איומים בפגיעה בשם הטוב ובפרנסה בפני סגנית הנשיאה,כב' השופטת נירה דסקין הקובלים רחל רויטמן נגד הנאשמים עליזה אלדר נוכחים: בא כוח קובלים עו"ד אלון שטרצר בא כוח נאשמים עו"ד מלמן קובל 1 רחל רויטמן - בעצמה נאשם 1 עליזה אלדר - אין הופעה החלטה אני מורה על ביטול הקובלנה. הקובלת הגישה נגד הנאשמת ביום 11/03/10 קובלנה פלילית בשל עבירה לפי סעיף 6 חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). הקובלת הועסקה כמנהלת מחלקה ואחות אחראית בבית אבות נווה שבא בלוד כשנתיים. את קובלנתה הפלילית הגישה כנגד הנאשמת - היא מנהלת הסניף במקום עבודתה של הקובלת. על פי הנטען בכתב הקובלנה מייחסת הקובלת לנאשמת עבירות "איומים באופן של פגיעה בשם הטוב ובפרנסה, שקר, והדחת עדים והסתרת איום ברצח על הקובלת" (סעיף 2 לכתב הקובלנה). לטענתה הנאשמת "מסמסה ולא טיפלה באיום ברצח של הקובלת" וזאת חרף העובדה שהמאיימת (להלן: סונדוס") הודתה בנוכחות הנאשמת בדבר האיום. יתרה מכך לטענת הקובלת הנאשמת "שכנעה" את סגניתה בסיה ואת אם הבית שיכחישו ו"לא יזכרו" את דבר האיום וזאת לאחר שהקובלת התלוננה במשטרה על האיום מטעמים של "להעלים את האיום ברצח וכדי שהקובלת תצא 'כהזויה' שאינה דוברת אמת" (סעיף 4 לכתב הקובלנה) ודהיינו במקום להגן על הקובלת הפכה הנאשמת את היוצרות וגיבתה את המאיימת וגרמה לכך שהקובלת תצטייר כשקרנית המעלילה עלילות (סעיף 6 לכתב הקובלנה). בשלהי כתב הקובלנה מסכמת הקובלת את האשמות בהאי לישנא: "בסופו של יום הנאשמת באמצעות איומיה בפגיעה בשם הטוב ובפרנסה והוצאת לשון הרע ודיבה כנגד הקובלת פיטרה אותה באופן חד צדדי כל זאת תוך חוסר תום לב ועיוות דין..." בפרק העובדות טוענת הקובלת כדלקמן: במהלך חודש אוקטובר 2009 התגלע סכסוך בין סונדוס מטפלת במחלקתה של הקובלת לבין אחות אחרת במסגרתו קיבלה סונדוס "התקפת עצבים" כלשון הקובלת (סעיף 9 לכתב הקובלנה). הקובלת ניסתה לברר מה שורש המחלוקת אולם סונדוס נטשה את המקום. בהמשך לנסיבות המתוארות איימה סונדוס על הקובלת באומרה כי "תעלים את הקובלת והוסיפה כי למשימה זו אף תיעזר במשפחתה" (סעיף 10 לכתב הקובלנה). הקובלת הנסערת פנתה לנאשמת " אך להפתעתה היא פעלה בדרך מעוררת חשד, והחלה למסמס העניין לחלוטין, לזלזל בעניין... היום קיים חשד כבד כי הנאשמת ארגנה קונספירציה הכחשת והעלמת האיום ברצח של סונדוס נגד הקובלת להפכה, להזויה, ואח'כ לפטרה כל זאת בניגוד לדין ולטוהר מידות ומינהל ראוי ותקין" (סעיפים 13,14 לכתב הקובלנה). עוד מציינת הקובלת בכתב הקובלנה את הנסיבות שהובילו לדידה לכך שהעובדות האחרות במוסד פיתחו זכרון סלקטיבי ואת האחריות לעניין היא מניחה לפתחה של הנאשמת. עוד היא מציינת כי בהמשך למתואר הגישה תביעת דיבה כנגד סונדוס ולטענתה "הנאשמת הבינה כי היא הסתבכה באיומים בשקרים ובהדחות עדים" (סעיף 20 לכתב הקובלנה) ובשל החשש שמא תוגש