לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעק"פ 11576-06-09 (כבוד השופטים ר' שפירא, ע' גרשון ב' טאובר) מיום 9.2.2010, בו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בק"פ 14154-03-09 (כבוד השופט ז' פלאח). בקשה זו הינה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של התדיינויות שיפוטיות בין הצדדים, אשר מקורם בסכסוך שפרץ בין המבקשת למשיבים (ראו ע"א 1020/06 קרצר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם, 13.1.2010); רע"פ 820/09 קרצר נ' מאור (טרם פורסם, 29.1.2009); בג"ץ 3398/09 קרצר נ' מאור (טרם פורסם, 22.4.2009)). עניינה של הבקשה שבפניי בקובלנה פלילית פרטית, שהגישה המבקשת נגד המשיבים, באישומים של הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. ראשיתו של הסכסוך בין הצדדים תואר על ידי חברי השופט א' לוי ברע"פ 820/09 קרצר נ' מאור (טרם פורסם, 29.1.2009): "במחלוקת שנתגלעה בין המבקשת לבין מנהלת סניף הבנק בנווה שאנן בחיפה, ובעקבותיה עתרה המבקשת לפגוש פנים אל פנים את מנכ"לית הבנק, גליה מאור. משסורבה, שכרה המבקשת את שירותיה של חברת חקירה פרטית, אשר בדקה ומצאה היכן מתגוררת הגב' מאור, ובשיחה טלפונית עם מזכירתה הצהירה המבקשת כי אם הפגישה לא תתקיים במשרדי הבנק, לא יהיה מנוס מלקיימה בביתה של המנכ"לית. בעקבות כך הגיש הבנק תלונה למשטרת ישראל, ולפיה איימה כביכול המבקשת לסור אל בתיהם הפרטיים של מנכ"לית הבנק ושל יושב-ראש מועצת המנהלים שלו, ולרוצחם נפש. דא עקא, המבקשת הקליטה את שיחת הטלפון המדוברת, ומשהוברר כי אין שחר לטענות הבנק הוחלט לסגור את תיק החקירה. תלונה נגדית, שהגישה המבקשת נגד ראשי הבנק, נזנחה אף היא. בדרך לגניזת התיק איבדה אותו המשטרה, ורק בעקבות לחץ כבד שהפעילה המבקשת מוּנה בודק לבחינת נסיבות האובדן, התיק שוחזר והמבקשת שבה והגישה את תלונתה. הטיפול בתלונה זו הסתיים בשנת 2004, במסקנה כי אין מקום לחקירת המשטרה". ביום 13.3.2006, הוגשה קובלנה פלילית פרטית על ידי המבקשת, כנגד המשיבים 2-5, באישום של הוצאת לשון הרע. בית משפט השלום בתל אביב-יפו, שנדרש לה, קבע כי הקובלנה התיישנה באשר מעשה העבירה לו נטען - מסוג עוון - התרחש בשנת 1998, היינו, למעלה מחמש שנים קודם שהוגשה הקובלנה. גם בית המשפט המחוזי לא ראה מקום להיעתר למבקשת, וערעורה נדחה לאחר שנקבע כי בתקופה שבין מועד העבירה הנטען לבין מועד הגשתה של הקובלנה, לא התרחש אירוע שבכוחו לעצור, על-פי דין, את מרוץ ההתיישנות. המבקשת, לא השלימה עם תוצאה זו, והגישה בקשה למתן רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 820/09), ובה ביקשה להראות כי התרחש אירוע אשר מפסיק את מרוץ ההתיישנות. היא טענה כי מרוץ ההתיישנות הופסק, וזאת אם תאומץ השקפה הרואה בכל שלביה של הפרשה - לרבות הסכסוך האזרחי, שהסתיים במתן פסק דין בשנת 2005 והחקירה בפרשת היעלמות התיק, שנערכה בשנת 2003 - אירוע אחד אשר ברי כי לא התיישן קודם שהוגשה הקובלנה. בית משפט זה דחה את בקשת רשות הערעור וקבע כי הסכסוך המקורי, אובדן התיק והקובלנה שהוגשה קשורים אמנם בקשר רעיוני זה לזה, אך בשום פנים אין לראותם כשלבים עוקבים באותה פרשה. נקבע כי פסק הדין שניתן, והבדיקה המשטרתית שנערכה, לא הפסיקו את מרוץ ההתיישנות בעבירה של הוצאת לשון הרע, עמה אין להם דבר וחצי דבר. עוד