ההליכים וטענות הצדדים: 1. לפניי שתי בקשות, אשר הגישו הנתבעות, ועניינן סילוק על הסף של התביעה. עניינה של התביעה בנזקי ממון שנגרמו, לכאורה, בגין פרוייקט בניה שמבצעת הנתבעת 1 בגוש 5036, חלקה 156, ברחוב התורמוס 6, בראשון לציון. 2. לטענת התובעים, אשר הינם דיירים המתגוררים ברחוב התורמוס 21, בראשון לציון, כתוצאה מבניית הפרוייקט, נגרמים נזקים להם ולדירותיהם, המצויות בחלקה הסמוכה. כך, על פי סעיף 35 לכתב התביעה נגרמה ירידת ערך לדירות התובעים, זאת בגין אישור תוכנית הבניה, אישור הקלה לבניית קומות נוספות, מניעת אור אוויר שמש צפיפות ופגיעה בפרטיות וכן פגיעה בהסדרי תנועה בחניה. סך נזקים אלה הוערך ב- 1,392,710 ₪. בנוסף, טענו התובעים כי מאז שהחלה הבניה הם סובלים ממטרדי רעש, אבק ואי נוחות וכן טענו למפגע בטיחותי, כתוצאה מגידור החלקה לצורך הבניה תוך שימוש במדרכה. נזקים אלה הוערכו בסך 40,000 ₪ לכל דירה [סעיף 40 לכתב התביעה]. סכום התביעה הועמד, איפוא, על סך 1,712,710 ₪. 3. לטענת הנתבעת 1, יש לסלק את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, התיישנות, שימוש לרעה בהליכי בית משפט והיעדר יריבות. אליבא הנתבעת 1, יסודה של התביעה דנן בנזק למקרקעין, עקב פגיעה של תוכנית ומשכך חוסה היא תחת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק"). על כן, לבית משפט זה אין סמכות לדון בתביעה. עוד הוסיפה הנתבעת 1, שהתביעה התיישנה, הואיל והתוכנית מכוחה נבנו הבניינים בחלקה 156, אושרה עוד בשנות ה- 80 וכי קיומה של תוכנית המתאר גולם בשווי דירות התובעים בעת שרכשו אותן. 4. הנתבעות 2 ו- 3 טענו, אף הן, שהדרך היחידה לתביעת פיצויים כמתואר בכתב התביעה, היא הגשת תביעה מכוח סעיף 197 לחוק אל הוועדה המקומית. על כן, טענו הנתבעות 2 ו- 3 שאין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה. עוד הוסיפו נתבעות 2-3, שחלף המועד להגשת תביעה שכזו. גם הנתבעות 2 ו- 3 טענו שעילת התביעה התיישנה, שכן תוכניות המתאר הרלוונטיות אושרו לפני למעלה משבע שנים. בנוסף לכל אלה, טענו הנתבעות 2 ו- 3 לקיומו של מעשה בית דין, במובן זה שוועדת הערר המחוזית דחתה ערר שהגישו דיירי רחוב התורמוס כנגד הפרוייקט, ואף נקבע במסגרת אותה החלטה, שהבינוי המוצע בבקשה למתן היתר, עדיף לאין ערוך על זה הקבוע בתב"ע שאושרה בשנת 1978 [החלטת וועדת הערר צורפה כנספח א' לבש"א 4049/09]. 5. התובעים השיבו לטענות הנתבעות בכך, שהחלטת וועדת הערר אינה מהווה מעשה בית דין, שכן התביעה דנן היא תביעת נזיקין אזרחית. עוד הוסיפו וטענו שלנוכח סכום התביעה קמה סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתביעה. התובעים טענו, שמהותה של התביעה אינה תקיפת תוכנית בגין פגיעה במקרקעין, אלא תקיפת התנהלותן של הנתבעות בכל הקשר לפרוייקט שהקמתו גורמת לנזק לתובעים. התובעים הוסיפו וטענו, שהם רכשו את הדירות זמן רב לאחר פרסום התוכנית ואין זה ראוי למנוע מהם לתבוע את נזקיהם וכי לא שיערו שהפגיעה בבתיהם תהא כה קשה. עוד הוסיפו התובעים, שמועד היווצרות העילה הינו יום תחילת הבניה בפועל, אוקטובר 2006 ועל כן התביעה לא התיישנה. 