לפני בקשה שהגיש התובע (להלן: "המבקש" או "התובע") לפיה יש לקבוע שההחלטה מיום 22.6.09 (להלן: "ההחלטה") ופסק הדין מיום 3.1.10 (להלן: "פסק הדין") בתיק ב.ל 1206/08 בבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב מהווים מעשה בית דין ו/או פלוגתה פסוקה ו/או השתק פלוגתה. רוצה לומר: התובע מבקש לקבוע כי המשיבים מושתקים מלטעון בניגוד לעובדות שנקבעו בהחלטה ולעניין הקשר הסיבתי בין מחלת הסיליקוזיס בה חלה התובע לבין תנאי עבודתו. כן מבקש התובע להורות למומחה הרפואי להתייחס אך ורק לשיעור נכותו של התובע הנובעת ממחלת הסיליקוזיס. רקע ביום 28.09.08 הגיש המבקש תובענה לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כשחלה במחלת הסיליקוזיס כתוצאה מחשיפה לאבק של גבישי צורן, אבק שיש ואבן קיסר בעבודתו אצל משה הוד- מרכז גרניט ושיש (להלן: "המשיב") . מנורה חברה לביטוח בע"מ ביטחה את המשיב במועדים הרלוונטיים לתובענה. בד בבד עם הגשת תובענה זו הגיש המבקש תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין מחלת מקצוע למוסד לביטוח לאומי בגין מחלת הסיליקוזיס. תביעתו נדחתה על ידי פקיד התביעות של המוסד לביטוח לאומי. לנוכח דחיית התביעה הגיש המבקש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, להכיר במחלה כמחלת מקצוע. לאחר ששמע את הראיות בתיק, נתן בית הדין האזורי לעבודה את ההחלטה, בה נקבע, בין היתר, כדלקמן: "9.לאור העדויות והחומר שבתיק בית הדין הננו קובעות עובדתית כלהלן - א. התובע עבד כ-17 שנה, 6 ימים בשבוע, במפעל לעיבוד שיש בחיתוך ועיבוד שיש; ב. כ-50% מזמן העבודה עסק התובע בליטוש ועיבוד השיש; ג. חיתוך ועיבוד השיש גורם לפליטה של אבק רב של גבישי צורן שהוא אבק המשתחרר ו/או נמצא סביב התובע במהלך חיתוך ועיבוד השיש במפעל; ד. במהלך עבודתו נחשף התובע לאבק במשך כ-4 שעות מידי יום; ה. במפעל בו עבד התובע היו, במהלך כל תקופת העבודה ובמיקומים השונים של המפעל, פתחי אוורור ומאוורר רגל שיכול היה להפעיל כל אימת שהצטבר אבק; ו. במהלך העבודה השתמש התובע, לסירוגין, במסיכה שכיסתה את פניו ואפו ושהיתה ללא פליטה. לטענת התובע המסיכות היו לא תקינות ולאחר 5 דקות נסתמו ו/או נקרעו ועל כן לא היו אפקטיביות; ז. בבדיקה רפואית נמצא שהתובע לוקה במחלת הסיליקוזיס; ח. לטענת התובע, לא סבל הוא ממחלות ריאה כלשהן לפני שהחל לעבוד בעיבוד וחיתוך שיש. 10.הצדדים יגישו לבית הדין, לא יאוחר מיום 30/7/09 את כל החומר הרפואי שברצונם להעביר למומחה הרפואי. עם קבלת האמור תנתן החלטה בדבר מינוי מומחה יועץ רפואי למתן חוות דעת רפואית בעניינו של התובע." בהמשך להחלטה מינה בית הדין האזורי לעבודה כמומחה רפואי את ד"ר משה ליגי (להלן: "המומחה"). ביום 1.12.09 קבע המומחה בחוות דעתו כי "ניתן לקבוע כי מדובר במחלה תעסוקתית על פי סעיף 15 בחלק ב' לתקנון המל"ל". המומחה העריך כי תנאי עבודתו של המבקש השפיעו על מחלתו השפעה מרובה, בהשוואה לגורמים אחרים, אשר תרמו גם הם לנזק. לאחר התייעצות החליט המל"ל להכיר בתביעה לנוכח חוות הדעת של המומחה. לנוכח עמדתו זו של המוסד לביטוח לאומי, ניתן עוד באותו היום פסק הדין, בו נקבע בין היתר, כדלקמן: "1. התביעה מתקבלת. 