נקבע כי באשר לגביית התלונה, הרי דבר אינו מצדיק שינוי מממצאי העובדה שגובשו בשתי ערכאות הקודמות, כאחת, לאמור, כי זו לא לוותה בחקירה של ממש ועל כן אין בכוחה לקטוע את מרוץ ההתיישנות. על כן בסיכומו של דבר נקבע כי "לא ספק ולא קצהו של ספק מתעורר, אפוא, בשאלת ההתיישנות, ובדין נדחתה השקפתה של המבקשת בערכאות הקודמות". המבקשת מיאנה להשלים עם תוצאה זו והגישה שתי בקשות נוספות לבית משפט זה, ושתיהן נדחו: בקשה לעיון חוזר בהחלטה בבקשה למתן רשות ערעור נדחתה בהחלטת ביום 12.3.2009; בקשה נוספת "למתן הנמקה לדחיית בקשה לעיון חוזר" נדחתה בהחלטת כבוד הנשיאה ד' ביניש ביום 3.4.2009. לאחר מכן הגישה המבקשת עתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 3398/09)   ובה ביקשה "לפסוק הלכה מחייבת" בשאלה, האם אירוע שיחזור תיק משטרתי מקורי שאבד עוצר את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. עתירה נדחתה על הסף ונקבע כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים. נקבע כי העתירה מהווה ניסיון ל"מקצה שיפורים" לטענות שנדחו במסגרת ההליך הפלילי. המבקשת, כפי הנראה, לא השלימה עם התוצאה והגישה קובלנה פלילית חדשה כנגד המשיבים באישומים של הוצאת לשון רע ופגיעה בפרטיות, היא הקובלנה אשר עומדת במרכזה של בקשה זו. ביום 3.5.2009 החליט בית משפט השלום בחיפה לבטל את הקובלנה כנגד המשיבים. נקבע כי כל העובדות הנטענות בכתב הקובלנה החדש, נטענו בקובלנה הקודמת ובתי המשפט דנו בהן והחליטו כי העבירות הנטענות התיישנו. על כן נקבע כי לא ניתן להגיש קובלנה נוספת המתבססת על אותן עובדות, אשר כאמור התיישנו. עוד נקבע כי אומנם, המשיב 1, לא היה נאשם בקובלנה בהליך הקודם, ואולם החלטת בית משפט זה ברע"פ 820/09 קובעת חד משמעית שמרוץ ההתיישנות לא נפסק לאחר מתן פסק הדין בתביעה האזרחית שבין הצדדים, על כן אין זה מעלה או מוריד שכעת גם המשיב 1 נאשם בקובלנה. על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 9.2.2010 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור בקובעו כי לאחר עיון בשתי הקובלנות אין מנוס מהמסקנה שהקובלנה החדשה, זהה למעשה, לקובלנה הראשונה וכי כל ניסיון לאבחן בין השתיים הינו ניסיון מלאכותי ופסול. מכאן שהקובלנה הנוכחית, הנסמכת על עובדות זהות לאלו שפורטו בקובלנה הראשונה שבוטלה מחמת התיישנות, אף היא התיישנה. בכל הנוגע למשיב 1 נקבע כי מקום שהעבירה נגד אורגן של תאגיד התיישנה - אין מקור משפטי מכוחו ניתן לייחס אחריות לתאגיד על כן בנסיבות דנן אין בסיס להטלת אחריות אישית על התאגיד, המשיב 1, ויש לדחות את טענת המבקשת גם בהקשר זה. בנוסף חויבה המבקשת בהוצאות שנגרמו למשיבים בסך כולל של 5,000 ש"ח. מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. לטענתה יש לקבוע כי מרוץ ההתיישנות הופסק לאור פסק הדין שניתן בשנת 2005 בתביעה האזרחית. בנוסף היא טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר קבע שלא ניתן לייחס למשיבים אחריות מכוח תורת האורגנים, ולשיטתה יש לקבוע כי העבירות כנגד המשיבים 2-5 לא התיישנו בכובעם "התאגידי" אלא רק בכובעם "הפרטי". לטענתה העבירה כנגד המשיב 1 לא התיישנה, ומכאן שניתן לקבוע שגם כנגד שאר המשיבים המשמשים כאורגנים של התאגיד העבירות לא התיישנו. בסיכומו של דבר טוענת המבקשת כי יש לבטל את החלטות