ערר כופר חניה בבש"א 14402/08 עותרות הנתבעות 1 ו-2 לסילוק חלק מהתביעה על הסף. על פי כתב התביעה, התובעת רכשה זכויות בעלות בנכס מסויים בתל אביב, על פי הסכם מיום 24/8/94 . בתביעה צויין, כי במצבם המקורי, היו המקרקעין חלק מחלקה מס' 21, אך ביום 21/3/40 הופקעו מהחלקה המקורית 345 מ"ר לצורך הרחבת דרך. בעקבות הפקעה זו פוצלה החלקה המקורית לשתי חלקות- (א) חלקה 73, שהיא החלקה שנותרה לאחר ההפקעה (ב) חלקה 72 שהיא החלקה המופקעת. בעקבות ההפקעה נקטו בעלי הזכויות הקודמים בהליך משפטי מסויים, שבסיומו נחתם בחודש ינואר 1989 הסכם פשרה בין בעלי הזכויות באותה העת לבין הנתבעות 1 ו-2 , שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו הנתבעת 1 תקבל חזקה בשטח מסויים מהמקרקעין, ולבעלי הזכויות ניתנה התחייבות לפיה כל תכנון עתידי לגבי המקרקעין, ייערך בהתחשב בזכויות שבחלקה המקורית (לפני ההפקעה). בפועל, טענה התובעת, כי הנתבעות נקטו במהלכים מסויימים, שנגדו את זכויותיה. בבקשה הנוכחית, טוענות הנתבעות 1 ו-2 כי יש לסלק על הסף את התביעה בגין שתיים מהעילות המרכיבות את התביעה. (א) חיוב לא מוצדק של כופר חניה- התובעת טענה, כי במהלך שנת 1998 דרשה ממנה הנתבעת 1 לשלם "כופר חנייה" כתנאי להוצאת היתר בנייה. לטענת התובעת, לא התקיימו הקריטריונים הרלוונטיים לצורך חיובה בכופר חניה, ולמרות זאת, היא שילמה את סכום הכופר, בסך 677,178 ₪ , תוך הבעת מחאה. התובעת הגישה בקשה למתן פטור מהתשלום, שנדחתה על ידי הנתבעת 2. התובעת ערערה על החלטת הנתבעת 2 בפני וועדת הערר לתכנון ולבניה במחוז תל אביב. הערר נדחה בהחלטת וועדת הערר מיום 21/12/00, מפאת העדר סמכות וועדת הערר, ובה נאמר- " לאחר שמיעת טיעוני הצדדים החליטה ועדת הערר לדחות את הערר מאחר ולדעתה אין היא מוסמכת לדון בערר שהוגש לאחר שהוצא היתר הבנייה, ושולמו התשלומים בגינו. זכות הערר אינה חלה על כל החלטה של הועדה המקומית אלא רק על אותם סוגי החלטות שניתנה לגביהן זכות ערר מפורשת בהוראות החוק. טענות העוררת, גם אם יש להן בסיס, ראויות היו להתברר במסגרת ערר בעת שנדרשה לשלם "כופר חנייה" כתנאי לקבלת ההיתר. משבחרה העוררת לקבל את היתר הבנייה ולשלם עבור קרן חנייה, ורק כשנה לאחר מכן פנתה בבקשה לקבל פטור, איבדה את זכותה להגשת ערר בהתאם לסעיף 152(א)(1). פתוחה בפני העוררת הדרך להעלות את טענותיה בדבר אי חוקיות התשלום, או בדבר ההצדקה לאשר סטייה מתקן החנייה, בפני בית המשפט המוסמך, במסגרת תביעת השבה או בכל הליך משפטי מתאים אחר. התוצאה היא כי הערר נדחה על הסף בהעדר זכות ערר על ההחלטה". (נספח י"ג לכתב התביעה) התובעת טענה, כי ביום 17/11/05 וכתנאי להוצאת היתר בנייה נוסף, דרשה הנתבעת 1, פעם נוספת, תשלום "כופר חנייה" בסך 180,647.98 ₪. על פי הסכמה בין הצדדים (שלטענת התובעת, הושגה בכדי שלא לעכב את הוצאת היתר הבנייה לפרק זמן נוסף), העבירה התובעת לנתבעת 1 ערבות בנקאית בסכום האמור, וכנגד זאת ניתן היתר בנייה כנדרש. התובעת עתרה להשבת סכום