הליך תלוי ועומד בבית משפט ברשות הפלסטינית

הליך תלוי ועומד בבית משפט ברשות הפלסטינית התובעת, חברה הרשומה ברשות הפלסטינית (להלן גם - הרש"פ או הרשות), הגישה לבית המשפט האזרחי ברמאללה שברשות הפלסטינית, תביעה כספית נגד הנתבע, אזרח ישראלי ותושב ישראל. כעבור שבועיים הגישה לבית משפט זה תביעה זהה בעיקרה. הנתבע מבקש שבית המשפט יורה על דחיית התביעה על הסף, בשל קיומם של ההליכים בבית המשפט ברשות הפלסטינית. לחלופין, מבקש הנתבע, שבית המשפט יחייב את התובעת להפקיד ערבות כספית להבטחת הוצאותיו. התובעת ביקשה את דחיית שתי הבקשות. לטענתה, אין בקיום ההליכים בבית המשפט שברש"פ כדי להצדיק את דחיית התביעה. לחלופין מבקשת היא, שהתביעה לא תידחה אלא רק תימחק. בנושא זה התמקדו הצדדים בעיקר בשאלה, אם בית המשפט בישראל הוא פורום מתאים לבירורה של התובענה, אם לאו. התובעת טענה עוד, שבנסיבות העניין, ומשעלה בידה, כך לטענתה, להראות כי היא איתנה מבחינה כלכלית, אין הצדקה לחייבה בהפקדת ערבות להבטחת הוצאות הנתבע. לאחר שהוגשו תגובות התובעת לשתי הבקשות, התקיים דיון ביום 26.12.2010. השאלות הטעונות הכרעה 2. השאלות הטעונות הכרעה בבקשות הצדדים הן אלו: האחת, איזו השלכה יש לקיומו של הליך תלוי ועומד באותו עניין ובין אותם צדדים בערכאה אחרת בפורום זר. השנייה, מהו הפורום הנאות לבירור התובענה, בית המשפט ברשות או בית המשפט בישראל. השלישית, אם תתקבל הטענה כי יש לסלק את התביעה על הסף, כי אז השאלה שבה נידרש להכריע היא, אם דינה של התביעה להידחות או שמא רק להימחק. לבסוף, אם התביעה לא תסולק, כי אז האם יש לחייב את התובעת בהפקדת ערבות להבטחת הוצאות הנתבע, בהתאם לסעיף 353א בחוק החברות, התשנ"ט-1999. עיקר העובדות הצריכות לעניין 3. התובעת, חברת אלמותחדה ללאווראק אלמאליה (תרגום שמה הוא - החברה המאוחדת לניירות ערך), הרשומה אצל רשם החברות ברשות הפלסטינית, עוסקת בין השאר, בסחר בניירות ערך ובביצוע עסקאות פיננסיות ובעיקר סחר במניות ובניירות ערך של חברות מסחריות המתנהלות ברשות הפלסטינית ובירדן. הנתבע, אזרח ישראל ותושב בית חנינה שבירושלים, הוא יבואן רכב, בעל זיכיון לייבוא בלעדי של כלי רכב ממספר יצרני רכב ולמכירתם בשטחי הרש"פ, שעסקיו מתנהלים ברמאללה ובכל שטחי הרש"פ. רק חלק מזערי מעסקיו מתנהל בשטחי מדינת ישראל. 4. בשנת 2005 פתח הנתבע חשבון אצל התובעת ולאחר חתימה על הסכם בין הצדדים, החל הנתבע מנהל עסקאות של סחר במניות של חברות הנסחרות בבורסה של הרש"פ ושל ירדן. על-פי הנטען בכתב התביעה, בחודש נובמבר 2007, גילתה התובעת שלכאורה, נעשו מעשים לא כשרים על-ידי מנהלה הקודם של התובעת. בעקבות זאת, בדקה התובעת חשבונות של חלק מלקוחותיה, ובין השאר של הנתבע. בדיקה זו העלתה שלכאורה, נעשתה העברה פיקטיבית של 125,000$ אל חשבונו של הנתבע שאצל התובעת. כן נמצא, לטענת התובעת, כי חשבונו של הנתבע זוכה בעמלות ובהנחות שלא כדין בסכום כולל של 31,389.65$. עוד נטען בכתב התביעה, כי הסברו של הנתבע הוא, שהסכום של 125,000$ התקבל ממכירת 50,000 מניות של בנק אלאסתת'מאר אלפלסטיני - PIBC (בנק ההשקאות הפלסטיני). אולם לטענת התובעת, הסבר זה נדחה על-ידי מנהלת הביקורת על ניירות ערך שברשות לניירות ערך ברש"פ, אשר מסקנותיה ניתנו ביום 3.3.2009. על מסקנות בדיקה זו, בין השאר, מבוססת התביעה. 