בפני בקשת המבקש שהוגשה לבימ"ש לעניינים מקומיים בנתניה למתן פסק דין הצהרתי כנגד המשיבה בו יוצהר על ביטול חיובו בתשלום סכום חובו בגין 17 דוחות חניה מסוג ברירות קנס שהוגשו כנגד רכב מס' רישוי 5735388 (להלן - "הרכב"). לטענת המבקש הרכב לא היה בבעלותו ובחזקתו בכל אחד מאותם מועדים שבהם ניתן כל אחד מדוחות ברירות הקנס בגין חניה שלא כדין בשנת 1996, וכך גם משנת 1996 ועד שנת 2004 לא קיבל כל הודעה מעיריית נתניה בדבר כל אחד מדוחות ברירת קנס אלו שנרשמו לרכב ושחוייב הוא בתשלומם ומשברר מהי הסיבה שעד לשנת 2004 לא קיבל אף אחד מדוחות ברירת הקנס לידיו, הסתבר לו שדרישת תשלום כל אחד מהדוחות נשלחה לרח' לוי אשכול 13 בנתניה שם לא התגורר. לטענת המבקש הרי ש"לפי החוק במדינת ישראל (תקדים סצ'י) הקנסות מתיישנים תוך 3 שנים אם העירייה לא שלחה בקשה לתשלום לכתובת שהופיעה במשרד הפנים" ומשכך עתר המבקש למתן פס"ד המצהיר על ביטול חיובו בתשלום סכום חובו בגין 17 דוחות החניה מסוג ברירות הקנס נשוא בקשתו. המשיבה התנגדה לבקשה בציינה כי אין לביהמ"ש לעיניינים מקומיים סמכות עניינית לדון במתן פסק דין הצהרתי ומשכך דין בקשת המבקש להדחות על הסף. אף לגופו של עניין כך טענה יש לדחות הבקשה שכן כל אחד מדוחות החניה נשוא בקשת המבקש הונח על חלון הרכב על פי החוק. משלא שולמו הדוחות ובחלוף תקופת זמן הקבועה בחוק הועברו הודעות תשלום הקנס באמצעות קובץ מחשב למשרד התחבורה לשם הלבשת פרטים, "כשבהליך זה נשלפים פרטי בעל הרכב לרבות מספר זהותו וכתובת מגוריו כפי שהיה רישומם במשרד התחבורה בעת ביצוע העבירה. לאחר קבלת פרטי בעל הרכב, נשלחה כל אחת מהודעות תשלום הקנס לנאשם בדואר רשום כנדרש ועפ"י דין לכתובתו הרשומה במועד הרלבנטי במשרד התחבורה (משרד הרישוי) שהינה לוי אשכול 13 נתניה, כפי שניתן ללמוד משאילתא למשרד הרישוי, ומשכך אין כל עילה לביטול הרשעות המבקש, דהיינו אין כל מקום לביטול פסקי הדין בכל אחד מ-17 דוחות החניה. עיינתי בבקשת המבקש באמור בה ובמצורף לה, בתגובת המשיבה לבקשה בכתב ובמצורף לה שמעתי טיעוני הצדדים בפני ולאחר ששקלתי בזהירות יתרה טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי בדין בקשת המבקש להדחות מהטעמים הבאים: 1. לא צורפה ע"י המבקש בקשה לביטול הרשעה בפלילים: בהתאם לסעיף 229 (ח2) לחסד"פ הרי שמאחר והמבקש לא הגיש בקשה לבטול הדוחות ו/או להסבת הדוחות ו/או בקשה להישפט בגין כל אחד מהדוחות במועדים הקבועים בחוק, ואף לא שילם חובו הרי שרואים את המבקש כאילו הורשע בביהמ"ש לעניינים מקומיים ונגזר עליו כדין הקנס הקבוע בהודעת תשלום הקנס. המבקש הגיש לביהמ"ש לעניינים מקומיים בנתניה כתב תביעה - בו עתר למתן פסק דין הצהרתי כנגד המשיבה, ובקשתו זו למתן סעד הצהרתי כפי שהוגשה אינה בסמכותו העניינית של ביהמ"ש לעניינים מקומיים. על המבקש היה להגיש בקשה לביטול הרשעה בפלילים בהתאם לסעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי, תוך עמידה במועדים הקבועים בחוק