לפניי בקשה שהוגשה בתאריך 6.10.2010, לעיכוב ביצוע עונש של 38 חודשי מאסר, שהושת על המבקש על ידי בית המשפט המחוזי באר-שבע בתאריך 7.9.2010 (כב' השופט י' צלקובניק), עד להכרעה בערעור - אותו הגיש המבקש לבית משפט זה (ע"פ 7164/0). עונש המאסר עוכב במעמד גזר הדין, בהסכמה, עד לתאריך 10.10.2010, והמבקש שוחרר בתנאים מגבילים: הפקדה ערובה בסך 100,000 ש"ח לקופת בית המשפט והטלת צו יציאה מהארץ. בתאריך 5.10.2010 ניתן על ידי עיכוב ביצוע ארעי עד לדיון.  בתאריך 10.10.2010, לאחר שקיימתי דיון בנושא - הארכתי את עיכוב הביצוע עד לההחלטה אחרת, תוך שהשארתי בעינם את תנאי השחרור בערובה הנ"ל.  עתה הגיעה שעת ההכרעה. בפתח הדברים, אביא בתמצית את העובדות הצריכות לענייננו. העובדות הרלבנטיות בתאריך 7.3.2006 הוגש כנגד המבקש כתב אישום, המייחס לו עבירות של: החזקת סכין, איומים (בשני סעיפים נפרדים), חבלה במזיד לרכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (בשני סעיפים נפרדים) וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. העבירות האמורות התבצעו במסגרת שני אירועים נפרדים. מכיוון שלמבקש טענות רבות כנגד הכרעת הדין בעניינו, שבהן אינני אמור לדון במסגרת זו מעבר לנדרש להחלטה זו - אתאר להלן, בקצרה, את העבירות שיוחסו לו, על פי השתקפותן בכתב האישום בלבד: (א) בגדרי האירוע הראשון, נטען כי בתאריך 5.3.2006, בסמוך לשעה 03:45, הגיע המבקש למגרש חנייה באזור שליד חוף הים בעיר אשדוד (להלן: מגרש החנייה), ברכב מסוג "מאזדה" (להלן: רכב המאזדה), ביחד עם שניים מחבריו. באותה שעה ישבו במגרש החנייה שני בני זוג (להלן: בני הזוג), בתוך רכבם, מסוג "גולף" (להלן: רכב הגולף). המבקש עצר את רכב המאזדה סמוך לרכב הגולף, יצא מרכבו, וניגש אל רכבם של בני הזוג, ביחד עם עוד אחד מחבריו, כשהמבקש מחזיק בידו, לכאורה, בסכין יפנית פתוחה. כשהגיע לרכב הגולף, התחיל המבקש לצעוק על בני הזוג ולדרוש מהם לפתוח את הרכב, תוך כדי שהוא בועט בו, חובט בשמשה ומאיים על בני הזוג כי ישבור את חלון רכבם וירצח אותם, אם לא יפתחו אותו. בתגובה, הניע נהג רכב הגולף (להלן: המתלונן)  את רכבו, והחל לנסוע מהמקום, בניסיון להימלט מן המבקש. כפי שנטען בכתב האישום, המבקש ניסה למנוע מרכב הגולף לנסוע, ולאחר מכן נכנס בחזרה אל רכבו (ביחד עם חברו) והחל במרדף אחר בני הזוג. במסגרת המרדף שהתרחש לאחר מכן, נסעו שני הרכבים באזור שדרות משה דיין באשדוד, לעתים בניגוד לכיוון התנועה ותוך כדי נסיעה לאחור, כאשר המבקש מטה את רכבו לעבר רכב הגולף, בניסיון להסיט אותו מהכביש. תוך כדי ההתרחשות התקשרה בת זוגו של המתלונן (ששהתה עימו, כאמור, ברכב) - למשטרת ישראל, והודיעה על האירוע. השוטרים שהוזעקו למקום הבחינו במבקש ודרשו ממנו לעצור את רכב המאזדה, כשהם מפעילים כריזה, אור כחול מהבהב וסירנה. המבקש התעלם, לכאורה, מהוראות השוטרים, והמשיך לדלוק אחרי בני הזוג בנסיעה מהירה ברכב המאזדה, עד שנעצר, לבסוף, על ידם. כתוצאה מן האירוע, נגרם נזק לכנף השמאלית הקדמית של רכב הגולף, ולפנס השמאלי הקדמי של רכב המאזדה. בגין מעשים אלו הואשם המבקש בעבירות של החזקת סכין, איומים, חבלה במזיד לרכב, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. (ב) האירוע השני התרחש בתחנת המשטרה בעיר אשדוד, שאליה הובא המבקש בעקבות ההתרחשויות שתוארו באירוע הראשון. שם ביקשו השוטרים מן המבקש למסור את הטלפון הנייד שלו. בכתב האישום