בפניי בקשה לביטול פס"ד שניתן ביום 20.6.90 (לפני כעשרים שנה!) בהיעדר בקשת רשות להתגונן מטעם המבקש, שהיה קטין בן 7 שנים בעת מתן פסה"ד. עובדות והליכים רלוונטיים: אקדים ואומר, כי השתלשלות הדברים כאן תיעשה עפ"י מסמכי תיק ביהמ"ש ששוחזרו ע"י ביהמ"ש (בתיק בש"א 214825/09), עפ"י מסמכי ונתוני תיק ההוצל"פ (הצדדים הסכימו שביהמ"ש יעיין בתיק ההוצל"פ) ועפ"י טענות הצדדים בכתבי הטענות ובדיון שנערך בפניי. ביום 6.5.90 הגישה המשיבה נגד תביעה כספית ע"ס 3,408 ₪ בסדר דין מקוצר נגד המבקש ונגד אביו, מר זליג יצחק (להלן - "התביעה" ו-"האב", בהתאמה). עילת התביעה הינה אי-תשלום הוצאות טיפול רפואי שניתן ע"י בית חולים וולפסון של המשיבה למבקש (להלן - "הטיפול הרפואי", "החוב" ו"ביה"ח", בהתאמה), כאשר הטיפול הרפואי כלל אישפוז בביה"ח מיום 30.10.88 עד יום 7.11.88. יצוין, כי בכותרת כתב התביעה נרשם ליד פרטי המבקש כך: "קטין ע"י האפוטרופוס הטיבעי, אביו - זליג יצחק". גם בגוף כתב התביעה נזכרה עובדות היותו של המבקש קטין, וכך נאמר בסעיף 2 לכתב התביעה: "בתאריך 30.10.88 פנה הנתבע מס' 2 (המבקש - א.כ.) לבית החולים לשם קבלת טיפול רפואי עבור עצמו. טיפול זה ניתן כנגד התחייבות של הנתבע מס' 1 (האב - א.כ.), כאביו וכאפוטרופוס טבעי של בנו הקטין, הוא הנתבע מס' 2, לשאת בהוצאות הטיפול". ביום 20.6.90 ניתן פס"ד בתביעה, המקבל במלואה את התביעה, בהיעדר בקשת רשות להתגונן, כנגד שני הנתבעים גם יחד (להלן - "פסה"ד"). צריך לציין כבר עתה, כי גילו של המבקש בעת קבלת הטיפול הרפואי היה כ- 5 שנים !! (המבקש נולד ביום 26.9.83 והטיפול הרפואי החל להינתן כאמור ביום 30.10.88) וכי גילו בעת מתן פסה"ד היה כ- 7 שנים. ביום 8.7.90 פתחה המשיבה נגד המבקש ונגד האב תיק הוצל"פ מס' 0149612904 לשם ביצוע פסה"ד (להלן - "תיק ההוצל"פ"). ביום 26.7.90 בוצעה מסירה של האזהרה לשני החייבים בתיק ההוצל"פ (המבקש והאב), כך עולה מרישומי תיק ההוצל"פ, כאשר מסמכי המסירה לא נסרקו ולא נשתמרו בתיק ההוצל"פ. בהקשר זה יצוין, כי המשיבה צירפה לתגובתה שלהלן מיום 30.7.09 צילום של אישורי מסירת האזהרה לשניים ביום 26.7.00 בכתובת שברח' התותחנים 6 בת-ים לידי "ריקי". יצוין, כי ממסמכי המשיבה שצורפו לא ברור אם השליח שביצע המסירה הוא שליח פרטי מטעם ב"כ המשיבה או שליח מטעם רשות הדואר, כאשר על גבי אישורי המסירה נרשם "למסירה ביד". ביום 6.9.90 ניתן, לבקשת המשיבה, צו למאסרו של המבקש בתיק ההוצל"פ, אך צו מאסר זה לא בוצע ע"י משטרת ישראל (משטרת בת-ים), אליה הועבר הצו לביצוע. סיבת אי-ביצוע הצו לא מתועדת בתיק ההוצל"פ, אך לתגובת המשיבה שלהלן מהיום 30.7.00 צורף צילום מסמכי הצו המקורי, לפיהם צו