ותוך פירוט בקשתו ונימוקיו לביטול ההרשעה בכל אחד מ-17 דוחות ברירת הקנס ומשלא עשה כן אין ביהמ"ש יכול להיזקק לבקשתו. בקשת המבקש כפי שהוגשה למתן פס"ד הצהרתי - אינה בסמכותו של בימ"ש לעניינים מקומים שהרי כל כולה מתבססת על טענה בדבר פעולותיה של חברת הגבייה וביצוע עיקול ועניין זה נתון לסמכותו העניינית של בימ"ש אזרחי בלבד. (ראה לעניין זה פס"ד וקס, פס"ד פסי ואח'). בקשה למתן פסק דין הצהרתי אינה במסגרת העניינים הנמצאים בסמכות בימ"ש לעניינים מקומיים, אשר סמכותו קבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט. סעיף 55 לחוק בתי המשפט קובע מפורשות כי סמכות בית משפט לעניינים מקומיים הינה לדון בעבירות בלבד ומשכך הדבר, נעדר בימ"ש לעניינים מקומיים סמכות עניינית לדון בעתירת המבקש שעניינה מתן פס"ד הצהרתי בו יוצהר על בטול חיובו בתשלום סכום חובו בגין 17 דוחות חניה. 2. לבקשת המבקש לא צורף תצהיר כנדרש התומך בבקשתו: אף אם אראה בבקשה המבקש בקשה לבטול דוחות החניה - הרי גם אז דין בקשתו להדחות. לבקשה לבטול דוחות חניה חובה לצרף תצהיר תומך, כשתצהיר תומך זה הינו תצהיר הזהה לתצהיר המצורף לבקשה לבטול פס"ד שניתן בהעדר. אין אלא להפנות בעניין זה לאמור בעפ"א 159/08 דורין ויטוריו אפרים נ' עירית חדרה בו נאמר, בין השאר, כדלקמן: "תצהיר התומך בבקשה לבטול קנסות חניה מסוג זה, דומה לתצהיר שיש לצרף לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 מורה כי בית המשפט יהיה רשאי לבטל פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם ".....אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין" כדי שיוכל בית המשפט לקבוע כי באי ביטול פסק הדין יש משום עוות דין על המבקש לפרט בבקשתו עובדות שיצביעו, לפחות, על ספק באשמתו. במקרה זה לא פירט המערער בפני בית המשפט קמא כל גרסה בתצהירו.... סבור אני כי בכך לא מילא המערער את חובתו לספק גרסה שתצדיק ביטולו של דוח שנשלח אליו כדין מאחר ולא התמלאו התנאים המצדיקים ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר התייצבות". המבקש לא צרף תצהיר לבקשתו ובכך לא התמלאו התנאים המצדיקים ביטולו של פס"ד שניתן בהעדר התייצבות. העולה מהקובץ כי דין בקשת המבקש להדחות על הסף גם מהטעם שבקשתו הוגשה בהעדר תצהיר כנדרש בחוק. 3. בקשת המבקש הוגשה בשיהוי ניכר: המבקש הגיש בזמנו בקשה לבטול דוחות החניה לתובע בעיריית נתניה. ביום 22.1.09 נשלחה למענו של המבקש החלטת התובע לפיה משאילתא למשרד הרישוי (משרד התחבורה) עלה שהוא, המבקש, הינו הבעלים של הרכב נשוא דוחות החניה וכי בקשה להסבת דוחות חניה אלו לשמו של אחר היה עליו להגיש במועדים הקבועים בחוק ומשלא עשה כן בקשתו לבטול הדוחות שהופנתה לתובע בעיריית נתניה נדחתה כאמור וזאת בהחלטת התובע בעיריית נתניה מיום 22.1.09. המבקש, אשר קיבל את החלטת התובע האמורה, זו מיום 22.1.09, לא פנה לביהמ"ש תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה כנדרש בחוק ואף לא ערער על