סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ד' סלע) מיום 1.9.09. בהחלטתו קיבל בית המשפט את בקשת המשיב 1 (להלן - הנאמן) להורות על ביטול משכון שנרשם לזכות המבקש על נכסים של המשיבים 4-3 (להלן ביחד - החייבים). זאת, לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן - הפקודה). 2. בפתח הדברים יש להתייחס לדרך ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי במישור הדיוני. כאמור, ההליך שלפנינו עניינו בהשגה על החלטה לביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה. ההליך הוגש כבקשת רשות ערעור. כידוע, כללי הערעור בענייני פשיטת רגל אינם זהים לכללים הרגילים החלים בהליכים אזרחיים (ראו למשל, רע"א 8993/04 פלונית נ' פלוני ( ניתן ביום 20.9.07)). בענייני פשיטת רגל יש להבחין בין החלטות שהן "צו בפשיטת רגל" לבין החלטות שאינן "צו בפשיטת רגל". על החלטות מהסוג הראשון ניתן לערער בזכות (סעיף 182(א) לפקודה). על החלטות מהסוג השני חלים הכללים הרגילים לגבי ערעור, המבחינים בין פסק דין לבין "ההחלטה אחרת". ההליך שהיה על המבקש לנקוט במקרה דנא הינו הגשת ערעור ולא בקשה לרשות ערעור. ניתן להגיע למסקנה זו מבלי להזדקק להכרעה בשאלה האם החלטת בית המשפט המחוזי הינה "צו בפשיטת רגל" אם לאו. אם החלטה המקבלת בקשה לביטול הענקה היא "צו בפשיטת רגל" אזי עומדת למבקש זכות ערעור לפי סעיף 182(א) לפקודה. אם ההחלטה האמורה אינה בגדר "צו בפשיטת רגל", אזי סיווגה הנכון לצורך דיני הערעור הוא "פסק דין", עליו ניתן לערער בזכות. זאת משום שמדובר בהחלטה הסוגרת את התיק הנוגע לביטול ההענקה (אף שתיק פשיטת הרגל ממשיך להתקיים). יוער, כי אותה מסקנה נכונה גם לגבי החלטת בית משפט של פשיטת רגל הדוחה בקשה לביטול הענקה. אף על פי שהמבקש לא נקט את ההליך הנכון, החלטתי לא לסלק את הבקשה על הסף ולבחון אותה לגופה. עם זאת אקדים ואומר שלא מצאתי ממש בבקשה. בנסיבות אלה לא ראיתי לנכון להעביר את הדיון בבקשה למסלול של ערעור לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.  3. המבקש הוא חמיו של המשיב 3 (להלן - החייב). המשיבה 4 (להלן - החייבת) היא בתו של המבקש ואשתו של החייב. ביום 5.9.2001 נערך בין המבקש לבין החייב הסכם הנושא את הכותרת "שטר משכון" (להלן - ההסכם). בהסכם התחייב החייב למשכן לטובת המבקש משק חקלאי שבבעלותו, לרבות לולי עופות, ציוד חקלאי ונכסים נוספים המצויים בו (להלן - המשק). בהסכם נאמר, כי מישכון המשק נועד להבטיח פירעון הלוואה בסך 250,000 ש"ח שנתן המבקש לחייב במהלך שנת 2001. כמו כן נקבע בהסכם, כי תקופת המשכון תהא 10 שנים מיום רישומו. ביום 17.10.2001 נרשם לטובת המבקש משכון על המשק אצל רשם המשכונות (להלן - המשכון). יצוין, כי על המשק רשום היה גם משכון קודם לטובת בנק מסוים להבטחת החזר הלוואה שניתנה לחייבים. כעבור תקופה, ביום 22.2.2005, ניתן צו כינוס לנכסי החייב לבקשת אחד מנושיו. ביום 23.5.2005 ניתן לבקשת אותו נושה צו כינוס לנכסי החייבת. ביום 3.5.2007 הוכרזו החייבים פושטי רגל והמשיב 1 מונה כנאמן לנכסיהם.  