נטען כי המבקש סירב לדרישה, ולאחר שהתבקש בשנית למסור את הטלפון, הפעם על ידי קצין משטרה, הוא התרומם ממקומו בתנועת איום, הודיע שאיש לא יגע בו או ייקח את הטלפון שלו, ואז התיישב על הטלפון, ובתוך כך שבר אותו. השוטרים המשיכו לנסות ולקחת את הטלפון מהמבקש, ואולם הוא התנגד, עד שהשוטרים נאלצו לדחוף אותו לעבר הקיר, ולאזוק אותו. בעקבות זאת איים המבקש על השוטרים, בציינו כי זרק רימון על השוטר האחרון שצעק ואיים עליו. בגין מעשים אלה הואשם המבקש בעבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואיומים. להשלמת התמונה אציין כי השוטרים שהשתתפו בסופו של האירוע הראשון סברו שהמבקש מצוי בגילופין. על רקע חשדות אלו, נערכה למבקש בדיקת נשיפה, כשלוש שעות לאחר האירוע, ובבדיקה זו נמצא אצל המבקש ריכוז אלכוהול גבוה - המעיד על שכרות (וזאת, יש לזכור, גם לאחר שחלפו מספר שעות מקרות האירוע). המבקש הכחיש את המיוחס לו בכתב האישום והציג גרסה עובדתית אחרת לאירוע הראשון, שעיקרה הוא כי הוא אכן ניגש לרכב הגולף, מכיוון שסבר, בטעות, שחברתו נמצאת בתוכו. לאחר שגילה את הטעות וחזר לרכבו, פגע המתלונן ברכב המאזדה בתוך מגרש החנייה, והמבקש נאלץ לנסוע אחריו, על מנת לקבל את פרטיו. באשר לאירוע השני, המבקש הכחיש כי הוא איים על השוטרים בתחנת המשטרה, אף שהודה כי הוא התנהג שם "בצורה עצבנית". בתאריך 6.9.2009 הורשע המבקש בבית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט י' צלקובניק), בכל העבירות שיוחסו לו. בתאריך 7.9.2010 נגזר עונשו של המבקש, והוטלו עליו העונשים הבאים: (א) 20 חודשי מאסר בפועל, ו-18 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור המבקש כל עבירה של פשע הכרוכה בביצוע אלימות, עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה נמהרת או נהיגת רכב בזמן פסילת רשיון נהיגה - כל זאת במשך תקופה של שלוש שנים מתום המאסר. בנוסף, הוטלו על המבקש עוד עשרה חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים מיום שחרורו ממאסרו, והתנאי הוא שלא יעבור המבקש עבירת איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו או החזקת סכין שלא כדין. (ב) הפעלת עונשי מאסר מותנים שהיו תלויים כנגד המבקש מתיקים אחרים בהם הורשע: פ"ח 979/00 - 18 חודשים, שנפסק כי ירוצו במצטבר לעונש שהוטל עליו בהליך נשוא הערעור, ו-פ' 5190/01 - שישה חודשים, שנפסק כי ירוצו בחופף לעונש שהוטל על המבקש בגדרי הליך זה. כפועל יוצא מהאמור בס"ק (א) ו-(ב) שלעיל, נקבע כי בסך הכל ירצה המבקש 38 חודשי מאסר בפועל, מהם תנוכה תקופת מעצרו, החל בתאריך 5.3.2006 ועד לתאריך 3.4.2006. (ג) פסילת רשיון הנהיגה של המבקש למשך 5 שנים מתום מאסרו. (ד) פיצויים למתלוננים בסך של 10,000 ₪, בסך הכל. סכום זה הועבר במעמד גזר הדין, ובהסכמתו של המבקש, לבני הזוג המתלוננים, מתוך הסכום שהופקד כערובה בקופת בית המשפט. בתאריך 5.10.2010 הגיש המבקש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין בעניינו, ובצידו את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר המונחת לפניי. טענות הצדדים בהליך שלפני המבקש מעלה מספר טענות, מהן ראיתי לנכון להתייחס לשתיים עיקריות שיפורטו להלן: (א) במקרה זה קיימים סיכויים טובים לערעור - ואין לחייב איפוא את המבקש לרצות תקופת מאסר בגין עבירות, שההרשעה בהן עשויה להתבטל בסופו של יום, לשיטתו. ערעורו של המבקש ברובד הכרעת הדין, נסמך