החלטת התובע בעניינו וכך גם לא טרח לשלם את חובו בגין דוחות החניה האמורים. הליכי הגבייה לתשלום חובו נמשכו ורק כחודשיים לאחר קבלת תשובת התובע בעיריית נתניה פנה הוא לבית משפט לעניינים מקומיים בנתניה וזאת בשיהוי כאמור והגיש את תביעתו זו שבפני ללא תצהיר תומך וללא כל הסבר להגשת בקשתו באיחור כשתביעתו הינה למתן סעד הצהרתי תביעה שאינה בסמכותו העניינית של בית משפט לעניינים מקומיים. משכך גם מטעם זה דין בקשת המבקש להדחות וכך אני מורה. 4. העדר סמכות עניינית לעניין התיישנות העונש: טענת המבקש בתביעתו לסעד הצהרתי לפיה משנת 1996 ועד שנת 2004 לא קיבל לידיו הודעות בדבר חיובו בתשלום סכומי הקנסות ומשכך יש לבטלם מפאת התיישנותם הינה טענה הנוגעת "להתיישנות העונש". צודקת המשיבה בטענתה לפיה אין לביהמ"ש לעניינים מקומיים סמכות עניינית לדון בהתיישנות העונש וזאת בהתאם לפס"ד פסי שם קבע ביהמ"ש העליון באופן חד משמעי כי כל טענה לפיה העונש התיישן תידון בבימ"ש אזרחי ולא בביהמ"ש הפלילי. אין אלא להביא מדברים שנאמרו בענין זה בפס"ד פסי וזו לשונם: " השאלה לדיון ולהכרעה בערעור שלפנינו היא לאיזו ערכאה נתונה הסמכות לדון בטענת התיישנות של קנס שהוטל בגין עבירת תעבורה שהיא עבירת ברירת משפט, על פי הודעת תשלום קנס... המערער עבר עבירות קנס ...המערער לא שילם את הקנסות .... ופנה לבית־המשפט לתעבורה בבקשה לביטול הקנסות מפאת התיישנותם... בית־המשפט המחוזי פסק, כי העניין יובא בפני בית-המשפט המוסמך, שהוא - בהתחשב בסעד המתבקש בית־משפט השלום. ... כאשר נעברת עבירת ברירת משפט, ניתנת הבחירה למקבל הודעת תשלום קנס לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה או להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בבית־משפט לתעבורה (סעיף 229 (א) לחוק סדר הדין הפלילי). המערער לפנינו לא עשה אף אחד מאלה. לא שולם הקנס ולא ניתנה הודעה על רצון להישפט .... נקבע בפסיקת בית־משפט זה לא מכבר, כי רואים את מקבל הודעת תשלום הקנס כמי שהורשע בדינו, במועד שבו הוא מחויב בתשלום כפל הקנס )בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עירית תל אביב - יפו ממועד זה הופך החיוב בקנס לחלוט ובו מתחילה תקופת ההתיישנות )שם, בעמ' 549 לפסק דינו של השופט מצא... ). ....בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי, ועל פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית משפט הדן בעניין אזרחי.... מסקנתי היא אפוא כי על עניינו של המערער להתברר בפני בית-משפט אזרחי, שבענייננו, על - פי הסעד המבוקש, הוא בית משפט השלום. הסעד ההצהרתי המתבקש בענייננו הוא מסוג הסעדים שאותם מוסמך בית משפט זה ליתן ובידיו מצויים הכלים לערוך את הבירור הנדרש לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות." (ההדגשות אלי א.