פסק הדין ההצהרתי שעניינו ביטול המכר, בעוד שהסעד השני הינו אפשרות פחות רצויה בעיני המשיבה ונוסף על כך הוא חלופי לסעד ההצהרתי של ביטול המכר, וכמוהו גם הפיצוי הכספי בגין עוגמת הנפש שהוא נגזרת של עצם הזכאות לביטול המכר. המשיבה בסעיף 26 ב' לכתב התביעה מבקשת כי בית המשפט יורה השבת הפרשי תשלום ומציינת באופן שאינו משתמע לשני פנים : "התובעת מבהירה בזאת כי .... וסעד זה נתבע רק כאפשרות המאוד פחות רצויה ". ההכרעה בשאלת סמכותו של בית משפט זה לדון בתביעה מבוססת איפוא על השאלה האם בכוחו של בית המשפט ליתן בסופו של יום את הסעד העיקרי המבוקש. הסעד העיקרי המבוקש הוא הסעד הראשון המופיע ברשימת הסעדים והוא מתן פסק דין הצהרתי המבטל את חוזה מכר הדירה. 2 הסעדים האחרים הינם טפלים לסעד זה ובית המשפט אשר לו מסורה הסמכות לידון בסעד זה ידון בסמכות שבגררא אף בזכאות לקבלת הסעדים הכספיים (תא (עכו) 4750/07 נעאמנה נ' נאסר ואח', ). שוכנעתי, איפוא, כי אין לבית משפט זה את הסמכות האמורה וזאת בהתבסס על החוק והפסיקה כאחד: החוק סעיף 51(2) ו- 51(3) לחוק קובעים כהאי לישנא: (2) תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין; תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין; לשון החוק נהירה וברורה. החוק מחלק את הסמכות העניינית בתביעות מקרקעין כך שתביעות שעניינן חזקה, חלוקה ושימוש ידונו בבתי משפט השלום בעוד שתביעות אחרות במקרקעין ובכלל זה הכרעה בתוקפו של חוזה מכר בין אם מדובר באכיפה ובין אם מדובר בביטול יידונו בבתי המשפט המחוזיים. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט עמית מבית המשפט המחוזי בחיפה בהמ' 119/08 שרה שוויצר נ' אילן רפאל: "קריאה זהירה של סעיף 51(א) (3) מעלה כי בענייני מקרקעין מצא המחוקק לחלק את הסמכויות בין בתי המשפט לא לפי טיבם של המקרקעין (זכויות רשומות או זכויות אובליגטוריות) אלא לפי הסעדים . סעדים שעניינם חזקה /שימוש/חלוקה מנותבים לבית משפט השלום , בין אם המקרקעין רשומים וביו אם לאו , בין אם שווי המקרקעין עולה על הסמכות הכספית של השלום ובין אם הוא בגדר הסמכות הכספית של השלום. כל יתר הסעדים שעניינם מקרקעין,כמו תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין, הצהרה על זכות או העדר זכות במקרקעין וכיו"ב כל אלו מנותבים לבית המשפט המחוזי. ובקיצור המבחן הוא מבחן הסעד ללא קשר אם התביעה היא לגבי מקרקעין רשומים או לגבי זכויות אובליגטוריות במקרקעין". הפסיקה בפרשת אשתר, דן בית המשפט בשאלת תוקפו של הסכם מכר מקרקעין. בית המשפט העליון שלל באופן ברור את סמכות בית משפט השלום לדון בתביעות הנוגעות למכר דירה: "...בענייננו מסורה הסמכות הייחודית לדון בתביעות הנוגעות למכר הדירה לבית המשפט המחוזי, תוך שלילה מפורשת של סמכותו של בית-משפט השלום לדון בעניינים אלה. בית המשפט המחוזי הוא זה המוסמך לפסוק בשאלת ביטולו, תקפותו ואכיפתו של חוזה המכר. כל שהוסמך בית-משפט השלום (מסיבות ארכאיות) בהקשר לחוזה מכר זה הוא לדון בתביעה בדבר החזקה או השימוש בדירה הנדונה. בדונו במיגזר החזקה או השימוש בדירה על-פי החוזה, נזקק אמנם בית-משפט השלום להתייחס לטענות המערערים בדבר ביטול חוזה המכר, הפרתו וקיום התנאי המתלה; אולם זאת לא כשאלות שבסמכותו להכריע בהן, שהרי אין הוא, כאמור, מוסמך לדון בתביעות "הנוגעות למקרקעין", אלא רק לצורך הכרעה בעניין שבסמכותו, הנוגע להתחייבות שבחוזה למסירת החזקה. טענות המערערים כלפי החוזה אינן מצטמצמות לעניין מסירת החזקה, אלא הן נוגעות לחוזה שכל עניינו במכר דירה, ואשר התחייבות אחת שבו נוגעת למסירת החזקה בעקבות המכר, ובנפול חוזה המכר נופלת התחייבות זו עמו. משמע, כי הכרעת בית-משפט השלום בטענות המערערים לא הייתה על סמך סמכותו הישירה (כדעה שהובעה בר"ע 236/84*), אלא כעניין שבגררא, בעוד ש"העניין שבשאלה" - למי מגעת הדירה עקב החוזה הוא בסמכותו הייחודית של בית המשפט המחוזי". עינינו הרואות כי בית המשפט העליון קבע שרק בית המשפט המחוזי הוא המוסמך לדון בשאלת ביטולו, תקפותו, ואכיפתו של חוזה המכר. לאחר מתן פסק דין הנ"ל יצאו מלפני בתי המשפט המחוזיים פסקי דין סותרים, אשר את חלקם הציגו הצדדים כתנא דמסייע לטענותיהם. פסקי דין שונים קבעו כי ביטול הסכם מכר , כאשר זכויות הקונים טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין עניינו בזכות חוזית ולא בזכות במקרקעין לפיכך ההכרעה בשאלת הסמכות העניינית הינה עפ"י שווי הזכות בלבד ולפיכך בהנחה ששווי הזכות אינו עולה על 2,500,000 ₪, הרי שהסמכות מסורה לבית משפט השלום. פסקי דין אחרים קבעו כי במצב זה בכל מקרה הסמכות מסורה לבית משפט המחוזי . בענייננו שאלה זו אינה עומדת ,בכל מקרה ,על הפרק שכן אין חולק כי הקונה השלימה את העסקה ונרשמה כבר בשנת 2007 בלשכת רישום המקרקעין כבעלת זכויות בדירה. במצב זה אין חולק כי כאשר הסעד העיקרי הינו פסק דין הצהרתי לביטול חוזה המכר אזי הסמכות נתונה לבית משפט המחוזי. לאור כל האמור הנני קובע כי הסמכות לדון בתביעה הנ"ל מסורה לבית המשפט המחוזי . לפיכך אני מורה על העברת הדיון, בשל חוסר סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי בירושלים עפ"י הוראת סעיף 79(א) לחוק .המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ניתנה היום ז' בחשון, תשס"ט (5 בנובמבר 2008) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ראובן שמיע, סגן נשיא חוזהמקרקעיןביטול חוזההסכם מכרפסק דין הצהרתי