המבקשות קיבלו לפי בקשתן במעמד צד אחד היתר המצאה אל מחוץ לתחום של בקשת רשות הערעור שבכותרת, עבור המשיב 1 המתגורר בגרמניה. בהתאם למבוקש, ניתן במעמד צד אחד היתר לבצע את ההמצאה באמצעות דואר רשום בצירוף אישור מסירה. לפניי בקשתו של המשיב 1 לבטל את ההחלטה - הן בשל הטענה כי לא היה מקום ליתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום; והן בשל הטענה שדרך ההמצאה באמצעות הדואר נוגדת את הוראותיה של האמנה בדבר המצאתם בחוץ לארץ של כתבי בי-דין וכתבים שלא מבי-דין בעניינים אזרחיים או מסחריים שנערכה ביום 15.11.1965 בהאג (להלן: אמנת האג או האמנה), אשר מהווה את התוספת הראשונה לתקנות המצאת מסמכים לפי אמנת האג 1965, התשל"ו-1975 (להלן: תקנות האג או התקנות). השאלה המרכזית המונחת לפניי בהליך זה הינה מה דינה של המצאת כתב-בית-דין מישראל אל מחוץ לתחום, בנסיבות בהן ההמצאה בוצעה בדרך שאינה תואמת את הוראותיהן של אמנת האג והתקנות שהותקנו לפיה. עיקרי העובדות והשתלשלות ההליכים 1. המבקשות בבקשת רשות הערעור שבכותרת הינן שלוש חברות המצויות בהליכי פירוק ומיוצגות על-ידי מפרקיהן, עו"ד מירון ורו"ח רבינוביץ', אשר מונו לתפקידם בשנת 1999 (להלן: החברות והמפרקים בהתאמה). בשנת 2004 הגישו החברות באמצעות מפרקיהן תביעה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כנגד שורה ארוכה של נתבעים בגין מעשים נטענים של הברחת רכוש ונטילת טובות הנאה תוך גזילת רכושן של החברות. המשיבים בהליך שבכותרת הינם שניים מן הנתבעים בתובענה האמורה. עניינו של ההליך שלפניי הוא במשיב 1 בלבד (להלן: מר אליעד). בכתב התביעה שהוגש בשעתו לבית המשפט המחוזי צוין כי על-פי מידע שבידי המפרקים מר אליעד אינו מתגורר בארץ, ובני משפחתו מסרבים למסור פרטים אודות מקום הימצאו בחו"ל. 2. כחודשיים לאחר הגשת כתב התביעה לבית-המשפט המחוזי, ביקשו המפרקים אישור לתחליף המצאה בארץ עבור מר אליעד בדרך של המצאה לכתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין (שהייתה כתובת בית-הוריו דאז) וכן פרסום בעיתון יומי. בקשתם התקבלה בהחלטת כב' הרשם ש' ברוך מיום 20.6.2005. בחלוף הזמן ובהעדר הגשת כתב הגנה מטעמו של מר אליעד, הגישו המפרקים לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה. בהחלטתו מיום 26.1.2010 הורה בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' זמיר) על מחיקת הבקשה, בקובעו כי הבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה הוגשה "בשיהוי ניכר של 4 שנים", וכי על המפרקים להגיש בקשה עדכנית לתחליף המצאה, או - במקרה שידוע כי מר אליעד מתגורר בחו"ל - בקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום. 3. כנגד החלטה זו של בית-המשפט המחוזי למחוק את הבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה עקב השיהוי בהגשתה, הגישו המפרקים את בקשת רשות הערעור שבכותרת. ביום 16.2.2010 קבעה כב' השופטת חיות כי הבקשה מצריכה תשובה, ולשם כך על המפרקים להמציא את בקשת רשות הערעור למענו של מר אליעד בבית-הוריו. עוד ניתן למפרקים היתר לבצע תחליף המצאה באמצעות פרסום בשני עיתונים יומיים בארץ. כשבועיים לאחר מכן הודיעו המפרקים לבית-משפט זה כי ביצעו תחליף המצאה בדרך של פרסום בשני עיתונים יומיים, אולם לא הצליחו למסור את כתבי-בית-הדין בבית-הוריו של מר אליעד שכן התברר כי מתגוררות שם משפחות שאינן קשורות אליו. 4. יומיים מאוחר יותר, הוגשה לבית-משפט זה הודעה מטעם מר אליעד שיוצג לצורך כך על-ידי עו"ד בר בייפוי-כוח מוגבל. בהודעה נאמר כי מאז שנת 2005, הוריו של מר אליעד אינם מתגוררים בכתובת שצוינה בהחלטה; כי מר אליעד עזב את הארץ עוד בשנת 1999; כי במהלך 11 השנים האחרונות התגורר בעיקר במקסיקו, וכי מקום מושבו הנוכחי הוא בגרמניה; כי בקשת רשות הערעור, כמו גם ההליך בבית-המשפט המחוזי, מעולם לא הומצאו לו; וכי בנסיבות אלה ניתן לבצע המצאה למר אליעד רק באמצעות הגשת בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. לפיכך, התבקש בית-משפט זה לבטל את החלטתו מיום 16.2.2010 לעניין תחליף ההמצאה, ולהורות על ביצוע המצאה כדין. יוער כי בבקשה צוינה כתובתו המדויקת של מר אליעד בגרמניה. 5. התיק נקבע לדיון תזכורת בפני כב' השופטת חיות ביום 18.3.2010. בתום הדיון החליטה כב' השופטת חיות כי נוכח הנתונים החדשים לפיהם מר אליעד שוהה מחוץ לישראל וכתובתו ידועה, לא ניתן להסתפק בתחליף המצאה בארץ לצורך המצאתה של בקשת רשות הערעור, וכי נדרש היתר להמצאה אל מחוץ לתחום מכוח תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). לפיכך נקבע כי החברות תוכלנה להגיש בקשה כאמור אשר תידון בפני רשמת בית-משפט זה, וכי ככל שיינתן היתר המצאה והיא תבוצע, יגיש מר אליעד את תשובתו לבקשת רשות הערעור כאמור בהחלטה מיום 16.2.2010. 