תביעת דיבה כנגדה "החליטה לסלקה, התייעצה והכינה את הקרקע לפיטורין שערורייתיים... ותכננה בזדון וערמומיות, את הקרקע לפיטורין ולשימוע תוך שקר ורמייה.. ותפרה תיק לקובלת תוך הוצאת לשון הרע ודיבה ואיומים נגדה" (שם,שם). על כן מייחסת הקובלת לנאשמת כי במוסד "קיימת מערכת הפועלת לכאורה ככנופיה בראשות הנאשמת" (סעיף 22 לכתב הקובלנה). טענות הנאשמת טרם מענה שב ומעלה ב"כ הנאשמת טענות מקדמיות הזהות לאלו שהעלה בק"פ 37453-03-10 (בקובלנה הפלילית הפרטית שהגישה הקובלת כנגד מנהל המוסד מר יפתח שדמי) כמפורט בטיעוניו בדיון מיום 21/06/10 כדלקמן: הטענה הראשונה מתייחסת לפגם בכתב האישום ולכך שאין כתב האישום מגלה עבירה וזאת בהתאם לסעיף 149 (3),(4) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"). לטענת ב"כ הנאשמת העובדות בכתב הקובלנה אינן מגלות עבירה. לדבריו מסכת העובדות הנה סבוכה ומסורבלת העולה לכדי פגם בכתב האישום. לטענתו מסכת העובדות יכולה לכל היותר לשמש בהליך אזרחי אך אין בה עובדות הקושרות את הנאשמת לעבירות המיוחסות לה. לצורך כך מפנה ב"כ הנאשמת לשימוש הטרמינולוגי בכתב הקובלנה במילים "לכאורה", "חשש" ו"חשד" השזורות בה. עוד מדגיש הסנגור כי אין בשום מקום בכתב הקובלנה עובדות המתארות את עבירת לשון הרע והאיומים ולא כל שכן אין מתקיימים יסודות העבירה כמפורט בטיעוניו. הטענה השניה היא של "הגנה מן הצדק" וזאת בהתאם להוראות סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. לטענת הנאשמת, הקובלת נקטה במספר הליכים משפטיים מקבילים המלמדים על שימוש ציני בקובלנה עד כדי נגיסה. לטענתה מקבץ התביעות שהגישה הקובלת כמפורט בטיעוניו מלמדת על מטרתה האחת והיא להטריד ולגזול את משאביה של הנאשמת. עוד מעלה ב"כ הנאשמת את הטענה כי בין העדים המפורטים בכתב הקובלנה מופיעה הנאשמת. בסיכומו של דבר עותרת הנאשמת באמצעות בא כוחה לביטול הקובלנה ובחיוב הקובלת בהוצאותיה. טענות הקובלת ב"כ הקובלת מבקש לדחות את הטענות הטרומיות מן הטעמים שהזכיר בק"פ 37453-03-10 (קובלנה כנגד יתפח שדמי) כפי שיפורט להלן. בטיעוניו מבקש ב"כ הקובלת להדגיש כי להבדיל מהקובלנה שהוגשה כנגד מנהל המוסד במקרה של הנאשמת מדובר במי שהיתה מעורבת ונטלה חלק פעיל במעשים - בעוד שמנהל המוסד היה זה שמשך בחוטים היא זו שביצעה בפועל את המעשים המיוחסים לה ודהיינו מדובר לדבריו על קשר קרוב במובן הפיזי בו הנאשמת היתה ערה ועדה למתרחש בזמן אמת (ראו דבריו בדיון מיום 21/6/10 עמ' 1 ש' 23-26). באשר לטענות הטרומיות מפנה ב"כ הקובלת לאמור בקובלנה הפרטית שהוגשה כנגד המנכ"ל בה ציין כי ההליכים המשפטיים השונים בהם נקטה הקובלת אינם מלמדים כי הקובלת הנה תובעת סדרתית אלא "בבחורה שנלחמת על כבודה ומעבר לזה על בטחונה שלה ושל משפחתה" (ק"פ 37453-03-10 עמ' 4 ש' 23,24 לפרוטוקול הדיון). עוד מחדד ב"כ הקובלת ומציין כי הקובלנה