על הטענה כי עומד לו הסייג מאחריות פלילית בגין שכרות, והקבוע בסעיף 34ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). משמעות הפעלת הסייג האמור היא, לדידו של המבקש - זיכוי בחמש מן העבירות בהן הוא הורשע, אשר בהן נדרש יסוד נפשי של כוונה: עבירות איומים (שני סעיפים), הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (שני סעיפים), וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. כל זאת, מכיוון שהחלתו של סייג השכרות פוסלת אפשרות של ייחוס כוונה במובנה הפלילי, למבקש. בנוסף לכך, לשיטתו גם העונש המותנה ב-תפ"ח 797/00, דינו להתבטל, שכן הוא הופעל כפועל יוצא מההרשעה בעבירות שלא יעמדו, במקרה של זיכוי בהן, לחובתו של המבקש. ברובד גזר הדין - המבקש טוען כי יש מקום להפחית משמעותית מעונשו, היה ויתקבלו טיעוניו ברובד הכרעת הדין, ולחלופין הוא גורס, כי גם אם תידחה טענתו בנוגע לסייג השכרות, הרי שהעונש שהושת עליו חורג יתר על המידה - לחומרא - מן הראוי, בהינתן מכלול הנסיבות המקלות בעניינו. (ב) נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש (ובהן גם קורותיו הרפואיות: המבקש נאלץ לעבור בעבר ניתוח "לב פתוח", ויש לו גם תחלואים נוספים) - מהווות נסיבה שיש להתחשב בה לקולא הן בערעור והן לעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר. בנוסף לנסיבות אלו הוסיף המבקש וציין בבקשתו לפניי התפתחות רפואית חדשה: המבקש עבר לאחרונה ניתוח, ובעקבותיו הוא החל בשורה של טיפולים, שעתידים להימשך גם לאחר תאריך מאסרו הצפוי. בעקבות הדיון שהתקיים בפניי בתאריך 10.10.2010, מסר המבקש מידע רפואי נוסף בנושא זה, ממנו עולה כי הוא סובל מנגע מסוים בעור, שהטיפול בו הוא באמצעות צריבה. המבקש עבר טיפולי צריבה מסוג זה פעמיים בעבר, ואלו לא הצליחו להוריד לחלוטין את הנגע. למבקש קבועים עתה שני טיפולים משלימים באותו העניין - אחד במחלקת עור והשני במחלקת פלסטיקה, לתאריכים 27.10.2010 ו-12.12.2010, בהתאמה. בדיון שהתקיים לפניי מסרה באת-כוח המשיבה את עמדתה בנוגע לשתי הטענות הנ"ל שהועלו על ידי המבקש וגרסה כך: (א) המשוכה שעומדת בפני המבקש בדרך לקבלת ערעורו הינה גבוהה מזו שהוא מציג. עוד נאמר בהקשר זה כי הטענה שמעלה המבקש כעת באשר לתחולת הסייג מאחריות פלילית בגין שכרות - לא הועלתה על ידו בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, היא מורכבת לגופה ויש לגביה גם מחסום דיוני לא פשוט, שאף אותו יהיה על המבקש לצלוח. (ב) נסיבותיו האישיות של המבקש, ובתוכן גם ההתפתחויות הרפואיות החדשות בעניינו, אינן בעלות משקל מספיק בכדי להטות את הכף לזכותו. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה - להידחות בעיקרה, כך שהמבקש יתחיל בריצוי עונשו בתאריך 26.12.2010. אנמק עתה, בתמצית, את הטעמים שהביאו אותי למסקנתי זו. בפתח הדברים אזכיר כי אמות המידה שלפיהן תידון בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר הותוו, בהרחב מורחב, ב-ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (2000) (להלן: הלכת שוורץ). על פי הלכת שוורץ, ככלל, יש להתחיל עונש מאסר שהושת - בסמוך לאחר מתן גזר הדין, אך לבית המשפט מסור שיקול הדעת לעכב את ביצוע העונש, בהתחשב, בין היתר, במאפיינים הבאים: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורכה של תקופת המאסר שנגזרה על המבקש; סיכויי הערעור; עברו הפלילי של המבקש, ונסיבותיו