5. ביום 12.3.2009 הגישה התובעת נגד הנתבע תביעה כספית בבית המשפט האזרחי ברמאללה ברשות הפלסטינית (תיק מס' 136/2009), על סך של 141,939.52$ וסך של 10,018.457 דינרים ירדניים JOD (1 JOD = 1.4$ / 5.05 ₪) (כתב התביעה המקורי בצירוף תרגום לעברית, צורפו לבקשה לדחייה על הסף וסומנו - נספח ד'). במקביל גם הוגשה בקשה לעיקול כספי הנתבע (תיק מס' 74/2009), שנדונה עוד ביום 12.3.2009 בפני השופט הדן בעניינים דחופים בבית המשפט האזרחי ברמאללה, אשר החליט לעקל את כספי הנתבע. 6. ביום 26.3.2009, שבועיים לאחר הגשת התביעה לבית המשפט ברש"פ, הוגשה התביעה הנדונה על סך של 653,974.78 ₪ (סכום השווה ל-156,079.9$, לפי שער של 1$ = 4.19 ₪). סכום זה, על-פי הנטען בכתב התביעה, מורכב משני הסכומים הנזכרים לעיל (125,000$ ו-31,389.65$, בניכוי יתרת הזכות שהייתה בחשבון הנתבע אצל התובעת, בסך של 309.75$). 7. עיון בשני כתבי התביעה, זה שהוגש אל בית המשפט שברש"פ וזה שלפניי, מלמד על זהות שתי התובענות. התובעת והנתבע זהים בשתי התביעות, העובדות שעליהן נסמכות שתי התובענות זהות, וגם הסכומים הנתבעים זהים בשתי התביעות (כ-156,000$). בנוסף לכך, שתי התביעות נסמכות על מסקנות החקירה שנערכה על-ידי מנהלת הביקורת על ניירות ערך ברשות לניירות ערך ברש"פ, שמסקנותיה ניתנו כאמור, ביום 3.3.2009, סמוך לפני הגשת שתי התביעות. בתביעה שהוגשה ברשות הפלסטינית נאמר, כי על פי החקיקה שם (סעיף 19 בחוק ניירות ערך (מס' 12) לשנת 2004, וסעיף 3 בחוק מנהלת שוק ההון (מספר 13) לשנת 2004), הדו"חות שנערכו על-ידי הרשות לניירות ערך ועל-ידי מנהלת שוק ההון, מהווים הוכחה לכאורה לאמיתות תוכנן של מסקנותיהן, וכי על-פיהן על הנתבע להחזיר את הסכומים הנתבעים (סעיף 8 בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט ברש"פ). 8. אין מחלוקת כי ההליכים בבית המשפט ברשות כבר החלו, ואין מחלוקת שהנתבע מיוצג שם על-ידי עורכי-דין, מתייצב לדיונים כל אימת שנדרש לכך וכי הוא מסכים לניהול התובענה שם. כך גם אין מחלוקת שהנתבע לא כפר בסמכותו של בית המשפט ברשות הפלסטינית להידרש לתביעה שהגישה התובעת לבית המשפט האזרחי ברמאללה. דיון 9. לאור עובדות אלו, נדון בשלוש השאלות הטעונות הכרעה, כמפורט מעלה, שעניינן ההשלכה שיש להליך המתנהל בבית המשפט ברשות הפלסטינית על התובענה הנדונה, וכן שאלת הפורום הנאות לבירורה של התובענה. אם תתקבל הטענה כי יש לסלק את התביעה על הסף, כי אז השאלה שבה נדרש להכריע היא, אם דינה של התביעה להידחות או שמא רק להימחק. רק אם נמצא כי אין מקום לסילוקה של התביעה הנדונה, כי אז נדרש גם לבקשה החלופית של הנתבע, ולשאלה אם יש לחייב את התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו. הליך תלוי ועומד ברש"פ 10. ככלל, במקום שבו תלויות בפני שתי ערכאות שתי תובעונות, שבשתיהן עומדת לדיון שאלה מהותית זהה, גם אם אין חפיפה מוחלטת בכל הנושאים הטעונים הכרעה בשתי התובענות, כי אז בהתאם לעיקרון של "הליך תלוי ועומד" (Lis Alibi Pendis), עשוי בירורו של הליך אחד להיות מעוכב עד הכרעה בהליך האחר. כך למשל במקום שבו בהליך אחד הוגשה תביעה להחזקה במקרקעין, ועניינה של התביעה השנייה הוא לסילוק יד מאותם מקרקעין (ע"א 9/75 שיק אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כ"ט(2) 477 (1975)). הטעם לכך נעוץ בשיקולים של יעילות הדיון וחיסכון במשאבי בית המשפט ובמשאביהם של בעלי הדין (רע"א 346/06 ד"ר באסם חזאן נ' קלאב אין אילת אחזקות (14.5.2006), בפסקה 4. ראו עוד: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט-2009, בעמ' 117-116). 