6. לאחר שהצדדים השלימו את הליכי התגובה והתשובה לבקשות, קבעתי דיון במעמד הצדדים ואפשרתי לב"כ הצדדים להשלים טיעון בעל פה. דיון והכרעה: 7. סעיף 197 לחוק קובע את הזכות לקבלת פיצויים בגין פגיעה במקרקעין על ידי תוכנית, שלא בדרך הפקעה: "(א) נפגעו על ידי תוכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התוכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התוכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200 (ב) התביעה לפיצויים תוגש למשרדי הועדה המקומית תוך שלוש שנים מיום תחילת תקפה של התוכנית; שר הפנים רשאי להאריך את התקופה האמורה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף אם כבר עברה התקופה ". 8. כעולה מפסיקת בית המשפט העליון, שני שיקולי יסוד עומדים בבסיס חובת הפיצוי: הראשון, שיקול של צדק חלוקתי המבוסס על הכלל, שגם אם התוכנית מביאה תועלת ורווחה עבור כלל הציבור, אין זה מן הראוי שאותם בעלים בהם התוכנית פוגעת לא יקבלו פיצוי בגין הרעת מצבם. השני, הוא שיקול כלכלי ענייני שנועד להבטיח שרשויות התכנון יתנו משקל מספק לפגיעה שמביאה התוכנית, לצד יתרונותיה. [ראו: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית, פ"ד מ"ו(4) 627, 639-640 (1992); דנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' הורוויץ ואח', פ"ד נ"ח(6) 289, 293-294 (2004); בר"ם 10510/02 הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה נ' כהן, (ט.פ.) (2007)]. 9. בתביעה מכוח סעיף 197 לחוק, נהוג להבחין בין פגיעה ישירה שנגרמה למקרקעין לבין פיצוי בגין פגיעה עקיפה שנגרמה למקרקעין [ע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' ברעלי ואח', פ"ד מ"ט(1) 463, 475-476 (1995)]. 10. על פי אותה אבחנה, הפגיעה הישירה במקרקעין נגרמת על ידי התוכנית עצמה במובן זה שהתוכנית משנה את הנורמות המשפטיות החלות על המקרקעין, כגון תוכנית שמקטינה את אחוזי הבניה. לעומת זאת, כאשר הפגיעה במקרקעין אינה נגרמת על ידי התוכנית עצמה, אלא על ידי מקור חיצוני, עסקינן בפגיעה עקיפה. בפרשת ברעלי לעיל, הובאה הדוגמא של תוכנית המתירה לבנות על מקרקעין סמוכים מבנה החוסם גישה או מפעל הגורם מטרד, כגון: מטרד של רעש או ריח. במקרה כזה, התוכנית אינה משנה את הנורמות המשפטיות החלות על המקרקעין. אולם, כתוצאה מביצוע התוכנית יורד ערכם של המקרקעין הגובלים. 11. בענייננו, כפי העולה מכתב התביעה, עיקר הנזק הנתבע הוא בגין ירידת ערך דירותיהם של התובעים. בהקשר זה, מתוארים בסעיף 35 לכתב התביעה הנזקים הבאים: א. פגיעה בשווי מכירת הדירות של התובעים, עקב אישור תוכנית הבניה. ב. פגיעה בשווי השימוש של דירות התובעים, עקב אישור תוכנית הבניה. ג. פגיעה בשווי מכירות דירות התובעים, עקב אישור הקלה לבניית שתי קומות נוספות. ד. פגיעה בשווי השימוש של דירות התובעים, עקב אישור הקלה לבניית שתי קומות נוספות. ה. פגיעה בשווי הדירות, עקב הסדרי תנועה וחניה לקויים. 