פיצויים מגרמניה מבוססים על חוק הפיצויים הפדראלי הגרמני משנת 1956 (Bundesentschadigungsgesetz) כפי שתוקן בשנת 1965 (החוק הגרמני), הוא פורש בפסיקת בתי-המשפט של גרמניה - כמו כן פורש ובואר בפסיקה בישראל, לרבות בפסק דינו של בית-המשפט העליון. ראשית דברים תימצא בהגדרת "נרדף" שבהוראת סעיף 1 לחוק הגרמני, והוא, מי שנשא בנזק מ"אמצעי אלימות" של המשטר הנאצי מן הטעמים המנויים באותו סעיף: התנגדותו לנאציזם, גיזעו, דתו או השקפתו - מי שסבל נזק בחייו, בגופו, בבריאותו, בחירותו, ברכושו, בהונו או בהתקדמותו המקצועית או הכלכלית, על ידי שננקטו נגדו אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים, אם מפאת התנגדותו לנאציזם ואם מחמת גזעו, דתו או השקפתו. "אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים" הוגדרו בסעיף 2(1) לחוק הגרמני כאמצעים שננקטו על-ידי רשויות רשמיות או נושאי תפקידים ברייך או באחת ממדינות הרייך. ובתרגום לשונו של הסעיף: "אמצעי אלימות נאציונל סוציאליסטיים" אמצעים שננקטו או מטעמם או בהסכמה למפרע של רשות רשמית או של נושא תפקיד - ברייך, באחת המדינות של הרייך, או בתאגיד, מוסד או קרן של המשפט הציבורי, או במפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית, או אחת מרשויותיה או סניפיה או ספחיה. פירוש הדברים הוא, כך נפסק בגרמניה ונתקבל בישראל: אמצעי אלימות שהחוק מדבר בהם הינם אמצעים שננקטו בתחומי הרייך השלישי בלבד, אך לא אמצעים שנקטו ממשלות זרות אף אם פעלו בהשראת הנאצים. לשון אחר: תחום פרישתו הגיאוגרפי של החוק הגרמני הוא בגבולות הרייך השלישי בלבד. ואשר למהות הפגיעה המזכה בפיצוי, קובע החוק הגרמני כי הפיצויים יוענקו לנרדפים שסבלו מהגבלת חירות, הכוללת, בין השאר, נשיאת טלאי צהוב וחיים במעמד לא חוקי ובתנאים שאינם עולים בקנה אחד עם כבוד האדם (סעיף 47 לחוק הגרמני). על דרך הכלל, זכאים לפיצויים על-פי החוק הגרמני מי שנרדפו בתחומי הרייך השלישי. בא סעיף 43 לחוק הגרמני והרחיב את מעגל הזכאים לפיצוי מכוחו של החוק גם אל-מחוץ לגבולות גרמניה הנאצית. סעיף 43 לחוק הגרמני זכה לתרגומים מספר לעברית, וכל אחד מן התרגומים בחר לעצמו לשון משלו וזו לשונו של סעיף 43 לחוק הגרמני: נזק לחירות I שלילת חירות (1) הנרדף זכאי לפיצויים אם נשללה ממנו חירותו בפרק הזמן שבין ה-30 בינואר 1933 ועד ה-8 במאי 1945. הזכאות תקפה גם במקרה שבו מדינה זרה שללה חירות תוך התעלמות מעקרונות מדינת חוק. 1. שלילת החירות התאפשרה הואיל ולנרדף אבדה אזרחות הרייך הגרמני או ההגנה של מדינה זו, או 2. הממשלה של המדינה הזרה צוותה על ידי הממשלה הנציונאל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החירות; במקרים של שלילת חירות מטעמי גזע בבולגריה, רומניה והונגריה ייחשב ה-6 באפריל 1941, כמועד שבו החלה אכיפת הצו הגרמני. (2) שלילת חירות מובנת בייחוד כמאסר משטרתי או צבאי, מעצר על ידי ה-NSDAP, מעצר לחקירה, עונש מאסר, שבי במחנה ריכוז ושהות כפויה בגטו. [שלילת חירות כוללת מעצר משטרתי או צבאי, כליאה על ידי Nasdap (המפלגה הנאצית), ריתוק לפני משפט, מאסר, כליאה במחנות ריכוז וריתוק לגטו] (3) מעמד שווה לשלילת חירות מוקנה לחיים בתנאים הדומים לתנאי שבי, עבודת כפייה בתנאים הדומים לתנאי שבי והשתייכות ליחידת ענישה או יחידת מבחן של הוורמכט. ["שלילת חירות" כוללת "חיים בתנאים הדומים למעצר", "עבודות כפייה בתנאים הדומים למעצר" ו"סיפוח בכפייה ליחידת עונשין צבאית"] בהמשך דברינו להלן, נצטט בעיקר מסעיף 43 לחוק הגרמני כלשונו של בית-המשפט בפסק הדין שבערעור. הוראת סעיף 43 לחוק הגרמני מסיבה עצמה רק על נרדפים שחירותם נשללה, להבדילם מנרדפים שחירותם הוגבלה. לשון אחר: החוק הגרמני מבדיל בין הגבלת חירות - המזכה בפיצוי רק בתחומי הרייך השלישי, לבין שלילת חירות - המזכה בפיצוי גם במדינות זרות. הבחנה זו אומצה גם בדין ישראל ואין עליה עוררין. עמד על כך השופט חיים כהן בפרשת קלמר וכה היו דבריו: נמצא שבו בזמן שלעניין שלילת החירות קובע החוק מפורשות זכות לפיצויים בתנאים מסוימים אף אם השלילה היתה מחוץ לגרמניה, הרי לעניין הגבלת החירות לא נקבעה בחוק זכות לפיצויים אם ההגבלה נעשתה מחוץ לגרמניה, אפילו נעשתה בהשראה גרמנית. כן היו גם את דברי השופט אור בפרשת שטיינפלד: החוק הגרמני מזכה בפיצויים תובעים הנכנסים למסגרת הגדרת "נרדף". בעניין הנוגע למשיבים, מעניק החוק הגרמני זכויות לשני סוגי נרדפים: (א) מי שסבלו נכות עקב "הגבלת חרות" שהתרחשה בשטח שהיה באותו מועד בשליטת הרייך השלישי; (ב) מי שסבלו נכות עקב "שלילת חרות", אפילו התרחשה השלילה באחת מגרורותיו דאז של הרייך השלישי, כגון רומניה. על פי הדין בישראל קורבנות "שלילת חרות" יכולים לזכות בתביעתם, אף אם המעשה נעשה באחת מגרורותיו של הרייך השלישי, ואילו קורבנות "הגבלת חרות" יזכו בתביעתם רק אם הדבר קרה בשטח שבשליטה גרמנית ישירה. פיצוייםניצולי שואה