הוגשה בנסיבות בהן המשטרה לדידו לא פעלה כראוי ואף לא הפרקליטות אשר גיבתה את התנהלות המשטרה "השערורייתית" כלשונו (שם, ש' 15,16). בטיעוניו מבקש ב"כ הקובלת לחזור ולהבהיר את רצף האירועים ומדבריו עולה כי האיום על חיי הקובלת התבצע ביום 07/10/09 במסגרת שיחת טלפון שהתקיימה בין המאיימת לבין דינה עובדת בית האבות. השיחה התרחשה עת הקובלת עומדת לצידה של עדינה. למחרת התקיימה פגישה בבית האבות אשר בה נכחו הקובלת, הנאשמת, סגנית הנאשמת והמאיימת. במהלך השיחה הודתה המאיימת כי איימה כאמור והוסיפה "אז מה". לטענתו באם יוכח הנטען בקובלנה מעבר לכל ספק סביר תתגבש אחריות בפלילים וזאת כמפורט בטיעוניו. בסיכומו של דבר עותרת הקובלת באמצעות בא כוחה - לדחות את הטענות המקדמיות ולתקן את כתב הקובלנה באופן שיוספו עדות נוספות מטעמה: הגב' בסיה גלפן והרופאה אלה אהרונוביץ. המסגרת הדיונית המסגרת הדיונית בה אנו מצויים נעוצה בהוראות סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי: "149. טענות מקדמיות לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - (1) חוסר סמכות מקומית; (2) חוסר סמכות ענינית; (3) פגם או פסול בכתב האישום; (4) העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה; (5) זיכוי קודם או הרשעה קודמת בשל המעשה נושא כתב האישום; (6) משפט פלילי אחר תלוי ועומד נגד הנאשם בשל המעשה נושא כתב האישום; (7) חסינות; (8) התיישנות; (9) חנינה (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" תחולת הוראות סעיף 149 על קובלנה פלילית פרטית: סעיפים 73-68 לחוק סדר הדין הפלילי הקובעים את דרכי ההגשה של קובלנה פלילית פרטית ומחילים את ההוראות הנוגעות לכתב אשום גם על קובלנה (כמובן בשינויים המתחייבים). ראו לעניין זה את האמור בסעיף 70 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כדלקמן: "70. דין קובלנה הוראות חוק זה הנוגעות לכתב אישום יחולו על קובלנה, בשינויים לפי הענין; בכל מקום שמדובר בכתב אישום גם קובלנה במשמע, ובכל מקום שמדובר בתובע גם קובל במשמע, אם אין כוונה אחרת משתמעת". הנה כי כן, ניתן לטעון טענות מקדמיות שניתן לטעון כנגד כתב אישום מכח סעיף 149 לחוק, גם כנגד קובלנה פלילית פרטית. לאחר ששקלתי את מכלול טיעוני ב"כ הצדדים והחומר שהוצג מוצאת אני כי בכתב הקובלנה נפל פגם וכן כי אינו מנוסח באופן הנדרש משום שמסכת העובדות בו אינה ברורה דיה ואין בה כדי לבסס לכאורה קיומן של עבירות פליליות המיוחסות לנאשמת. סעיף 85 לחוק סדר הדין הפלילי לחוק מפרט ברורות מה צריך להכיל כתב אישום. "כתב אישום יכיל - (1) שם בית המשפט שאליו הוא מוגש; (2) ציון מדינת ישראל כמאשים או שם הקובל ומענו; (3) שם הנאשם ומענו; (4) תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם; (5) ציון הוראות החיקוק שלפיו מואשם הנאשם; (6) שמות עדי התביעה" כעולה מנוסחו