11. כלל זה של "הליך תלוי ועומד", חל גם במקום שבו ההליך האחר מתנהל בפורום זר בין אותם צדדים ובגין אותו סכסוך. כך למשל, קבעה כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 851/99 הנאמנים בפשיטת רגל של ABC Containerline N.V. נ' Depypere, פ"ד נז(1) 800 (6.1.2003) (בעמ' 809), כי במקום שבו הליך אחר תלוי ועומד, כי אז "מתן צו לעיכוב הליכים נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט ... כך הוא גם כאשר הבקשה לעיכוב הליכים מתבססת על קיומו של הליך אחר בפורום זר בין אותם צדדים ובגין אותו סכסוך, כגון הליכי פשיטת הרגל המתקיימים במקרה שלפנינו בפורום הבלגי" (כן ראו: גורן, שם). דברים דומים גם קבעה כבוד השופט ש' נתניהו בע"א 362/83 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' האניה "דונאר", פ"ד לח(2) 505 (22.5.1984), בעמ' 515: "שאלת עיכוב הליכים על-מנת שיתבררו בפורום אחר מתעוררת לא רק עקב תניית שיפוט זר, אלא גם במקרים אחרים, כגון הסכמה לבוררות; טענה שהמקום בו הוגשה התביעה אינו הפורום המתאים לבירורה (forum non conveniens), או טענה שמתנהלים כבר הליכים במקום אחר (lis alibi pendens). בכל המקרים הללו, בית המשפט המקומי אמנם מוסמך לדון בתביעה, שהוגשה לפניו, אך יש לו שיקול-דעת להחליט, אם לעכבה על-מנת שתוגש במקום אחר...". 12. מכאן אפוא, שככלל, על פי העיקרון של "הליך תלוי ועומד", על בית המשפט לעכב את ההליכים, במקום שכבר מתברר הליך אחר בין אותם צדדים העוסק באותן שאלות. לאחר מתן פסק הדין בהליך הראשון שהדיון בו החל, כי אז במקום שבו בעל-דין העלה טענה של "הליך אחר תלוי ועומד", יוכל הוא לטעון להשתק עילה ביחס לעילה או לעילות שכבר הוכרעו בהליך הראשון. ראו בעניין זה בספרה של ד"ר נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991) (בעמ' 105-106):   "הכלל של 'הליך תלוי ועומד' (lis alibi pendens) הוא פרי יצירת ההלכה הפסוקה. תחולתו בכל אותם מצבים שבהם מנהלים בעלי הדין תובענות מקבילות בבתי המשפט בשל אותה עילה. לבעל הדין, הנתבע במקרה שלנו, עומדת במסגרת התובענה השנייה הטענה של 'הליך תלוי ועומד' לפני בית משפט אחר, ובכך בכוחו לגרום לעיכוב הדיון בתובענה השנייה עד למתן הכרעה בתובענה הראשונה. אם לא טען הנתבע טענה זו, אלא איפשר המשכת ההליך בתובענה השנייה, הרי שגם אם ניתן כבר פסק דין בתובענה הראשונה, אין הנתבע יכול עוד להשתיק את התובע בתובענה השנייה בטענת מעשה בית דין. משלא טען טענה לעיכוב ההליך השני, החמיץ הנתבע את ההזדמנות לטעון להשתק עילה. בע"א 421/54 עטיה נ' ברדה, אומר מ"מ הנשיא (חשין): 'אמנם כן, הנתבע יהיה מנוע מלטעון טענת מעשה בית דין לפי שהחמיץ את השעה: עוד בצעדיו הראשונים בתביעה השנייה היה בידו להשיג עיכוב הדיונים באותה תביעה בטענת 'העניין תלוי ועומד' (lis pendens), שכן הרעיון הטבוע בשני העקרונות - עקרון 'מעשה בית דין' ועקרון 'העניין תלוי ועומד' - אחד הוא'.   מגמת הפסיקה היא לקשור את שתי הסוגיות, 'מעשה בית דין' ו'הליך תלוי ועומד', באמצעות מבחן זהות העילות, שהרי שתי הסוגיות הללו מבטאות אותו רעיון, והוא, מניעת כפל התדיינויות והטרדת בעלי הדין ובתי המשפט. לפיכך, נדרש בעל הדין לטעון כל אחת מן הטענות הללו בהזדמנות הראשונה ובטרם היה סיפק בידי בית המשפט להיכנס לעובי הדיון. ואם לא נקט בעל הדין, בענייננו - הנתבע, ביוזמה זו ולא העמיד את בית המשפט על קיומו של הליך קודם או 'מעשה בית דין', אין כלל העיכוב או כלל המניעות מתקיים מעצמו ואין סמכותו של בית המשפט מתקפחת מאליה. משנתפסה סמכותו של בית המשפט, שוב אין מפקיעים אותה ממנו". 