4. ביום 17.6.2007 עתר הנאמן לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות על מחיקת המשכון. הנימוק לבקשה היה שהמשכון הינו בגדר הענקה בטלה לפי סעיף 96(ב) לפקודה. בבקשה טען הנאמן, כי המבקש כלל לא נתן הלוואה כספית לחייב. לדבריו, ההסכם הינו הסכם למראית עין, שנועד ליצור משכון פיקטיבי לצורך הברחת נכסים מנושי החייבים. המבקש והחייב התנגדו לבקשה. לדבריהם, במהלך שנת 2001 נזקק החייב למימון בסך כ-200,000 ש"ח לשיפוץ הלולים במשק. לטענת המבקש והחייב, הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן - הבנק) הסכים להעמיד לזכות החייב הלוואה בסכום האמור כנגד ערבות שתינתן לבנק על ידי המבקש. לפיכך, ביום 20.6.2001 חתם המבקש על ערבות מוגבלת לטובת הבנק להבטחת פירעון חובם של החייבים עד לסך של 100,000 ש"ח. ביום 20.12.2001 חתם המבקש על ערבות שנייה לטובת הבנק המוגבלת אף היא לסך של 100,000 ש"ח נוספים (להלן - הערבויות). הבנק מצידו הלווה לחייבים סכום של כ-200,000 ש"ח. לטענת המבקש והחייב, המשכון נועד לשמש בטוחה למבקש כנגד הערבויות שנתן המבקש לבנק. בנוסף הוא נועד להבטיח את החזרתם של כ-50,000 ש"ח שהעביר המבקש לחייב במזומן. כמו כן טענו המבקש והחייב, כי במועד רישום המשכון היה החייב בעל כושר פירעון ולחילופין שהמשכון נעשה בתום לב ובתמורה בת-ערך ומכאן שחל החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה. 5. בהחלטה מפורטת קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת הנאמן והורה על מחיקתו של המשכון מהמרשם. בהחלטתו עמד בית המשפט על קשיים שונים בגרסת המבקש והחייב. בפרט קבע בית המשפט שהמבקש והחייב לא נתנו הסבר משכנע לעובדה שבהסכם נאמר, כי המשכון נעשה להבטחת החזר הלוואה בסך 250,000 ש"ח שנתן המבקש לחייב, בעוד שבבית המשפט טענו השניים שהמשכון נעשה בעיקרו כנגד הערבויות שנתן המבקש לבנק. בית המשפט הוסיף, כי המבקש והחייב אף לא הציגו כל ראייה לכך שהמבקש העביר לחייב 50,000 ש"ח במזומן עובר לכריתת ההסכם. לאור האמור ולאור נתונים נוספים, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה שההסכם נועד להבריח את המשק מנושי החייבים. בית המשפט דחה את טענתם של המבקש והחייב, כי בעת רישום המשכון היה החייב בעל כושר פירעון. זאת בין היתר על סמך עדותו של החייב, שהודה בחקירתו הנגדית כי כבר במועד מתן הערבות היה הוא נתון בקשיים כלכליים. בהמשך בחן בית המשפט את הטענה, כי המשכון לטובת המבקש חוסה תחת החריג שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה. בית המשפט קבע, כי המבקש היה מודע לקשייו הכספיים של החייב בעת רישום המשכון. מכאן שלא התקיימה דרישת תום הלב שהיא תנאי לתחולת החריג. בית המשפט הוסיף, כי הערבות הראשונה ניתנה כארבעה חודשים לפני רישום המשכון. לפיכך היא מהווה "חוב עבר" ולא ניתן לראות בה תמורה בת-ערך שקיומה הוא תנאי נוסף לתחולת החריג. לגבי הערבות המאוחרת קבע בית המשפט, שאף אם ניתן לראות בה תמורה בת-ערך, הרי שאין בכך די נוכח חוסר תום הלב של המבקש ושל החייב שפעלו להברחת נכסים מן הנושים.   6. בבקשת רשות הערעור שב המבקש על מרבית הטענות שטען בבית המשפט המחוזי. המבקש סבור, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שהמשכון הוא בגדר "הענקה" לפי סעיף 96 לפקודה. זאת בנימוק שהמשכון שנעשה כנגד הערבויות איפשר למעשה את מתן ההלוואה לחייב. בדרך זו, טוען המבקש, הגדיל המשכון את מסת הנכסים של החייב ולמצער לא הפחית אותה כפי שסבר בית המשפט המחוזי. לדברי המבקש, ההלוואה שקיבל החייב איפשרה לאחרון לשפץ את הלולים שבמשק ולייצר סחורה בשווי של כמיליון ש"ח בחלוף חודשים אחדים מיום רישום המשכון. אלא ששיקים שמסרו לקוחותיו של החייב לא כובדו ובעקבות זאת נקלע האחרון למצב של חדלות פירעון. בנוסף טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו שהמבקש היה מודע למצבו הכלכלי הקשה של החייב בעת רישום המשכון. לדברי המבקש, הסכמתו ליתן את הערבויות לחייב מדברת בעד עצמה ואילולא היה סבור שהחייב יעמוד בהחזר ההלוואה לא היה נאות לערוב לחייב. הנאמן סומך את ידיו על החלטתו של בית המשפט המחוזי. המשיב 2 הודיע, כי אין לו עניין בהליך. החייבים צורפו על ידי המבקש כמשיבים פורמאליים ולא מסרו תגובה לבקשה.   