הסדר כובל בהליך סעד זמני

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב), לפיו התקבלו בקשות רשות ערעור שהוגשו על-ידי המשיבות על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השופט א' מקובר), לפיה ניתן צו מניעה זמני נגד המשיבות. מההחלטות המפורטות לעיל עולה כי המשיבה 1 התקשרה בשנת 2002 בהסכם לאספקה בלעדית של דלקים עם המבקשת, על פיו התחייבה המשיבה 1 לרכוש מהמבקשת בלבד מוצרי נפט לשם הפעלת תחנת התדלוק למשך שבע שנים (להלן: ההסכם משנת 2002). בשנת 2008 נחתם הסכם בין המבקשת למשיבה 1 אשר עניינו עיצוב ומיתוג מחדש של תחנת התדלוק במימון המבקשת, בגדרו נקבע כי המשיבה 1 תמשיך לרכוש מהמבקשת את הדלקים לתחנה עד לחודש יולי בשנה הנוכחית (להלן: ההסכם משנת 2008). ביום 17.07.09 עקרו המשיבות את הציוד שבבעלות המבקשת הנושא את סמליה המסחריים, והתקינו במקומו ציוד הנושא את סמליה המסחריים של המשיבה 2. בעקבות זאת, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בקשה לצו מניעה זמני, לפיה התבקש בית המשפט להורות למשיבות להימנע מלמכור, לשווק או לאחסן בתחנת התדלוק שבבעלותה של המשיבה 1 מוצרי נפט שאינם מסופקים על ידי המבקשת, ולהפסיק כל פעילות מסחרית כזו מטעמן. כמו כן, התבקש צו שיורה למשיבות להימנע מביצוע כל פעולה העומדת בניגוד להסכם, ובכלל זה להימנע מלעקור את הציוד שבבעלות המבקשת שנותר בתחנת הדלק. בנוסף התבקש צו שיורה למשיבות להשיב את המצב לקדמותו, כפי שהיה ערב ההשתלטות על תחנת התדלוק על ידי המשיבה 2, כך שכל הציוד של המבקשת שסולק מן המקום יותקן מחדש. בית משפט השלום קיבל את הבקשה על כל חלקיה. במסגרת החלטתו נדרש בית המשפט לטענת המשיבות כי ההסכם משנת 2002 הינו בגדר "הסדר כובל", כמשמעותו בחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק ההגבלים העסקיים או החוק). לפי טענה זו ההסכם משנת 2002 נערך בניגוד להודעה מעדכנת של הממונה על ההגבלים העסקיים (להלן: הממונה) מכוח סעיף 43(א) לחוק משנת 1995. הודעה זו נתנה תוקף להסדר המוסכם בתיק ערר 2/93 ו-3/93 בין הממונה לבין המבקשת וחברה נוספת (להלן: ההסדר המוסכם). העובדה שההסכם משנת 2002 עומד בניגוד לקביעת הממונה מכוח סעיף 43(א), היא ראייה לכאורה להיותו "הסדר כובל". מכאן שמדובר בהסכם שהוא בלתי חוקי ולפיכך בטל, זאת בהתבסס על סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. מסוגיה זו נגזרת מהותו של ההסכם משנת 2008, שכן אם הוא בבחינת מאריך את תוקפו של ההסכם משנת 2002, שלכאורה הינו "הסדר כובל", הרי הוא בטל גם כן. אולם, מנגד נטען כי אם הינו בגדר הסכם חדש, הוא עומד בכללים שנקבעו בהסדר המוסכם ולכן אין לראות בו כ"הסדר כובל". בית המשפט קבע כי אין מקום בגדרו של הליך לקבלת סעד זמני לברר את מהותו של ההסכם משנת 2008, וכי על-פי הפסיקה אין מקום לדון בשלב זה אם מדובר ב"הסדר כובל". לעמדת בית המשפט, יש להותיר להליך העיקרי לקבוע את דבר היותו של ההסכם משנת 2008 "הסדר כובל", במיוחד הואיל ועולה כי אין הדבר נהיר ויש לבררו על ידי בחינת ראיות ושמיעת עדויות. לפיכך, דחה בית המשפט את טענת המשיבות כי מדובר "בהסדר כובל". בנוסף, עמד