המאסר לא בוצע מאחר שהמבקש היה קטין בן 7 שנים במועד הנ"ל. לפי רישומי תיק ההוצל"פ, מאז הליך המאסר הנ"ל ועד שנת 2008 לא ננקטו בתיק ההוצל"פ כל הליכים או פעולות נגד המבקש, כאשר רק בשנת 2009 למעשה חודשו הליכי הגביה המקובלים נגד המבקש (בעיקר עיקולים שונים). ביום 19.5.09 הגיש המבקש (בתיק בש"א 214825/09) בקשה לשיחזור תיק ביהמ"ש, שבוער לפי אישור שניתן ע"י מזכירות ביהמ"ש. באותו יום הגיש המבקש גם מס' בקשות נוספות: בקשה לביטול פסה"ד, בתיק בש"א 214764/09 (להלן - "הבקשה לביטול פסה"ד"); בקשה לעיכוב הליכים בתיק ההוצל"פ, בתיק בש"א 214767/09); בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן, בתיק בש"א 214769/09; ובקשת רשות להתגונן, בתיק בש"א 214768/09. הבקשה לביטול פסה"ד נתמכה בתצהירו של המבקש מיום 19.5.09. ביום 9.6.09 נתן ביהמ"ש החלטה, לפיה עוכבו ההליכים בתיק ההוצל"פ, ללא צורך בהפקדת בטוחה כלשהי. ביום 26.7.09 הגיש המבקש בקשה נוספת - בקשה למחיקת כותרת "בסדר דין מקוצר" מכתב התביעה, בתיק בש"א 221682/09. ביום 30.7.09 הוגשה תגובת המשיבה לבקשה לביטול פסה"ד, בה מתנגדת המשיבה לבקשה. יצוין, כי התגובה לא נתמכת בתצהיר, אם כי צורפו לתגובה מס' מסמכים. ביום 18.8.09 הגיש המבקש תשובתו על תגובת המשיבה לבקשה לביטול פסה"ד. ביום 21.9.09 הגיש המבקש הודעה ובקשה: הודעה - לפיה הוברר למבקש עובר להגשת ההודעה כי המשיבה המחתה את זכותה לגבות את פסה"ד לידי ב"כ המשיבה, עו"ד דגני (להלן - "המחאת הזכות הנטענת"), וכי המחאה זו לא דווחה לביהמ"ש ולתיק ההוצל"פ; ובקשה - להורות לעו"ד דגני לחשוף את מסכת העובדות הקשורות עם המחאת הזכות הנטענת וכן להורות על צירוף היועץ המשפטי לממשלה כמשיב בתיק זה, נוכח הצורך הנטען להגן על קטינים נוספים בישראל שעלולים להיות מושפעים מההחלטות בתיק בימ"ש זה (להלן - "בקשת חשיפת מסמכי המחאת הזכות הנטענת" ו"בקשת צירוף היועהמ"ש"). ביום 25.10.09 הגיש המבקש בקשה למתן החלטה בבקשתו הנ"ל מיום 25.10.09. ביום 22.11.09 נערך בפניי דיון בבקשה לביטול פסה"ד. המבקש נחקר בדיון על תצהירו ובתום הדיון הוחלט כי המשיבה תגיב על הבקשה הנ"ל בעניין צירוף היוהמ"ש להליך וכי הצדדים יגישו סיכומיהם בכתב לגבי הבקשה לביטול פסה"ד. ביום 29.11.09 הגישה המשיבה תגובתה על שתי הבקשות הנ"ל מיום 21.9.09, בה מתנגדת המשיבה לשתי הבקשות. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב. להשלמת התמונה יצוינו אלה: ראשית, כי המשיבה לא גבתה עד היום דבר בפועל מהמבקש במסגרת הליכי תיק ההוצל"פ; ושנית, כי האב מצוי בהליכי פשיטת רגל. דיון ומסקנות: מן הראוי להציג תחילה את המסגרת הנורמטיבית של הדיון. המסגרת הנורמטיבית: תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות"), שבה מעוגנת סמכותו של בית המשפט לבטל פס"ד שניתן בהיעדר הגנה, קובעת כך: "ביטול החלטה על פי צד אחד ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם." לפי תקנה 214 לתקנות, הוראות תקנה 201 הנ"ל חלות גם במקרה של ביטול פס"ד שניתן בהיעדר בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר. בקשה לביטול פס"ד חייבת להיתמך בתצהיר לגבי כל העובדות הנטענות בה, שאחרת תידחה הבקשה, אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)). בהלכה הפסוקה נעשתה אבחנה בין שני סוגים עיקריים של מקרים לגביהם מתבקש ביטול לפי תקנה 201 הנ"ל: מקרים שבהם פסה"ד פגום בהליך נתינתו ומקרים שבהם פסה"ד בלתי פגום, כאשר הפגם המדובר מתבטא בדרך-כלל בכך שמסירת כתב הטענות שעל בסיסה ניתן פסה"ד בוצעה שלא כדין, אם כי הפגם עשוי להתבטא גם בדברים אחרים, למשל בכך שפסה"ד בהיעדר הגנה ניתן למרות שבמועד מתן פסה"ד היה קיים בתיק ביהמ"ש כתב הגנה, שהוגש באיחור (ראו: ע"א 12/86 עיזבון ריגלר נ' קזרו, פ"ד מב (3) 422 (1988)). לכל אחד משני סוגי המקרים הנ"ל נתייחד דין שונה, כמפורט להלן. ביטול מחובת הצדק: במקרים מן הסוג הראשון הנ"ל (מקרים שבהם פסה"ד פגום בהליך נתינתו) ההלכה היא שביהמ"ש חייב לבטל את פסה"ד, אך ורק לאור הפגם שדבק בו וללא התייחסות לטענות בעל הדין שכנגדו ניתן פסה"ד ולסיכויי הצלחתן להתקבל וללא התייחסות לשאלה אם פסה"ד מוצדק לגופו של עניין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק" (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954); רע"א 5664/09 עו"ד הניג נ' פוריץ (פורסם באתרים משפטיים, 14.10.09)). ביטול על-פי שיקול דעת ביהמ"ש: במקרים מן הסוג השני הנ"ל (מקרים שבהם פסה"ד לא פגום בהליך נתינתו) ההלכה היא שביהמ"ש לא חייב לבטל את פסה"ד, אלא נתון בידיו שיקול דעת רחב אם לבטלו, כאשר שיקול הדעת צריך להתחשב בשתי השאלות הבאות: השאלה מהי סיבת מחדלו של בעל הדין להגיש את כתב הטענות במועד או להתייצב במועד (להלן - "שאלת סיבת המחדל"); והשאלה מהו הסיכוי שטענות בעל הדין שחדל לגופו של עניין יתקבלו, אם ייבוטל פסה"ד (להלן - "שאלת סיכויי ההצלחה"). עפ"י ההלכה הנוהגת, שאלת סיכויי ההצלחה היא השאלה החשובה יותר, וזאת מאחר, שבעוד שברגיל ניתן "למחול" לבעל הדין על מחדלו אם ניתן לפצות את בעל הדין שכנגד בפסיקת הוצאות על הנזק והטרחה המיותרים שנגרמו לו בשל המחדל, הרי שאין צידוק ענייני לבטל פס"ד אם ברור מראש שגם אם ייבוטל פסה"ד צפוי להינתן לאחר-מכן פס"ד דומה לאור היעדר טענות ראויות לגופם של דברים (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)). יחד עם