2. מחלת הריאות ממנה סובל הת' תוכר כתאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב], התשנ"ה- 1995..." לטענת המבקש, העובדות שנקבעו בהחלטה והקביעות בפסק הדין מחייבות את המשיבים ומהוות כאמור, מעשה בית דין; פלוגתה פסוקה; או השתק פלוגתה לגבי השאלות שנדונו והוכרעו בתביעה בכל הנוגע לקשר הסיבתי שבין המחלה לבין תנאי עבודתו אצל המשיב. המשיבות מתנגדות לבקשה, הן מטעמים פרוצדוראליים, בשל הסכמת ב"כ המבקש למינוי המומחה הרפואי בשלב זה ושמירת טענותיו בכל הנוגע למעשה בית דין להמשך ההליך; הן מטעמים מהותיים, לפיהם - אין בקביעה של בית הדין לעבודה בהליך שניהלו התובע והמוסד לביטוח לאומי כדי להקים מעשה בית דין בתביעת הנזיקין כנגד המשיב - המעביד. דיון והכרעה טרם אדון בשאלה העומדת לפני לגופו של עניין, אתייחס תחילה לעצם הגשת הבקשה בשלב זה של ההליך. ב"כ המבקש העלה טענותיו בעניין זה בדיון מיום 12.1.10, והבהיר כי הוא שומר לעצמו את הזכות לטעון שפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה מהווה השתק פלוגתא בעניין הקשר הסיבתי. הוא הסכים למינויו של פרופ' שפיצר באותו דיון וזאת מבלי לפגוע בכל טענה בעניין מעשה בית דין כאמור. לנוכח הסכמתו זו מונה פרופ' שפיצר כמומחה רפואי והצדדים נתבקשו להמציא למומחה הרפואי את כל המסמכים הרפואיים תוך 30 ימים. על אף האמור, בחר ב"כ המבקש להתעלם מהחלטתי זו, לא המציא למומחה את המסמכים הרפואיים והגיש הבקשה הנדונה כבר בשלב זה. בעשותו כן, פעל ב"כ המבקש בצורה שאינה ראויה וחבל שכך. ואולם, משהוגשה הבקשה והתגובה לה וכן הוגשה תשובה לבקשה, אדון בבקשה לגופו של עניין. המסגרת הנורמטיבית הדוקטרינה של מעשה בית דין כוללת שני רכיבים המבטאים רעיון דומה. הכלל הראשון הוא כלל השתק העילה, לפיו מוקם מחסום דיוני בפני כל תביעה שכבר מוצתה בפסק דין קודם. הכלל השני הוא כלל השתק הפלוגתה, לפיו מוקם מחסום דיוני בפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין על פלוגתה שכבר נדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם אם ההתדיינות הנוספת מבוססת על עילת תביעה שונה. רכיבים אלו מבטאים את התפיסה לפיה ביכולתו של פסק הדין שניתן בסיומו של ההליך המשפטי, להביא לסיום מוחלט של ההתדיינות בין הצדדים, תוך הקמת מחסום דיוני, מסוג השתק, כלפי בעלי הדין, המונע את היכולת לשוב ולהתדיין באותה שאלה שהוכרעה בפסק הדין פעם נוספת (ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י בע"מ, פ"ד נח(6) 447 (2004)). טעמו העיקרי של כלל מעשה בית דין הוא למנוע ממי שקיבל הזדמנות למצות עניינו בבית המשפט, מלהעלות פעם נוספת את אותו העניין, כאשר הדבר אף מונע הכרעות סותרות על ידי ערכאות שיפוטיות שונות. ואולם, חשוב לזכור, כי תוצאתו של כלל מעשה בית דין קשה היא. משמעותה לעיתים היא דחיית התובענה על הסף ולפיכך יש לנהוג בה בזהירות רבה (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 20-12, 31 ( אוניברסיטת תל אביב ,תשנ"א)). בענייננו אין מקום להחיל את הכלל בדבר השתק העילה ואף לא נטען כך בגופה של הבקשה. משכך, אדון כעת בשאלת השתק הפלוגתה בלבד. הכלל של השתק פלוגתה נקבע בעניין ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584, 584 (1968) כך: "...