13. העולה מהאמור כאן הוא שככלל, במקום שבו ישנו הליך אחר תלוי ועומד, יש לעכב את ההליך השני עד תום בירורו של ההליך הראשון. לאחר שיסתיים בירורו של ההליך הראשון, יהיה בכוחו לחסום את האפשרות של בירור העילות שכבר נדונו בהליך הראשון ואמורות היו להתברר גם בהליך השני. כך במקום שבו ישנה רק זהות בין חלק מן העילות הטעונות הכרעה. בענייננו, שתי התובענות זהות, ולפיכך, לכאורה, פסק הדין הראשון שיינתן, יקים מעשה בית-דין ויימנע את אפשרות בירורה של התביעה השנייה. אם יהיה זה פסק הדין שיינתן בבית המשפט ברש"פ, גם אז יהיה בכוחו להקים מעשה בית-דין, מאחר שככלל גם פסק-דין שניתן בערכאה זרה מקים מעשה בית-דין, אך זאת רק אם בהתאם לדין הזר בכוחו אמנם להקים מעשה בית-דין (ראו בעניין זה את פסק הדין שניתן לאחרונה ממש על-ידי כבוד השופט א' גרוניס בע"א 3294/08 Goldhar Corporate Finance LTD נ' S.A Klepierre (6.9.2010) בפסקה 6). השאלה אם על-פי דיני הרש"פ בכוחו של פסק-דין שניתן בבית משפט של הרש"פ להקים מעשה בית-דין בכלל, ובאופן שתחסם הגשת תביעה באותו עניין בבית משפט בישראל, היא שאלה שבעובדה (שם, פסקה 9. כן ראו: ע"א 36/50 שור נ' ויצמן, פ"ד ח 612, 615 (1954); רע"א 3924/01 Hess Form Licht Company נ' הנדסת חשמל כללית בע"מ (10.2.2002)). לשאלה זו אין אנו נדרשים עתה, אך תוכנו של דין הרשות בעניין זה יהיה יהיה טעון הוכחה על-ידי בעל הדין שיבקש לחסום את התביעה בישראל, אם יעוכב בירורה ויתבקש חידושה לאחר תום בירור התביעה ברשות. הפורום הנאות לבירור התביעה 14. משהגענו לכלל מסקנה שככלל, במקום שבו ישנו הליך מקביל אחר תלוי ועומד, יש לעכב את ההליך השני באותו עניין, כך גם במקום שההליך המקביל הוא בפורום זר, עולה שאלה נוספת. עניינה הוא, אם בנסיבות העניין יש מקום ליישומו של הכלל בדבר "הליך תלוי ועומד", או שמא בכל מקרה, בית המשפט בישראל איננו הפורום המתאים לבירור התביעה. כך שבכל מקרה, אין מקום להותיר את ההליך הנדון, שהוגש לבית המשפט בישראל, תלוי ועומד. מאחר שאין מחלוקת שמקום מגורי הנתבע הוא בירושלים, גם אין מחלוקת שבית המשפט בישראל מוסמך להידרש לתובענה (תקנה 3(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ומכיוון שכך, אזי עליו לדון בתביעה. אולם אם בית המשפט בישראל הוא אינו ה"פורום המתאים" לדון בתביעה, אלא "פורום לא נאות" (Forum Non Convenience) לדון בה, כי אז לא יפעיל בית המשפט את סמכותו. שאלה זו נתונה לשיקול דעת בית המשפט (ראו למשל, פסק-דינה של כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח(3) 265, בעמ' 269), ושיבחן אם בית המשפט בישראל הוא אמנם "הפורום הטבעי" (Natural Forum) לדון בתביעה, או שמא ישנו פורום זר בעל סמכות, שהוא מתאים יותר להידרש לה (כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 300/84 א' ע' אבו עטיה ואח' נ' ערבטיסי, פ"ד לט(1) 365, בעמ' 385). 15. "הפורום הטבעי", או המתאים ביותר, הוא הפורום בעל "מירב הזיקות הרלוואנטיות אשר להן הקשר האמיתי, המשמעותי והמהותי למקרה נושא הדיון" (החברה הערבית, שם). בעניין זה קבע בית המשפט כי אין די בכך שבמאזן של בחינת כל הזיקות תהיה נטייה לטובת הפורום הזר, אלא על נטייה זו להיות מובהקת, ולהטות את הכף לטובת הפורום הזר באופן ברור ומובהק (פסק דינו של כבוד השופט מ' חשין בע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה, פ"ד מח (2) 77, בעמ' 83-82; פסק-דינו של כבוד הנשיא מ' שמגר