האישיות (ראו: הלכת שוורץ, בעמוד 283; ע"פ 9409/09 בן יהודה נ' מדינת ישראל ( 29.11.2009); ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל ( 3.8.2010) (להלן: עניין פלוני)). נקודת המוצא היא כי על המבקש - הנטל להראות שבעניינו מתקיימות נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע העונש (ראו: סעיפים 43, 44 ו-87 לחוק העונשין; הלכת שוורץ; עניין פלוני). אעבור עתה לבחינת נסיבות המקרה שלפניי, בשים לב לאמות המידה הנ"ל. סיכויי הערעור בטרם אבחן את טענתו זו של המבקש לגופה, אזכיר, כי מה שנדרש בשלב זה הוא אך בחינה לכאורית של משקל הטענות העולות בערעורים, תוך שימת לב לשאלה, האם משקלן של אלה יכול להביא לשינוי בהכרעת הדין, או בעונש שנגזר (ראו: ע"פ 6845/09 חן נ' מדינת ישראל ( 3.9.2009); ע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל ( 14.3.2010)). לשיטתי, בחינה לכאורית של טענות המבקש מובילה למסקנה כי אכן עומדות בפניו משוכות משמעותיות, הנטועות הן בדין המהותי והן בזה הדיוני, ולכן - סיכויי הערעור אינם כאלה שהם מטים את הכף לזכותו של המבקש בשלב זה. הסברם של הדברים יובא מיד בסמוך. "שער הכניסה" לסייג השכרות, אשר מצוי בסעיף 34ט(ד) לחוק העונשין, מגדיר שלושה תנאים מצטברים ל"מצב של שכרות". השאלה, האם היה המבקש מצוי במצב עובדתי של שכרות, מהווה רק רכיב אחד להוכחת תנאיו של סעיף 34ט. בנוסף לעניין זה, יש להראות כי כתוצאה מן השכרות העובדתית, המבקש היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה: להבין את אשר עשה, או להבין את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. דא עקא, שבחינה זהירה של כתב הערעור מעלה לכאורה (ואינני קובע מסמרות בעניין זה) - כי המבקש מתמקד בשאלת היותו שיכור מבחינה עובדתית, כשהוא מתייחס רק ברפרוף לשאלת התקיימות שאר התנאים להקמת סייג השכרות. ואכן, מוכן אני לקבל (רק לצורך הדיון בבקשה שלפני) את הטענה, כי המבקש היה במצב של שכרות עובדתית בעת האירוע. לכאורה, מספיקה לעניין זה בדיקת השכרות שנערכה לו, ושמצאה ריכוז גבוה של אלכוהול בדמו (ראו גם: בפיסקה 26 להכרעת הדין). ברם, כאמור, הכניסה למצב של שכרות עובדתית אינה מספיקה, לבדה, על מנת לחסות בצלו של סייג השכרות מבחינה משפטית (ראו:ע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 187 (1998); ע"פ 9258/00 נטרלשווילי נ' מדינת ישראל ( 20.1.2002) (להלן: עניין נטרלשווילי)). להשלמת המסגרת הנורמטיבית אציין, כי קיימת אפשרות נוספת לחסות בצילו סייג השכרות, והיא מצויה בסעיף 34ט(ה) לחוק העונשין. הוכחת סייג השכרות במסלול זה מצריכה הנחת תשתית עובדתית איתנה, אשר תראה, שהמבקש לא היה מודע לפרט עובדתי מפרטי העבירה - כגון העובדה שהוא נוהג ברכב (ראו: ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769; ע"פ 6656/08 חביבולין נ' מדינת ישראל ( 6.1.2010). גם התייחסות קונקרטית לנושא זה לא איתרתי בכתב הערעור, ואשר על כן - ומבלי לנטוע מסמרות בעניין - הגעתי למסקנה כי הוכחת הטענה לסייג השכרות, בכל אחד משני המסלולים, לא תהיה פשוטה במקרה שלפנינו. זאת ועוד - אחרת. אל המשוכה שתוארה לעיל, הנטועה בדין המהותי, מצטרף מכשול נוסף, דיוני באופיו: בית המשפט הנכבד קמא ציין בהכרעת דינו, כי הטענה שעומד למבקש סייג השכרות לא הועלתה על ידו בעת דיוני ההוכחות בבית המשפט המחוזי (ראו, לדוגמה: בעמוד 30, שורות 21-20 להכרעת הדין). אמנם, כפי