6. בהתאם לכך, ביום 7.4.2010 הגישו המפרקים בקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום. בבקשתם ביקשו המפרקים, בין היתר, לבצע את ההמצאה לגרמניה באמצעות דואר רשום. בהחלטתי מיום 11.4.2010 נעניתי לבקשה במעמד צד אחד. 7. מספר ימים לאחר מכן - ביום 15.4.2010 - הגיש עו"ד בר הודעה שכותרתה "הודעה דחופה מטעם ידיד בית המשפט בעניין החלטה בניגוד לדין". בהודעתו טען עו"ד בר כי בהתאם לאמנת האג, לא ניתן לבצע המצאת כתבי-בית-דין לגרמניה באמצעות דואר רשום, אלא רק באמצעות מסירה לרשות המרכזית בהתאם להוראות האמנה. ביום 18.4.2010 ביקשתי את תגובת המפרקים בשאלה האם יש מקום לתיקון החלטתי שניתנה לפי בקשתם במעמד צד אחד, באופן שתחת "ביצוע המצאה בדואר רשום" יבוא "ביצוע המצאה כדין". בתגובתם מיום 21.4.2010 התנגדו המפרקים להצעת התיקון, ועמדו על ביצוע ההמצאה לגרמניה במישרין באמצעות הדואר. בהחלטתי מיום 25.4.2010 קבעתי כי בהתחשב בכך שההחלטה מיום 11.4.2010 ניתנה לפי בקשת המפרקים במעמד צד אחד, ובהתחשב בכך שהמפרקים עומדים על כך שהמצאת המסמכים למר אליעד באמצעות דואר רשום הינה כדין, תיוותר החלטתי בעינה נכון לעת ההיא. בהחלטה הודגש כי אין בכך משום הכרעה בשאלת תקינוּת ההמצאה ובשאלת מעמד הודעתו של עו"ד בר כ"ידיד בית-משפט", וכי סוגיות אלה יתבררו בבוא העת. 8. ביום 2.5.2010 הגיש מר אליעד, באמצעות עו"ד בר שהחזיק בייפוי-כוח מוגבל לצורך הליך זה בלבד, בקשה לביטול החלטתי הראשונה מיום 11.4.2010 שניתנה במעמד צד אחד. בהיאסף תגובות הצדדים לתיק, קיימתי דיון במעמד באי-כוח הצדדים ושמעתי את טיעוניהם. לאחר הדיון, הוגשה לעיוני בקשת עו"ד בר להוספת תצהירים מטעם מרשו, וכן תגובת המפרקים לבקשה זו. החלטתי שלהלן ניתנה לאחר שקראתי בעיון רב את מכלול טענות הצדדים ואת האסמכתאות אליהן הפנו. הערות מקדימות ועיקרי המחלוקת בין הצדדים 9. בטרם אדון בשאלות המתעוררות בתיק, רואה אני להעיר מספר הערות מקדימות. ראשית, רואה אני להבהיר כי בהליך שבכותרת נוצר מצב לא שכיח. היתר ההמצאה שנדון לפניי מתייחס לבקשת רשות הערעור בלבד, בלא שהוגשה עד כה בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום בתביעה העיקרית התלויה ועומדת בפני בית-המשפט המחוזי. זאת ועוד; למיטב הבנתי, שאלת הצורך בהיתר המצאה לחו"ל עשויה לשוב ולהתעורר בעתיד במסגרת התביעה העיקרית המתנהלת בבית-המשפט קמא. זאת מאחר שאף אם ההמצאה בהליך שבכותרת תתבצע כדין ובקשת רשות הערעור תתקבל לגופה - ואינני מביעה עמדה בדבר הסיכויים לכך - צפוי כי תוגש מטעם מר אליעד בקשה לבית-המשפט המחוזי לביטול פסק-הדין שיינתן כנגדו בהעדר הגנה, בטענה כי פסק-הדין ניתן על-פי צד אחד. בנסיבות אלה, צפויה להתעורר בבית-המשפט המחוזי השאלה האם יש צורך בהיתר המצאה אל מחוץ לתחום של כתב התביעה שהוגש לשם בעניינו של מר אליעד, אם לאו. בהתחשב בכך, בדיון שקיימתי ביום 14.7.2010 הצעתי לבאי-כוח הצדדים להתדיין בסוגיית היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום במסגרת התביעה העיקרית המתנהלת בבית-המשפט המחוזי. הצעה זו נראתה בעיניי הדרך הראויה לילך בה, בין היתר בהתחשב בכך שתקנה 503(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי ככלל, וכל עוד בית-המשפט לא הורה אחרת, היתר המצאה מחוץ לתחום שניתן בערכאה הדיונית יחול גם בנוגע להליכי הערעור (אך לא להפך). ניסיונותיי להוביל את הצדדים לפתרון כאמור לא עלו יפה, ומכאן הצורך בהכרעה בשאלות שהונחו לפתחי.    שנית, יובהר כי אין בכוונתי להיזקק לטענה האם מתקיים צורך בהיתר המצאה אל מחוץ לתחום כאשר עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטה של בית משפט קמא שניתנה במעמד צד אחד. סוגיה זו כבר הוכרעה על-ידי כב' השופטת חיות אשר קבעה בהחלטתה מיום 18.3.2010 כי בקשת רשות הערעור שבכותרת מחייבת תשובה של בעל-הדין שכנגד, וכי בנסיבות העניין אין די בתחליף המצאה בארץ ויש צורך בהגשת בקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום. משנקבע כך בהחלטת כב' השופטת חיות, הרי זו היא נקודת המוצא לדיון בפניי. לבסוף, יצוין כי בהתאם להחלטתי שניתנה במעמד צד אחד לבקשת המפרקים, המציאו המפרקים את בקשת רשות הערעור שבכותרת גם למשרדו של עו"ד בר המייצג את מר אליעד בהליך שלפניי. יודגש כי ייפוי-הכוח שבידי עו"ד בר הינו ספציפי ומוגבל לצרכי הדיון בבקשה לביטול היתר ההמצאה שניתן במעמד צד אחד. פסיקתו של בית-משפט זה כבר הכירה באפשרות למתן ייפוי-כוח מוגבל כאמור (ראו: בש"א 33/87 אוסטפלד נ' בהירי, פ"ד מד(3) 221, 222 (1987); עוד ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 217 ואילך (1995); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 704 (2009)). בדיון לפניי טענו המפרקים כי העובדה שעו"ד בר הגיש ביום 15.4.2010 הודעה כ"ידיד בית-משפט", מעידה כי ההרשאה שבידיו אינה מוגבלת הלכה למעשה, וכי יש לראות בהמצאת בקשת רשות הערעור לידיו, כהמצאה כדין עבור מרשו. אינני רואה לקבל טענה זו. אמת, מעמדה של ההודעה שהגיש עו"ד בר כ"ידיד בית-משפט" - בעייתי. לטענת עו"ד בר, הוא ראה להגיש את ההודעה באופן האמור, שכן באותו מועד טרם החזיק בייפוי-כוח מטעם מרשו המצוי בגרמניה, לצורך ייצוגו בהליך שלפניי. אף-על-פי-כן, לטענת עו"ד בר הוא מצא לנכון להתריע באופן מיידי כי החלטתי בדבר ביצוע ההמצאה לגרמניה באמצעות הדואר נוגדת את הוראותיה של אמנת האג והתקנות שלפיה. בין כך ובין אחרת, אינני סבורה כי יש בעצם הגשת ההודעה האמורה בסוגית חוקיות דרך ביצוע ההמצאה לגרמניה, כדי לאיין את הגבלת ייפוי-הכוח שניתן לעו"ד בר מספר ימים מאוחר יותר על-ידי מרשו בנוגע להליך שלפניי. המסקנה אליה הגעתי, אפוא, היא כי המצאת בקשת רשות הערעור לידי עו"ד בר לא היוותה המצאה כדין עבור מרשו, נוכח ההגבלה המפורשת של ייפוי-הכוח מטעם מר אליעד. לפיכך, נותר על כנו הצורך בהיתר המצאה אל מחוץ לתחום של בקשת רשות הערעור, למענו של מר אליעד בגרמניה.   