לפני בקשה לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בהתאם לסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית-עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה ועבירה של נסיעה לאחור-עבירה לפי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה יחד עם סעיף 40 לפקודת התעבורה. בכתב האישום נטען כי בתאריך 19.08.09, בשעה 1300 לערך, נהג המשיב משאית קירור מתוצרת איסוזו באזור הפריקה של סופרמרקט ברמת פולג. המשיב הסיע את המשאית לאחור מאזור החניה לכיוון הכביש, כשהוא חוצה את המדרכה ברחוב אמנון ותמר. המשיב נסע לאחור כשהשטח שמאחורי המשאית הינו שטח "מת" והוא נסע לאחור באופן "עיוור" ללא מלווה. אותה שעה עמדה על המדרכה בכיוון נסיעת המשאית לאחור, שרה קשטיאל, המנוחה, עם עגלת תינוק ובה נכדתה התינוקת. המשיב כלל לא הבחין במנוחה, פגע בה והמשיך בנסיעה תוך שהוא עולה עליה עם גלגליה האחוריים של המשאית. הנאשם עצר את המשאית לאחר שעובר אורח דפק על חלונו. המנוחה הובהלה לבית חולים כשהיא סובלת מפגיעה רב מערכתית, מצבה התדרדר והיא הורדמה והונשמה עד שנפטרה ביום 09.09.09. לטענת ב"כ המבקשת קיימות ראיות לכאורה לאחריותו של המשיב לגרם התאונה והפנתה את בית המשפט לראיות ולעדויות הקיימות בתיק החקירה. רשלנותו הייתה רשלנות ברמה גבוהה שכן נסע לאחור מבלי שיכול היה לראות מה קורה מאחורי המשאית. אין כל ראיה לניתוק קשר סיבתי. כניסת המנוחה לבית החולים הייתה כתוצאה מפגיעת המשאית, מצבה היה קשה לאורך כל האשפוז ולמרות הטיפול הרפואי הטוב התדרדר מצבה עד שנפטרה. ב"כ המשיב טענה כי לולא נפטרה המנוחה לא היה נפסל רישיון הנהיגה של המשיב. בוחן תנועה לא הגיע למקום האירוע ביום התאונה וחקירת התאונה החלה רק לאחר פטירת המנוחה. רישיונו של המשיב לא נפסל אף לא ל-60 יום למרות שנגבתה ממנו הודעה מספר ימים לפני פטירת המנוחה. רק לאחר פטירת המנוחה, ביום 10.9.09 נערך לו שימוע ורישיונו נפסל ל-90 יום. ב"כ המשיב טענה לחולשת הראיות, דו"ח הבוחן נערך לאחר התאונה מבלי שנבדקו ממצאים במקום, לא ידוע כיוון הליכת המנוחה, המשיב נסע באיטיות לאחור והפעיל צופר אזהרה אותו לא שמעה המנוחה, פציעת המנוחה הוגדרה תחילה כקלה ועל כן יש לבדוק את תיקה הרפואי. המשיב לא נפסל מנהלית לאחר התאונה ולכן לא ניתן לטעון היום כי הינו מסוכן רק עקב תוצאת התאונה. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בתיק החקירה החלטתי כי יש מקום לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ואלה נימוקי החלטתי : חזקת המסוכנות סעיף 46ב לפקודת התעבורה שנכנס לתוקף בתאריך 1.8.07 קובע חזקת מסוכנות של נהג אשר מואשם בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית. הנטל לשכנע את בית המשפט בכך שאין בנהיגתו משום סכנה לציבור ולסתור את החזקה עבר לכתפי