בע"א 2705/91 אבו-ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח (1) 554 (30.12.1993), בעמ' 572. פסק-דינו של כבוד השופט ת' אור ברע"א 2705/97 הגבס א' סיני בע"מ נ'The Lockformer Co., פ"ד נב (1) 109 (26.1.1998), בעמ' 114-113; פסק-דינה של כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בבג"ץ 8754/00 עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625 (10.1.2002), בעמ' 655). דרישה מחמירה זו, שלפיה אין די בזיקות לפורום הזר אלא נדרשת נטייה מובהקת לטובתו, נובעת בין השאר מכך שכיום התפיסה היא שההתפתחות הטכנולוגית שחלה בשנים האחרונות, שעימה גם חלה ההתפתחות באמצעי התקשורת ובאמצעי התחבורה, הפכו את העולם למעין "'כפר אחד גדול', שבו למרחקים שבין מקום אחד למשנהו אין עוד אותה משמעות מכבידה כבעבר". מסיבה זו, "אין להפריז במשקל שניתן לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת, ומכאן גם מתבקש שהנטייה להיעתר לטענת פורום לא נאות תלך ותקטן" (הגבס, בעמ' 114. ראו גם: עינת רון בעמ' 656). 16. על רקע מבחנים אלו, נראה כי במקרה הנדון, אכן לא רק שמירב הזיקות הרלוונטיות לנושא התובענה מובילות לכך שהפורום הטבעי שבו ראוי לתביעה שתתברר, הוא בבית המשפט של הרשות הפלסטינית, אלא שלמעט מקום מגוריו של הנתבע, אין כל זיקה רלוונטית לישראל. גם זיקה זו נעדרת משמעות רבה, לאור העובדה שמקום עסקיו של הנתבע ברשות. החברה התובעת רשומה ברשם החברות של הרשות הפלסטינית, ואינה רשומה בישראל, ושם גם מקום פעילותה, בעוד שאין לה כל פעילות בישראל. הפעילות העסקית של הסחר במניות נושא התביעה נעשתה ברשות, והמניות שנסחרו הן מניות של חברות שמקום פעילותן הוא ברשות ובירדן, אך לא בישראל. הנתבע הוא אמנם אזרח ישראלי, המתגורר בישראל, אך כאמור, מקום עסקיו העיקרי הוא בשטחי הרשות. לכך גם יש להוסיף את העובדה ששתי התביעות שהוגשו, זו שהוגשה ברשות וזו שהוגשה בישראל, נסמכות במידה רבה, או בעיקר, על דו"ח חקירה שבוצע על-ידי הרשות לניירות ערך ברש"פ, ועל פי הנטען בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט ברש"פ, החוק החל שם קובע, כי ממצאיו של דו"ח זה אף מהווים ראייה לכאורה להוכחת התביעה. זאת בשונה מתביעה שתתברר בישראל. נראה גם, שבנסיבות אלו, כל העדים הרלוונטיים, עובדיה של התובעת והגורמים שהיו מעורבים בחקירה שבוצעה על-ידי הרשות לניירות ערך ברש"פ הם תושבי הרש"פ. כך שלא רק שהפורום המתאים ביותר הוא בית המשפט ברש"פ, אלא שהניסיון מלמד שעשוי להיווצר קושי בזימונם של אותם עדים למתן עדות בישראל ואף בהתייצבותם למתן עדות. לכל אלו גם מצטרפת העובדה שמשבחרה התובעת עצמה להגיש את אחת מהתביעות, ובייחוד את הראשונה מבין השתיים, אל בית המשפט שברשות, אין היא יכולה עוד לטעון כי הרש"פ אינה פורום מתאים וטבעי לבירורה של התביעה שהוגשה על-ידה. כך גם לאור העובדה שהנתבע לא כפר בסמכותו של בית המשפט האזרחי ברמאללה להידרש לתביעה, הוא מתייצב לדיונים שם, ומיוצג שם על-ידי עורכי דין. בכל אלו יש כדי להצביע ולחזק את העובדה שבית המשפט ברמאללה הוא הפורום הטבעי והמתאים לבירור התביעה שהוגשה אליו. 17. טענה נוספת שטענה התובעת היא, כי אפילו בית המשפט ברש"פ הוא הפורום המתאים, עדיין יש לאפשר לה לנהל את התובענה הנדונה, מאחר שאם תזכה בדין לא תוכל לאכוף את פסק הדין שיינתן לה, וזאת בשל העובדה שהנתבע מתגורר בישראל ושם נכסיו, ולאור הוראותיו של "הסכם אוסלו". ישנה מחלוקת בשאלה, אם קשיי אכיפה אפשריים מהווים