כופר החניה, בסך 1,029,153 ₪ . בנוסף, עתרה התובעת לחייב את הנתבעות בפיצוי בסך 1,768,230 ₪ בגין מניעת האפשרות להקים חניות במתחם המבנה, שלטענתה, פגע הערך המקרקעין (נראה כי הבקשה הנוכחית אינה נסבה על רכיב זה, למרות אמירה מסויימת בפרוטוקול הדיון מיום 18/6/08, לפיה מבוקש לסלק על הסף גם עילת תביעה זו). בבקשה הנוכחית, טוענות הנתבעות 1 ו-2 כי דרישת תשלום כופר החניה תואמת את תקנה 2(ב) לתוספת לתקנות התכנון והבניה, לפיה ועדה מקומית רשאית לחייב מבקש היתר בניה להשתתף בהתקנתם של מקומות חניה בחניון ציבורי שמחוץ לנכס נשוא ההיתר. הנתבעות 1 ו-2 טוענות כי הערר שהגישה התובעת בפני הועדה המחוזית, וכן התביעה הנוכחית, הוגשו לאחר שניתן לתובעת היתר בניה, ולכן הן הוגשו באיחור ואין להן הצדקה מהותית. מעבר לכך, טוענות הנתבעות 1 ו-2 כי התביעה בגין רכיב זה התיישנה, שכן עילת התביעה התגבשה במועד מתן החלטת הוועדה המקומית בדבר דחיית בקשת התובעת למתן הפטור, כלומר ביום 27/8/97. בנוסף (או לחלופין) התביעה התיישנה מאחר שהיא הוגשה כמעט שבע שנים לאחר התשלום בפועל, ביום 24/8/99. ראשית, ככל שעילת התביעה התגבשה עם מועד התשלום, הרי שטכנית, התביעה לא התיישנה, אלא הוגשה יומיים לפני חלוף תקופת ההתיישנות. כידוע, עילת תביעה מוגדרת כמכלול העובדות שהוכחתן תוביל לקבלת הסעד המבוקש. בענייננו, הסעד המבוקש הוא השבת תשלום כופר החניה, ולכן עילת התביעה הנטענת מתגבשת עם מועד התשלום, ואילו למועד החלטת הנתבעת 2 אין כל משמעות לעניין מועד התגבשות העילה או תחילת מירוץ ההתיישנות. מכאן, כי התביעה להשבת תשלום כופר החניה לא התיישנה. הנתבעות 1 ו-2 טוענות כי השגת התובעת על חיובה בתשלום כופר חניה לאחר קבלת היתר הבניה מהווה חוסר תום לב מובהק וניצול ההליך לרעה. לטענתן, העובדה שהתובעת הביעה מחאה כנגד חיובה בתשלום, אינה מקנה לה זכות השבה. אני נזהר מלהביע עמדה מעין זו כעת. ייתכן שקיים מקום לטעון לשיהוי בהגשת התביעה, כמעט שבע שנים לאחר מועד תשלום כופר החניה, ולאחר שניתן היתר הבנייה, שכופר החנייה היה התנאי לקבלתו. כידוע, לצורך הוכחת קיומו של שיהוי בהגשת תביעה יש להראות כי התובע ויתר על זכותו או שהשיהוי גרם לנתבע לשנות את מצבו לרעה (ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (21/2/07); בש"א (חיפה) 12303/06 פניו נ' בנק מזרחי טפחות (26/6/07)). הכרעה בסוגייה זו טעונה בירור עובדתי של מכלול נסיבות העניין, שיש להניח שייערך בהמשך הדרך (ולעניין זה ראו רע"א 8355/08 צברי נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (16/12/08)). בנוסף, הערר נדחה מטעמים של חוסר סמכות, וממילא אין נפקות מעשית לטענת הנתבעות 1 ו-2 לפיה הערר לא הוגש במועד. לפיכך, בשלב זה, לא ניתן לחרוץ את גורלה של סוגיית החיוב בכופר החנייה, ולכן לא ניתן לסלק את התביעה בגינה על הסף. (ב) הטלת הוצאות מיותרות לשיפוץ המבנה, בהיותו "מבנה מסוכן"- התובעת טענה, כי המבנה נשוא התביעה הוא מבנה ישן, ולאור זאת היא