הערכאות הקודמות ולאפשר לה להחזיר את הדיון לבית משפט השלום. המשיבים טוענים כי בקשה זו לא מצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה, שכן לא עולה ממנה כל סוגיה עקרונית. לטענתם בקשה זו הינה המשך להתנהלות המבקשת אשר מטריחה אותם בבקשות סרק חוזרות ונשנות, הראויות לכל גינוי לאור העומס הרב המוטל על מערכת המשפט. לגופם של דברים טוענים המשיבים כי נקבע כבר בעבר על ידי בית משפט זה כי העבירות הנטענות התיישנו ואין מקום לאפשר למבקשת להטרידם בשנית בנושא זה. עוד הם טוענים כי טענות המבקשת המסתמכות על תורת האורגנים מוטעות ושגויות מן היסוד ומנסות לייחס אחריות פלילית של אורגן למעשי התאגיד ללא הוראה מפורשת בחוק. בנוסף הם טוענים כי אין כל בסיס לנטען בקובלנה וראוי להשית על המבקשת הוצאות משפט לאור ההטרדות החוזרות ונשנות.   לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבים, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). לא שוכנעתי, כי הבקשה דנא, חרף טענות המבקשת, מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ושיש בה כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי". מסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות. מעבר לנדרש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. נראה כי המבקשת מיאנה להשלים עם התוצאה של דחיית הקובלנה הפלילית שהגישה כנגד המשיבים. הראיה לכך היא ההליכים הרבים בהם היא נקטה כאשר נדחתה הקובלנה הקודמת, כפי שפורט לעיל. כעת דרך קובלנה חדשה תוך "בניית קונסטרוקציה משפטית" מתחום דיני החברות היא מנסה ל"עקוף" את הקביעה המוצדקת כי העבירות הנטענות התיישנו. בית משפט זה קבע כי לא ספק ולא קצהו של ספק מתעורר, אפוא, בשאלת ההתיישנות. על כן אין היא יכולה להלין אלא על עצמה, על כך שלא הגישה את הקובלנה בזמן. יתר על כן, המבקשת מנסה להיתלות בדיני החברות  ולטעון כי מכיוון שמעשי התאגיד, המשיב 1, לא התיישנו, לטענתה, ניתן ליחס את אחריות התאגיד לאורגנים, המשיבים 2-5. יש לדחות טיעון זה. לא נראה כי יש מקום לאבחן בין מעשי התאגיד למעשי האורגנים שלו, בכל הנוגע לטענת ההתיישנות, כלומר התשתית העובדתית הנטענת בקובלנה הנדונה אינה מלמדת כי מעשי התאגיד, הנטענים על ידי המבקשת, לא התיישנו, ומכאן נראה כי גם מעשי התאגיד, המשיב 1, התיישנו. על כן נראה כי לא ניתן לבנות קונסטרוקציה משפטית להטלת אחריות על המשיבים 2-5 דרך המשיב 1, שכן המעשים הנטענים כלפיו גם בוצעו בשנת 1998, וכאמור התיישנו בדומה למעשי המשיבים 2-5. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענות המבקשת כאילו פסק הדין שניתן במשפט האזרחי עצר את מרוץ ההתיישנות כלפי המשיב 1. בדומה לקביעותיו של בית משפט זה ברע"פ 820/09, כלפי המשיבים 2-5 לא ניתן לראות פסק הדין שניתן בהליך האזרחי, כמפסיק את מרוץ ההתיישנות בעבירות של הוצאת לשון הרע ופגיעה בפרטיות. אשר על כן, אין גם מקום להתייחס פעם נוספת בגלגול שלישי לטענות שהועלו על ידי המבקשת מתחום דיני החברות. סוף דבר, הבקשה נדחית. לאור נסיבותיו של מקרה זה אני רואה לנכון לקבל את בקשת המשיבים ולהטיל על המבקשת לשאת בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים בסך 5,000 ש"ח. ניתנה היום, י'"ב בסיון התש"ע (25.5.2010). משפט פלילידיני חברותאחריות פליליתאורגן (חברה)