הנהג. ב-בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל נפסק כדלהלן : "בדברי ההסבר להצעת החוק הובהר כי מדובר בפסילה "אוטומטית", אשר מטרתה "להביא לכך שנהג שהוגש נגדו כתב אישום בשל מעורבותו בתאונת דרכים שבה נהרג אדם, לא ימשיך לנהוג ולסכן בנהיגתו את הציבור, אלא אם כן ישתכנע בית המשפט שנהיגתו אינה מהווה סכנה לציבור" (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 79) (פסילה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם), התשס"ז - 2007, ה"ח 129). אמור מעתה, כי סעיף 46ב לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה." כן נפסק בבש"פ 6757/09 דוד מזרחי נ' מדינת ישראל : " המסר שבסעיף 46ב הוא, שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשמו בתאונות קטלניות, כדי להגן על הציבור ולהרתיע, וגם-לדעתי-לאותת כי לאחר תאונה קטלנית אין "עולם כמנהגו נוהג", וככלל אין הנאשם יכול ליטול הגה ולנסוע בכבישים במהלך משפטו". טענת השיהוי בתאריך 10.09.09, למחרת יום פטירתה של המנוחה, נפסל רישיונו של המשיב לתקופה של 90 יום מכוח סעיף 47(ה)(1) לפקודת התעבורה. סעיף זה מטיל חובה להטלת פסילה אם היה לקצין המשטרה יסוד להניח שיוגש כתב אישום נגד הנהג. רישיונו של המשיב נפסל רק לאחר שהתאונה הפכה להיות תאונה קטלנית והפסילה הינה תוצאה של פטירת המנוחה ביום 09.09.09. קודם לכן לא השתמש קצין המשטרה בסמכותו לפסול את הרישיון לתקופה של 60 יום מכוח סעיף 47(ה)(2) לפקודת התעבורה והמשיב המשיך לנהוג מיום התאונה ב-19.08.09 ועד ליום 10.09.09. המשטרה החלה בחקירת אירוע התאונה רק לאחר פטירת המנוחה. בטרם הפטירה לא נגבו עדויות ובוחן תנועה לא יצא לזירת האירוע. הודעתו הראשונה של המשיב נגבתה ביום 06.09.09, ימים אחדים טרם פטירת המנוחה. על בית המשפט לבחון האם יש בשיהוי זה כדי לסתור את חזקת המסוכנות. האם אי הטלת פסילה מנהלית על ידי קצין משטרה מיד לאחר התאונה יכולה להצביע על עמדת המשטרה בדבר חוסר מסוכנות בהמשך נהיגתו של המשיב. נפסק כי עובדת ההשתהות לכשעצמה "אין בה כדי להכריע לא בשאלה אם יש יסוד מספיק להאשמות (כלשון סעיף 46 לפקודת התעבורה) ולא בשאלת מסוכנותם של הנהגים" (בש"פ 2653/99 זיאד נ' מדינת ישראל). גם בבש"פ 6282/09 בסאם תראווה נ' מדינת ישראל נפסק כי "שאלת הפסילה אינה מוכרעת אך ורק על-פי סוגיית השיהוי". רק בנסיבות של שיהוי רב יהיה בשיהוי לכשעצמו כדי להפריך את חזקת המסוכנות. "לעיתים, שיהוי רב בהגשתה של בקשת הפסילה יצביע על כך כי המשיבה אינה סבורה כי נשקפת סכנה ממי שנגדו הוגשה הבקשה ויש בכוחו של שיהוי כאמור לבטל את הפסילה לפי סעיף 46ב(ב) לעיל, "שהרי ככל שחולף הזמן בלא שהוגש כתב אישום, מתעצמת החזקה שאין המשטרה והפרקליטות צופות סיכון מנהיגתו של נהג שהיה מעורב בתאונה" (בש"פ 2327/08 דוד ליפשיץ נ' מדינת ישראל והפניה לבש"פ 7726/02 חסיין