הכלל העיקרי האחר הוא: אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, חרף אי הזהות בין העילות של שתי התביעות". קרי, רק כאשר הפלוגתה בהליך השני היא אותה פלוגתה שנדונה והוכרעה בהליך הראשון, מהווה ההכרעה לגביה השתק פלוגתה (ראו גם ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה(1)92, 92 (1980)). במקרה דנן, עולות שתי שאלות בהקשר זה של השתק פלוגתה: האחת- האם קביעת הממצאים הרפואיים בבית הדין לעבודה בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין מחלתו של המבקש לעבודתו אצל המשיב מהווה השתק פלוגתה; והשנייה - האם קביעת הממצאים העובדתיים בהחלטת בית הדין לעבודה (ראו פרק 1(ד) לעיל) מהווה השתק פלוגתה. (א) הסתמכות על ממצאים רפואיים שנקבעו בבית הדין לעבודה ככל שמדובר בממצאים רפואיים שנקבעו בבית הדין לעבודה בהסתמך על חוות דעתם של מומחים, אין בקביעות בית הדין לעבודה בעניין זה כדי ליצור השתק פלוגתה. הטעם לכך הובהר בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1)642 (2000) (להלן: "נעלי תומרס"): "...בהליך אזרחי רגיל בבית-משפט היה התובע רשאי לחקור בחקירה נגדית הן את המומחה מטעם בית-המשפט והן את המומחים של בעלי-הדין שחוות-דעותיהם הוגשו כראיה, בעוד שבבית-הדין לעבודה הדבר נמנע ממנו..." בהמשך פסק הדין בעניין נעלי תומרס קובע כב' השופט אילן במפורש כי: "לסיכום, לדעתי, עקרונית, קביעה הנוגעת למחלוקת שבין בעלי דין, שנקבעה בבית הדין לעבודה, תשמש כהשתק פלוגתא בבית המשפט כפוף לסייג אחד והוא אם הקביעה העובדתית מושתתת על דיני ראיות או סדרי הדין שונים מאלו הנהוגים בית המשפט - לא יוצר השתק פלוגתא לגבי דיון בהליך אזרחי רגיל בבית המשפט." (שם, בעמ' 657) ומן הכלל אל הפרט- חוות הדעת של ד"ר ליגי, שהוגשה לבית הדין האזורי לעבודה, בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין מחלת המבקש לעבודתו אצל המשיב, אינה חוות דעת קבילה בהליך האזרחי: לא מופיעה בה האזהרה הקבועה בסעיף 24 בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א- 1971; ד"ר ליגי לא נחקר עליה והצדדים לא הורשו להגיש חוות דעת מטעמם. זאת ועוד, ד"ר ליגי נתן את חוות דעתו במסגרת ההליך שהתנהל לפי חוק הביטוח הלאומי, הדורש מבחנים אחרים מהמבחנים הנדרשים בפקודת הנזיקין ולא נתן דעתו לגורמים האחרים שתרמו, לגישתו, לפרוץ מחלת הסיליקוזיס ולשיעור תרומתם לכך. לנוכח ההלכה הברורה בעניין זה בפרשת נעלי תומרס, לא ניתן להחיל את דיני ההשתק במקרה זה בסוגית הקשר הסיבתי, בשל העובדה שהכרעת בית הדין האזורי לעבודה בעניין זה הושתתה על דיני ראיות ועל סדרי דין שונים מאלו החלים בתביעה עפ"י פקודת הנזיקין כבמקרה דנן. (ב) קביעות בית הדין לעבודה בנוגע לממצאים עובדתיים בעניין זה מפנים המשיבים לפסק הדין בעניין ע"א 