התכוונה להרסו ולבנות במקומו בניין חדש, אלא שמאחר שהוא הוכרז כמבנה לשימור בינלאומי, נמנעה הריסתו, וחלף זאת פעלו הנתבעות לשיפוצו. התובעת טענה, כי עריכת תכניות השימור נערכו על פני פרק זמן ניכר (13 שנים), באופן שעיכב את הוצאת היתר הבנייה, ייקר את עלויות הבנייה ושלל את האפשרות לעתור לקבלת פיצויים על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 . התובעת עתרה לחייב את הנתבעות בפיצוי בסך 766,233 ₪ בגין הדחייה במועד הוצאת היתר הבנייה. בנוסף, עתרה התובעת לחייב את הנתבעות בתוספת העלויות שנדרשה בעקבות תכניות השימור, בסך 2,022,004 ₪ . מעיון בבקשה, נראה כי הנתבעות 1 ו-2 לא עותרות לסילוק על הסף של רכיבים אלה. התובעת טענה בנוסף, כי ביום 10/6/02 שלחה הנתבעת 1 לתובעת הודעה לפי חוק העזר, בה נדרשה התובעת לערוך "שיפוצים" במבנה, לאור היותו "מבנה מסוכן". התובעת השיגה על דרישה זו, וטענה כי כוונתה ממילא היתה להרוס את המבנה ולבנותו מחדש, אך מהנדס העירייה חזר על עמדתו, ודרש את תיקון המבנה. ביום 24/10/02 הגישה הנתבעת 1 כתב אישום כנגד התובעת בגין אי מילוי דרישה לתיקון מבנה מסוכן. לאור זאת, ובלית ברירה, החליטה התובעת לפעול לשיפוץ המבנה, בהתאם להנחיות הנתבעת 1, שפורטו בכתב האישום, ובעקבות כך, המבנה הוצא מרשימת המבנים המסוכנים, וכתב האישום בוטל. התובעת עתרה לחייב את הנתבעות בהשבת עלויות השיפוץ, בסך 185,761 ₪ . בבקשה הנוכחית, טוענות הנתבעות 1 ו-2, כי הדרישה לשיפוץ המבנה תואמת את הוראות חוק העזר לתל אביב-יפו (מבנים מסוכנים), תשס"ב-2001. לטענתן, על פי סעיף 5 לחוק העזר, מקבל דרישת התיקון רשאי להגיש כנגדה השגה, אלא שבענייננו, התובעת לא עשתה כן. הנתבעות 1 ו-2 טוענות, כי מצד אחד, התובעת עתרה לביטול כתב האישום שהוגש כנגדה, בגין אי שיפוץ המבנה (וכתב האישום אכן בוטל), ומנגד, היא עותרת להשבת הוצאות השיפוץ, ודואליות זו אין לאפשר. לטענתן, אין הצדקה להורות על השבת הוצאות השיפוץ, שהוטלו על התובעת כדין ולאור הסיכון הבטיחותי שאפיין את המבנה. התובעת טוענת בתגובתה, כי לא היה כל סיכון בטיחותי בהותרת המבנה על כנו, ולכן מלכתחילה, הדרישה לשיפוץ המבנה לא היתה מוצדקת, בייחוד בהתחשב בהיקף הנרחב של השיפוץ שנדרש. לטענתה, ככל שהמבנה אכן היה מסוכן, הרי שלא היתה כל מניעה ליישם את הצעת התובעת להריסת המבנה והקמת מבנה אחר תחתיו. בנוסף, טוענת התובעת, כי ביטול כתב האישום אינו שולל את עילת תביעתה להשבת הוצאות השיפוץ. בתשובתן לתגובה, טוענות הנתבעות 1 ו-2 כי התובעת לא השיגה על חיובה בהוצאות השיפוץ, במהלך התקופה הרלוונטית לכך, ולכן הן מנועות מלעתור להשבתן כעת, שבע שנים לאחר תשלומן. לכתב התביעה צורפו חשבוניות שנמסרו לתובעת כנגד שיפוץ המבנה, ונושאות את התאריך 27/7/04 (נספח כ"ט 1-8), ובתביעה עצמה נטען כי ההוצאות שולמו לאחר הגשת כתב אישום כנגד התובעת, ב-24/10/02, ולכן התקשיתי להבין מדוע סבורות הנתבעות 1 ו-2, שהתביעה להחזר ההוצאות הוגשה שבע שנים לאחר תשלומן. לעצם