10. עד כאן ההערות המקדימות. ומכאן- למחלוקת העיקרית בין הצדדים שעניינה בשתי שאלות מרכזיות: האחת, האם מתקיימת עילה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום בנסיבות העניין. והשנייה, האם דרך ההמצאה לגרמניה במישרין באמצעות דואר רשום היתה כדין, ואם לא - מהי ההשלכה של אי תקינוּת ההמצאה על תוֹקפה. אומר מיד כי הסוגיה השנייה היא אשר תעמוד במוקד הדיון להלן. אתייחס, אפוא, לשאלות האמורות לפי סדרן. אציין כי הצדדים העלו שלל טענות בנוגע לכל אחת מן השאלות. בדיון להלן אתמקד בטענות העיקריות בלבד. קיום עילה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום ונאוֹתוּת הפורום 11. ככלל, בעל-דין המבקש לנהל הליך כנגד בעל-דין שכנגד הנמצא מחוץ לישראל, מחויב לבקש מבית-המשפט היתר להמצאת כתבי-בית-הדין אל מחוץ לתחום. מכוח ההמצאה לפי ההיתר, רוכש בית-המשפט בישראל סמכות שיפוט על בעל-הדין הזר, ובכך מרחיב את תחום סמכות שיפוטו כלפי חוץ. בעניין שלפניי, המדובר בבקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום של כתבי-בית-דין "בקשר לערעור" כאמור בתקנה 503(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בשים לב למהות העניין, ההכרעה בבקשה למתן היתר המצאה לחו"ל ניתנה בשלב הראשון לפי צד אחד, ולאחר מכן ביקש מר אליעד את ביטול ההיתר כאמור בתקנה 502(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. 12. אין חולק כי נטל ההוכחה בדיון לפי תקנה 500 הוא על המפרקים שהגישו את הבקשה למתן היתר המצאה לחו"ל. בהתאם לכללים החלים על העניין, היה על המפרקים להוכיח מספר תנאים מצטברים: ראשית, כי מתקיימת אחת מהעילות להמצאה אל מחוץ לתחום המדינה, כמפורט בתקנה 500 הנ"ל, וזאת ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון". שנית, כי מתקיימת לכאורה "שאלה רצינית שיש לדון בה", כך שאין מדובר בהליך סרק. בחינה זו נדרשת בנסיבות בהן עילת ההמצאה אינה חופפת לעילת התובענה או הערעור לגופם, לפי העניין. כבר נפסק כי נוכח השלב המקדמי של ההליך, רמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה היא נמוכה, שכן אין להפוך את הדיון בהיתר ההמצאה לדיון מקיף בתיק לגופו. יוער כי אף אם מתקיימים שני התנאים האמורים, עדיין מסור לבית-המשפט שיקול-דעת לבחון האם הפורום הישראלי מהווה "פורום נאות" לדון בהליך, בהשוואה לפורום החלופי (ראו: ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronic Ltd. ( 4.9.2007); עוד ראו: זוסמן הנ"ל, עמ' 240 ואילך (1995); גורן הנ"ל, עמ' 730 ואילך (2009)).  13. בנסיבות העניין, באתי למסקנה כי התקיימו מכלול התנאים הנדרשים לעניין, ולפיכך אין לבטל את היתר ההמצאה של בקשת רשות הערעור אל מחוץ לתחום: ראשית, שוכנעתי כי מתקיימת עילת המצאה אל מחוץ לתחום בהתאם לתקנה 500(7) לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו, בצירוף עם תקנה 503(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, מקימה עילה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום כאשר ההליך הערעורי מבוסס על "מעשה או מחדל בתחום המדינה". בענייננו, המדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט מחוזי בישראל למחוק בקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה, בנוגע למעשים ולמחדלים שלפי הנטען בוצעו בארץ. בהתחשב בכך, אינני רואה להידרש לעילה הקבועה בתקנה 500(10), שאף אליה הפנו המפרקים בטיעוניהם. שנית, אני סבורה כי בקשת רשות הערעור מקיימת את מבחן "השאלה הרצינית שיש לדון בה" בהתאם לרמת ההוכחה הנמוכה הנדרשת בהקשר זה. כך, בין היתר, בהתחשב בעובדה שכב' השופטת חיות קבעה בהחלטתה מיום 16.2.2010 כי בקשת רשות הערעור שבכותרת מצריכה תשובה. שלישית, הפורום הישראלי הוא הפורום הנאות לדון בעניין, שהרי המדובר בהליך ערעורי על החלטה של בית-משפט מחוזי בישראל. לבסוף, אעיר כי אין בידי לקבל את טענתו של עו"ד בר לפיה הבקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום הוגשה באיחור "בלתי סביר" ולפיכך לא היה מקום להיעתר לה כאמור בתקנה 501(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. כפי שהבהרתי בפתח דבריי, עניינו של ההליך דנן הוא במתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום של בקשת רשות הערעור שבכותרת, ולא של כתב התביעה שהוגש לבית-המשפט המחוזי. ההליך בבית-משפט זה נפתח בפברואר 2010 והבקשה להיתר המצאה אל מחוץ לתחום הוגשה כחודשיים לאחר מכן, במסגרת המועדים שקבעה כב' השופטת חיות בהחלטתה מיום 18.3.2010. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי הבקשה הוגשה באיחור בלתי סביר המצדיק כשלעצמו את דחייתה. 14. בהמשך לדברים האמורים יצוין שוב כי ההליך שלפניי מתנהל בשאלת מתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום של בקשת רשות הערעור, כאשר התביעה העיקרית בבית-המשפט המחוזי עודנה תלויה ועומדת, וטרם הוגשה שם - וממילא טרם נדונה - בקשה למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום לגביה. בהתחשב בכך, טען עו"ד בר כי מדובר בהליך סרק שאין להתיר את המצאתו אל מחוץ לתחום. כפי שציינתי בפתח דבריי, המצב שנוצר אמנם טומן בחובו אנומליה מסוימת (ראו פסקה 9 לעיל). יחד עם זאת, בנסיבות בהן המפרקים עומדים על בירור בקשת רשות הערעור בטענה כי היה מקום למתן פסק-דין בהעדר הגנה כנגד מר אליעד בבית-המשפט המחוזי; בהתחשב בכך שכב' השופטת חיות קבעה כי בקשת רשות הערעור מצריכה תשובה; ונוכח יתר הטעמים שפורטו בפסקה 13 לעיל; אינני סבורה כי נמצאה עילה להורות על ביטול היתר ההמצאה שניתן. 15. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, מסקנתי הינה כי אין לבטל את היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום של בקשת רשות הערעור שבכותרת. בקשתו של מר אליעד בעניין זה נדחית אפוא. קיומו של פגם בדרך ביצוע ההמצאה והשלכותיו המסגרת הנורמטיבית וטענות הצדדים 16. משנותר היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום על כנו, מונחת להכרעתי הסוגיה הנוגעת לפגם בדרך ביצוע ההמצאה. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניין זה קבועה בתקנות האג, אשר קלטו למשפט הישראלי הפנימי את הוראותיה של אמנת האג שישראל וגרמניה צדדים לה. הוראות האמנה מפורטות בתוספת הראשונה לתקנות האג. תקנה 2 קובעת כי "תקנות אלה באות לביצוע האמנה ויפורשו איתה כאחד". 17. אמנת האג והתקנות שהותקנו על-פיה, עוסקות בדרך המצאתם של כתבי-בית-דין מישראל לשטחה של מדינה זרה. בהתאם להוראותיהן, לאחר קבלת היתר המצאה אל מחוץ לתחום (במעמד צד אחד) יש להגיש למנהל בתי המשפט - המשמש כרשות המרכזית לצרכי אמנת האג - בקשה באמצעות טופס מיוחד המצורף כנספח לאמנה, להמצאת כתב-בית-הדין הרלוונטי למען ידוע באחת המדינות שהן צד לאמנה (ראו: תקנה 1 לתקנות האג וכן: סעיף 1 סיפא לאמנת האג). יוער כי בהתאם להוראותיה של אמנת האג, קיימות דרכים נוספות להמצאת כתבי-בית-דין למדינה זרה, למעט במקרים בהם מדינת היעד הצהירה על התנגדותה לדרכי ההמצאה הנוספות כאמור ברישא של סעיף 10 לאמנה. וכך קובע סעיף 10 הנ"ל:                 סעיף 10 "למעט מקום שמדינת הייעוד מצהירה על התנגדותה לכך, לא תניח אמנה זו מכשול: א. לאפשרות לשלוח במישרין, באמצעות הדואר, כתבי בי דין לבני אדם הנמצאים בחוץ לארץ, ב. לאפשרות, לגבי פקידים משפטיים, פקידים או בני אדם מוסמכים אחרים, להביא לידי המצאתם של כתבי בין דין במישרין, באמצעות פקידים משפטיים, פקידים או בני אדם מוסמכים אחרים של מדינת הייעוד, ג. לאפשרות, לגבי כל אדם המעוניין בהליך משפטי, להביא לידי המצאתם של כתבי בי דין במישרין, באמצעות פקידים משפטיים, פקידים או בני אדם מוסמכים אחרים של מדינת הייעוד". (ההדגשה אינה במקור- ד.כ.ל) הנה כי כן, בהתאם לסעיף 10 לאמנה, המצאה כתב-בית-דין זר במישרין באמצעות הדואר למדינה החברה באמנה הינה אפשרית, כל עוד מדינת היעד לא הצהירה על התנגדותה לכך. בדיון שלפניי לא חלקו המפרקים על כך שגרמניה הצהירה כי היא מתנגדת למסירת כתבי-בית-הדין זרים לשטחה במישרין באמצעות הדואר, כאמור ברישא של סעיף 10 הנ"ל. טענת המפרקים בתגובתם המאוחרת יותר מיום 19.7.2010 לפיה עניין זה לא הוכח כדבעי נטענה בשפה רפה, ואינני רואה להיזקק לה. משמעות הדבר היא כי בהתאם לאמנה ולתקנות שלפיה, המצאת כתבי-בית-דין מישראל לגרמניה צריכה להיעשות באמצעות מסירתו של כתב-בית-הדין הרלוונטי מהנהלת בתי-המשפט בישראל לרשות המרכזית בגרמניה. ההליך האמור כרוך בתרגום הבקשה ונספחיה לשפה הגרמנית; הפקדת עירבון להבטחת הוצאות ההמצאה; וכן אישור מטעם מנהל בתי המשפט בישראל כי הבקשה תואמת את הוראות האמנה והתקנות בטרם מסירתה לרשות המרכזית בגרמניה (ראו: תקנות 3 עד 7 לתקנות האג; עוד ראו: זוסמן הנ"ל, עמ' 248-249; גורן הנ"ל, עמ' 730; כן ראו: בש"א 913/97 צוק אור בע"מ נ' קמור רכב בע"מ ( 6.3.1997)).     18. בדיון בפניי וכן בתגובתם מיום 19.7.2010 ציינו המפרקים כי מלכתחילה לא היו מודעים לכך שדרך מסירה במישרין באמצעות הדואר נוגדת את הסתייגותה של גרמניה לפי סעיף 10 רישא לאמנה. עם זאת, הוסיפו וטענו כי משבוצעה מסירה באמצעות הדואר, אין בכך כדי לפגוע בתוקף ההמצאה באשר דרך ההמצאה של כתבי-בית-דין היא סוגיה טכנית גרידא, כל עוד כתבי הטענות הרלוונטיים נמסרו בפועל לידיו של בעל-הדין שכנגד. בעניין זה טענו המפרקים כי מר אליעד קיבל לידיו את כתבי-בית הדין באמצעות הדואר, ובתמיכה לטענה זו צרפו אישור מסירה חתוּם. מנגד, טען עו"ד בר כי דרך המסירה באמצעות הדואר אינה מהווה המצאה כדין באשר היא מנוגדת להוראות אמנת האג, ולפיכך יש להורות על ביצוע ההמצאה מחדש בהתאם להוראות האמנה והתקנות. בדיון לפניי העלה עו"ד בר טענה נוספת, ולפיה בקשת רשות הערעור לא נמסרה בפועל לידי מרשו באמצעות הדואר, ולפיכך לא בוצעה המצאה אף לשיטת המפרקים. לתמיכה בטענה זו, ביקש עו"ד בר להגיש תצהיר מטעם מר אליעד ולפיו החתימה המופיעה על-גבי אישור המסירה שצירפו המפרקים, איננה חתימתו. 19. ייאמר מיד כי אינני רואה להכריע במחלוקת העובדתית שנתגלתה בין הצדדים ביחס לשאלה האם מר אליעד קיבל בפועל את דבר הדואר לידיו, אם לאו. באופן תיאורטי, יכולים המפרקים לשלוח מחדש את המסמכים באמצעות הדואר, ולוודא הגעתם לידיו של מר אליעד בדרך זו. לצורך הדיון שלהלן, מוכנה אני אפוא להניח לטובת המפרקים כי בקשת רשות הערעור שנשלחה למר אליעד בדואר, אמנם נמסרה לידיו בפועל כנטען על-ידם. בהתבסס על הנחה זו, נותרת בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם העובדה שדרך ההמצאה נוגדת את סעיף 10 רישא לאמנה, יש בה כדי להשליך על תוקף ההמצאה כפי שבוצעה. 