הבאת ראיות לסתור קשר סיבתי

בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת נילי קוצר) מיום 26.6.08, בה נדחתה בקשת המבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"). החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור בהתאם לאותה רשות. במאמר מוסגר יצוין, כי הגשת הסיכומים התעכבה זמן רב מהרגיל, לבקשת ב"כ המבקשת, אשר אושפזה לצורך שמירת הריון ולאחר מכן יצאה לחופשת לידה. מייד לאחר הגשת הסיכומים ישבתי על המדוכה וזו החלטתי. רקע המבקשת הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, כתוצאה מתאונת דרכים מיום 18.3.01 (להלן: "התאונה"). התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונה בעבודה. המבקשת נבדקה ע"י וועדות רפואיות של המל"ל הן במסגרת תביעתה לנכות כללית הן במסגרת תביעתה לנכות מעבודה. וועדת המל"ל לנכות כללית קבעה ביום 14.4.03 כי נותרה למבקשת נכות משוקללת בשיעור 64% לצמיתות (נספח "ב" בסיכומי המבקשת) בגין ליקויים אלו: פגיעה במנגנון צליפת שוט - נכות בשיעור 10% מיום 18.3.01. ע"ש מותני- נכות בשיעור 10% מתאריך: 1.11.99 (קרי, לפני התאונה). פגיעה בעיניים- נכות בשיעור של 15% מיום 18.3.01. טנטון לסירוגין - 0% נכות. רעד בידיים - 10% נכות מיום 1.11.01. כאבי ראש וסחרחורות - נכות בשיעור 10% מיום 18.3.01. פגיעה פוסט-טראומטית (PTSD) - נכות בשיעור 50% מיום 18.3.01. וועדות רפואיות של המל"ל לקביעת נכות מעבודה בדקו את המבקשת מספר פעמים. בין היתר, נבדקה המבקשת ע"י הועדה הרפואית ביום 29.7.02, בה נכחו נוירולוג ואורתופד, וקבעה כי למבקשת לא נותרה נכות מההיבט האורטופדי והנוירולוגי. גם ועדה לעררים ביום 30.3.03, לא מצאה כל עדות להגבלה תפקודית צווארית או מותנית. עוד קבעה הועדה כי בירור נוירולוגי "לא מצא עדות למחלה דמיאלינטיבית ויתכן ומדובר במחלת כלי דם מפושטת... לדעת הועדה לשינויים הנוירולוגיים שתוארו אין קשר לתאונה הנדונה". בוועדה זו ישבו האורתופד ד"ר עמיהוד והמומחית לבריאות הציבור- ד"ר בטי קליין. כן מתנוססת על גבי הפרוטוקול חתימה נוספת, אולם לא ברור של מי החתימה: מיהו חבר הועדה השלישי ומהו תחום התמחותו. בעוד שלטענת המבקשת לא ישב בוועדה נוירולוג, הרי שלטענת המשיבות ישב בוועדה זו הנוירולוג ד"ר שמחה דוידוביץ. בקשתי מהצדדים כי ימציאו דו"ח קריא או אישור הועדה בדבר זהות חברי הועדה ותחום מומחיותם, אך אלו לא הומצאו עד למועד כתיבת החלטתי. משכך לא הוכח כי בוועדה זו ישב מומחה בתחום הנוירולוגיה. ביום 13.7.04 קבעה וועדה רפואית של המל"ל כי נותרה לתובעת נכות נפשית בשיעור 30% "אך הגורם למצב זה הוא הפרקינסון, אשר נקבע שאין קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הפרקינסון, ועל כן הועדה לא מבקשת חוות דעת של נוירולוג שיקבע קשר סיבתי בין מחלתה לפגיעה בעבודה". ביום 5.7.05 קבעה וועדה רפואית לעררים של המל"ל כי לא נותרה למבקשת נכות כתוצאה מהתאונה, משיש לייחס את נכותה הנפשית למחלתה ולא לתאונה ובהיעדר קשר סיבתי בין ממצאי שדה הראייה לבין התאונה. בוועדה ישבו הפסיכיאטר ד"ר משי; מומחה א.א.