זאת, "יהיו מקרים בהם המחדל הוא כה משמעותי עד שיהא בו כדי להאפיל על התשובה לשאלה השניה" (ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 6.4.08)). מודגש, כי, בהתאם להלכה הפסוקה, יש לברר במסגרת בקשה לביטול פס"ד בהיעדר הגנה את שתי השאלות הנ"ל, בבחינת תנאים מצטברים לביטול פסה"ד, אולם די בקביעה שלא מתקיים אחד משני התנאים כדי לדחות את הבקשה ובמקרה כזה אין צורך בבחינת התקיימות התנאי השני (ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 2.2.09); רע"א 6379/09 פלוני נ' פלונית (פורסם באתרים משפטיים, 19.8.09); רע"א 4861/09 שחיבר נ' לוי (פורסם באתרים משפטיים, 4.10.09). כך, למשל, באותן הלכות (רע"א 2201/09 + 6379/09 + רע"א 4861/09) קובע בית המשפט העליון כי כאשר בחינת הדברים מלמדת שמחדלו של בעל הדין להתגונן נגוע בזלזול בהליכים המשפטיים הרי שדי בכך כדי להביא לדחיית בקשתו לביטול פסה"ד ואין צורך לבחון כלל את שאלת סיכויי ההצלחה; וכך גם, למשל, בהלכה הנ"ל ב-רע"א 6379/09 קובע בית המשפט העליון כי בהיעדר כל הסבר למחדל אי-ההתגוננות במועד, אין להידרש לסיכויי ההגנה. בבירור שאלת סיבת המחדל יש להתחשב בשאלת המשנה הבאה: האם המחדל נובע מזלזול בבית המשפט וללא כל סיבה סבירה, שאז הנטיה היא לדחות את הבקשה לביטול פס"ד (אלא אם הדבר יגרום ל"עיוות דין בולט"), או שמא נובע המחדל מ"צירוף נסיבות אומלל", מאי-הבנה או מהיסח דעת או אף מרשלנות מסוימת מצד בעל הדין או בא-כוחו, שאז הנטיה היא לקבוע שיש בסיבת מחדל מסוג זה כדי להביא לביטול הבקשה לביטול פס"ד, בתנאי כמובן שמתקיים גם התנאי השני בדבר סיכויי ההצלחה (ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431 (1983); ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 2.2.09); רע"א 4861/09 שחיבר נ' לוי (פורסם באתרים משפטיים, 4.10.09). ואילו בבירור שאלת סיכויי ההצלחה המבחן הוא מבחן של הגנה אפשרית, ולאו דוקא בטוחה. הנטל המוטל על המבקש הוא לשכנע שלכאורה יש לו הגנה אם יוכיח אותה, ואין על המבקש בשלב הבקשה לביטול פסה"ד להוכיח ממש את הגנתו (ע"א 276/62 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד יז 349 (1963); ע"א 32/83 אפל נ' קפח, פ"ד לז (3) 431 (1983)). יצוין, כי בעל דין שמבקש לבטל פס"ד מחובת הצדק בטענה שכלל לא קיבל את כתב הטענות, לוקח בכך סיכון, שאם ייקבע (בניגוד לטענתו) שהוא כן קיבל את כתב הטענות, כי אז הבקשה תידחה אך בשל כך שלא מתקיים בבקשת הביטול התנאי ההכרחי הראשון הנ"ל בדבר הצבעה על סיבת המחדל שבאי-הגשת כתב הטענות במועד (רע"א 6379/09 פלוני נ' פלונית (פורסם באתרים משפטיים, 19.8.09)). יש לציין, כי, באופן כללי, הפעלת סמכותו