20. המחלוקת בשאלה האמורה נובעת מפרשנות שונה של הצדדים להחלטה שניתנה על-ידי כב' השופטת דורנר בדן יחיד ברע"א 8402/03 Raytheon Company נ' אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ ( 30.9.2003)). באותה פרשה, ניתן במעמד צד אחד היתר המצאה אל מחוץ לתחום באמצעות דואר-רשום, עבור נתבעת שמקום מושבה בארה"ב. לאחר שכתבי-בית-הדין נמסרו לידי הנתבעת באמצעות הדואר, הוגשה מטעמה בקשה לביטול היתר ההמצאה, בטענה כי המצאה בדואר אינה נמנית עם דרכי ההמצאה המותרות באמנת האג. רשם בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וערעור על החלטתו נדחה אף הוא בבית-המשפט המחוזי. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון. כב' השופטת דורנר דחתה את הבקשה. בהחלטתה קבעה השופטת דורנר כי: "...דעתי היא כי דרך ההמצאה הינה שאלה טכנית גרידא, ואין בה כדי להשפיע על הסוגיה המהותית של האפשרות לקיים הליך נגד צד, שהוכח כי קיבל בפועל את כתבי הטענות הרלוונטיים". בהתבסס על החלטה זו, טענו המפרקים בהליך שלפניי כי אם מר אליעד קיבל בפועל את כתבי-בית-הדין לידיו באמצעות הדואר, די בכך כדי לאפשר את קיום ההליך שבכותרת, וזאת אף אם ההמצאה באמצעות הדואר אינה תואמת את הוראות האמנה. מנגד, טען עו"ד בר כי אין לפרש את החלטתה של כב' השופטת דורנר ברע"א 8402/03 הנ"ל כמתירה מראש להמציא כתבי-בית-דין לחו"ל באמצעות הדואר שלא לפי הוראות האמנה והתקנות. יוער כי כל אחד מהצדדים הפנה לפסיקה של בתי-משפט שלום ומחוזי לתמיכה בטענותיו. עמדתי בסוגיה הנדונה, אשר הובהרה לצדדים בדיון שקיימתי עם באי-כוחם, הינה כי יש לתחוֹם את החלטתה של כב' השופטת דורנר לנסיבות בהן ניתנה. החלטת השופטת דורנר התייחסה להמצאה שבוצעה בדואר מישראל לתחומי ארה"ב. ארה"ב הינה צד לאמנת האג אולם בניגוד לגרמניה, ארה"ב לא התנגדה להמצאת כתבי-בית-דין זרים לשטחה באמצעות הדואר. המבקשת בהליך שהתקיים בפני כב' השופטת דורנר ביקשה לשכנע כי למרות זאת, יש לפרש את סעיף 10(א) לאמנה כמאפשר מסירה בדואר של כתבי-בית-דין מִשניים בלבד, בלא להתיר המצאה בדואר של כתבי-בית-דין ראשיים הפותחים את ההליך (ראו: רע"א 8402/03 הנ"ל, בפסקה שנייה להחלטה; עוד ראו: פסק-הדין המחוזי של כב' השופטת ש' דותן שהינו נשוא בקשת רשות הערעור שנדונה בפני כב' השופטת דורנר: ע"א (ת"א) 1827/03 Raytheon Company נ' אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ ( 1.9.2003)). הטענה הפרשנית האמורה של המבקשת ברע"א 8402/03 הנ"ל, נותרה ללא הכרעה. לגישתי, דבריה של כב' השופטת דורנר לפיהן "דרך ההמצאה הינה שאלה טכנית גרידא" ראוי שיתפרשו על רקע העובדה שבנסיבות אותו מקרה, כלל לא  ברור אם התקיים פגם בדרך ההמצאה, שכן הפרשנות שהציעה המבקשת באותו הליך לסעיף 10 לאמנה, אינה מתחייבת מן האמנה ומכל מקום היא לא נדונה וממילא לא הוכרעה. מנגד, במקרה שלפניי לא יכול להיות חולק כי דרך ההמצאה באמצעות הדואר נוגדת את ההסדר הקבוע באמנת האג, בהתחשב בכך שגרמניה הסתייגה מהמצאת כתבי-בית-דין זרים לשטחה בדרך זו, כאמור בסעיף 10 רישא לאמנה. מטעם זה, אני סבורה כי אין בהחלטת כב' השופטת דורנר ברע"א 8402/03 הנ"ל כדי להכריע את נסיבות המקרה שלפניי.   21. להשלמת התמונה אעיר כי בע"א 713/75 פרנקל נ' קאופמן, פ"ד ל(3) 449, 456 (1975) דן כב' מ"מ הנשיא זוסמן בשאלת חוקיות ההמצאה שבוצעה בדרך שונה מזו הקבועה באמנת האג. באותה פרשה קבע כב' השופט זוסמן כי "... התקנות שלנו אינן מגבילות שיקול-דעתו של בית המשפט כל הגבלה שהיא, וכל דרך המצאה שבית-משפט ישראלי מצווה עליה היא כשרה למהדרין, ובלבד שהיא עשויה להשיג את המטרה ולהודיע לנמען כי נפתח נגדו הליך משפטי בישראל...". דברים אלה נפסקו זמן קצר לפני ששר המשפטים התקין את תקנות האג. לפיכך, בעת מתן פסק-דינו של כב' השופט זוסמן, הוראותיה של אמנת האג טרם נקלטו למשפט הישראלי הפנימי ולפיכך לא חייבו את בתי-המשפט בישראל. למותר לציין כי לאחר התקנתן של תקנות האג וקליטת האמנה למשפטנו הפנימי, השתנה המצב המשפטי ביחס לזה שנדון בפסק-דינו של כב' השופט זוסמן. מאז התקנתן של תקנות האג, מחייבת האמנה את בתי-המשפט בישראל ומשליכה על דרך ביצוע המצאתם של כתבי-בית-דין מישראל לחו"ל. תכליותיה של אמנת האג 22. נוכח האמור עד כה, שבה ומתעוררת השאלה מה דינה של המצאה שאופן ביצועה נוגד את הוראותיהן של אמנת האג והתקנות שהותקנו לפיה? האמנה והתקנות שותקות בשאלה זו. ההלכה הפסוקה של בית-המשפט העליון אינה מספקת מענה לשאלה הנדונה בהתחשב באמור בפסקאות 20-21 בדבריי לעיל. בחינת פסיקתם של בתי-משפט השלום והמחוזי אליה הפנו הצדדים בטיעוניהם, מלמדת אף היא כי טרם גובשה בשאלה זו תשובה כוללת. על רקע זה, גישתי הינה כי ראוי שהמענה לסוגיה הנדונה ייגזר מניתוח התכליות המונחות בבסיס האמנה והתקנות החלות על העניין.   