נימוק שאותו יש לשקול במסגרת מכלול השיקולים הבוחנים מהו הפורום הנאות לבירורה של תובענה (ראו: הגבס, בעמ' 118; רע"א 9141/00 Lang נ' מרכס, פ"ד נו(1) 118; דנ"א 7059/01 Forum Bruno Krieski נ' מרקס. לעומת זאת, ראו את עמדת כבוד השופטת ד' ביניש (כתוארה אז) בבג"ץ עינת רון בעמ' 655, הסבורה שקושי באכיפת פסק-דין הוא שיקול רלוונטי שיש לשקול, גם אם לא כשיקול מכריע). אולם איננו נדרשים למחלוקת זו, מהטעם שנראה כי שתי הטענות שטענה התובעת בעניין זה נטענו מבלי לבסס אותן בהוראות "הסכם אוסלו" או בעובדות, ואת שתיהן אני סבורה כי יש לדחות, מהטעמים שעליהם אעמוד עתה. 18. הטענה הראשונה של התובעת היא כאמור, כי אם תזכה בתביעה שהגישה אל בית המשפט ברש"פ, אזי לא תוכל לאכוף את פסק הדין מהטעם שהנתבע אזרח ישראלי ותושב ישראלי. טענה זו כאמור, אינה מבוססת בעובדות. כפי שכבר נאמר, הנתבע הוא יבואן כלי רכב שמנהל את עסקיו בכל שטחי הרשות, ולפיכך יש להניח שיש בבעלותו נכסים המצויים בשטחה. כך שלכאורה נראה, שאין בסיס לטענה שלא ניתן יהיה לאכוף פסק-דין נגד הנתבע, אם אמנם תתקבל התביעה נגדו. 19. הטענה השנייה, הנסמכת על הוראותיו של "הסכמי אוסלו", אף היא נעדרת בסיס, לנוכח הסכמתו של הנתבע להתדיין בבית משפט ברשות הפלסטינית. ההסכם הרלוונטי הוא "הסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו" שמכונה "הסכם קהיר", אשר נחתם בקהיר על-ידי ממשלת ישראל ועל-ידי אש"ף ביום 4.5.1994. סעיף IV בהסכם, שעניינו "הכוחות והאחריות של הרשות הפלסטינית" קובע בסעיף 1(ב) שבו, שבמסגרת סמכויותיה של הרש"פ היא "תעשה משפט באמצעות מערכת שיפוטית בלתי תלויה". נספח III של "הסכם קהיר", שעניינו "פרוטוקול בנוגע לעניינים משפטיים", מסדיר נושא זה. סעיף III בנספח זה עוסק ב"סמכות שיפוט אזרחית", והוא מסדיר את נושא הקמת בתי המשפט האזרחיים ברש"פ ואת סמכויותיהם. על-פי סעיפי משנה 3 ו-4, אם הנתבע הוא אזרח ישראלי, והוא מסכים לסמכות השיפוט הפלסטינית, בית המשפט ברש"פ קונה סמכות לדון בעניינו. אמנם נקבע כי על הסכמה זו להינתן בכתב, אולם הנתבע כבר הראה שהוא מסכים לסמכות השיפוט, בכך שהתייצב לדיונים ואף מינה עורכי-דין שייצגו אותו. כך גם חזר על הסכמתו בדיון שהתקיים בבקשות הנדונות. סעיף IV בנספח III עוסק ב"עזרה משפטית בעניינים אזרחיים", והגם שבסעיף משנה 2 נקבעה מגבלה לביצועם של צווי ביניים (צווי עיקול זמניים, מינוי כונס נכסים וצווי מניעה), קובע סעיף 4, העוסק ב"אכיפת פסקי דין", הסדרים לאכיפה הדדית של פסקי-דין שיינתנו על-ידי ישראל והרש"פ, בכפוף לכך שפסקי הדין ניתנו על-ידי הערכאה המוסמכת. 20. לאור האמור, לא רק שבית המשפט האזרחי ברמאללה הוא הפורום הטבעי והמתאים ביותר לבירורה של התביעה, אלא שגם אין כל מניעה לכך שהתובענה תתברר שם, ואף אין מקום לטענה כי אם תזכה התובעת, כי אז לא תימנע ממנה האפשרות לאכוף את פסק הדין שיינתן. דחיית התביעה או מחיקתה 21. עיון בפסיקה העוסקת בשאלה אם בית המשפט המקומי הוא פורום נאות לדון בתובענה שהוגשה לבית משפט בישראל (להבדיל מדיון בסוגיה זו אגב בקשות לקבלת היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, לפי תקנה 500 בתקנות סדר הדין האזרחי), מלמד שככלל, בתי המשפט אינם נדרשים לשאלה אם החלטתם שהתובענה לא תתברר בישראל, אלא בפורום זר, מהווה מחיקה של התביעה או דחייתה. במקרים שבהם ישנה התייחסות לשאלה זו, ברוב המקרים קבעו בתי המשפט שהתביעה שהוגשה בישראל תימחק, תוך קביעה שבית המשפט אף מוסמך לקבוע