נ' מדינת ישראל). בעניין ליפשיץ קבע בית המשפט כי חזקת המסוכנות הופרכה נוכח שיהוי של שנה ותשעה חודשים ובעניין חסיין דובר בשיהוי של שנה וחמישה חודשים. בשני המקרים, השיהוי במשך תקופה ארוכה במיוחד, הביא את בתי המשפט להחלטה כי יש בו, לכאורה, כדי להצביע על כך שהמשיבה לא יחסה לנהגים מסוכנות. איני מוצאת כי השיהוי כאן נופל במסגרת אותו שיהוי רב שיש בו לכשעצמו כדי להצביע על העדר מסוכנות. מייד למחרת מועד פטירתה של המנוחה פסל קצין משטרה את רישיונו של המשיב לתקופה של 90 יום, ובתוך תקופת הפסילה הוגשו כתב אישום ובקשה לפסילה עד תום ההליכים. רישיונו של המשיב נפסל 21 יום לאחר מועד התאונה. את טענת השיהוי יש לבחון במכלול השיקולים ששוקל בית המשפט בבואו להכריע האם מדובר בנהג שהמשך נהיגתו עד תום ההליכים עלול לסכן את הציבור ואין הוא שיקול בלעדי. יש להדגיש כי גם בנסיבות בהן הוחזרו רישיונות של נהגים בתום תקופת פסילה של 90 יום, והנהגים המשיכו לנהוג עד שהוגשו בקשות לפסילה עד תום ההליכים, החליטו בתי המשפט לפסול את הרישיון עד תום ההליכים לאחר שנשקלו כל השיקולים לגבי מסוכנותם של הנהגים ובכללם נשקלה גם טענת השיהוי. (בבש"פ 6248/07 דוד יניב סויסה נ' מ.י. - נפסל הרישיון עד תום ההליכים לאחר שקודם לכן הוחזר הרישיון לנהג למשך 9 חודשים, בבש"פ 6282/09 בסאם תראווה נ' מ.י. - נפסל רישיונו של הנהג עד תום ההליכים לאחר שהוחזר לו בתום פסילה מנהלית) ראיות לכאורה לאחר שעיינתי בתיק החקירה שוכנעתי בקיומן של ראיות לכאורה המקימות סיכוי סביר להרשעת המשיב בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. בשלב זה של הדיון אין על בית המשפט לקבוע את אשמתו של המשיב אלא לבחון קיומן של ראיות המצביעות על אחריות לכאורה לגרם התאונה ותוצאותיה. אין בית המשפט בוחן את משקל הראית ומהימנותן אלא בודק האם בהנחה שיינתן מלוא האמון ומלוא המשקל לראיות, יהיה בהן כדי לבסס הרשעה. "נכון לעת זו, ובטרם הוחל במשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה" ( בש"פ 8450/02 זינגר יהודה נ' מדינת ישראל). דו"חות פעולה של שני שוטרים שהגיעו למקום התאונה המבוססים על דברי המשיב במקום התאונה ודברי עד ראיה, מצביעים על כך שהמשיב הסיע את המשאית לאחור, לא הבחין בהולכת הרגל, פגע בה והיא נפלה מתחת למשאית. השוטר גד סרוסי רשם , "לדברי נהג המשאית לאחר שעצר הבחין באשה שוכבת מתחת למשאית ובצד ימין עגלה עם תינוק ". התאונה דווחה למשטרה על ידי מודיע שתיאר כי המשאית נסעה לאחור ופגעה בהולך רגל שנמצא מתחת למשאית ומנסים לחלצו. שוטר נוסף רשם כי הולכת הרגל והתינוקת פונו לבית חולים. משקפי הולכת הרגל נמצאו שבורות מתחת למשאית. השוטר רשם את דברי המשיב, "נסעתי לאחור לא הבחנתי בהולכת הרגל ולפתע הגיע מישהו ודפק לי על החלון של צד ימין של המשאית, עצרתי מיד, ירדתי מהרכב, וראיתי את הולכת