העניין, בכתב התביעה נטען כי הנכס הוכרז כ"מבנה לשימור בינלאומי", ומטעם זה נמנעה הריסתו. לפיכך, וככל שאכן היתה סכנה בטיחותית כלשהי שאפיינה את המבנה, לא ניתן לשלול את האפשרות, ששיפוץ המבנה אכן היה המהלך שהתבקש. באותה מידה, ייתכן שלא היתה כל סכנה בטיחותית במבנה, וגם אם כן, הרי שהמהלך הראוי הוא הריסתו ובניית אחר תחתיו, כפי שהתובעת עצמה הציעה. על פני הדברים, חלופות אלה הן אפשריות וסבירות באותה מידה, והעדפת אחת מהן על פני האחרת טעונה בירור עובדתי לגבי אופי המבנה, הצורך בשימורו וטיבם של הליקויים הבטיחותיים הנטענים. בנוסף, ייתכן כי מסיבה כזו או אחרת, התובעת זכאית להחזר הוצאות שיפוץ המבנה, גם אם מבחינה עובדתית, מדובר במהלך ההגיוני היחיד (וכאמור, איני מכריע בכך כעת). בשלב המקדמי הנוכחי, אין אפשרות לברר עניינים אלה, ומאחר שקיימת אפשרות תיאורטית שעמדתה של התובעת תתקבל בסופו של יום, הרי שאין הצדקה לסילוק התביעה על הסף (וראו לעניין זה 4499/06 ים אילת בע"מ נ' פייס (11/12/06). לאור האמור, נדחית הבקשה בבש"א 14402/08. הוצאותיה, בסך 10,000 ₪ + מע"מ - לפי תוצאת פסק הדין. בבש"א 19351/08 מבקשת התובעת לחייב את הנתבעות 1 ו-2 במתן מענה משלים נוסף לשאלות 1.5, 1.7 ו-1.8, בטענה שהמענה המשלים הקודם, שניתן בהתאם להחלטתי מיום 26/11/07 (בש"א 9312/07), הוא כוללני ומעורפל. בשאלה 1.5 לשאלון שהופנה אל הנתבעות 1 ו-2, שאלה התובעת האם הן נתנו בעבר פטור מתשלום כופר חניה, ואם כן, באילו מקרים, באילו נסיבות ומה היה סכום הפטור. בנוסף, נדרשו הנתבעות 1 ו-2 לצרף מסמכים המעידים על נתונים אלה. הנתבעות 1 ו-2 השיבו כי אכן ניתנו פטורים, והסבירו כי הועדה המקומית אינה מוסמכת ליתן פטור, אלא רק להמליץ בפני הועדה המחוזית, המוסמכת בלעדית לכך. הנתבעות 1 ו-2 טענו כי כל מקרה נבחן לגופו, בהתאם לנתונים הרלוונטיים. בתגובתן, טוענות הנתבעות 1 ו-2 כי אין באפשרותן להתחקות כעת אחר כל בקשות הפטור שהוגשו. אני שותף לעמדתן, ובהתאם לכך סבור כי יש להסתפק במענה המשלים שניתן. אציין, כי אין מקום לדרישת גילוי במסגרת שאלון. בשאלה 1.7 נשאלו הנתבעות 1 ו-2 האם הן הקימו חניונים מכספי קרן חניה, ואם כן היכן, והאם הוקצו בהם מקומות חניה בלעדיים למשלמי כופר חניה. מעיון בתצהיר המשלים שצורף לבקשה, נראה כי כלל לא ניתנה תשובה לשאלה זו, אם כי התובעת גם לא התייחסה אליה באופן ממוקד בבקשתה. ככל שעדיין נדרש מענה נוסף, מתבקשות הנתבעות 1 ו-2 להגיש תצהיר משלים, בתוך 20 יום. בשאלה 1.8 נשאלו הנתבעות 1 ו-2 האם הוגשו כנגד מי מהן תביעות להשבת כספי כופר חניה, וכן נדרשו לפרט לגביהן. הנתבעות 1 ו-2 השיבו, באופן כללי, כי הוגשו תביעות על ידי אנשים שונים בנסיבות שונות, והכספים הושבו אם התברר כי נגבו כספים שלא על פי התקנות. אני מסכים עם הנתבעות 1 ו-2 בכך שאין לחייבן במענה פרטני מעבר לזה שניתן. בכפוף לכך, נמחקת בש"א 19351/08. כזכור, בתיק קבועה ישיבת קדם משפט ליום 18.3.09, 9:30. כופרכופר חניהחניהערר