23. עיון בדברי המבוא של האמנה ובסעיפיה, מלמד מתוכה כי לאמנת האג מספר תכליות מרכזיות: ראשית, האמנה נועדה להבטיח כי המצאת כתבי-בית-דין לשטחה של מדינה אחרת תתבצע באופן שכתבי-בית-הדין "יובאו לידיעתם של נמעניהם בזמן הנכון" (ראו: הרישא של דברי המבוא לאמנה). תכלית זו חופפת בעיקרה לתכליתה של ההמצאה במשפט הישראלי הפנימי, שנועדה - בנוסף למטרה של הקניית הכוח לבית-המשפט להשתמש בסמכותו ולדון בהליך - גם לשמש אמצעי להודיע לבעל-הדין שכנגד כי נפתח נגדו הליך וכי הוגשו במסגרתו כתבי-בית-דין. זאת על-מנת שבעל-הדין שכנגד יוכל להתגונן ולהגיב במועד, כחלק מהזכות להליך הוגן (ראו והשוו: זוסמן הנ"ל, עמ' 39, 227-228). כך בכלל, וכך בוודאי כאשר מדובר בבעל-דין שהפורום הישראלי הינו זר עבורו. שנית, התפיסה עליה מושתתת האמנה הינה כי המצאת כתבי-בית-דין ממדינה אחת לאחרת מחייבת זהירות, באשר ישנן שיטות משפט הרואות בכך הפעלת ריבונות (לפחות מבחינה רעיונית) של המדינה ממנה נשלח כתב-בית-הדין, בתחומיה של המדינה אליה הוא מיועד (השוו: זוסמן הנ"ל, עמ' 40; עוד השוו: איילת בן-עזר ויעד רותם "רכישת הסמכות הבינלאומית מכוח תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: גישה חדשה" מאזני משפט ד 317, 325 בהערת-שוליים 28 (תשס"ה)). בהתאם לתפיסה זו, נקבע באמנה כי המדינה המתבקשת רשאית לסרב לביצוע בקשת ההמצאה בשטחה, אם היא סבורה כי ביצוע זה "עלול לפגוע בריבונותה או בביטחונה" (סעיף 13 לאמנה). בד בבד, מאפשרות הוראות האמנה לכל מדינה לקבוע את המידה בה רשויותיה תהיינה מעורבות בהמצאת כתבי-בית-דין זרים לתחומה. גרמניה, למשל, בחרה להסתייג מהמצאת כתבי-בית-דין לשטחה באמצעות הדואר בהתאם לאפשרות הקבועה בסעיף 10 רישא לאמנה, ועמדה על כך שהמצאת כתבי-בית-דין זרים לתחומה תיעשה באמצעות רשויותיה, באופן המאפשר בחינה מוקדמת של המסמכים לצורך בדיקת עמידתם בתנאי הסף של האמנה. לעומתה, מדינת ישראל ראתה להגביל את הפנייה לרשויות המשפט שלה באמצעות רשות מרכזית אחת - מנהל בתי המשפט, לשם סיוע רשמי בביצוע המצאת כתבי-בית-דין זרים לשטח ישראל. עם זאת, מדינת ישראל לא הסתייגה ממשלוח כתבי-בית-דין זרים לשטחה במישרין באמצעות הדואר, כאשר ההמצאה מבוצעת ללא התערבות מצד רשויות המשפט של המדינה (ראו: ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg East Imports Inc., פ"ד נד(1) 697, 704-705 (2000)). הנה כי כן, התפיסה המונחת בבסיס האמנה הינה כי המצאת כתבי-בית-דין ממדינה אחת לאחרת עשויה להיחשב כהפעלת ריבונות בשטחה של המדינה הזרה, ואולם למדינות נותר מרחב לקבוע את ההיקף בו הן מעוניינות לפקח על כך בתחומיהן (ראו: 1 Dicey and Morris, The Conflict of Laws §§ 196-197 (Lawrence Collins.,13th ed, 2000)). מהתכלית האמורה של הגנה על ריבונות המדינות החברות באמנה, נגזר כי דרך ההמצאה אינה עניין שבין בעלי-הדין בלבד. שלישית, האמנה מבוססת על עקרון הכיבוד ההדדי בין המדינות, שיסודו בעקרונות של נימוס בינלאומי. התפיסה המונחת בבסיס האמנה הינה כי על דרך העיקרון, המדינות החברות בה מתירות המצאת כתבי-בית-דין זרים לשטחן על-בסיס הדדי, שהרי אם כיום נזקקת המדינה השולחת למסירת כתבי-בית-דין בשטחי המדינה המתבקשת, מחר עשויה להיות המדינה המתבקשת זו שתצטרך לבצע מסירה בשטח חברתה. מהתכלית הנדונה נגזרת שוב המסקנה כי הוראות האמנה אינן עניין אך לבעלי-הדין להליך, וכי יש ליתן משקל גם לעקרון הכיבוד ההדדי בין המדינות החברות באמנה כחלק מכללי הנימוס הבינלאומיים.  לבסוף, מטרתה של האמנה היא ליצור מנגנון שיאפשר ביצוע תקין של המצאת כתבי-בית-דין בין המדינות שהן צדדים לה, בהינתן התכליות עליהן עמדנו. מטעם זה, נקבע בדברי המבוא לאמנה כי מטרתה "...לשפר את ארגונה של העזרה ההדדית...באמצעות פישוטם והחשתם של סדרי הדין". לשם השגתה של תכלית זו, הסכימו המדינות למנות רשות מרכזית, כל אחת בתחומה, כדי להקל על ביצוע ההסדרים הקבועים באמנה. יוער בהקשר זה כי האמנה נערכה בשנת 1965, בזמנים בהם עמדו לרשות בעלי-הדין אמצעים מוגבלים להמצאת מסמכים למדינות זרות, ומכאן ההתייחסות לצורך "בפישוט" וב"החשה" של סדרי-הדין בנוגע להמצאת כתבי-בית-דין מעבר לים (ראו בעניין זה: E.L.Cocanaugher, The Hague Service Convention as Enabler: Volkswagenwerk Aktiengesellschaft v. Schlunk, 20(1) Miami Inter-American L. Rev. 175, 176, 179 (1988); עוד ראו: ת"א (תל-אביב-יפו) 1268/92 yildiran denizcilik sanayi ve ticaret a.s נגד banco exterior (suiza) s.a, פס"מ תשנ"ה (2) 71, 76 (1994)). אמות-המידה בשאלת תוקפה של המצאה שדרך ביצועה נוגד לאמנת האג 24. ניתוח תכליותיה של אמנת האג מלמד כי לאמנה מספר מטרות מרכזיות אשר בנסיבות מסוימות עלולה להיווצר סתירה לכאורית ביניהן, כפי שמעיד המקרה שלפניי. מחד גיסא, התכלית של כיבוד ריבונות זרה על-בסיס הדדי ושמירה על הליכות הנימוס הבינלאומי, מצדדת בכך שלא יינתן תוקף להמצאה שבוצעה לגרמניה באמצעות הדואר, באשר דרך המצאה זו עומדת בניגוד מפורש להסתייגותה של גרמניה מכך בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 10 רישא לאמנה. מאידך גיסא, הנחת-הדיון הינה כי מר אליעד קיבל לידיו את כתבי-בית-הדין הרלוונטיים באמצעות הדואר. בהנחה שכך, הוגשמה התכלית האחרת עליה עמדתי בדבר הבאתם במועד של כתבי-בית-הדין לידיעת הנמען הזר. ניתן להוסיף ולטעון כי דרך ההמצאה באמצעות הדואר זולה ומהירה יותר ביחס למנגנון ההמצאה באמצעות הרשויות המרכזיות לפי האמנה, וכי בכך מתקיימת התכלית של "פישוט והחשה" של סדרי הדין. תכליות אלה עשויות לצדד במתן תוקף להמצאה, על אף שבוצעה בדרך הנוגדת את הוראות האמנה. 