ט.). לאחר פס''ד פסי התקבל פס''ד בבית המשפט העליון ע''א 8080/99 , נפתלי וקס ואח' נ' עיריית ת"א, אשר המשיך את גישת פס"ד פסי וקבע כי בית המשפט האזרחי נעדר סמכות לדון בבקשה שתוצאותיה נוגעות להליך פלילי. לאחר פס"ד וקס ניתנו שורה ארוכה של פס"ד אשר קבעו כולם כי בשאלת התיישנות העונש הסמכות נתונה לביהמ''ש האזרחי ובעפ"א 80254/07, אורליה משי נ' עיריית גבעתיים, קבעה כבוד השופט שיצר כדלקמן: "...כפי שכבר נפסק בפסקי דין רבים ובכללם פסק דין שנתתי בה"פ 201211/05, מנדלוביץ נ' עירית תל אביב, הדיון היום יצומצם לבקשה לביטול פסק הדין בטענה שהמבקשת לא קיבלה כלל לידיה את הדוח, וכן בטענה להתיישנות העבירה, אך לא בטענה להתיישנות העונש שאיננה בסמכותו העניינית של בית משפט זה". (הדגשה ל.ר) גם כבוד השופטת הילה גרסטל , בפס''ד בר"ע (ת"א) 2323/06 , לא ראתה בעין יפה העלאת טענת התיישנות,מבלי להבחין בין טענת התיישנות עבירה לעונש וקבעה: "....בכתב התביעה שהגיש לבית משפט לתביעות קטנות תקף המבקש את השתלשלות העניינים כמכלול, נימק את תביעתו באי סדרים במשלוח דואר וכתוצאה מכך בהתיישנות של העבירות והקנסות. הוא לא הבחין ולא התייחס בנפרד לחוקיות הקנסות והתיישנותם מחד גיסא ולהתיישנות העונש מאידך גיסא, כפי שעשה בבר"ע דנן תוך שהוא מסתמך על פסק דינו של כב' השופט אטדגי מיום 9.2.06 בה"פ 201211/05 מנדלביץ ני עיריית תל אביב, שניתן לאחר הגשת תביעתו. למבקש לא קנויה זכות שבית משפט יעשה את מלאכת ההפרדה עבורו ולכן לא מצאתי פגם בפסק דינו של בית משפט קמא....(הדגשה שלי א.ט.) מאחר ושאלת התיישנות העונש אינה בסמכותו העניינית של בימ"ש לעניינים מקומיים הרי שאף טענה זו של המבקש שעניינה התיישנות העונש להדחות וכך אני מורה. 5. גם לגופו של עניין דין בקשת המבקש להדחות וכך אני מורה: 17 עבירות חניה נרשמו כנגד רכב מס' רישוי 5735388 בגין חניה שלא כדין בשנת 1996 כמפורט בתדפיס דוחות החניה אשר צורף כנספח 2 לתגובת המשיבה (להלן: "דוחות החניה" "הדוחות" "הודעות תשלום הקנס" בהתאמה). דוחות החניה הונחו על חלון הרכב על פי החוק. משלא שולמו הדוחות ובחלוף תקופת הזמן הקבועה בחוק הועברו הודעות תשלום הקנס באמצעות קובץ מחשב למשרד התחבורה לשם "הלבשת פרטים" - כשבהליך זה נשלפים פרטי בעל הרכב, לרבות מספר זהותו וכתובת מגוריו, כפי שהיה רשום במשרד התחבורה בעת ביצוע העבירה. הקובץ המוחזר ממשרד התחבורה הכולל את פרטי בעל הרכב המבצע את העבירה מעודכן במחשבי רשות החניה. משכך, פרטי הבעלות על הרכב הכוללים את שם החייב, מספר זהות, כתובת למשלוח כל אלו נגזרים באופן ישיר ממאגרי המידע של משרד התחבורה בהליך ממוחשב על כל דו"ח בהתאמה. לאחר קבלת פרטי בעל הרכב הונפקה הודעת תשלום קנס אשר נשלחה למבקש בדואר רשום וזאת כפי שניתן לראות ברשומותיה של המשיבה אשר הוכרו כרשומות מוסדיות בהתאם לכל דין ועניין. הודעת תשלום הקנס נשלחה בהתאם לתקנה 41 (ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל''ד 1974, (להלן: "התקנות") לכתובת הנאשם הרשומה במועד הרלוונטי לביצוע העבירות במשרד התחבורה, ושהינה לוי אשכול 13 נתניה. העתק שאילתא משרד הרישוי משרד התחבורה המעידה