של הסעיף כתב האישום יכיל בין היתר את שמות עדי התביעה (ס"ק 6). בהקשר זה יש לציין כי לא טרחה הקובלת לציין בכתב הקובלנה את שמה כעדה, מאידך צוין שם הנאשמת כעדה מטעם הקובלת. ציון הנאשמת כעדה מטעם הקובלת לא יכירנו מקומו בהליך הפלילי ובהליך של קובלנה פלילית פרטית בכלל זה. זאת משום שמכח סעיף 161 (א) לחוק סדר הדין הפלילי רשאי נאשם להימנע מלהעיד: "161. דבר הנאשם (א) הנאשם רשאי לנהוג באחת מאלה : (1) להעיד כעד ההגנה, ואז יהיה עשוי להיחקר חקירה שכנגד; (2) להימנע מהעיד". לא זאת אף זאת: לכתחילה נאשם שבחר להעיד צריך להעיד כעד ראשון מטעם ההגנה, אך עדיין שמורה לו הזכות לבקש כי יאופשר לו להעיד בשלב אחר של ההגנה והדבר מסור לשיקול דעת בית המשפט. כך או כך מזכויותיו היסודיות של נאשם להמנע מלהעיד, וגם כשיעיד, הרי יעיד כעד הגנה ולעולם לא כעד תביעה. לענין זה ראו לשון סעיף 161 (ג): "161.(ג) נאשם שבחר להעיד, יעיד בתחילת ראיותיה של ההגנה; אולם רשאי בית המשפט, לבקשתו, להתיר לו להעיד בשלב אחר של פרשת ההגנה." משמע עצם רישום שם הנאשמת כעדת הקובלת, פוגע בזכות החוקית הבסיסית של הנאשמת להימנע מלהעיד כאמור לעיל. במובן זה אכן נפל פגם בקובלנה. לכאורה פגם זה בר תיקון. עם זאת יודגש כי התיקון אשר התבקש מעם הקובלת היה הוספת עדות תביעה לרשימה ולא השמטת שם הנאשמת ממנה. זה המקום לציין כי גם לו ניתן היה לכאורה לתקן את הקובלנה בהבט זה עדיין מוצאת אני לנכון לקבל את הטענות המקדמיות הנוספות וזאת לאחר ששקלתי טיעוני הצדדים ויוצא אפוא כי שאלת תיקון הקובלנה מתייתרת כפי שיובהר להלן: ס"ק 4 קובע מפורשות כי יש לתאר את העובדות המהוות את העבירה. כבוד השופט קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים (חלק שני עמ' 1278) מציין כי כתב האישום נחלק לשניים האחד מהותי בעיקרו הכולל את "פרשת העובדות" והשני פורמלי - הוראות החיקוק. פרשת העובדות מציגה את התנהגות הנאשם ואת הנסיבות האופפות ככל שהדברים נדרשים לצורך הרשעה "אין צורך להכביר מילים הרבה, מדוע חייבת התביעה לוודא כי פרשת העובדות תנוסח בבהירות ותיתן ביטוי ברור לכל יסודות העבירה..." (שם בעמ' 1279). לאור הדברים האמורים יש לומר כי לא מצאתי בכתב הקובלנה ואף לא בטיעונים שנשאו בדיון שבפני משום עובדות המבססות את העבירות הנטענות. מצאתי כי כתב הקובלנה לוקה בכך שאין בו פירוט עובדתי ענייני, מהותי וחיוני לצורך ביטוי יסודות העבירות - לשון הרע ואיומים המיוחסות לנאשמת וזאת אף אם תודה הנאשמת בכל העובדות מכתב הקובלנה. אמנם הנאשמת בתוקף היותה מנהלתה של הקובלת לכאורה היתה הנאשמת בקשר יומיומי עם הקובלת והיתה מעורה לכאורה בנוגע לטענותיה בדבר האיום מצד סונדוס ברם אין די בכך כדי לבסס אישומים בעבירות המיוחסות לה. שכן אף אם תודה הנאשמת בכך ששמעה על דבר האיום בעת שזו "הודתה" במסגרת הפגישה ואף אם תודה כי מחשש לעורה