הרגל מתחת לרכב, היא צעקה איפה הילדה איפה הילדה". שני השוטרים מציינים כי הולכת הרגל פונתה במצב קל לבית החולים אך מידע זה נמסר להם כפי הנראה על ידי צוות מד"א שטיפל במנוחה. מדו"ח פרמדיק של מד"א אשר הגיע למקום בשעה 1223 עולה כי הולכת הרגל הייתה בהכרה ודיברה עם הפרמדיק שהגדיר את פציעתה כקלה ולא הבחין בפגיעות הקשות שנגרמו לה. הפרמדיק ציין כי הולכת הרגל נמצאה "כאשר משאית עברה מעליה עם הצמיגים". עם העברתה של המנוחה לבית החולים לניאדו נתגלתה תמונת מצב שונה ונמצאו חבלות קשות שלא אובחנו על ידי הפרמדיק. עם קבלתה לחדר מיון נמצאה ירידה בלחץ הדם, בצילום חזה נמצאו שברים רבים בצלעות ובצילום אגן נמצא כי האגן מרוסק. הפצועה נלקחה בדחיפות לחדר ניתוח ובניתוח פתיחת בטן נמצאה זליגת דם מהבטן. בשעות הלילה, עקב הפציעה הקשה והחבלות המרובות ולאחר התייעצות רפואית, הוחלט להעביר את המנוחה לבית החולים בילינסון בו קיים מרכז טראומה וקיימים אמצעים להתמודדות עם פציעה רב מערכתית. המנוחה התקבלה כשהיא במצב של הלם, לחץ דם נמוך, הכרה מעורפלת ומונשמת. היא סבלה מפגיעת חזה וחבלה ריאתית, שברים בצלעות, שברים באגן ,עברה שני ניתוחים והייתה מורדמת במהלך כל האשפוז. למרות הטיפול המשיך מצבה להתדרדר והיא נפטרה ביום ה-21 לקבלתה בבית החולים. בתיק החקירה נמצא חומר רפואי של שני בתי החולים המעיד על כך שהמנוחה נחבלה חבלות רב מערכתיות כתוצאה מן התאונה ומצבה היה קשה מרגע הגעתה לבית החולים. נגבו הודעות מרופא חדר המיון בבית החולים לניאדו ומרופא היחידה לטיפול נמרץ בביה"ח בילינסון המציין כי המנוחה נפטרה בעקבות פציעתה והסיבה הסופית של המוות הייתה זהום קשה בלתי נשלט. חומר הראיות מלמד על קיומו של קשר סיבתי בין הפגיעות שנגרמו למנוחה בתאונה לבין סיבת מותה. אין בתיק החקירה כל ראיה לכך שהטיפול הרפואי במנוחה היה לקוי, או שניתן בחוסר תום לב, או כי הטיפול הרפואי שניתן לה היה העילה היחידה למוות או כי מחלות מהן סבלה המנוחה גרמו למותה. גרסת המשיב כפי שנמסרה בהודעה שנגבתה ביום 06.09.09 ועדות שמסר עד ראיה לתאונה, מוכיחים לכאורה את אחריותו של המשיב לגרם תאונת הדרכים ועל רמת רשלנות גבוהה באופן נהיגתו. על פי הודעת המשיב הוא הסיע את המשאית לאחור מאזור של פריקה לכיוון הכביש. על מנת להגיע לכביש היה עליו לחצות מדרכה. הוא נסע לאט לאחור, ללא מכוון, והסתכל במראות צד ימין ושמאל. לפתע הבחין באדם רץ אליו ודופק על שמשה צדדית של המשאית. המשיב ירד מן המשאית וראה אישה מתחת למשאית ומשמאל למשאית עגלת תינוק ובה תינוק. המשיב הסביר כי לא ראה את הולכת הרגל או את העגלה, "אי אפשר לראות אם מישהו עומד מאחורי המשאית". בעת נסיעתו לאחור פעלה צפצפה המותקנת במשאית והמתריעה על נסיעה לאחור. בהודעתו מיום 10.09.09 הנאשם שב והבהיר כי לא ראה את הולכת הרגל טרם התאונה, אלא רק כאשר יצא מן הרכב