7. לאחר שקיימתי דיון בנוכחות הצדדים ועיינתי בטענותיהם נחה דעתי שדין הבקשה להידחות. סעיף 96 לפקודה שכותרתו "ביטול הענקות" קובע: (א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג) "הענקה", לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה   (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו. יוער, כי אין חולקין שבמקרה הנוכחי הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 96(ב) לפקודה, לאור מועד המישכון ביחס למועדים הרלוונטיים של הליכי פשיטת הרגל לגבי כל אחד מן החייבים (לגבי חישוב המועדים, ראו ע"א 353/82 גיטר נ' עו"ד מכנס, פ"ד לט(3) 813, 820 (1985)). מטרתו העיקרית של סעיף 96 לפקודה היא להגן על נושים מפני הברחת נכסים על ידי חייבים עובר לפשיטת הרגל. החשש הוא מפעולות שיפחיתו בלא תמורה או בלא תמורה הולמת את מסת הנכסים של החייב (ראו למשל, ע"א 3853/98 סדן נ' רוזנטל, פ"ד נז(4) 699, 706 (2003); ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 939-938 (2001)(להלן - פרשת לוין)). הענקה לעניין סעיף 96 לפקודה יכולה להיעשות בדרכים מגוונות, לרבות בדרך של מישכון נכסיו של חייב לטובת אדם אחר. אלא שבא כוח המבקש טוען, כי במקרה דנא המשכון לא הפחית את מסת הנכסים של החייב. זאת משום שהמשכון איפשר לחייב לקבל הלוואה שוות ערך שהייתה נחוצה לו לפיתוח עסקיו. ברם, כמו בבית המשפט המחוזי, גם בהליך דנא לא עלה בידי המבקש להציג גרסה המניחה את הדעת בקשר לסתירה שבין גרסתו הנוכחית לבין האמור בהסכם. כפי שצוין, בהסכם נאמר שהמשכון נועד להבטחת החזר הלוואה שנתן המבקש לחייב בשנת 2001. לעומת זאת, בהמשך טען המבקש, כי המשכון נעשה כנגד הערבויות שנתן הוא לבנק. סתירה זו שומטת את הקרקע תחת טענת המבקש כפי שיוסבר מיד. יש להדגיש שאין מדובר בהיתפסות לאי הבנה או לשגגה טכנית בלשון ההסכם. אמנם, מבחינה כלכלית עשוי מתן ערבות להיות דומה למתן הלוואה כספית במישרין. אולם, במקרה שלפנינו מלמדות הראיות שהמשכון נעשה בנפרד ממתן הערבויות ובמטרה להוציא נכסים מידיו של החייב בשעה שהלה היה מצוי בקשיים. 8. ראשית, קיים פער של כ-50,000 ש"ח בין הסכום המצוין בהסכם המשכון כסכום ה"הלוואה" (250,000 ש"ח) לבין סכום הערבויות (200,000 ש"ח). טענת המבקש שסכום של 50,000 ש"ח הועבר על ידו במזומן לחייב לא נתמכה באסמכתה כלשהי. שנית, ההסכם נוקט לשון עבר וקובע במפורש שהמשכון נעשה כדי להבטיח החזר הלוואה בסך 250,000 ש"ח שקיבל החייב במהלך שנת 2001. דא עקא, שבעת כריתת ההסכם ביום 5.9.2001 היה המבקש ערב לחייב בסכום של 100,000 ש"ח בלבד. הערבות הנוספת ניתנה על ידי המבקש רק ביום 20.12.2001, למעלה משלושה חודשים לאחר כריתת ההסכם. בהמשך לזאת יצוין, כי במסמכים ששלח הבנק למבקש נאמר שהערבות הינה להבטחת פירעון חובות והתחייבויות של החייבת. שמו של החייב כלל לא נזכר במסמכים אלה. ניתן להניח שהסכם המשכון, שנערך על ידי בנו של המבקש שהוא עורך דין, היה נוקט שפה מדויקת יותר אילו היה מדובר בהסכם אמיתי שנועד להבטיח את המבקש בעקבות מתן הערבויות. מצטרפת לכך העובדה שהמבקש פתח בהליכי הוצאה לפועל בניסיון לממש את המשכון כבר ביום 18.1.2005. זאת, למעלה משנתיים לפני שהבנק מימש את ערבויות המבקש ומספר שנים לפני תום תקופת המשכון בת עשר השנים שנקבעה בהסכם. יתרה מכך, בתצהירים שהגיש בשנים 2005-2006 ללשכת ההוצאה לפועל ציין המבקש, כי