ג - ד"ר סמואל ורופא העיניים - ד"ר זינרייך. ודוק: גם בוועדה זו לא ישב מומחה בתחום הנוירולוגי. וועדת הערר של המל"ל מיום 14.2.07 קבעה כי חלה החמרה במצבה של המבקשת בתחום האורטופדי וקבעה את נכותה בתחום זה בשיעור 5%. ביתר התלונות על מחלת הפרקינסון, בעיות העיניים ומצבה הנפשי לא דנה הועדה "כיוון שנשלל הקשר הסיבתי בוועדה לעררים מיום 5.7.05". לנוכח קביעות סותרות אלו, עתרה המבקשת לבית משפט קמא בבקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל מיום 14.2.07, לפי סעיף 6ב בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). בבקשה טענה המבקשת כי וועדות המל"ל לקביעת נכות מעבודה לא בחנו טענותיה בכל הנוגע לפגיעה הנוירולוגית ממנה היא סובלת וכל קביעותיהן לגבי הקשר הסיבתי אינן מבוססות על בדיקת נוירולוג. כן טענה המבקשת כי יש להתיר לה להביא ראיות לסתור בשל הפער העצום בין קביעות ועדות המל"ל במסגרת הנכות הכללית לבין קביעות וועדות המל"ל שקבעו נכותה מעבודה. המשיבים התנגדו לבקשה שהוגשה בבית משפט קמא, וטענו, בין היתר, כי המבקשת לא הצביעה על טעם מיוחד המצדיק הבאת ראיות לסתור. ביום 26.6.08 דחה בית משפט קמא את הבקשה, משלא מצא טעמים (עובדתיים ומשפטיים) המצדיקים היענות לבקשה וקבע, כי גם אם קיימות סתירות בקביעות הועדות השונות, אין בהן משום "טעם מיוחד" להתיר הבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל במסגרת הנכות מעבודה. בית משפט קמא מצא שטענותיה של המבקשת נדונו עניינית על ידי מומחי המל"ל ואין להעדיף בעניין זה את ממצאי ועדת המל"ל לקביעת נכות כללית על פני ממצאי ועדות המל"ל לנפגעי עבודה. לנוכח האמור לעיל, הגישה המבקשת לבית משפט זה ביום 2.9.08 בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא. בדיון בבר"ע קיבלו הצדדים ביום 15.12.08 המלצתי כי המבקשת תשוב ותפנה למל"ל ותמציא לועדות הרפואיות במסגרת נכות מעבודה את כל המסמכים הרלוונטיים וחווה"ד שעמדו לפני וועדות המל"ל במסגרת נכות כללית. הבר"ע נמחקה אך הותר למבקשת לשוב ולחדשה לאחר שתמצה זכויותיה במל"ל. ואכן, לאחר הדיון בבר"ע המקורית הגישה המבקשת תביעה להחמרה וצירפה את כל חוות הדעת הרפואיות שברשותה. ביום 7.7.09 קבעה וועדה רפואית של המל"ל כי "אין החמרה מבחינה נוירולוגית ואורטופדית וכן מבחינה פסיכיאטרית". ביום 15.9.09 אימצה הועדה הרפואית את ממצאי ד"ר הלוי בדבר העדר קשר סיבתי בין תופעת הטנטון לבין התאונה וקבעה כי אין החמרה גם מבחינת א.א.ג (נספח "ז" לסיכומי המבקשת). לנוכח החלטות המל"ל כאמור לעיל הגישה המבקשת ביום 1.10.09 בקשה לחידוש ההליכים בתיק. הצדדים בקשו החלטתי בהסתמך על הבר"ע המקורית שהוגשה וההחלטות החדשות של הועדות הרפואיות של המל"ל וכעת לי המלאכה לגמור. ביום 22.6.10 הודיעו המשיבות כי הן מסכימות להעמיד נכותה של המבקשת בתחום א.א.ג על 5%. 