של בית המשפט לפי תקנה 201 לתקנות צריכה להיעשות תוך מתן משקל רב לזכות הגישה לערכאות ותוך חתירה לתוצאה מידתית, כך שעל בית המשפט לשאוף ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט תוך ריפוי מחדלים דיוניים בהטלת הוצאות (ראו: רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה (5) 43 (2001); רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה - ירושלים, פ"ד נה (4) 198 (2001); רע"א 3521/04 רוזנפלד נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 16.1.05). יחד עם זאת, ההתחשבות הנ"ל בזכויותיו הדיוניות של בעל הדין אינה בלתי מוגבלת, וכאשר בעל הדין מפגין זלזול בהחלטות ובהליכים הדיוניים, בית המשפט לא ייעתר לבקשה לביטול פסה"ד, כאשר בית המשפט מבהיר שהגשמת ערך חתירת המשפט לאמת ולצדק צריכה להיעשות על בסיסם של הכללים הפרוצידוראליים (ראו: ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה בע"מ (פורסם באתרים משפטיים, 6.4.08); רע"א 7151/09 שלומוביץ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (פורסם באתרים משפטיים, 1.10.09)). מן הכלל אל הפרט: בשורות הבאות אתייחס לטענות העיקריות בלבד של הצדדים, שכן הצדדים העלו בכתבי הטענות הרבים שהוגשו גם טענות שאין בהן ממש או שאין צורך לדון בהן בהחלטה זו ובמסגרת דיון זו. מועד הגשת הבקשה לביטול פסה"ד ונפקותו: המבקש טוען כי התוודע לראשונה לקיומו של תיק ההוצל"פ ושל פסה"ד בתחילת חודש מאי 2009, בעקבות קבלת הודעה על הליך עיקול רכב שננקט בתיק ההוצל"פ נגד המבקש. המשיבה לא מקבלת טענה זו ומפנה למסירת האזהרה הנ"ל וכן להליכים ולפעולות שננקטו בתיק ההוצל"פ, כמבססים מסקנה שיש לראות במבקש כמי שקיבל את פסה"ד עוד ביום 26.7.90, חרף היותו קטין בן 7 באותו מועד. אני מחליט לקבל את טענת המבקש בעניין זה. ראשית, מסמכי תיק ההוצל"פ מלמדים שאכן ננקט הליך עיקול רכב בסמוך למועד ההתוודעות הנטען; שנית, לא נראה לי סביר לטעון ברצינות כי מסירת אזהרה לילד בן 7 הינה מסירה שניתן לבסס עליה מסקנה שהילד ידע ממועד המסירה הנ"ל שעליו להגיש בקשה לביטול פסה"ד; שלישית, גם אם אקבע שמסירת האזהרה הנ"ל בוצעה בפועל לידי אימו של המבקש (המבקש כופר אמנם בכך, אך המסירה בוצעה בכתובת מגוריו והוריו במועד המסירה, ועל המסירה חתמה "ריקי" כאשר שמה של אם המבקש הוא רבקה, ולפי רישומי תיק ההוצל"פ האב לא התנגד לתוקף מסירת האזהרות, כאשר גם מסירת האזהרה לאב, כחייב נוסף בתיק ההוצל"פ, בוצעה באותו מועד, באותה כתובת ולידי אותה ריקי. לא נעלמה מעיני התכחשות המבקש לריקי, אך בנסיבות ניתן להניח - מבלי לקבוע מסמרות בעניין- שמדובר באימו), סבורני שלא ניתן לייחס למבקש את התוצאות