החייב חב לו סכום העולה על 300,000 ש"ח בגין הלוואה שנתן לו ביום 17.10.2001. מדובר למעשה בגרסה נוספת של המבקש, המתווספת לגרסתו הנוכחית וללשון ההסכם. אף אם היינו מניחים שחלה אי הבנה בעת עריכת ההסכם, הרי שקשה להלום את ה"גרסה" שמסר המבקש מספר שנים מאוחר יותר בהליכי ההוצאה לפועל עם גרסתו הנוכחית. נוכח האמור מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי המשכון נעשה שלא בתום לב ובמטרה להבריח נכסים מנושי החייבים. יוער, כי בשל קביעה זו אין צורך להתייחס לשאלות אחרות שעשויות היו להתעורר אילו היה נקבע, כי המשכון נעשה "כתמורה" ישירה לערבויות. 9. טענה אחרת של המבקש היא, כי בעת רישום המשכון היה החייב בעל כושר פירעון. לפיכך טוען המבקש שרישום המשכון אינו נכנס לגדרו של סעיף 96 לפקודה. לראייה מציין המבקש, כי חודשים אחדים לאחר רישום המשכון החזיק החייב שיקים בסכומים גבוהים שנמסרו לו תמורת סחורה שהפיק מן הלולים. דין טענה זו להידחות. הנטל להוכחת כושר הפירעון של המעניק מוטל על מקבל ההענקה (ראו פרשת לוין, 950-949). בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקש לא הרים נטל זה ואין אני רואה כל הצדקה להתערב בקביעתו. יוער, כי אין ממש בטענת המבקש לפיה השיקים שקיבל החייב לאחר רישום המשכון מוציאים את המשכון מגדרו של סעיף 96(ב) לפקודה. מלשון הסעיף ומהגיונו עולה, כי המועד הרלוונטי לבחינת כושר הפירעון הוא מועד ההענקה. ברי שלעניין זה אין להסתפק בציפיות בעלמא לרווחים עתידיים. 10. לחלופין טוען המבקש, כי המשכון חוסה תחת החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה. חריג זה פוטר הענקה שנעשתה בתום לב ובתמורה בת-ערך מהוראתו הכללית של הסעיף. בפסיקה נקבע, כי התנאי בדבר קיום בתום לב מחייב שמקבל ההענקה לא ידע בעת ביצוע ההענקה שהמעניק מצוי בקשיים כלכליים ולא יכול היה לצפות שההענקה תפחית ממסת הנכסים העשויה לעמוד לחלוקה בין הנושים (פרשת לוין, 953). בית המשפט המחוזי קבע כקביעה עובדתית שהמבקש היה מודע בעת רישום המשכון לקשיים הכלכליים בהם היה נתון החייב כבר באותה עת. כאמור, המבקש הינו חמיו של החייב. קרבת משפחה זו יוצרת חזקה שהמבקש היה מודע לקשיים הכלכליים של החייב (השוו, פרשת לוין, 953; ע"א 5578/93 נדב נ' סרגובי, פ"ד מט(2) 459, 480 (1995)). בית המשפט המחוזי אף ציין בהחלטתו, כי מעדותו של המבקש "עולה ברורות כי ידע היטב על המצב הכלכלי הקשה בו היו נתונים בתו והחייב במועד הקובע". בנסיבות אלה, אין אני רואה לנכון להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. יצוין, כי גם הדרישה לקיומה של תמורה בת-ערך אינה מתמלאת. אמנם, המבקש נתן ערבויות שאפשרו מתן הלוואה לחייב. אלא שכאמור, המשכון נעשה בנפרד ממתן הערבויות ובמטרה להבריח נכסים מנושי החייבים. מכאן שאין לראות בערבויות, לרבות זו שניתנה לאחר רישום המשכון, תמורה בת-ערך.  11. בשולי הדברים יוער, כי בדיון הצעתי לצדדים הצעה מסוימת לסיום המחלוקת. הנאמן השיב בחיוב להצעה עוד במהלך הדיון. בא כוח המבקש ביקש שהות נוספת למתן תשובה. לפי החלטתי מיום 23.3.2010 היה על המבקש ליתן תשובה להצעה עד ליום 28.3.2010. משחלף המועד להגשת התשובה מבלי שהמבקש מסר את תשובתו הוריתי למבקש בהחלטה מיום 25.4.2010 להשיב להצעה עד ליום 2.5.2010 שאם לא כן תימחק בקשת רשות הערעור. חרף ההזדמנות הנוספת שניתנה לו, לא מסר המבקש את תשובתו גם במועד החדש שנקבע. די היה במחדלים אלה של המבקש כדי להביא לסילוקה של הבקשה על הסף.   12. הבקשה נדחית אפוא. המבקש יישא בשכר טרחת הנאמן בסך 15,000 ש"ח. פשיטת רגל