2. טענות הצדדים ב"כ המבקשת טוענת לחוסר הצדק המשווע והפגמים הבולטים שבהחלטות הועדות הרפואיות של המל"ל, כאשר מחד גיסא וועדה אחת קבעה למבקשת נכות בשיעור 64%, בעוד שוועדה אחרת קבעה שלא נותרה לה נכות וזאת בהפרש זמנים קצר וללא כל הסבר. כן הלינה המבקשת על כך שלא נבדקה כראוי בתחום הנוירולוגי, לשם קביעת הקשר הסיבתי בין מחלת הפרקינסון שפרצה לאחר התאונה לבין התאונה, ועל כך שהועדה התעלמה מקביעת המומחה הפסיכיאטרי החיצוני שקבע במסגרת תביעתה לנכות כללית קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותה. לפיכך עותרת המבקשת כי יותר לה להביא ראיות לסתור את קביעות הועדה ולמנות מומחים רפואיים שיקבעו נכויותיה בתחומים: פסיכיאטריה, נוירולוגיה, עיניים ואורתופדיה. המשיבות טוענות כי בנסיבות התיק דנן קבעו 13 הועדות הרפואיות לבדיקת נכות מעבודה באופן חד משמעי, שאין קשר סיבתי בין מחלת הפרקינסון ממנה סובלת המבקשת לבין התאונה ולפיכך גם אין קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלתה הנפשית. כן טוענות המשיבות כי לנוכח חוות הדעת המנומקות כדבעי שעמדו לפני הועדות לקביעת נכות מעבודה, בהן נכחו רופאים בכל התחומים הנטענים על ידי המבקשת, יש לדחות הבר"ע. עוד טוענות המשיבות כי המבקשת לא הביאה כל ראיה לסתור הנכות שנקבעה לה כדין וטענותיה לסתור אינן מבחינות בין שלל התחומים בהם היא מבקשת להביא ראיות, לכאורה. 3. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית סעיף 6ב בחוק הפיצויים קובע כדלהלן: "נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית משפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו." (ההדגשות שלי- א.ד). ההיגיון העומד מאחורי הוראה זו טמון בטעמי יעילות הדיון ובעובדה שבהחלט יתכן שמומחים רפואיים שונים עלולים לקבוע דרגות שונות של נכות, והדבר אינו מצדיק הכרעה בין העמדות המקצועיות של המומחים בבית המשפט. יפים לעניין זה דברי כב' השופט ריבלין בע"א 4484/06 מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 19.9.06): "סעיף 6ב לחוק הפיצויים נועד בעיקרו של דבר לפטור את בית המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע (בר"ע 309/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מ(4) 690, 701). לתכלית הדיונית מצטרף גם רציונאל נוסף של צדק מהותי. החלת אותה דרגת נכות, אשר נקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי בתביעה שהוכרה על ידו כתאונת עבודה, גם בתביעה שמתבררת בבתי המשפט, עשויה לתרום לאחידות ראייתית ועובדתית." בית המשפט העליון חזר וקבע, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 6ב סיפה בחוק הפיצויים וייעתר לבקשה להבאת ראיות לסתור רק במקרים בהם מדובר בפגם מהותי, כגון תרמית ופגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, או במקרים בהם קיימים טעמים עובדתיים כבדי משקל, כגון שינוי של ממש במצבו של התובע או נכות נוספת שהתגלתה לאחר הקביעה הקודמת (ראו: רע"א 634/85 עודה נ' רותם, פ"ד לט(4)505 (1985); רע"א 721/85 סלע חב' לביטוח בע"מ נ' פתייה, פ"ד לט(4)839 (1985); רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה(4)230 (1991); רע"א 3570/01 אריה חברה לביטוח נ' סועאד (לא פורסם, 5.9.01); רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גוליבנסקי (לא פורסם, 27.2.06)). בכל הנוגע לפערים בין הקביעות של הועדות השונות במל"ל קבעה ההלכה הפסוקה כי עצם קיומו של פער, אף אם מדובר בפער משמעותי, אינו מצדיק, כשלעצמו, מתן היתר להבאת ראיות לסתור (ראו: רע"א 4195/02 סער ציון חברה לביטוח נ' ליפשיץ, פ"ד נו (5) 774 (2002) (להלן: "ליפשיץ")). קביעת הועדה הרפואית במל"ל במסגרת נכות כללית, אינה מהווה קביעה על פי דין, כפי שנדרש בסעיף 6ב בחוק הפיצויים, והשיקולים המובאים בחשבון בוועדה זו שונים מאלה אותם שוקלת וועדת הנכות מעבודה. מדובר ברף זכאות אחר וכן בליקויי בריאות שונים (ע"א 8684/02 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' מרזוק (לא פורסם, 5.12.02) (להלן: "מרזוק")). לנוכח זאת קבעה הפסיקה במפורש כי לא בכל מקרה בו ימצא פער בין קביעות הוועדות השונות של המל"ל תותר הבאת ראיות לסתור (ע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טיארה, פ"ד מה(4) 77 (1991)). ואולם, כך נקבע, במקרים מסוימים עשוי פער בין קביעות וועדות שונות של המל"ל לשמש טעם מיוחד למתן רשות להבאת ראיות לסתור, שכן מדובר בשתי וועדות, שהן חלק מאותו גוף ויש לבחון כל מקרה לגופו (ליפשיץ; מרזוק; רע"א 232/03 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' לישי (לא פורסם, 3.2.03)). בעניין זה אפנה גם לדברי בית המשפט העליון בעניין בר"ע 129/89 הורביץ נ' ואסילה (לא פורסם,22.8.89): "נראה לנו שהמערערים צודקים בטענתם שעצם קיומו של פער גדול בין קביעת דרגת הנכות ע"י ועדה רפואית רלבנטית לבין ראיותיהם הרפואיות אינו מצדיק הבאת ראיות לסתור אותה קביעה. עוד נראה לנו שהמערערים גם צודקים בטענה שלא היה מקום לסמוך על ועדת הנכות הכללית במידה שזו קבעה קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין נכותו של המשיב: ר"ע 94/86 פד"י מ(1) 754 עם זאת, עשויה קביעתה של ועדת הנכות הכללית לשמש כראיה לסתור את קביעת הועדה לנפגעי עבודה. כך, למשל, אם אין טענה שארע דבר בין מועד קביעת הועדה לנפגעי עבודה לבין מועד קביעת ועדת הנכות הכללית, שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנזק, יוכל בית המשפט להסיק, בין ללא ראיות נוספות ובין בהתחשב בראיות נוספות, שיש לייחס את הנזק הנוסף, שבא לכלל ביטוי בקביעת דרגת הנכות, כולה או מקצתה, לתאונה נשוא התביעה. כבר מטעם זה היה מקום לקבל את החלטת ועדת הנכות כראיה לסתור את קביעת הועדה לנפגעי עבודה."(ההדגשות שלי- א.ד). וראו רע"א 466/92 עברי נ' צמח (לא פורסם,29.7.92), שם נקבע: "במקרים ראויים כבר נקבע שקביעת הועדה הרפואית לעניין נכות כללית עשויה לשמש נימוק להבאת ראיות לסתור לפי הסיפא לסעיף 6ב' לחוק (ראה החלטתו של כב' השופט ש. לוין בבר"ע 129/89 הורביץ נ. ואסילה (לא פורסם))." ומן הכלל אל הפרט - כעולה מתיאור ממצאי הועדות כמפורט לעיל, נראה כי אכן ניתנו החלטות שונות על ידי הועדות השונות בהתייחס לאותם פרמטרים, ואין חולק כי קיים פער מהותי בין קביעות הועדות השונות. במקרה דנן נקבעה דרגת נכות של 64% ע"י הועדה הרפואית לקביעת נכות כללית ואילו בוועדה הרפואית לקביעת נכות מעבודה נקבעה נכות בשיעור 5% בלבד בתחום האורטופדי. באשר לתחום הנוירולוגי, לא הועלתה כל טענה לפיה ארע דבר בין המועד בו נקבעה דרגת הנכות הכללית לבין המועד בו נקבעה דרגת הנכות מעבודה. מדובר בקביעות שונות של אותו גוף, בלא שהובאה כל ראייה לשינוי במצבה של המבקשת. זאת ועוד, אבן הראשה של קביעות הועדות הרפואיות של המל"ל לפי פרק הנכות מעבודה היא אותה קביעה מיום 30.3.03, אשר