על כתובת הנאשם בעת ביצוע העבירות נשוא הדוחות צורפה כנספח 3 לתגובת המשיבה. כך גם צורפו כנספח 4 לתגובת המשיבה בכתב רשומותיה המוסדיים על עיריית נתניה "דף הסטורית מצבים" המעידים על משלוח הודעות תשלום הקנס למבקש. צורפו כנספח 5 לתגובת המשיבה העתקי הסטוריית מצבים וכתובות המעידים על המען בו פעלה המשיבה. בענייננו אף צורף העתק צילום אישורי משלוח המחזקים את הרשומות המוסדיות ומהווים ראיה נפרדת ונוספת על הרשומות המוסדיות המעידה על הוכחת המשלוח למענו של המבקש - נספח 6 לתגובת המשיבה. צודקת המשיבה בטענתה לפיה בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי בעפ"א 80074/07 מור מילמן אפרת נ' עיריית ת"א תק-מח 2008 (1) 8392 הרי שניתן להוכיח בשתי דרכים את מסירת דבר הדואר לרשות הדואר וככתוב: "תקנה 44 א' לתקנות סד"פ, יוצרת חזקת מסירה בעבירות מהסוג שלפנינו, לפיה רואים את ההודעה לתשלום קנס כאילו הומצאה כדין, בלא חתימה על אישור מסירה, כאשר השולח הוכיח כי אכן ההודעות נשלחו בדואר רשום לנמען. למעשה, ישנן שתי דרכים להוכיח מסירת דבר הדואר לרשות הדואר: א. ע''י הצגת אישור של רשות הדואר על קבלת דבר הדואר למשלוח. ב. ע''י אישור הדואר על התוצאות האופרטיביות של המשלוח, דהיינו: "לא נדרש'', "סירב לחתום" וכו'." בהתאם לפסיקה הרי שדי בהצגת אישורי המשלוח הכוללים את חותמת הדואר על מנת שהמשיבה תעמוד בחובת ההוכחה המוטלת עליה. בענייננו, עמדה המשיבה בחובת הוכחה זו המוטלת עליה שכן מהצגת נספחים 4, 5, 6 שפורטו לעיל ושצורפו לתגובת המשיבה כאמור, למדים ברורות כי המשיבה עמדה בחובת ההוכחה המוטלת עליה והוכיחה כי למבקש נשלחו הודעות תשלום הקנס (דוחות החניה) וכי בהתאם לתקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ב - 1974 רואים את הודעות תשלום קנס אלה (דוחות החניה) שנשלחו לכתובתו הרלבנטית בעת ביצוע העבירות כפי שמופיעה במשרד התחבורה (משרד הרישוי) כאילו התקבלו אצל המבקש כדין. יצויין כי המבקש צרף לבקשתו מסמך שהוא תמצית רישום ממרשם האוכלוסין ממנו עולה כי לכתובתו ברח' גרינבוים 12 דירה 13 מיקוד 42465 בנתניה נכנס רק בתאריך 8.4.08 כשלכתובתו שד' גולדה מאיר 21 דירה 34 נתניה נכנס רק ב-4.5.98, לכתובות ברח' בר יהודה 5 דירה 7 נכנס רק ב-24.11.94, לכתובתו ברח' בורוכוב 3 דירה 13 נתניה נכנס ב-28.1.92, לכתובתו ברח' שער העמק 6 בנתניה נכנס בתאריך 11.2.91 ולכתובתו רח' גרינבאום 24 בנתניה נכנס בתאריך 25.11.90 אלא שהמבקש לא עדכן כתובתו במשרד התחבורה (משרד הרישוי) כנדרש עפ"י החוק והרכב עפ"י שאילתא למשרד התחבורה (משרד הרישוי) בכל אחד מתאריכי ביצוע העבירות בכל אחד מ- 17 דוחות החניה היה רשום ע"ש המבקש בכתובת שהינה לוי אשכול 13 בנתניה ושמכך, אין לו למבקש כל עילה לביטול הרשעותיו דהינו אין כל מקום לביטול פסקי הדין ככל שנוגע לכל אחד מ-17 דוחות החניה נשוא הדיון שכן נשלחו דוחות אלו, ההזמנות, ההודעות ודרישות תשלום הקנסות לכתובת זו הרשומה במשרד הרישוי בהתאם