בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר שרון) מיום 6.5.2010 בה נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' טובי) מיום 30.11.2009 המורה על פינויו של המבקש מדירת מגורים ביפו, ובה נדחתה עתירת המבקש להוספת ראיות בערעור שהגיש על פסק-הדין. 1. ברקע ההליך דנן עומד הסכם שנכרת בשנת 1996 בין המשיב ובין רשות הפיתוח בו הוקנתה למשיב זכות שכירות מוגנת בדירת מגורים ביפו הרשומה על שם רשות הפיתוח, הידועה כחלקה 19 בגוש 7046 (להלן: הדירה). אין חולק כי המשיב התגורר בדירה אך עזב אותה בשלב מסוים וכמו כן אין מחלוקת כי בחודש דצמבר 2006 פלש המבקש לדירה והוא מתגורר בה מאז. כפועל יוצא מכך הגיש נגדו המשיב תובענה בה עתר לפינויו ולסילוק ידו של המבקש מן הדירה ולמתן סעד המחייב את המבקש לפצותו על נזקיו. ביום 30.11.2009 קיבל בית משפט השלום (כב' השופט ח' טובי) את התובענה בקובעו כי העובדה שהמשיב עזב את הדירה לפני שהמבקש פלש אליה איננה מלמדת כי המשיב איבד את זכויותיו בה כל עוד לא ניתן נגדו פסק-דין המורה על פינויו מן הנכס. בנוסף דחה בית משפט השלום את טענת המבקש כי הוא רכש מן המשיב את הזכויות בדירה וקבע כי המבקש לא הוכיח שעסקה כאמור אכן נכרתה. בהתחשב בטעמים אלה הורה בית משפט השלום למבקש לסלק את ידו מן הדירה ולהחזיר למשיב את החזקה בה כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ עד ליום 7.4.2010 (להלן: פסק-הדין). כמו כן, חויב המבקש לשלם למשיב פיצוי ודמי נזק בסך 27,600 ש"ח והוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 9,500 ש"ח. 2. המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי ערעור על פסק-הדין בו טען כי לאחר מתן פסק-הדין התברר לו כי במסגרת תובענה שהגישה רשות הפיתוח נגד המשיב ניתן ביום 4.11.2008 פסק-דין המורה על פינויו של המשיב מן הדירה (להלן: תובענת רשות הפיתוח). המבקש טען כי פסק-הדין הנ"ל שומט את היסוד עליו הושתת פסק-דינו של בית משפט השלום לפיו אין מקום להורות על פינויו של המשיב מן הדירה כל עוד לא ניתן נגדו פסק-דין המורה על כך. בד בבד עם הערעור, ועל מנת לתמוך את טענתו כי ניתן נגד המשיב פסק דין המורה על פינויו מן הנכס, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה להוספת ראיה בשלב הערעור והיא - מכתב התראה שנשלח למשיב על ידי לשכת ההוצאה לפועל בדבר פינויו מן הנכס בעקבות פסק-הדין שניתן נגדו כאמור בתובענת רשות הפיתוח (להלן, בהתאמה: הבקשה להוספת ראיה ו- מכתב ההתראה). במקביל, פנה המבקש לבית משפט השלום בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בערעור. בהחלטתו מיום 7.4.2010 קבע בית משפט השלום כי ביצוע פסק-הדין יעוכב עד ליום 29.4.2010 בכפוף להפקדת פיקדון בסך 30,000 ש"ח, והוא הדגיש כי כל בקשה נוספת לעיכוב ביצוע פסק-הדין צריכה להיות מוגשת לערכאת הערעור. 