והבחין בה מתחת לרכב. תרשים שנערך על ידי הבוחן ולוח צילומים, מבהיר את כיוון נסיעת המשאית לאחור בשביל של סופרמרקט לפריקת סחורה. מדובר בשביל מרוצף באבנים משתלבות שמוביל מרחוב אמנון ותמר, וחוצה מדרכה המשמשת מעבר להולכי רגל. המשיב הצביע על מקום נפילת הולכת הרגל באזור המפגש בין השביל לבין המדרכה. מתוך לוח הצילומים עולה כי השביל משמש גם למעבר הולכי רגל. בוחן התנועה הגיע למקום האירוע ביום 10.09.09 וערך דו"ח בוחן. מהדו"ח עולה, וכן מודגם בסקיצה, כי לא ניתן לראות מבעד למראות המשאית אדם העומד מאחורי המשאית. עד ראיה בשם יובל בן מנשה מסר הודעה ביום 14.09.09. העד שעמד במרחק של 2-3 מ' מהמקום, הבחין במשאית הנוסעת לאחור בצורה איטית ופוגעת עם החלק האחורי שלה באשה. האישה עמדה על המדרכה כשהיא רוכנת לעבר עגלת תינוק ולא שמעה את קריאות העד לעברה. " אני הספקתי לראות את המשאית פוגעת עם החלק האחורי שלה באשה, היא נפלה נגררה." העד רץ לעבר חלון הנהג על מנת לעצור את המשאית וכשחזר לכיוון האישה הבחין בה " ממש מתחת למשאית ". עגלת התינוקת לא התהפכה. העד הוסיף כי האישה המשיכה לעמוד באותו מצב ובאותו מקום מתחילת האירוע. העד הבחין במשאית נוסעת לאחור כשהייתה במרחק של מטר וחצי מן האישה. האישה נפגעה על ידי מרכז החלק האחורי של המשאית. חומר הראיות מצביע באופן ברור על אחריותו של המשיב לתאונה וכן על רמת רשלנות גבוהה. המשיב נהג את המשאית לאחור במקום המשמש גם הולכי רגל וזאת כאשר שדה הראיה שלו לאחור חסום עקב מבנה המשאית. פרט לשימוש במתקן המצפצף בעת נסיעה לאחור לא נקט המשיב בכל אמצעי אחר הדרוש בנסיבות הקיימות על מנת למנוע סיכון או פגיעה. המשיב נסע לאחור מבלי שהבחין כלל במנוחה אשר עמדה עם עגלת תינוק מאחורי המשאית. על המשיב היה לצפות קיומם של הולכי רגל במקום הנמצא סמוך לסופרמרקט ועל כן היה עליו לנקוט אמצעי זהירות מתאימים. מסוכנות מסוכנותו של המשיב נלמדת מן הנסיבות הספציפיות של אירוע התאונה ותוצאתה הטרגית, והמשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי המשך נהיגתו לא יסכן את הציבור. המשיב אוחז ברישיון נהיגה משנת 2000 ולחובתו 9 הרשעות קודמות בתעבורה. אמנם, אין המדובר בגיליון הרשעות מכביד אך אין בכך כדי לסתור את חזקת המסוכנות נוכח הראיות הקיימות בתיק לגבי אחריותו של המשיב לגרם התאונה ורמת רשלנותו הגבוהה, בכך שהסיע לאחור משאית מבלי שכלל לא יכול היה להבחין במנוחה. שיהוי של 21 יום בפסילת רישיונו של המשיב אינו מטה את הכף לטובתו של המשיב בנסיבות החמורות של התאונה. נוכח האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ופוסלת את המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ניתנה היום, י"ט שבט תש"ע, 03 פברואר 2010, בנוכחות הצדדים. מקרי מוותמשפט תעבורהגרימת מוות ברשלנותשלילת רישיון נהיגהרשלנותרישיון נהיגהנהיגה רשלנית