שלה החליטה לקחת חלק בקונספירציה הנטענת שתוביל לכך שהנאשמת תצטייר כשקרנית או הוזה כנטען בכתב הקובלנה עדיין אין בעובדות הללו בסיס ליסודות העבירות של איומים ולשון הרע. אמנם מתארת הקובלת את השתלשלות האירועים ואת העובדה כי בסופו של יום נאלצה לעזוב את מקום עבודתה אך עניין זה הועבר לטיפולו של בית הדין לעבודה אשר מטבע הדברים זו סמכותו העניינית ומשום כך אין מקום שאדרש לכך ובפרט כשאינני סבורה כי התיאור העובדתי בהקשר זה מבסס האשמות פליליות. העובדה כי שוזרת הקובלת האשמות לפתחה של הנאשמת בציינה כי הנאשמת בעורמה גרמה לפיטוריה לפגיעה בשמה הטוב ואיימה עליה אין בה כדי לבסס את הנטען ברמה הפלילית קרי, אין בפיזור האשמות הכלליות מכתב הקובלנה כדי לבסס האשמות פליליות באופן ההולם את הדין. רוצה לומר כי לא מצאתי את האיום שבוצע על ידי עובדת אחרת ככזה שניתן לייחסו לנאשמת. לא מצאתי בהתנהלות של הנאשמת - כמיוחס לה בקובלנה - לכאורה משום בסיס לעבירת איומים ואף לא ככזו "מסוג" של עבירת איומים (ראו דברי הסנגור בדיון). מוצאת אני לנכון לשוב ולהדגיש כי קובלנה פרטית מצויה במטרייה הפלילית ומשכך עליה לעמוד בסטנדרטים של הדין הפלילי ובחינת הדברים מביאני למסקנה כי אין במתואר כדי לבסס אשמה פלילית. למען הסר ספק אין בכך כדי להביע עמדה או דעה באשר להליכים המשפטיים האחרים בהם נקטה הקובלת דנן- שכאמור על פי הצהרתה פנתה לבית הדין לעבודה לצורך בחינת פיטוריה הנטענים. הואיל ואנו מצויים בדין הפלילי הרי שלנגד עיני בית המשפט עומדת כל העת השאלה - האם העובדות המתוארות בקובלנה מהוות עבירה וזאת תוך הנחה שאם הקובלת תוכיח את העובדות המפורטות בקובלנה - יהיה בכך כדי לגבש אחריות בפלילים בעבירות המיוחסות. כפי שציינתי לעיל כתב הקובלנה מעלה טענות לגבי התנהלות הנאשמת ומייחס לה מעורבות פעילה בכך שבשל הדחת העדים "התהפכו היוצרות" וממאוימת הפכה הקובלת לשקרנית ובסופו של דבר פוטרה ממקום עבודתה. מוצאת אני לצטט את סעיף 192 לחוק העונשין קבוע כדלקמן: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". אין בתיאור האמור חרף היות הנאשמת לכאורה "ערה ועדה למתרחש"כדי לבסס את עבירת האיומים כלפי הנאשמת. באופן דומה לא מצאתי בעובדות המתוארות בכתב הקובלנה ובאלו המתוארות בדיון משום מענה ליסודות העבירה של חוק איסור לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מציין כי "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2)לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו,מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו". הסעיפים הקטנים הרלוונטיים לענייננו הם סעיפים 1, 2 ו-3, כאשר לעניין הפגיעה לא מצאתי בסיס איתן בעובדות המתוארות כי מעשי הנאשמת כנטען על ידי הקובלת הם שיצרו פגיעה אם בכלל. התיאור לפיו בוצעה שיחת טלפון בין סונדוס לאחת העובדות כשהקובלת עמדה