בית המשפט על האופן האגרסיבי בו נקטו המשיבות בכך שהשליכו את הציוד שבבעלות המבקשת והתקינו במקומו ציוד של המשיבה 1. בעניין זה הדגיש בית המשפט כי לא ניתן לקבל כעניין של מדיניות משפטית מצב שבו צד יוכל לעשות דין לעצמו שעה שהוא מחויב בהסכם, וללא כל פנייה לערכאות שיפוטיות. המשיבות הגישו בקשות רשות ערעור על חלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעורים והורה על ביטולה של החלטת בית משפט השלום. במסגרת פסק-דינו קבע, כי על פניו ההסכם משנת 2008 אינו עולה בקנה אחד עם ההסדר המוסכם, ולכן מתעורר ספק לגבי זכותה של המבקשת כלפי המשיבה 1. קביעה זו יסודה בכך שההסכם משנת 2002 הינו הסכם בלעדיות שנערך לתקופה של שבע שנים, אשר לא עמד לבחינת בית הדין להגבלים עסקיים, וכן אינו עומד בתנאי ההסדר המוסכם. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המבקשת כי השקעתה בתחנת הדלק בסך 300,000 ש"ח עומדת בסייגים שנקבעו בהסדר המוסכם לעניין השקעת חברות הדלק בתחנת התדלוק. עוד נקבע כי גם אם יש לראות בהסכם משנת 2008 הסכם חדש, הרי שלא ניתן היה לפי ההסדר המוסכם לערכו במועד שבו נערך. לפיכך נקבע כי בין אם ההסכם משנת 2008 מאריך את ההסכם משנת 2002 ובין אם הוא בבחינת הסכם חדש, הרי הוא אינו עומד בתנאים שנקבעו בהסדר המוסכם, ולכן מתעורר ספק האם למבקשת זכות ברת אכיפה מכוח ההסכם משנת 2008.   עוד קבע בית המשפט כי גם אם למבקשת זכות ברת אכיפה, הרי היא אינה זכאית לקבל צו מניעה נוכח תכליתו, היינו הותרת המצב בעינו על מנת לאפשר את ביצוע פסק-הדין. זאת, מאחר שאם יינתן פסק-דין אשר יורה על אכיפת ההסכם משנת 2008 טרם פקיעת החוזה, אזי יתאפשר למבקשת להשיב את המצב לקדמותו. אם פסק-הדין יינתן לאחר פקיעת החוזה, הרי שסעד האכיפה יהיה ממילא תיאורטי וניתן יהיה לפצות את המבקשת בגין נזקיה בכסף. כמו כן, קבע בית המשפט כי על בעל דין המגיש בקשה לסעד זמני לבוא לפני בית המשפט בניקיון כפיים ובתום לב. אולם, המבקשת אשר נהגה באופן דומה במקרה אחר, היינו סלקה את ציודה של המשיבה 2 בתחנת תדלוק אחרת, אינה יכולה להשמיע את הטענה כי נהגו כלפיה באותה דרך.   המבקשת טוענת כי במקרה דנן מתעוררת שאלה עקרונית לגבי מעמדו הראיתי של ההסדר המוסכם אשר גובש בינה לבין הממונה על ההגבלים העסקיים, והשלכת הפרתו של הסדר זה. לשיטתה פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הרחיב בצורה ניכרת את ההלכה הפסוקה, לפיה הכלל הוא שבית המשפט לא ידון בשאלת קיומו של "הסדר כובל" במסגרת הליכים למתן סעד זמני. לשיטת המבקשת, חריג לכלל זה יבוא מקום בו קיימת קביעה שניתנה על-ידי הממונה לפי סעיף 43(א) לחוק ההגבלים העסקיים. בעניין זה המבקשת מטעימה כי החריג שנקבע בפסיקה נגע לקביעה ספציפית של הממונה, לפיה הסכם מסוים הוא "הסדר כובל", אולם בית המשפט המחוזי יישם חריג זה על-אף שלא מדובר בקביעה כגון דא. עוד טוענת היא כי בית המשפט שגה שעה שסבר כי החריג לכלל חל לגבי מקרה זה הואיל ואין לייחס להסדר המוסכם שנערך לפני תקופה ארוכה, בשנת 1995, משמעות ראייתית השווה לזו של הסדר מוסכם מכוח סעיף 43(א) לחוק. לעמדת המבקשת קביעה זו של בית המשפט המחוזי עלולה