3. לקראת תום תקופת עיכוב הביצוע שעליה הורה בית משפט השלום, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בערעור ובקשה להוספת ראיה. שתי הבקשות נדונו יחדיו, אך בהחלטתו מיום 6.5.2010 דחה אותן בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' לבהר שרון) וקבע כי אין מקום לעכב את ביצוע פסק-הדין נוכח קביעתו העובדתית של בית משפט השלום שהתבססה, בין היתר, על ממצאי מהימנות ולפיהם המבקש פלש לדירה שלא כדין. בנוסף ציין בית המשפט כי על פי האמור בתגובת המשיב ניתן פסק-הדין בתובענת רשות הפיתוח בהיעדר הגנה ובלא שהמשיב ידע על קיומו של ההליך, ולכן הוא בוטל ביום 15.4.2010 בהסכמת רשות הפיתוח והתובענה שהגישה נגדו נמחקה בהסכמה. על כן ומשבוטל פסק-הדין בתובענת רשות הפיתוח לא עומדת למבקש, כך קבע בית המשפט המחוזי, כל טענה נגד פסק-דינו של בית משפט השלום ומכאן שלא נמצא טעם המצדיק את עיכוב ביצוע פסק-הדין או את קבלת הבקשה להוספת ראיה. לפיכך דחה כאמור בית משפט קמא את הבקשות. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני וכן הבקשה למתן סעד זמני שהוגשה עמה. 4. המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי משלא הורה על עיכוב ביצוע פסק הדין ולטענתו העובדה שניתן נגד המשיב פסק-דין בתובענת רשות הפיתוח המורה על פינויו מהדירה מלמדת כי למשיב לא היתה יריבות עמו במועד שבו ניתן פסק-דינו של בית משפט השלום (30.11.2009) וכי כפועל יוצא מכך לא היה המשיב יכול להסתמך על דיני הגנת הדייר. המבקש מוסיף וטוען כי העובדה שפסק-הדין בתובענת רשות הפיתוח בוטל בחודש אפריל 2010 אינה מעלה או מורידה לעניין זה, שכן במועד בו ניתן פסק-דינו של בית משפט השלום לא היה המשיב זכאי להחזיק בדירה ולכן הוא גם לא יכול היה לקבל לטובתו פסק-דין המורה על פינויו של המבקש מן הדירה. מטעמים אלה סבור המבקש כי סיכויי הערעור שהגיש טובים וכי יש בכך כדי להצדיק את עיכוב ביצוע פסק-הדין. כמו כן טוען המבקש כי לא היה מקום לדחות את הבקשה להוספת ראיה ממנה עולה, לטענתו, כי המשיב לא היה בעל זכות קניינית בדירה במועד בו ניתן פסק-הדין. עוד טוען המבקש כי הבקשה להוספת ראיה אמורה להיות מוכרעת על ידי הרכב השופטים של בית המשפט המחוזי אשר ידון בערעור לגופו ומשכך, לא היה מקום לדחייתה במסגרת ההחלטה שניתנה בדן יחיד לעניין עיכוב הביצוע. בצד בקשת רשות הערעור שבכאן הגיש המבקש כאמור בקשה במעמד צד אחד "לסעד זמני לתקופת הערעור" בה עתר לעיכוב ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בבקשת רשות הערעור, ובה חזר על הטענות שהעלה בבקשה העיקרית. 5. בתגובתו לבקשה למתן סעד זמני טוען המשיב כי הערעור על פסק-הדין טרם הומצא לו וכי מכל מקום, המבקש עדיין לא הפקיד בבית המשפט המחוזי את הערבון אותו נדרש להפקיד כתנאי לדיון בערעור. לגופו של עניין סבור המשיב כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא ולטענתו לא היה מקום להוסיף כראיה בערעור את מכתב ההתראה לאחר שהתברר כי פסק-הדין בתובענת רשות הפיתוח - שמכוחו הוצא מכתב ההתראה - בוטל. בנוסף טוען המשיב כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו והוא מדגיש כי נאלץ לאתר לעצמו מקום מגורים חלופי בעקבות פלישתו של המבקש לדירה. לבסוף מפנה המשיב למכתבו של ב"כ רשות הפיתוח מיום 28.3.2010 (נספח ז' לתגובת המשיב) בו נאמר כי רשות הפיתוח תומכת בפינויו של המבקש מהדירה. מטעמים אלה סבור המשיב כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור כמו גם את הבקשה לסעד זמני שהוגשה בגדרה, ולחלופין הוא טוען כי ככל שיש מקום לעכב את ביצוע פסק-הדין עד להכרעה בבקשת רשות הערעור יש לעשות כן רק בכפוף לכך שהמבקש יפקיד ערבות בנקאית בסכום שלא יפחת מ- 50,000 ש"ח. בתשובתו לתגובת המשיב לבקשה לסעד זמני טוען המבקש, בין היתר, כי נפלו פגמים שונים בתגובה זו מן הטעם שהיא אינה נתמכת בתצהיר וכן מן הטעם שהמשיב מתייחס בה לבקשת רשות הערעור לגופה אף שטרם נתבקשה תשובתו בעניין זה. 6. דין בקשת רשות הערעור להידחות. אשר להשגות שמעלה המבקש בעניין החלטתו של בית משפט קמא שלא לעכב את ביצוע פסק-הדין, יצוין כי סוגיה זו נידונה בשתי ערכאות (בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי) ובמובן זה מהווה ההליך שבכאן בקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו, רע"א 502/09 סויסה נ' סונול ישראל בע"מ, פיסקה 3 ( 18.2.2009) והשוו, רע"א 7406/08 תבור נ' בנורי, פיסקה 4 ( 6.5.2009)), לה ייעתר בית המשפט רק במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). המבקש לא העלה במקרה דנן כל טענה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור לאחר ששתי ערכאות נדרשו לסוגיית עיכוב הביצוע, וטעם זה לבדו מצדיק את דחיית טענותיו של המבקש בעניין זה. מכל מקום, אפילו היה מקום לבחון את בקשת רשות הערעור בהתאם לאמות המידה החלות על בקשת רשות ערעור ב"גלגול שני", אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לעכב את ביצוע פסק-הדין נוכח סיכויי הערעור ובהתחשב בכך שמאזן הנוחות נוטה נגד עיכוב הביצוע. ראשית, המבקש לא צירף לבקשת רשות הערעור את הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי על פסק-הדין, ולכן קיים קושי ראשוני לעמוד על טענותיו בערעור לצורך בחינת סיכוייו. מכל מקום, אין חולק כי ביום 15.4.2010 בוטל פסק-הדין המורה על פינויו של המשיב מן הדירה, ובלא לקבוע מסמרות נראה כי בנסיבות אלה הסיכויים כי תתקבל טענתו של המבקש לפיה למשיב לא היו זכויות בדירה ערב מתן פסק-הדין נשוא ההליך שבכאן, אינם גבוהים. כמו כן, מקובלת עלי עמדתו של בית משפט קמא לפיה מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת עיכוב ביצוע פסק-הדין נוכח העובדה שהמבקש פלש אל הדירה בעוד המשיב נאלץ, לטענתו, לאתר מקום מגורים חלופי. מטעמים אלה לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע פסק-הדין. ובענין הראיה הנוספת אף שיש טעם מסוים בעמדת המבקש לפיה ככלל מן הראוי כי בקשה מסוג זה תידון בפני ההרכב השומע את הערעור, נראה כי הבקשה לעיכוב ביצוע נשענה רובה ככולה על ראיה זו ומשכך, לא מצאתי פגם בכך שבית משפט קמא נדרש בהחלטתו אליה ואל הרלוונטיות שלה, בהינתן ההתפתחויות המאוחרות שאירעו בתובענת רשות הפיתוח, כמפורט בתגובת המשיב לשתי הבקשות בהן הכריע בית משפט קמא. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בלא צורך בקבלת תשובה. ממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני שהוגשה במסגרתה. אין צו להוצאות. ניתנה היום, ט"ו תמוז התש"ע (27.6.2010). הוספת ראיותערעור