לחוק. בנסיבות אלו, אם לא התקבלו הודעות תשלום הקנס על ידי המבקש, הרי שהדבר נובע ממחדלו שלו לעדכן במשרד התחבורה (משרד הרישוי) את כתובתו כנדרש ולבצע העברת בעלות הרכב על שם הרוכש כנדרש, ואין לו אלא להלין על עצמו בלבד שהרי בנסיבות אלה לא עלה בידי המבקש להוכיח שההודעות לא התקבלו על ידו מסיבות אינן תלויות בו, על כן רואים ההודעות ככאלו שהומצאו למבקש כדין. בהתאם לסעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב 1982 המבקש יכול היה להגיש תוך 30 יום מהמצאת כל דו"ח בקשה לביטול הדו"ח ולהסבתו לאחר או שיכול היה להגיש תוך 90 יום בקשה להישפט, אולם המבקש לא עשה כן בעניינו. המבקש פנה לראשונה למשיבה ביום 1.1.08 וטען להתיישנות, ורק ביום 13.11.08 פנה לתובע בעירייה לראשונה וטען כי הרכב לא היה בבעלותו וביקש את הסבת הדוחות לאחר. מודגש בזאת כי בקשתו זו הוגשה בחלוף המועדים הקבועים בדין להגשת בקשה להסבת דוחות חניה כמפורט בסעיף 225א(א) לחסד"פ אשר קובע כדלקמן: "עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228 (ב); ואולם, בעבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה, ובעל הרכב הוכיח כי לא חלה עליו אחריות לעבירה לפי סעיף 27 ב' לפקודה האמורה, ניתן להגיש כתב אישום או להמציא הזמנה למשפט או הודעת תשלום קנס, למי שנהג ברכב אם לא עברו שנתיים מיום ביצוע העבירה" לא אחת נדונו בפסיקה נושאי בקשות להסבת דוחות בחלוף המועדים הקבועים בחוק ובתי המשפט קבעו במפורש את אחריותו של בעל הרכב ליידע מיד את משרד הרישוי בשינוי הבעלים ו/או בשינוי כל פרט מהותי בתעודת הרכב. אין אלא להביא מדברים שנאמר בענין זה בפס"ד עפ"א 80246/07 א.מ. טלפון אינטרקום בע"מנ' עיריית ת"א, היפים לענייננו כדלקמן: "... בית משפט קמא דחה בקשה זו. נימוקיו היו כי מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, עליו לשלמו תוך 90 יום, אלא אם פעל בדרכים הנקובות בסעיף 229 א' לחוק סדר הדין הפלילי. המערערת לא פנתה בבקשה לביטול הדו"ח כאמור בסעיף קטן ג' בטענה כי העבירה נעברה לא בידי מי שקיבל את בהודעה. בימ"ש קמא הסיק מהסעיפים הללו כי מי שטוען שיש להסב את הדו"ח על שמו של אחר, צריך להגיש הודעה על כך לתובע תוד 30 יום מיום קבלת תשלום קנס....... שקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים ונחה דעתי כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא. כלל החוק מתייחס לרישום הרכב במשרד הרישוי כדרך המלך. דהיינו הוא יוצר ראיה לכאורה לעניו הבעלות והחזקה. החוק מעוניין לעודד את הרישום הנכון, כדי למנוע פיקציות וקשיים בזיהוי. לפיכך טרח והוסיף חובות החלות על בעלי רכב עליהם מוטל לדאוג להעביר את רישום הבעלות, ולהודיע על כך. כך תק' 284 לתקנות התעבורה. תשכ"א 1961- (להלן; "תקנות התעבורה") קובעת: ... הנה כי כן, התקנות מפרטות כיצד יש לבצע שינויים ברישום ומהוות אינדיקציה על דרך ההתנהלות החלה על אזרח. תקנה 10 לתקנות התעבורה קובעת : "מקום שתקנות אלה