דיון והכרעה 18. הליך זה מעורר, בצורה חדה את בעיית התמשכות הליכי הגילוי בתיקים גדולים ומורכבים. למעשה אין מחלוקת כי עד סוף חודש יוני 2010 לא הועבר חומר הראיות במלואו. אין גם מחלוקת כי לפחות עד סמוך לפני הדיון שהתקיים ביום 9.11.2010 לא הועבר חומר נוסף שביקשה ההגנה. 19. השאלה אם יש הצדקה לדחיית התשובה לאישום במקרה כזה מסורה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת. אכן, יש הבדל בין חסר טכני כמו חסר בדיסקים כשמצויים תמלילים או להיפך, לבין חסר מהותי, כגון הודעתיו של עד המדינה. על הערכאה המבררת להתאים את הטיפול לנסיבותיו של כל תיק ותיק. בענייננו דחתה הערכאה המבררת, את מתן המענה לאישום, והנחתי היא אפוא כי בית המשפט המחוזי השתכנע, כי לא ניתן היה עדיין ליתן מענה לאישום ביום 9.11.2010 בשל אי גילוי כל חומר החקירה. אעיר כאן כי בנסיבותיו של עניין זה איני מייחסת משמעות רבה לאיחור בהוצאת תעודת חיסיון [לעניין זה ראו: בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 803, 814 (1999); בש"פ 6453/10 עמר נ' מדינת ישראל ( 12.9.2010)]. ואולם, בענייננו לא הוגשה בקשה להסרת חיסיון גם לאחר שניתנה תעודת החיסיון המקורית, כך שלשאלת הארכת המעצר, אין לעניין זה חשיבות.   20. על כל המעורבים בהליך - שופטים, פרקליטים וסנגורים לעשות מאמץ משותף שהליכי הגילוי לא יתמשכו מעבר למידה הראויה. עיקר הנטל בעניין זה מוטל על הפרקליטות שברשותה חומר הראיות שהוא, כנראה, במקרה זה (כמו במקרים רבים אחרים) בהיקף ניכר. נדרשת הערכות מנהלית מתאימה כדי שהחומר יועבר מיד, כולו, להגנה. נדרש גם פיקוח שיפוטי הדוק ואינטנסיבי על מהלך זה. יתרה מזו, הליכי גילוי חומר חקירה והסרת חיסיון הם הליכים מקדמיים, ואין לאפשר את התארכותם במידה בלתי סבירה, בפרט לגבי עצורים. דבר זה בא לידי ביטוי בכך שלאחרונה תוקן סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ונקבע כי ערר על החלטה לפי סעיף זה יש להגיש תוך 30 יום. המחוקק תחם בזמן את האפשרות לערור. רק במקרים חריגים ניתן להתיר בקשה נוספת לעיון בחומר בשלבים מאוחרים [ראו: בש"פ 3484/04 חזן נ' מדינת ישראל ( 21.4.2004); בש"פ 2051/08 פלוני נ' מדינת ישראל ( 12.3.2008)]. נער(ה) הייתי וגם זקנתי על כס השיפוט: ראיתי, בניסיוני השיפוטי, ניסיונות כנים של סנגורים להשיג כל ראיה רלבנטית שלא הועברה כדי ליתן שירות טוב ללקוחותיהם, ובהקשר זה אין צורך להכביר מילים על חשיבותה של זכות העיון; ראיתי גם בקשות שלא בתום לב שכל תכליתן לגרום לסחבת במשפט - בין בתקווה שהתמשכות המשפט תביא לשחרור ממעצר ובין ממניעים אחרים. בית המשפט המנהל את ההליך העיקרי הוא המיטיב לדעת כיצד "לשייך" את הבקשות שלפניו לקטגוריה האחת או האחרת ולהסיק את המסקנות המתבקשות לעניין מתן דחיות או אי מתן דחיות. כך, למשל ובלי כוונה למצות, ככלל כשכל הקושי נעוץ בהעדר קלטות כשיש תמלילים או להיפך - אין הצדקה לדחיות. לא כך הוא כשחסר חומר מהותי. בענייננו, כאמור הסכים בית המשפט מעת לעת לדחות את המענה לאישום, ולא נעתר לבקשה לקבוע מועדים להוכחות. מכאן שהשתכנע שכך, בנסיבות העניין, ראוי לעשות, ואיני רואה מקום להתערב בהחלטתו - להעיר הערות או להורות לו לנהוג אחרת. 21. אכן, כשם שדחיות בלתי מוצדקות בניהול ההליך על ידי ההגנה עשויות להביא להארכת מעצר במשפט שיכול היה להסתיים תוך תקופה קצרה יותר, כך עיכובים בלתי מוצדקים במסירת חומר החקירה עשויים להביא לאי העתרות לבקשה כמו זו שלפני, או אפילו לעיון חוזר בהחלטת מעצר. והכל, בלי שבתי המשפט יאפשרו ניצול לרעה של זכות העיון. 22. נקטתי לשון "עשויים להביא" ולא "יביאו" ולא בכדי. ומכאן מבקשת אני לעבור לעניינם הקונקרטי של המשיבים. בשלב זה הנחתי היא לאור כל המתואר, שיש אכן ראיות לכאורה נגד המשיבים. עמדתי בהרחבה על המיוחס להם. איני רואה מנוס מלתת לכך משקל כבד בשלב זה של הדברים, אף שאין דעתי נוחה מקצב התנהלות משפטם. המעשים שביצעו המשיבים לכאורה (ולא עברם הפלילי שאינו מכביד במיוחד) מצביעים על מסוכנות רבה ביותר. בשלב זה בשחרורם של המשיבים  תהא פגיעה קשה ולא מידתית בציבור הזכאי להגנה מפני הסיכון הטמון בשחרורם. גורמים רבים מונחים על כפות המאזנים ויש לאזן בין כולם [ראו והשוו: בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 753, 763 (2003)]. 23. על כן החלטתי בסופו של יום להיעתר לבקשה. אני מורה על מעצר ארבעת המשיבים ב-90 יום שתחילתם ביום 21.11.2010, או עד למתן פסק דין בעניינם, לפי המוקדם. משפט פליליעיון בחומר חקירה