שללה הקשר הסיבתי בין מחלתה של המבקשת לבין התאונה והמשכה- בקביעת הועדה הרפואית לעררים מיום 5.7.05. משנשלל הקשר הסיבתי, נדחתה תביעת התובעת להכרה בנכותה הנפשית והנוירולוגית. ואולם- גם וועדות שונות של המל"ל שבחנו הנכות של התובעת מעבודה קבעו קביעות סותרות לגבי אותה מחלה (פרקינסון? מחלת כלי דם מפושטת?). יתרה מזאת- אותה קביעה ראשונית וגורלית, כמו גם קביעת הועדה מיום 5.7.05, נעשו ע"י וועדות רפואיות בהן לא ישב, ככל הנראה, מומחה בתחום הנוירולוגי. פער קיצוני ומהותי זה מהווה נימוק שיש בו ממש והצורך לברר כדבעי את שאלת הקשר הסיבתי מביאים לכך שעסקינן במקרה חריג, שהצדק מחייב לתת בו רשות להבאת ראיות לסתור. יש לזכור, כי לקביעות וועדת הנכות מעבודה יש השלכה ישירה על קביעת הפיצוי של הניזוק בתביעה העיקרית. מודעת אני לעובדה שאף שמדובר בשתי ועדות השייכות לאותו מוסד, הן בעלות תפקידים שונים. תפקידה של הוועדה לנכות מעבודה הוא לבחון האם קיימת לתובע נכות כתוצאה מהתאונה, כאשר תפקידה של הועדה לנכות כללית הוא לבחון באופן כללי את מצבו הרפואי של התובע, תהינה הסיבות לכך אשר תהינה. הקריטריונים בכל וועדה שונים ולפיכך גם ייתכנו פערים בין קביעות הוועדות הללו. ואולם הדעת אינה סובלת קיומן של קביעות כה סותרות ובפערים כה ניכרים: בעוד שוועדה אחת קבעה נכות נפשית בשיעור גבוה בשל תסמונת בתר חבלתית, שללו וועדות אחרות את הקשר הסיבתי בין הנכות הנפשית והנוירולוגית לבין התאונה, בייחסן את הקשר הסיבתי למחלה זו או אחרת. מדובר בפער בלתי מוסבר ובלתי הגיוני המצדיק להתיר הבאת ראיות לסתור. 4. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל דין הערעור להתקבל בחלקו, מששוכנעתי שמן הצדק להתיר למבקשת להביא במקרה חריג זה ראיות לסתור את קביעת המל"ל במסגרת נכות מעבודה, אך לא בכל התחומים המבוקשים. בית משפט קמא ימנה אפוא מומחה בתחום הנוירולוגי, שיקבע האם קיים קשר סיבתי בין מחלת הפרקינסון (או המחלה האחרת), ממנה סובלת המבקשת, לבין התאונה. אם תיענה השאלה בחיוב, ימנה בית משפט קמא, במידת הצורך, מומחה נוסף בתחום הפסיכיאטריה ו/או בתחום אחר לפי שיקול דעתו. בכל הנוגע לתחום העיניים והאורטופדיה - לא מצאתי לנכון להתיר למבקשת להביא ראיות בשלב זה לסתור את קביעות הוועדות הרפואיות בתחומים אלו. נכותה האורתופדית של המבקשת נקבעה בשיעור 5% ביום 14.2.07 ולא די בפער הקיים כדי להיעתר לבקשה (מה עוד שגם הועדה במסגרת נכות כללית קבעה שהמבקשת סבלה מנכות בעמ"ש מותני עובר לתאונה). גם הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכויות בתחום העיניים נשלל בועדות לנכות מעבודה. אם לאחר שתינתן חוות הדעת של המומחה שימנה בית משפט קמא, תיפתח הדלת להכרה גם בנכויות אלו, תוכל המבקשת לפנות בבקשה מתאימה לבימ"ש קמא. בהתאם להסכמת הצדדים, תועמד נכותה של המבקשת בתחום א.א.ג. בשיעור של 5% בשל ירידה בשמיעה בעקבות התאונה. המשיבות יישאו בהוצאות ב"כ המבקשת בסך 5,000 ש"ח +מע"מ. המזכירות תמציא העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים בדואר רשום ובאמצעות הפקסימיליה. ניתנה היום, י"ח תמוז תש"ע (30 יוני 2010) בהעדר הצדדים. בקשה להבאת ראיות לסתורקשר סיבתיראיות