שטען המבקש בפניי, נושא השכרות העובדתית הועלה בפני בית המשפט קמא - כלומר, הוסכם שם למעשה שהתקיים התנאי הראשון להוכחת סייג השכרות (כפי שגם מציין בית המשפט הנכבד קמא במפורש, כאמור בעמוד 20 להכרעת הדין). ברם, הדבר איננו משליך בצורה חד-ערכית על הטענה כי למבקש עומדת ההגנה המשפטית של סייג השכרות, שכן לעניין זה נחוצה הוכחת התנאים הנוספים שבהם מותנית הגנת השכרות - והדברים בוארו כבר בדבריי שלעיל. הוסף לכך את העובדה כי הנטל להבאת ראיה לעניין סייג השכרות מונח על כתפי המבקש (ראו: סעיפים 34ה, 34כב(ב) לחוק העונשין; ועיינו: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1652 (2009)) - והמסקנה המתבקשת היא כי גם ברובד הדיוני טיעונו של המבקש אינו נקי מפירכות אפשריות, שהרי, ככלל, בית המשפט שלערעור לא יתייחס לטענה העולה בפעם הראשונה בערכאת הערעור, ולא נידונה כלל בערכאה הדיונית - כפי שמתבקש במקרה שלפנינו (ראו: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 223 (2002); ועיינו: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני, כרך ב' 1904 (2009)). לסיום נושא סיכויי הערעור אציין עוד, כי לא מצאתי גם בטענותיו של המבקש לעניין גזר הדין - שבעיקרן נסמכות על טענותיו ברובד הכרעת הדין - בכדי לשנות ממסקנתי, כפי שתוארה לעיל. נסיבותיו האישיות של המבקש: הנסיבות האישיות שעליהן הצביע המבקש בבקשתו (כגון עובדת היותו נשוי ואב לילדה) אינן מצדיקות, ככאלה, עיכוב ביצוע עונשו. הנסיבות האחרות הנטענות והמתבססות על העובדה שהמבקש נאלץ לעבור בעבר ניתוח מסובך (ניתוח "לב פתוח"), גם בהן אין די לצורך עיכוב ביצוע, שכן המבקש החלים בינתיים ולא נשקפת סכנה לבריאותו בהקשר זה. גם המסמכים הרפואיים שנמסרו לי בעקבות הדיון אינם משנים מהותית את תמונת המצב, שכן הם אינם מצביעים על מצב רפואי יוצא דופן בחריפותו, אשר יצדיק, כשלעצמו, עיכוב ביצוע עונש המאסר. עם זאת, רואה אני לנכון לדחות את התייצבותו של המבקש לריצוי עונשו עד לתאריך 26.12.2010 - מספר ימים לאחר סיום הטיפולים הרפואיים הקבועים לו, הנזכרים בפיסקה 7(ב) לעיל, שכן אין להניח שיוכל לקבל טיפולים אלה באופן מיידי במסגרת בית הכלא, כמתחייב ממצבו.   עברו של המבקש וחומרת העבירות: נתון נוסף המשפיע על החלטתי מתבסס על העובדה כי המבקש הורשע בעבר, כאמור בפיסקה 5 שלעיל, בעבירות שדומות במאפייניהן לעבירות המיוחסות לו כעת - ובהן גם עבירת זריקת רימון רסס לכיוון תחנת משטרה. התנהגותו של העורר בתחנת המשטרה, באירועים נשוא הערעור, מעידה, כי המבקש איננו חש, כנראה, במורא הדין. הנה כי כן, מסתבר כי אף כאשר עונשים מותנים מרחפים מעל המבקש - הוא נוהג באלימות כלפי שליחי החוק (כפי שנהג גם בעבר - וכאמור, אף אם הוא פעל בפרשה שלפנינו במצב של שכרות עובדתית, עדיין אין בכך כדי להשליך על השאלה המשפטית הנוגעת לסייג השכרות, שלה הוא טוען). לכל אלה יש להוסיף את העבירות המיוחסות למבקש בגדרי האירוע הראשון, שהוא חמור. סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל - הבקשה נדחית בזאת. המבקש יתייצב ביום א', ה-26.12.2010, עד השעה 10:00 בכלא "דקל" בבאר-שבע לריצוי עונשו. עד להתייצבותו לריצוי עונשו כאמור, יחולו על המבקש תנאי שחרורו בערבות שהושתו עליו בבית המשפט המחוזי הנכבד. שירות בתי הסוהר מתבקש לבדוק את מצבו הרפואי של המבקש מיד עם התייצבותו. ניתנה היום, כ' בחשון התשע"א (28.10.2010). הגנת השכר