המשפטיות הרגילות של מסירת אזהרה בנסיבות העניין המיוחדות, כאשר לטעמי מסירת האזהרה למבקש הינה בגדר פעולה משפטית, שלפי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב - 1962, טעונה פעולה זו הסכמת הוריו של המבקש כקטין ואולי אף של ביהמ"ש, ולא שוכנעתי כי ניתנה הסכמה כזו לפעולה משפטית זו; רביעית, קיים לטעמי ספק רב אם המשיבה היתה רשאית עפ"י חוק הכשרות הנ"ל מלכתחילה לפתוח תיק הוצל"פ נגד המבקש בהיותו קטין בן 7 שנים, ולמצער סבורני שיש מידה של חוסר תום לב מצד המשיבה בפתיחת תיק הוצל"פ בנסיבות אלו נגד המבקש, כאשר מהתנהלות המשיבה עצמה (חדלה לחלוטין לפעול בהוצל"פ במשך עשרות שנים נגד המבקש, עד לאחר שהפך לבגיר) ניתן להסיק שגם היא סבורה שלא היה מקום לנקוט בהליכי הוצל"פ נגד המבקש כל עוד הינו קטין, ומכך נראה שלא ניתן לאפשר למשיבה, שהינה המדינה ושלכן חלות עליה חובות התנהגות ותום לב מוגברות, ליהנות מפירות הליכי הוצל"פ שהיא עצמה (בהתנהגותה הנ"ל) הסתייגה מהם; חמישית, מקובלת עליי בכל מקרה טענת המבקש לפיה לא ניתן בנסיבות לייחס לו בנסיבות ידיעה בפועל על קיומו של תיק ההוצל"פ ושל פסה"ד, ולפיכך אין תחולה בענייננו לכלל הידיעה. אני קובע אפוא כי גרסת המבקש לגבי מועד התוודעותו הראשונית לקיום פסה"ד ולקיום הליכי ההוצל"פ נכונה, ולפיכך אני קובע כי הבקשה לביטול פסה"ד הוגשה במועד ולא היתה מוטלת חובה על המבקש להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת ביטול פסה"ד, בקשה שגם לא הוגשה בפועל. ביטול פסה"ד מחובת הצדק: המבקש טוען כי יש לבטל את פסה"ד מחובת הצדק, שכן כתב התביעה לא נמסר לו במסירה כדין ולמעשה לא נמסר לו כלל. המשיבה מתנגדת לטענה זו, ומסתמכת בדבריה על כך שבכתב התביעה צוינה כתובת המבקש והאב הנכונה ולכן חזקה כי מסירת כתב התביעה בוצעה כדין ובפועל. גם כאן מסקנתי היא שדין טענת המבקש להתקבל, שכן נראה שנפל פגם בהליך מתן פסה"ד במובן זה שלא הוכח שמסירת כתב התביעה למבקש נעשתה כדין. ראשית, לא הוצגו בפניי אישורי מסירת כתב התביעה לידי המבקש, ואלו גם לא הוגשו במסגרת הליך שחזור תיק ביהמ"ש הנ"ל, כך שלא ניתן לוודא שאכן יש בנמצא אישור מסירה כאמור; שנית, כפי שקבעתי כבר למעלה בעניין התוצאות המשפטיות של מסירת האזהרה, הרי שגם אם היו בנמצא מסמכי מסירת כתב התביעה, היו אלה מן הסתם מסמכים שנמסרו לידי מי מקרובי משפחת המבקש (שכן המבקש היה בן 7 שנים באותו מועד), ולפיכך ומן הנימוקים שפירטתי קודם, אין להכיר בתוקף החוקי של מסירת המסמכים לידי המבקש הקטין, בהיעדר הסכמה של הוריו ואולי אף של ביהמ"ש לפעולת המסירה. נימוק נוסף ומצטבר לביטול פסה"ד מחובת הצדק עניינו בפגם שנפל, לטעמי, במתן פסה"ד במישור אחר