25. הנה כי כן, תכליות האמנה עשויות להוביל למסקנות מנוגדות בשאלת תוקפה של המצאה שבוצעה בניגוד להוראות האמנה, למצער בנסיבות בהן כתבי-בית-הדין הגיעו בפועל לידיו של הנמען הזר. כיצד ראוי, אפוא, ליישב סתירה לכאורית זו? 26. התפיסה השלטת במשפט הישראלי הפנימי, הינה כי המצאה היא פעולה משפטית בעלת משמעות, וכי על-מנת שהמצאה תיחשב תקפה, עליה להתבצע כדין, קרי- בהתאם לכללים המסדירים את דרכי ההמצאה. על דרך הכלל, אי עמידה בכללים המסדירים את דרך ההמצאה, מובילה לאיון תוקפה. גישה אחרת עלולה היתה לפגוע בוודאות וביעילות של הכללים המשפטיים המסדירים את דרכי ההמצאה, ואשר נועדו לקבוע פרוצדורה ברורה שרק בהתקיימה משתכללת מסירת כתבי-בית-דין לכדי המצאה כדין. בהתחשב בכך, העיקרון השולט במשפט הישראלי הפנימי הוא "כלל ההמצאה" ולא "כלל הידיעה", למעט במקרים חריגים ויוצאי-דופן (ראו: בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס ( 13.11.2007); עוד ראו לאחרונה: רע"א 8467/06 עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ ( 8.7.2010)). מסקנה דומה מתבקשת מקריאת האמנה מתוכה, שהרי אם נסתפק תמיד בטענה לפיה דרך ההמצאה באמצעות הרשויות המרכזיות מסורבלת, וכי די בכך שהנמען הזר ידע על ההליך וקיבל לידיו את כתבי-בית-הדין שהוגשו במסגרתו, כי אז תתרוקנה מתוכנן הוראות האמנה בדבר דרכי ההמצאה של כתבי-בית-דין זרים. מכל אלה מתבקשת לדעתי המסקנה כי על דרך הכלל, המצאה שבוצעה בדרך הנוגדת את האמנה והתקנות שקלטו אותה למשפטנו הפנימי, איננה המצאה כדין. זו היא נקודת המוצא. יחד עם זאת, סדרי הדין - לרבות אלה שמקורם באמנות בינלאומיות שישראל קלטה למשפטה הפנימי - אינם בבחינת "מיטת סדום". יש ומתקיימות נסיבות שבהן יהא מוצדק לאשר את תוקף ההמצאה, על-אף שאופן ביצועה סתר את האמנה והתקנות. בהקשר זה, ניתן להצביע על מגוון שיקולים שיש לבוחנם בהתחשב בתכליותיה השונות של האמנה ובשים לב לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. מבלי להתיימר להציג רשימה ממצה, אומר כי לגישתי מן הראוי לבחון, בין היתר, את טיב הפגם בדרך ההמצאה ואת חומרת ההפרה של הוראות האמנה - האם הפגם בדרך ההמצאה עמד בניגוד ברור להסדרים הקבועים באמנה, או שמא טענת הפגם נסמכת על פרשנות מוצעת להוראות האמנה אשר טרם הוכרעה (ראו והשוו: האמור בפסקה 20 לעיל). עוד ראוי לבחון את עוצמת הפגיעה בתכליותיה השונות של האמנה בנסיבות העניין. טול לדוגמה מקרה בו בעל הדין שביצע את ההמצאה, מוכיח כי על-אף הפגם שדבק באופן ההמצאה שלא בהתאם לאמנה, המסירה בוצעה בדרך שתואמת את הדין הפנימי של מדינת היעד. בנסיבות כאמור, הפגיעה בעקרון הכיבוד ההדדי בין המדינות וכיבוד ריבונותן -פחוּתה בעוצמתה, והדבר עשוי לצדד במתן תוקף להמצאה על-אף הפגם הלכאורי שדבק בדרך ביצועה (ראו והשוו: סעיף 19 לאמנה; עוד ראו: ת"א (תל-אביב-יפו) 1268/92 הנ"ל, עמ' 80). יוער כי חומרת ההפרה של הוראות האמנה, כמו גם עוצמת הפגיעה בעקרון הכיבוד ההדדי בין המדינות וכיבוד ריבונותן, עשויות להשליך על היכולת לאכוף את פסק-הדין בתחומי המדינה הזרה, ככל שיתעורר הצורך בכך עם סיום ההליך. כך הוא הדבר, שכן המדינה הזרה שלתחומה בוצעה ההמצאה בדרך הנוגדת את הוראות האמנה, עלולה לסרב לאכוף את פסק-הדין מטעם זה בלבד (ראו למשל: סעיף 5(2)(1)(ב) לאמנה בין מדינת ישראל ובין גרמניה בדבר הכרה הדדית בהחלטות בתי המשפט בעניינים אזרחיים ומסחריים ובדבר ביצוען ההדדי של החלטות אלה, המהווה את התוספת לתקנות אכיפת פסקי חוץ (אמנה עם הרפובליקה הפדראלית של גרמניה), התשמ"א-1981). אף שמידת האפקטיביות של פסק-הדין שצפוי להינתן בסיום ההליך אינה מהווה שיקול מכריע בהקשר הנדון, נוטה אני לדעה כי מדובר בשיקול שניתן להתחשב בו במקרים מתאימים (השוו בהקשר אחר: רע"א 10250/08 קציב נ'zao raiffeisenbank, פס' 8-9 ( 18.3.2010) והאסמכתאות המובאות שם). 27. מלבד השיקולים עליהם עמדתי עד כה, אני סבורה כי עשויים להיות מקרים בהם מן הראוי יהיה להוסיף ולבחון האם טרם ביצוע ההמצאה בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות האמנה, נעשה ניסיון רציני ותם-לב של הצד הממציא, לבצע את המסירה בהתאם להסדרים הקבועים באמנה. בחינה כאמור עשויה להתבקש בנסיבות מתאימות, בהתחשב בכך שהמצאה באמצעות רשות מרכזית זרה עשויה להיות מורכבת מטעמים שאינם בהכרח בשליטת בעל-הדין המבצע את ההמצאה. במקרים בהם הצד הממציא ניסה בכנוּת לבצע את ההמצאה בדרך התואמת את הוראות האמנה, וניסיון זה נכשל מטעמים שאינם תלויים בו, עשוי הדבר להפחית מעוצמת הפגיעה בתכליות עליהן עמדתי, ולתמוך במתן תוקף להמצאה על-אף פגמים זניחים וטכניים במהותם שהיו כרוכים בדרך ביצועה; זאת בנסיבות בהן כתבי-בית-הדין נמסרו בפועל לידי הנמען הזר (ראו והשוו: ת"א (כ"ס) 4141/04 קלאסטיק בע"מ נ' פרץ ( 12.3.2006); עוד ראו והשוו: Burda Media Inc. v. Viertel, 417 F.3d 292, 301-302 (2d Cir. 2005);Cooper v. Makita U.S.A. Inc., 117 F.R.D. 16 (D.Me. 1987)). בד בבד, יש לבחון האם הוכח חוסר תום-לב דיוני מצד הנמען הזר העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, באופן המצדיק לאשר את תוקף המצאת כתבי-בית-הדין על-אף הפגם שדבק בדרך ביצוע ההמצאה (השוו: בש"א 1788/06 קלינגר הנ"ל, וכן רע"א 8467/06 עוקסה הנ"ל, לעניין המקרים החריגים בהם כלל "הידיעה" יגבור על כלל "ההמצאה"). בהקשר זה יוער כי עצם עמידתו של הנמען הזר על ביצוע ההמצאה בדרך התואמת את הוראות האמנה, לא תיחשב חוסר תום-לב דיוני בהעדר נסיבות מיוחדות נוספות, המקימות מניעוּת או המצביעות על ניסיון להשיג יתרון דיוני החורג מתכלית האמנה והתקנות. אחרת - עלולות האמנה והתקנות שעל-פיה לאבד מכוחן. לבסוף, יצוין כי ראוי לבחון האם הנמען הזר השתהה במידה בלתי סבירה בהעלאת הטענה הנוגעת לפגם בדרך ביצוע ההמצאה, באופן שעשוי להצביע כי ויתר על הטענה או כי קיבל את כתב-בית-הדין "מרצונו הטוב" (ראו: סעיף 5 לאמנה). 