424/82 שוב נ' חברת החשמל, פ"ד לח (4)354 (1984) (להלן: "שוב"). בפסק הדין בעניין שוב הגיש המערער תביעה לפיצויים בגין תאונה שארעה במהלך עבודתו ובגין תאונה נוספת שארעה בדרכו הביתה כתוצאה מהתאונה הראשונה, לטענתו. בית הדין לעבודה הכיר בשתי התאונות כתאונות בעבודה ובית המשפט האזרחי דחה את התביעה, בסברו שהתאונה כלל לא אירעה כפי שטען לה התובע. בית המשפט העליון (כב' השופטת שטרסברג כהן) קבע שם כי קביעות בית הדין לעבודה אינן מהוות מעשה בית דין בכל הנוגע לתביעת הנזיקין שהגיש העובד נגד המעביד: "לא יעלה על הדעת - ודומני שאף לא על דעתו של בא-כוח המערער - לטעון, שאם נדחית תביעתו של נפגע על-ידי בית הדין לעבודה, הקובע, כי לתובע לא אירעה תאונה כלל או כי התאונה לא הייתה תאונת עבודה ולפיכך אין הוא זכאי לגימלה, נסתם הגולל על זכותו של הנפגע להגיש תביעת נזיקין לבית-משפט נגד מעבידו או נגד צד שלישי ולהביא ראיות להוכיח, שאכן קרתה לו תאונה או שהתאונה שאירעה הייתה תאונת עבודה. במלים אחרות, לא יעלה על הדעת לקשור תובע כאמור במימצאים ובמסקנות של בית הדין לעבודה לכל עניין ודבר (פרט לשאלת זכאותו לגימלאות)". (ההדגשות שלי- א.ד). בפרשת נעלי תומרס שהוזכרה לעיל, עלתה שאלה אחרת, והיא- האם קביעת בית הדין לעבודה בשאלה עובדתית, במסגרת תביעה לגימלה מהמוסד לביטוח לאומי, שנדחתה, מהווה השתק פלוגתה כלפי המערער בתביעתו הנזיקית נגד מעבידו. בפסק הדין קבע כב' השופט אילן כי בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים, ניתן לקבוע כי קיים השתק פלוגתה (שם, בעמ' 642): "א.הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים. ב.קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. ג.ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהעדר הוכחה. ד.ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה." (ראו גם: ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לא פורסם, 21.2.07); ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס והמע"מ (לא פורסם, 22.7.07). בכל הנוגע לתנאי השני, הרחיב בית המשפט העליון את מעגל הצדדים המושתקים מכוח מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתה גם למקרים בהם אין זהות פרסונאלית בין בעלי הדין בשני ההליכים, וקבע שדי ב"קרבה משפטית" (PRIVY) או ב"זהות אינטרסים" (ראו בעניין זה גם: ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון נ' קרית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט(1)943 (2004); ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח(5)511 (2004)). בנסיבות פרשת נעלי תומרס היה התובע צד להליך בבית הדין האזורי לעבודה וההשתק בבית המשפט האזרחי הופנה נגדו, וזאת בניגוד למקרה דנן בו המעביד לא היה כלל צד להליך בבית הדין לעבודה. המשיבות מפנות אפוא בעניין זה לדברי כב' השופט אילן בפרשת נעלי תומרס לפיהם- "בשום נסיבות אין לראות בה [במעביד] חליפתו של המל"ל. גם זהות אינטרסים ביניהם אין...