והוא המישור של אופן הגשת הבקשה למתן פס"ד. למסמכי שיחזור התיק לא צירפה המשיבה את הבקשה שהגישה למתן פסה"ד ונספחיה, אך פסה"ד נחתם על גבי טיוטת פס"ד שהגישה המשיבה לחתימת ביהמ"ש, ובטיוטה זו אין כל התייחסות לעובדה שהמבקש הינו קטין. המבקש טוען שהמשיבה הטעתה בכך את ביהמ"ש בעת מתן פסה"ד, ולא ניתן לשלול טענה זו, מה גם שבגוף פסה"ד עצמו שנחתם (לפי הטיוטה הנ"ל שהוגשה לביהמ"ש) אין כל התייחסות לעובדת היותו של המבקש קטין. מדובר, לכל הדיעות, בעובדה מהותית ורלוונטית שראוי היה לציינה ובהדגשה בעת פניית המשיבה לביהמ"ש בבקשה למתן פסה"ד וגם בטיוטת פסה"ד שהוגשה לחתימת פסה"ד (מעבר לעובדה שדבר היות המבקש קטין צוינה בכתב התביעה, כאמור), דבר שלא נעשה בפועל, ויתכן שהביא לכך שפסה"ד ניתן גם נגד המבקש, מבלי שביהמ"ש נתן דעתו בעת מתן פסה"ד לעובדת היות המבקש קטין בן 7 שנים. סבורני, כי גם בהקשר זה יש לזכור שמדובר במדינה, שחלות עליה נורמות התנהגות מיוחדות בהליכים משפטיים. אני קובע אפוא כי דינו של פסה"ד להתבטל מחובת הצדק. ביטול פסה"ד עפ"י שק"ד ביהמ"ש: למעשה, לאור מסקנותיי עד כאן, אין צורך שאדרש לשאלת ביטול פסה"ד עפ"י שק"ד ביהמ"ש. למעלה מן הצורך ובתמצית אציין, כי סבורני שגם לפי מבחני ביטול פס"ד עפ"י שק"ד ביהמ"ש יש לבטל את פסה"ד. אשר לסיבת מחדל ההתגוננות במועד, נראה שבנסיבות המקרה שלנו די ברור שקטין בין 7 שנים לא יכול להתגונן במועד. סבורני גם, שככל שייטען שעל הורי המבקש היה להתגונן, בשמו, במועד, לא ניתן ולא ראוי לחסום את אפשרות ההתגוננות מטעם המבקש אך בשל המחדל (הנטען) של הוריו להתגונן בשמו, עת היה בגיל כה רך ולא יכול היה לדאוג לענייניו. ובאשר לנימוקי ההגנה לגופה של התביעה. גם כאן סבורני שהמבקש בהחלט הצביע על טענת הגנה אפשרית, לפיה אין מקום עפ"י הדין ועפ"י העובדות הנטענות בכתב התביעה לחייבו לשלם למשיבה את החוב הנטען נשוא התביעה. מקובלים עליי בהקשר זה נימוקי המבקש, לפיהם, לכאורה, המבקש כלל לא התחייב לשלם למשיבה דבר בגין הטיפול הרפואי ואין לייחס לו (בשל גילו הרך ובנסיבות) הסכמה והתחייבות לשלם זאת למשיבה, כאשר, לכאורה, אין ליתן תוקף משפטי להסכמת הורי המבקש בשם המבקש לשלם החוב למשיבה (ככל שקיימת הסכמה כזו), מאחר שלא ניתן בעניין זה אישור של ביהמ"ש, הדרוש גם לפי הוראות סעיפים 48 ו-20 לחוק הכשרות הנ"ל. בקשת חשיפת מסמכי המחאת הזכות הנטענת ובקשת צירוף היועהמ"ש: לאור מסקנותיי עד כאן ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי למסקנה שיש לדחות בקשות אלו מטעם המבקש. בראשית דבריי אציין, כי מתגובת המשיבה הנ"ל מיום 29.11.09 למדתי, כי ב"כ המבקש שיגר מכתב מיום 15.7.09 ליועהמ"ש בעניין זה ממש, כאשר