28. יודגש כי נקודת המוצא הינה כי יש לבצע המצאת כתבי-בית-דין למדינה זרה שהינה צד לאמנת האג, בדרך התואמת את הוראות האמנה והתקנות שלפיה. השיקולים עליהם עמדתי לעיל הינם בגדר אמות-מידה מוצעות להפעלת שיקול-הדעת השיפוטי בשאלה אימתי יינתן תוקף להמצאה על-אף שבוצעה בדרך הנוגדת להוראותיהן של האמנה והתקנות. בהמשך לכך רואה אני לציין כי לפי תפיסתי, עצם העובדה שביצוע ההמצאה בדרך התואמת את האמנה צפוי להיות כרוך בהשקעת משאבים של זמן וכסף, אינו יכול להוות טעם מספיק לסטייה מהוראות האמנה בהעדר נסיבות חריגות, כגון: צורך דחוף בקבלת סעד (ראו והשוו: הסיפא של סעיף 15 לאמנה). זאת, על-מנת שלא לעשות את האמנה והתקנות שלפיה פלסתר (ראו בעניין זה: Knauf UK GmbM v. British Gypsum Ltd and another [2001] 2 All ER (Comm) 960, 973 (Eng.C.A)). מן הכלל אל הפרט 29. יישום אמות-המידה שפורטו לעיל בנסיבות המקרה שלפניי, הובילני למסקנה כי יש להורות על ביטול החלק בהחלטתי שהתיר למפרקים לפי בקשתם במעמד צד אחד, לבצע את ההמצאה לגרמניה במישרין באמצעות הדואר. ביצוע ההמצאה בדרך הדואר עמד בסתירה להסדר הקבוע בסעיף 10 רישא לאמנה, שכן גרמניה הסתייגה מהמצאת כתבי-בית-דין זרים לתחומה בדרך זו. בנסיבות העניין, לא מצאתי עילה להורות כי ההמצאה תיחשב תקפה, על-אף שאופן ביצועה נוגד להוראות האמנה והתקנות. יוער כי המפרקים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי ביצוע ההמצאה מישראל לגרמניה בדרך הדואר, תואם את הדין הגרמני הפנימי (השוו: סעיף 19 לאמנה). בנסיבות העניין אני סבורה כי נטל ההוכחה בהקשר זה היה על המפרקים, שכן היה עליהם לסתור את נקודת המוצא לפיה גרמניה הסתייגה מדרך המצאה זו בעת חתימתה על האמנה בהתאם לרישא של סעיף 10 הנ"ל. עוד יוער כי לא נעשה מצד המפרקים כל ניסיון להמציא את כתבי-בית-הדין בדרך התואמת את האמנה. בהתחשב בכל אלה, עוצמת הפגיעה בתכלית שעניינה כיבוד הדדי בין המדינות החברות באמנה וכיבוד ריבונותן, היא משמעותית. טענת המפרקים לפיה ביצוע ההמצאה באמצעות הרשות המרכזית כרוכה בהשקעת זמן וכסף, כשלעצמה, אינה יכולה לפי תפיסתי להוות טעם מספיק לחריגה מהוראות האמנה וכבר עמדתי על כך בפסקה 28 לעיל. לגישתי, אף העובדה כי המשך בירורה של התביעה העיקרית בבית-המשפט המחוזי מתעכב, אינה יכולה להוות טעם מספיק להפרת ההוראות הקבועות באמנה. בנסיבות העניין אין לומר כי המשיב, מר אליעד, השתהה בהעלאת הטענה בדבר הפגם שנפל באופן ביצוע ההמצאה. אף אם אתעלם מן ההודעה שהוגשה על-ידי עו"ד בר ביום 15.4.2010, שכן ספק רב אם עו"ד בר רשאי היה להגישה במעמד של "ידיד בית-משפט" - הרי אין חולק כי מר אליעד התנגד לדרך ביצוע ההמצאה באמצעות הדואר במסגרת הבקשה שהגיש ביום 2.5.2010 לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד. כפי שביארתי בפסקה 27 לעיל, עצם העובדה שמר אליעד עומד על ביצוע ההמצאה בדרך הקבועה באמנה, היא כשלעצמה, אינה מהווה חוסר תום-לב דיוני. יתר טענותיהם של המפרקים בדבר חוסר תום-הלב בהתנהלותו של מר אליעד אינן יכולות להתברר בהליך דנן, באשר עניינן בקשר שבין מר אליעד לנתבעים אחרים בפרשה שאינם בעלי-דין לפניי. טענות אלה מקומן להתברר בבית-המשפט קמא בפניו תלויה ועומדת התביעה העיקרית כנגד מר אליעד ואחרים. לבסוף אעיר כי בתשובה לשאלתי, הבהירו המפרקים כי בשלב זה טרם ערכו חקירות לאיתור נכסים, ולפיכך אין בידיהם לדעת מהו מקום האכיפה הצפוי של פסק-הדין במידה ויינתן כנגד מר אליעד - האם בישראל או בגרמניה. בהתחשב בכך, לא ראיתי להתייחס לסוגיית האפקטיביות של פסק-הדין המבוקש על-ידם בהתייחס לדרך ההמצאה (ראו: פסקה 26 לעיל). 30. בהתחשב במשקלם המצטבר של מכלול השיקולים עליהם עמדתי, באתי למסקנה כי לא ניתן להותיר על כנה את החלטתי שניתנה במעמד צד אחד בדבר ביצוע ההמצאה לגרמניה באמצעות הדואר, וכי יש להורות על ביצוע ההמצאה מחדש בהתאם להסדרים הקבועים באמנה ובתקנות האג. יוער כי מבט למשפט המשווה מלמד כי המסקנה אליה הגעתי נתמכת בפסיקתם של בתי-משפט במדינות אחרות (ראו: E.F. Scoles, P. Hay, P.J. Borchers, S.C. Symeonides, Conflict of Laws §§ 526 footnote 3 (4th ed. 2004); עוד ראו:Ward v. Ludwig, 778 N.E.2d 650, 690-691 (Ohio Ct. App. 2002)). 31. סיכומם של דברים; הבקשה שלפניי מתקבלת באופן חלקי בלבד. החלטתי מיום 11.4.2010 תיוותר על כנה בכל הנוגע למתן היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום של בקשת רשות הערעור שבכותרת. עם זאת, החלק בהחלטתי הנוגע לדרך ביצוע ההמצאה יבוטל, ועל המבקשות לבצע את המסירה מחדש בדרך התואמת את האמנה ותקנות האג. המבקשות תודענה עד יום 27.7.2010 האם בנסיבות אלה, הן עומדות על המצאתה לגרמניה של בקשת רשות הערעור למשיב 1, מר אליעד. במידה ותשובתן תהא חיובית, תינתן החלטה אופרטיבית בעניין. נוכח התוצאה אליה הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו.  המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים באמצעות הפקסימיליה. ניתנה היום, ט' באב תש"ע (20.7.2010). המצאת כתבי בי דין