להביא להשלכות רוחב בענף הדלק בישראל ולגרום לחוסר וודאות עסקי, הן עבור חברות הדלק והן עבור מפעילי תחנות הדלק. טענה נוספת בפי המבקשת, כי הנמקתו הנוספת של בית המשפט, בדבר האפשרות שפסק-הדין יינתן לאחר תום ההסכם משנת 2008, נוגדת מדיניות משפטית ראויה וחותרת תחת עקרונות היסוד של דיני החוזים והוודאות העסקית. לשיטתה יש בעמדת בית המשפט כדי לכרסם בעקרון לפיו "חוזים יש לקיים", ומעודדת עשיית דין עצמי. בנוסף, משיגה המבקשת על קביעת בית המשפט כי נהגה בצורה "בריונית" בתיק אחר. המשיבה 1 מצדדת בקביעת בית המשפט כי ההסכם משנת 2008 עומד בניגוד לקביעת הממונה לפי סעיף 43(א) לחוק ההגבלים העסקיים. לטעמה לא עולה במקרה דנן שאלה משפטית עקרונית, שכן סוגיית ההסדר הכובל בגדרם של הליכים לסעד זמני הובהרה זה מכבר בפסיקה, ומקרה זה אינו מחדש מעבר להלכות שנקבעו בנושא. לגבי טענת המבקשת ביחס למועד נתינת פסק-הדין בתיק העיקרי, טוענת המשיבה 1 כי בית המשפט לא תלה את נתינת הסעד במועד מתן פסק-הדין. המשיבה 2 מוסיפה בתשובתה על שנטען על-ידי המשיבה 1, כי לא היה מלכתחילה מקום להעניק סעד זמני הואיל ועסקינן בהסכם לאספקת מוצרים, אשר אינו מקנה למבקשת זכויות קנייניות. יתר על כן, לשיטתה של המשיבה 2 לא יינתן צו מניעה מקום בו עומד לרשות המבקש סעד כספי. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ותשובותיהן של המשיבות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, ערכאת ערעור אינה מתערבת במתן סעד זמני למעט מקרים חריגים, קל וחומר בגלגול שלישי (ראו: רע"א 3954/98 קנית השלום השקעות בע"מ נ' מ.ס.י.פ בע"מ ( 15.11.98)). בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם עומדת למבקשת זכות ברת אכיפה, הרי היא אינה זכאית לצו מניעה נוכח מטרותיו, היינו הותרת המצב בעינו על מנת לאפשר את ביצוע פסק-הדין. לפיכך לא מתעוררת השאלה העקרונית לכאורה, אותה מנסה המבקשת להעלות, באשר למשמעותו של ההסדר המוסכם ביחס לקביעה הלכאורית בדבר היותו של ההסכם משנת 2008 "הסדר כובל". עוד נקבע כי אם יינתן פסק-דין בתיק העיקרי טרם פקיעת החוזה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, והמבקשת תוכל לממש את ההסכם עד תומו. כמו כן, אם פסק-הדין יינתן לאחר פקיעת ההסכם, הרי תביעתה ניתנת להערכה כספית ולכן לפיצוי בגין נזקיה. בנוסף עמד בית המשפט על כך שלאור התנהגותה של המבקשת בתיק אחר, בו נהגה המבקשת באופן דומה לטענתה כלפי המשיבות במקרה דנן, אין היא באה בבקשתה לצו המניעה בידיים נקיות ובתום לב. לא מצאתי כי טענותיה של המבקשת לעניין עמדתו של בית המשפט ביחס למתן צו המניעה, גם בהנחה כי עומדת לה זכות ברת אכיפה, מצדיקות מתן רשות ערעור. בית המשפט אך יישם את ההלכות הנוגעות לעניין מתן צווי מניעה זמניים, וביישום זה אין מקום להתערב במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו ( 16.1.06)).  משאלה פני הדברים, דין הבקשה להידחות. המבקשת תשא בשכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ש"ח לטובת כל אחת מהמשיבות ובהוצאות משפט. ניתנה היום, ט' בניסן תש"ע (24.3.10). סעד זמנידיני חברותהגבלים עסקייםהסדר כובל