דבר הפניה הזו לא צוין בבקשת המבקש הנ"ל מיום 21.9.09. יש בכך פגם בבקשה, שכן ראוי היה למבקש לפרוש בפני ביהמ"ש את כל העובדות והמסמכים הרלוונטיים, והפניה הנ"ל הינה בהחלט רלוונטית, ויתכן אף שהיועמ"ש כבר מסר תגובה לאותה פניה, תגובה שגם היא לא הוצגה בפניי, ככל שנמסרה. בנסיבות אלו, יש ממש בטענת המשיבה, לפיה היעתרותי לבקשת המבקש עשויה להיתפס כהתערבות בשיקול דעתו של היועמ"ש שלא לנקוט עמדה בסכסוך הנדון בין הצדדים. יצוין, כי המבקש, בסיכומיו (שהוגשו לאחר מסירת תגובת המשיבה לבקשות שבנדון), בחר להתעלם לחלוטין מטענתה האחרונה של המשיבה, כאשר לפי החלטתי מיום 22.11.09 רשאי היה המבקש להתייחס בסיכומיו לתגובת המשיבה על בקשותיו שבנדון. באשר לבקשת חשיפת מסמכי המחאת הזכות הנטענת: לאור הכחשתו הנמרצת של ב"כ המשיבה, בשם המשיבה ובשמו (מן הסתם), את המחאת הזכות הנטענת, אין מקום לקיים בפניי "משפט זוטא" בשאלת המחאת הזכות. הדברים יוכלו להתברר בהמשך הדרך או במסגרת תובענה או הליך משפטי נפרדים שהמבקש ייזום. לזאת יש להוסיף את מסקנתי הנ"ל, לפיה נפל פגם בבקשות המבקש, בכך שלא גולה בהן דבר פניית ב"כ המבקש אל היועמ"ש, והדברים קשורים האחד לשני. לסיכום: פסה"ד שניתן ביום 20.6.90 בתביעה בתיק זה כנגד המבקש, בהיעדר בר"ל במועד מטעם המבקש - מבוטל. בנסיבות העניין כולן, ובהתחשב בהתנהלות שני הצדדים גם יחד (המשיבה - בכך שניהלה הליכים נגד קטין בן 7 בנסיבות שפורטו בהרחבה לעיל; והמבקש - בכך שלא גילה בבקשתו מיום 21.9.09 את דבר פנייתו המוקדמת ליועהמ"ש וגם לאור מס' אי דיוקים צורמים של המבקש בטענותיו: כך למשל הוכח שהאמור בסעיף 13.1 לתצהיר המבקש התומך בבקשה לביטול פסה"ד אינו נכון בכל הנוגע לטענה שהמשיבה לא ציינה בכתב התביעה את דבר היותו קטין, וכך גם למשל כשהמבקש טוען בסעיף 3 לאותו תצהיר כי הטיפול הרפואי ניתן לו בהיותו "תינוק בן 4!!!" כאשר בפועל הטיפול ניתן לו בהיותו בן למעלה מ- 5 שנים, וכבר לא כ"תינוק"), אין צו להוצאות בגין ההליך שבפניי, וכל צד יישא בהוצאותיו. אבי כהן -19888/90 מאחר שהמבקש הגיש כבר, כאמור, בקשת רשות להתגונן ואף בקשה למחיקת כותרת, ניתן היה להורות כבר עתה למזכירות ביהמ"ש לקבוע את התיק לדיון בפני שופט (דיון בבר"ל ובבקשה למחיקת הכותרת), אך בנסיבות הללו כולן ולאור מסקנותיי בהחלטה זו, יודיעו הצדדים בתוך 20 יום מהיום אם הם מסכימים ליתן למבקש רשות להתגונן, ללא צורך בהכרעת ביהמ"ש בדברים וכמובן מבלי שהדבר יהווה הודאה מטעם מי מהצדדים בטענות חברו. המזכירות מתבקשת לשלוח, בפקס (ידני!), החלטתי זו לב"כ שני הצדדים. ניתנה היום, ט' שבט תש"ע, 24 ינואר 2010, בהעדר הצדדים. גניזת תיק / ביעור תיקשחזור תיק בית משפט