מטילות על אדם חובה למסור הודעה או לעשות פעולה, תימסר ההודעה או תיעשה הפעולה, תוד 15 יום, זולת אם יש בתקנות אלה הוראה מפורשת אחרת". תקנה 13 מטילה, כי חובה להודיע על שינוי - "(א) בעל תעודה יודיע על כל שינוי שחל בכל פרט מן הפרטים הרשומים בתעודה וימציא לרשות לפי דרישתה את התעודה לשם רישום השינוי בה; שלחה הרשות לבעל התעודה תעודה נוספת שנכללו בה השינויים, יחזיר בעל התעודה את התעודה הקודמת לרשות". ותקנה 14 קובעת: "לא נקבע על מי מוטלת חובה בתקנות אלה יראוה כמוטלת על הנהג, על בעל רשיון הרכב, על בעל הרכב, על המחזיק ברכב ועל מי שהשליטה עליו בידו". הנה כי כן, פקודת התעבורה שמסדירה את רישום שינוי הבעלות ברכב, מטילה את החובה על בעל הרכב. המערערת לא נהגה בהתאם לחובות המוטלות עליה וגם לא ביקשה להסב הקנס במועד, שעל כן בדין ובצדק סרב בית משפט קמא להאריך את המועד להסבת הקנס...". וראה בעניין דומה בש''א 317/08 שם ביקר בית המשפט את המבקש להסב דו"ח ברירת קנס לאחר חלוף המועד בדרך הבאה: "...הגשת הבקשה המתייחסת לארוע שהתרחש לפני זמן רב, מסכלת את האפשרות לבדוק בדיקה של ממש את זהות הנהג ולא בכדי קבע המחוקק סדר של זמנים קצר וקצוב להגשת בקשה בנדון דידן... קביעת המועדים בחוק להגשת בקשות להסבת שם נהג-נאשם או להישפט, מטרתם בדיקת טיעונים בסמוך להתרחשות האירוע. כמו כן קיים ערך בר-הגנה של סופיות הדיון." מכל האמור למדים ברורות שהודעות תשלום הקנס נשלחו למענו של המבקש במועד הרלוונטי לביצוע העבירות כדין בדואר רשום. עפ"י הוראות חוק סדר הדין הפלילי רואים את המבקש כאילו הורשע בבית המשפט ונשא עונשו. המבקש מעולם לא פנה במועדים הקבועים בחוק למשיבה בבקשה להסבת הדוחות ופנייתו מנובמבר 2008 הינה פניה המוגשת בחלוף המועדים הקבועים בחוק. למבקש נשלחו הודעות דרישה רבות ונוספות לתשלום הדוחות בהתאם לרישומי משרד הרישוי, רישומים מהם עולה כי המבקש היה הבעלים הרשו ם של הרכב במועדי ביצוע העבירות ומשכך הודעות תשלום הקנס נשלחו כדין לכתובתו ולמענו, במועד הרלבנטי לביצוע העבירות אולם המבקש בחר לשקוט על שמריו, התעלם מהודעות דרישת תשלום הקנסות בעניינו לא טרח לפנות במועדים הקבועים בחוק סדר הדין הפלילי ובתקנות סדר הדין הפלילי למשיבה לשם הגשת בקשה לבטול/הסבה/להשפט ומשכך נאלצה המשיבה לפעול בהליכי גבייה לשם גביית החוב. מודגש בזאת כי אם למבקש טענות כנגד רוכש הרכב הרי שמקומן, בתביעה אזרחית כנגד רוכש הרכב ושמורה זכותו לעשות כן. לסכום, מכל הטעמים האמורים כפי שפורטו - בקשת המבקש נדחית. הליכי ההוצל"פ לגביית חובו של המבקש המסתכם בסך של 8671.50 ₪ נכון ליום 16/03/09 יימשכו בהתאם לחוק. אני מחייבת המבקש לשלם למשיבה הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן ההחלטה ועד התשלום המלא בפועל. החלטתי תשלח לצדדים ע"י המזכירות בדאר רשום בצרוף אישורי מסירה. ניתנה היום, כו' אייר תש"ע, 10 מאי 2010, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהחניהדוח חניה