וגם 'קרבה משפטית' אין ביניהם" (שם, בעמ' 651). דברים אלו אמנם נאמרו בתחילת פסק הדין בעניין נעלי תומרס. עם זאת, בהמשך קביעותיו של כב' השופט אילן נאמר כך: "בא כוח המערער סבור שנובע מן האמור שקביעות בפסק דין של בית דין לעבודה שניתן בתביעה לגמלאות הביטוח הלאומי אף פעם אינן מהוות השתק, אלא לענין החיוב בגמלאות. אני אינני סבור כן. אני סבור שהקביעה בדבר זכאות או שלילת זכאות לגמלה לפי חוק הבטוח הלאומי מחייבת לגבי כולי עלמא ולאחר שניתן פסק דין שוב אין לסתור קביעה זו בשום הליך ובשום בית משפט. מצד שני, באותם עניינים שבהם ניתן לתבוע בבית משפט, כגון תביעת העובד נגד מעבידו לסכומים שהם מעל לסכום הגמלה, אין שום הגיון לומר שלא יחולו דיני ההשתק הרגילים. אני ער לעובדה שדברי עומדים בסתירה לדברים המפורשים שאזכרתי מפי השופטת שטרסברג בענין שוב הנ"ל, דברים שהמשנה לנשיא הסכימה עמהם, ולא בנקל אני מרשה לעצמי לחלוק עליהם, אך הדברים שם הם בבחינת אמרת אגב. הם לא היו צריכים לגופו של עניין כי שם דוקא התקבלה תביעת העובד בבית הדין לעבודה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, והדברים שנאמרו בקשר למצב הדומה לעניננו נאמרו רק לצורך חיזוק הדברים על דרך גזירה שווה." (ההדגשות שלי- א.ד). ומן הכלל אל הפרט- בענייננו אין חולק ששלושה מתוך ארבעה תנאים מתקיימים ביחס לממצאים העובדתיים שנקבעו בבית הדין האזורי לעבודה (ראו סעיף 1(ד) לעיל): מדובר בפלוגתאות זהות לפלוגתאות שהועלו בהליך דנן; בית הדין לעבודה קבע בהחלטה ממצאים עובדתיים פוזיטיביים, לאחר ששמע עדים והוצגו לפניו ראיות, כאשר בעניין זה לא הצביעו המשיבים על שוני בדיני הראיות וקביעותיו של בית הדין הוו הכרעה חיונית לתוצאה הסופית של ההחלטה. ברם, סבורה אני שהתנאי השני בדבר זהות הצדדים אינו מתקיים בענייננו. המשיבות לא היו צד להליך בבית הדין לעבודה, לא הביאו ראיות מטעמן, לא חקרו את המבקש בחקירה נגדית, ואיני סבורה שניתן להן יומן בבית המשפט. העובדה שב"כ המשיבות בהליך זה נכחה בדיון בו נחקר נציג המשיב אינה הופכת אותה לחליף של המוסד לביטוח לאומי, כאשר אין בהכרח אחידות אינטרסים בינה לבין המוסד לביטוח לאומי. זאת ועוד, מעורבותה האקטיבית של ב"כ המשיבות לא הוכחה כלל, מעבר לאמירתה למשיב, כי ידבק בעובדות בעדותו לפני בית הדין לעבודה. הא ותו לא. לא זו אף זו. אין חולק, כי לו דחה בית הדין לעבודה את תביעת התובע באותן נסיבות, עדיין הייתה פתוחה לפניו הדרך להגיש תביעתו זו לבית המשפט האזרחי. הכרה בקביעות בית הדין לעבודה, שקיבל את תביעת התובע, פוגעת בעקרון ההדדיות. עמד על כך לא מכבר בית המשפט העליון בעניין ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' אינג' אליהו פבר - חברה לבנין והנדסה אזרחית בע"מ (לא פורסם, 12.10.09). וכך קבע שם כב' השופט דנציגר: "התנאי בדבר זהות בעלי הדין, הינו ביטוי לכלל ההדדיות שהינו יסוד מוסד בדיני מעשה בית דין. בהתאם לכלל זה, כוחו המחייב של פסק דין יפה ביחס לצדדים לאותה התדיינות בלבד. פלוני, שהינו זר להליך ונעדר קרבה משפטית כלשהי לצדדים לו אינו רשאי להסתמך על אותו הליך בהתדיינות מאוחרת... במלים אחרות, כלל ההדדיות משמיענו כי אין בעל דין יכול להסתמך על מימצא שהוכרע לטובתו כדי להשתיק את יריבו, אלא אם היה בידי היריב להשתיק את אותו בעל דין עצמו לו הוכרע המימצא לטובתו הוא... יפים לעניין זה דבריו של השופט זוסמן (כתוארו אז): 'אין אדם נהנה מהכרעה שנפלה במשפט, אלא אם כן היה קשור בה, לו ניתן פסק-הדין נגדו' (ע"א 55/52 עירית רמת גן נ' פרדס ינאי בע"מ, פ"ד י(3)1804, 1812 (1956)...