שבירורה של התביעה רק יעוכב עד סיום הבירור בפורום הזר. ככלל, בתי המשפט ראו בקביעה שהדיון יתברר בפורום זר, החלטה על "הפסקת התובענה" שהוגשה בישראל. זאת מאחר שבית המשפט המקומי כן מוסמך להידרש לתובענה, אך מאחר שאינו "הפורום המתאים לבירורה", הוא לא יעשה שימוש בסמכותו. כך נאמר בעניין זה בבג"ץ עינת רון (בעמ' 651): "ככלל, כשקנתה ערכאה בישראל סמכות שיפוט לדון בתביעה שהוגשה לה, עליה לעשות שימוש בסמכותה ולהפעילה (ע"א 300/84 אבו עטיה נ' ערבטיסי, בעמ' 384). עם זאת במשך השנים הוכרו לעיקרון זה חריגים מספר המקנים לבית-המשפט ... שיקול-דעת שלא להפעיל את סמכותם, ובנסיבות מסוימות אף מחייבים אותם שלא להפעיל את סמכותם. מבין חריגים אלה נמנה שניים הרלוונטיים לדיוננו: החריג האחד, עניינו כיבוד הליכים שנתקיימו בערכאה מוסמכת בחו"ל. החריג השני, עניינו היות הפורום המקומי 'פורום לא נאות' (Forum non conveniens)". באותם מקרים שבהם בית המשפט קבע שבית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים, והתייחס לתוצאה של הפסקת התביעה, קביעתו הייתה שהתביעה שהוגשה לבית המשפט בארץ תימחק, הגם שבית המשפט גם יכול לקבוע שבירורה רק יעוכב. כך למשל, נקבע בבג"ץ עינת רון (בעמ' 654): "לפי דוקטרינת הפורום הלא נאות, בהתעורר שאלה של ברירת מקום שיפוט בין בית-משפט מוסמך בישראל לבין בית-משפט של ריבון אחר שאף הוא בעל סמכות בינלאומית לדון בתובענה, רשאי בית-משפט בישראל בתנאים מסוימים למחוק תביעה שהוגשה לו או לעכבה, כדי שתנוהל בפני בית-המשפט הזר" (ההדגשה אינה במקור). לעומת זאת, גם נמצאה פסיקה שבה נקבע שתוצאתה של קבלת טענת "פורום לא נאות" היא דחיית התביעה על הסף, להבדיל ממחיקתה. כך למשל, קבע כבוד השופט א' גרוניס בפסק הדין שניתן ברע"א 9810/05 Martin J. Hecke נ' Pimcapco Limited (30.8.2009) (בפסקה 15). לאור מסקנתו זו, ומאחר שעם דחיית התביעה בישראל לא ניתן עוד לחדשה, גם קבע בית המשפט שם, שתנאי לכך שהתביעה תידחה בשל הגשתה בפורום שאינו מתאים, הוא התחייבותו של הנתבע כי לא יעלה טענת התיישנות בפורום הזר (גרמניה), מאחר שעל-פי דיני ההתיישנות שם, התביעה ככל הנראה התיישנה. 22. העילות המצדיקות מחיקת תביעה, הן כולן עילות שעניינן בפגם שנפל בתביעה הניתן לריפוי, כך שמחיקתה של התביעה אינה חוסמת את דרכו של התובע לתקן את הפגם שנפל בתביעה והגשתה פעם נוספת (כך באשר לעילות הקבועות בתקנה 100 בתקנות סדר הדין האזרחי, שהן היעדרה של עילת תביעה, תביעה טרדנית או קנטרנית, שווי נושא התביעה נישום בחסר, או אי תשלום אגרה מספקת. כך גם באשר לכל עילת מחיקה אחרת, כמו למשל, תביעה מוקדמת או חוסר מעש, לפי תקנה 156). לעומת זאת, העילות שמצדיקות דחיית תביעה הן עילות שאינן ניתנות לריפוי (כך באשר לאלו הקבועות בתקנה 101(1) ו-(2), שעניינן במעשה בית דין, או חוסר סמכות במקום שאין אפשרות להעברת התביעה לבירורה בערכאה אחרת. כך גם ביחס לעילות אחרות המצדיקות דחייה של התביעה מכוח תקנה 101(3), ובכללן מחמת התיישנותה של התביעה). לנוכח הבדל זה שבין מחיקת תביעה לבין דחייתה, נראה שבמקום שבו התובענה "מופסקת" מהטעם שבית המשפט בישראל אינו "הפורום הנאות", על אף סמכותו להידרש לתביעה, יש ככלל, להורות כאמור, על מחיקת התביעה או על עיכוב בירורה עד תום בירור ההליך בפורום הזר. אם יחליט התובע לחדש את תביעתו בבית משפט בישראל - בין אם נמחקה ובין אם בירורה עוכב - לאחר תום בירור ההליך בפורום הזר, כי אז יהיה על בית המשפט לבחון אם ההליך בפורום הזר