לצד אותה עובדת -כזו לא היתה צד לשיחה וכי בהמשך הודתה לכאורה סונדוס בדבר האיום בנוכחות הנאשמת אין בו לבסס את דבר הפרסום הנדרש ללשון הרע. משמע אין באיום לכאורה על ידי אחרת כדי להוות גורם משפיל או מבזה ובודאי שהאיום לכשעצמו הוא לא זה שפגע באופן ישיר במשלח ידה או במקצועה. אין בהתנהלות המיוחסת לכאורה שבמסגרת עובדות המוסד שחכו או התכחשו לכאורה לדבר האיום כדי ללמד על זיקה לנאשמת ואף אם לכאורה קיימת זיקה אין בה כדי להוות יסוד לעבירת לשון הרע. גם בהקשר לעבירה זו אף אם אצא מהנחה כי תוכיח הקובלת את העובדות הנטענות בקובלנה ואף אם בית המשפט לאחר שמיעת הראיות ישתכנע כי כל העובדות התקיימו אין בהן כדי לבסס את אשמת הנאשמת בעבירה על חוק לשון הרע. סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע אותו ציינה הקובלת בכתב הקובלנה קובע בהאי לישנא: "המפרסם לשון הרע, בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר זולת הנפגע, דינו- מאסר". כאמור לא מצאתי כי העובדות בכתב הקובלנה מלמדות כי נעשה פרסום כלשהו על ידי הנאשמת וממילא לא ניתן לייחס לה עבירה על חוק לשון הרע. ב"כ הנאשמת הפנה להחלטת כבוד השופטת רות לורך בק"פ 105/01 שם קבעה כבוד השופטת לורך כי העובדות לא מהוות בסיס לעבירת היזק בזדון המיוחסת. בין היתר הפנתה השופטת לשימוש "בביטויים שחורגים מתיאור עובדתי" גם במקרה דנן הפנה הסנגור לשימוש בביטויים ומילים שאין להם מקום בתיאור העובדתי כגון חשד, חשש, קונספירציה וכיוצא באלה. בהקשר זה אציין כי דעתי כדעת כבוד השופטת לורך לפיה בקובלנה פרטית יש מקום להקפיד על תיאור עובדות משמעותי וחיוני "שכן הקובל אינו כבול להליכים, לבדיקות ולחובות המוטלות על התביעה הכללית המגישה כתבי האישום. במובן זה מכבידה הקובלנה הפרטית עם הנאשם לעומת כתב אישום המוגש על ידי המדינה..". ודוק: אף ללא ההקפדה היתרה הנדרשת אין בתיאור העובדות כדי לבסס את האשמות המיוחסות לנאשמת. הנה כי כן אין העובדות מבססות את האשמה בעבירות המיוחסות שהרי גם אם תודה הנאשמת בהן לא תוכל להתבסס הרשעה בעבירות האיומים ולשון הרע ועל כן סבורה אני כי יש לבטל את כתב הקובלנה. סופו של דבר שאני מקבלת את הטענות הטרומיות הללו ולכן אינני נדרשת לטענה המקדמית של הגנה מן הצדק. בשולי החלטה אדגיש כי הקובלת על פי הצהרתה בכתב הקובלנה פנתה, בין היתר, לבית הדין לעבודה לצורך קבלת מענה משפטי באשר לפיטוריה מן המוסד האמור. מטבע הדברים אין בהחלטתי זו, שהנה מן התחום הפלילי ולו גם שמץ של נגיעה לתחום שבדיני עבודה. לפיכך, מורה אני על ביטול כתב הקובלנה תוך חיוב הקובלת בתשלום שכ"ט והוצאות לנאשמת בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.10.10 ועד לתשלום המלא בפועל. ניתנה והודעה היום י"א תשרי תשע"א, 19/09/2010 במעמד הנוכחים. נירה דסקין, סגנית נשיא איומיםפגיעה בשם הטובלשון הרע / הוצאת דיבה