12. נזקי התובעים בגין האמור לעיל, הוערכו בסך 1,392,710 ₪, הכל בהתאם לחוות דעת של שמאי המקרקעין ד"ר אינג' אביגדור פורת. 13. מעבר לנזקים אלה, טענו התובעים לנזקי מטרד בגין עבודות הבניה [סעיף 37 לכתב התביעה] ועוד טענו לקיומו של מפגש בטיחותי כתוצאה מגידור החלקה באופן שהיא פולשת אל המדרכה הציבורית. לטענת התובעים: "מדובר במטרדים קשים ביותר הפוגעים ואשר כבר פגעו עוד בטרם הסתיימה הבניה באיכות חייהם של התובעים ואשר חלקם צפוי להמשיך ולפגוע באיכות חייהם. התובעים מעריכים את הפגיעה בהם כתוצאה מן המטרדים הנזכרים לעיל בסך של 40,000 ₪ לכל דירה...". ראש נזק זה הוערך בסך 320,000 ₪. 14. כעולה מכתב התביעה עצמו, עיקר הנזקים המפורטים בסעיף 35 לכתב התביעה, הינם מסוג הנזקים הכלולים בסעיף 197 לחוק ומוגדרים כ"פגיעה עקיפה" במקרקעין. 15. בע"א (י-ם) 9682/06 עיריית ירושלים נגד נ' דרעי ואח', (ט.פ.) (2008) נידון מקרה בו עתרו המשיבים לקבלת פיצוי בגין ירידת ערך של בניין מגורים שבבעלותם, עקב אישורה של תוכנית מתאר וסלילת כביש ראשי בעקבות אישור של אותה תוכנית. באותו עניין, קבע בית המשפט המחוזי בזו הלשון: "ועדת התכנון והבניה מוסמכת לבדוק בכליה שלה ובמומחיותה, נזקיהם של בעלי המקרקעין, בהתייחס לפגיעה לאיכות המקרקעין ובשווים גרידא. אין זה מתפקידה של הוועדה לבחון שאלת נזקיהם האישיים של תובעי הפיצויים, משום שבחינה שכזו נדרשת לכלים ולמומחיות שונים בתכלית. בעלי הזכויות אינם מנועים כמובן מהגשתה של תביעה בגין עוולות נזיקיות שונות שסבלו (מטרדי רעש, לכלוך וכדומה), אך דרכם זו נפרדת ואין למזגה בתביעה מכוחו של סעיף 197 האמור". 16. העולה מפסק הדין בע"א (י-ם) 9682/06 הוא, שהתביעה בגין הפגיעה העקיפה במקרקעין תתנהל ותתברר בהתאם להוראות סעיף 197 לחוק, ואילו התביעות הפרסונאליות יתבררו בהתאם לעוולות הנזיקיות הרלוונטיות. 17. הלכה זו, יושמה בפסיקת בתי המשפט השלום. כך, בת.א. (י-ם) 8558/02 אברהם יחזקאל נ' החברה לניהול תחנות בע"מ, יישם כב' השופט מילנוב את האבחנה בין הפגיעה הקניינית שנגרמה למקרקעין לבין הפגיעה הפרסונאלית שנגרמה לבעל המקרקעין בגין התוכנית. על פי אותה אבחנה, הפגיעה הקניינית תתברר בהסדר הקבוע בסעיף 197 לחוק, ואילו הפגיעה הפרסונאלית תתברר במסגרת העוולות המוסדרות בפקודת הנזיקין. על יסוד אבחנה זו, הורה כב' השופט מילינוב על מחיקת התביעה בכל הנוגע לירידת הערך שנגרמה לדירות והותיר את התביעה ביחס למטרדים שנגרמו לתובעים במהלך בנייתה של התחנה החדשה בלבד. 18. בפרשה אחרת, ת.א. (טב') 4494-01-08 קאסם חוגיראת נ' מועצה אזורית משגב (ט.פ.) (2008), הורה בית המשפט השלום (כב' השופטת נדאף), על דחיית תביעה בגין נזקים שנגרמו לחלקת התובע עקב ביצוע עבודות סלילת כביש. בית המשפט, נימק את החלטתו בזו הלשון: "...תביעה בגין נזקים שנגרמו למקרקעין גרידא נמצאת בתחום סעיף 197 ותו לא, ואילו יתר הנזקים הפרסונליים שנגרמו לבעל המקרקעין ניתנים לתביעה על פי פקודת הנזיקין או כל חיקוק אחר. קיים ייחודי עילה לנזקים שנגרמו למקרקעין להיתבע אך ורק על פי סעיף 197 דלעיל, והסמכות נתונה אם כך לוועדה המקומית לתכנון ולבניה...". 19. גם בת.א. 10290/08 (ת"א) ששון ואח' נ' עיריית רמת גן ואח', (ט.