מקים מעשה בית-דין, החוסם את התביעה בישראל. יחד עם זאת, נראה שקביעה זו, שלפיה המשמעות של הפסקת תביעה מהטעם שהפורום המקומי אינו הפורום המתאים, היא שהתביעה נמחקת, אינה נקייה מספקות. לא בכדי קבע כבוד השופט א' גרוניס בעניין Pimcapco, שהתביעה שהוגשה בישראל תידחה (מטעם זה כאמור, גם התנה את דחיית התביעה בהתחיבות הנתבע שלא יטען בגרמניה שהתביעה שהוגשה שם התיישנה). זאת מאחר שקביעה זו, שבית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים, משמעה קביעה כי חרף הסמכות שיש לבית המשפט המקומי להידרש לתביעה, הוא לא ישתמש בסמכותו זו. בכך, הלכה למעשה, שולל בית המשפט את סמכותו להידרש לתביעה, אפילו מסיבה כלשהי לא יעלה בידי התובע לממש את זכותו בפורום הזר והמתאים. מסיבה זו ניתן לומר כי שלילת סמכות או ויתור על סמכות מטעמי "פורום לא נאות", כמוה לכאורה, כהיעדרה של סמכות, המצדיקה דחיית תביעה, להבדיל ממחיקתה (תקנה 101(2) בתקנות סדר הדין האזרחי). 23. מכל מקום, כאמור, במקום שבו בית המשפט בישראל קובע כי הוא "פורום לא נאות" לבירורה של תביעה, נתון לו שיקול דעת להחליט גם על עיכוב בירורה ולא רק על הפסקתה, כך שבעתיד ניתן יהיה לבחון אפשרות של המשך בירורה. מכיוון שכך, אזי יש אמנם לקבוע שהתוצאה של הפסקת בירור תביעה, בשל כך שהפורום המקומי אינו מתאים, היא תוצאה של מחיקה, כך שגם בדרך זו עשוי להיות מצב שבו ניתן יהיה לבחון בעתיד אפשרות של חידוש התביעה. כך הגם שאין לשלול את האפשרות שבנסיבות מסוימות (כמו למשל, בעניין Pimcapco), יגיע בית המשפט למסקנה שיש לדחות את התביעה שהוגשה לבית המשפט בישראל, ולא להסתפק במחיקתה. בנסיבות העניין הנדון, איני סבורה שישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות לחרוג מהכלל, שלפיו תוצאת הפסקת בירורה של תביעה שהוגשה בישראל, מאחר שבית המשפט כאן אינו הפורום המתאים, היא מחיקה, ולא דחייה. כך בייחוד לאור העובדה שלא ידוע מהו הדין המהותי ברשות לעניין הקמת מעשה בית-דין, שעשוי לחסום הגשת תביעה נוספת בישראל, אם אמנם תהיה הצדקה לכך, למרות שכאמור בהחלטה זו, בית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים לבירורה. סיכום 24. המסקנות העולות מהאמור כאן הן כי דינה של התביעה הנדונה להימחק. התשובה לשאלה הראשונה שהצבנו היא, כי ההשלכה שיש לקיומה של תביעה זהה בבית המשפט ברשות הפלסטינית היא, שיש לעכב את בירורה של התביעה הנדונה. אולם, משהגענו למסקנה, כי התשובה לשאלה השנייה היא, שבית המשפט בישראל אינו הפורום המתאים לבירורה של התובענה הנדונה, אזי אין מקום לעיכוב בירור התובענה, ויש להפסיקה. מהטעמים שעליהם עמדנו, במקרה מעין זה, התוצאה היא שדינה של התובענה הנדונה להימחק, וזו התשובה לשאלה השלישית. אם תידחה התביעה שהוגשה לבית המשפט ברשות הפלסטינית, ובבוא היום תראה לנכון התובעת לחדש את התביעה בבית משפט בישראל, ותימצא הצדקה לכך, חרף העובדה שאינו הפורום המתאים לבירורה, כי אז יהיה צורך להכריע בשאלה אם פסק הדין שעתיד להינתן בבית המשפט של הרשות מקים מעשה בית-דין החוסם הגשת תביעה בישראל. לשאלה זו אין אנו נדרשים לעת הזו, בטרם הסתיים בירורה של התביעה שהוגשה לרשות. משהגענו למסקנה כי דינה של התביעה להימחק, אין עוד צורך לדון בבקשה החלופית של הנתבע, לחייב את התובעת בהפקדת ערבות להבטחת הוצאותיו. 25. התביעה תימחק. התובעת תשלם תישא בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורכי דינו בסך של 5,000 ₪. הליך תלוי ועומדעיכוב הליכיםפלסטינים