עיקרון ההדדיות מעוגן בשיקולים של צדק והגינות, הדורשים התייחסות שוויונית לבעלי הדין" על כלל ההדדיות נמתחה ביקורת ובמהלך השנים ניכרה בפסיקתו של בית המשפט העליון מגמת עידון של כלל ההדדיות, אם כי לא סטייה מלאה הימנו, כשהורחב עקרון זהות הצדדים גם על צדדים זרים להליך בתנאים מסוימים, כפי שראינו. ואולם- בכך לא בא מזור לפגיעה בעקרון ההדדיות ככל הנוגע להיעדר האיזון כאמור לעיל. זאת ועוד. בפרשת אספן בניה ופיתוח בע"מ ציין כב' השופט דנציגר (שם, בסעיף 19 בפסק-הדין) את הספיקות שהועלו לאחרונה בפסיקתו של בית המשפט העליון בדבר הצורך להגמיש את עקרון ההדדיות. לדבריו- "הפעלה נכונה וצודקת של כלל ההימנעות הדיונית בין מי שהיה צד להליך הראשון לבין בעל דין זר לו, אינה יכולה להיעשות על ידי קביעה מראש של כללים נוקשים ויש להעניק לבית המשפט אשר לפניו מועלית טענה זו שיקול דעת נרחב להכריע בה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי". בטרם אחתום החלטתי זו, אביא מקביעותיו של כב' השופט י' כהן במקרה דומה ביותר בת"א (מח' חי') 293/03 שבתאי בן שם נ' גד אורתר (לא פורסם, 7.4.10): "התובע מפנה בסיכומיו לע"א 1041/97 אבי סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642 (2000). לטענת התובע, מפסק דין זה עולה, כי יש לראות את פסק דינו של בית הדין כ"השתק פלוגתא" לעניין פרטי האירוע נשוא התביעה והקשר שבינו לבין נזקו של התובע.   עם כל הכבוד, אין אני מקבל טענה זו. השתק פלוגתא אינו מתקיים בענייננו, שכן הנתבעים לא היו צד להתדיינות שהתקיימה בבית הדין ואין לראותם כחליפיו של המוסד לביטוח לאומי או בעלי "קרבה משפטית" כלשהי אליו (שם, בעמ' 650 - 651). אמנם, בפסק דין סררו נקבע, כי "...גם מי שלא היה צד להליך שבו נוצר השתק פלוגתא יוכל להעלות את הטענה כטענת הגנה נגד מי שהיה צד לאותו הליך" (שם, בעמ' 655), אך דברים אלה אינם חלים על העניין שלפני, שכן בעניין שלפני התובע הוא זה המעלה את טענת השתק הפלוגתא כנגד הנתבעים, שלא היו צד להליך שהתנהל בבית הדין לעבודה" גם במקרה הנדון לא הצד הזר להליך הראשון מעלה את טענת השתק הפלוגתה כטענת הגנה, וסומכת אני שתי ידיי על קביעות אלו, היפות גם למקרה דנן. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, דינה של הבקשה להידחות וכך אני מורה. כפועל יוצא מכך, החלטתי מיום 12.1.10 בדבר מינויו של פרופ' שפיצר- בעינה עומדת. המבקש ישא בשכ"ט ב"כ המשיבות בגין בקשה זו בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. המזכירות תמציא החלטתי לב"כ הצדדים באמצעות הפקסימיליה. ניתנה היום, י' סיון תש"ע (23 מאי 2010) בהעדר הצדדים. רפואה