פ.) (2009), קבעה כב' השופטת אביגיל כהן, בנוגע לנזקים שנטענו בקשר עם פרוייקט סלילת כביש, בזו הלשון: "סעיף 197 לחוק התכנון והבניה חל על המקרקעין שנפגעו שלא על דרך הפקעה וקובע מסלול ייחודי לתביעות בגין פגיעה מתוכנית. הסמכות העניינית לדון בתביעה שכזו אינה סמכות של בית משפט השלום. טענת ב"כ התובעים ולפיה התובעים לא קיבלו הודעה על כוונה לייזום תוכנית שכזו ולא יכלו מבחינה מעשית להגיש תביעה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק, היא לכל היותר טענה שיכלה להילקח בחשבון, לו היתה מוגשת בזמנו תביעה לבית המשפט המוסמך לפי סעיף 197 לחוק, כאשר היה מבוקש להאריך את המועד להגיש תביעה שכזו, אך הטענה לכשלעצמה לא יכולה ליצור סמכות עניינית לבית משפט השלום כאשר מדובר בסעיף שיש לגביו ייחוד עילה ברור." 20. הדברים המובאים לעיל, יפים גם לענייננו. מרביתה המכרעת של התביעה עוסקת בפגיעה העקיפה שנגרמו למקרקעין הגובלים בתוכנית - דירותיהם של התובעים. מקומה של תביעה שכזו, להתברר במסגרת ההסדר הקבוע בסעיף 197 לחוק והיא אינה יכולה להתברר בבית משפט זה, מחמת חוסר סמכות עניינית ואף מחמת התיישנות, שכן חלפו למעלה משבע שנים ממועד אישור התוכנית וממילא חלפו למעלה משלוש שנים כקבוע בסעיף 197 (ב) לחוק. 21. לצד הנזקים שנגרמו לכאורה לדירות התובעים, עתרו התובעים לפיצוי בגין נזקי מטרד, רעש, אבק ואי נוחות הנגרמים כתוצאה מעבודות הבניה בחלקה הסמוכה [סעיף 37 לכתב התביעה]. אומנם, בסעיף 40 לכתב התביעה, מוערך הנזק "בסך 40,000 ₪ לכל דירה", אולם מנוסח סעיפי התביעה, עולה שמדובר בנזקים פרסונאליים המיוחסים לפגיעה "באיכות חייהם של התובעים". 22. הואיל והכלל הוא שבית המשפט יפעיל את סמכותו לסילוק התביעה על הסף רק במקרים חריגים ובהתחשב בכך שנוסח סעיף 37 לכתב התביעה מלמד על נזקים פרסונאליים, אני מורה על מחיקת סעיפים 34-36 לכתב התביעה, העוסקים בתיאור וכימות הפגיעה העקיפה במקרקעין. בנוסף אני מורה על מחיקת סעיפים 42-43, 45, 46-50 לכתב התביעה, העוסקים כולם בפגיעה העקיפה שנגרמה לכאורה למקרקעי התובעים. התביעה תועמד, איפוא, על סך 320,000 ₪, כמפורט בסעיף 40 לכתב התביעה. 23. הואיל והוריתי על מחיקת הסעיפים העוסקים בפגיעה העקיפה במקרקעין, הרי שממילא יש להורות על מחיקת התביעה כנגד הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון. בהתחשב בכך שבכתב התביעה נותרו העילות בגין מטרד ליחיד עקב עבודות הבניה, ובהתחשב בכך שבסעיף 51 מיוחסת לעירייה הפרת חובה לפיקוח על הקמת בניינים והסרת מכשולים, אין אני רואה לנכון להורות על מחיקתה של עיריית ראשון לציון מכתב התביעה. 24. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נדחות. 25. סוף דבר - הבקשות מתקבלות בחלקן העיקרי. בכתב התביעה יוותר הסעד בגין המטרדים שנגרמו לכאורה בעת ביצוע הבניה כמפורט לעיל. סכום התביעה יופחת לסך 320,000 ₪. התביעה כנגד הנתבעת 2 - תמחק. כתבי הגנה יוגשו לא יאוחר מיום 10.11.10. המנ"ת יעקוב אחר השלמת הליכי הגשת כתבי הטענות ויקבע מועד לישיבת קד"מ בהקדם האפשרי. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מחייב את התובעים בהוצאות משפט בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין, לכל אחד מהצדדים המיוצגים (הנתבעת 1 והנתבעות 2 ו- 3). ההוצאות ישולמו לא יאוחר מיום 10.11.2010, בלי קשר לתוצאה בתיק העיקרי. ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"א, 06 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים. בניהמטרדמטרד רעש