עבירה על חוק עובדים זרים

1. ביום 25.12.08 הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להישפט וכן בקשה לביטול או לעיכוב הליכי גביה (להלן: "הבקשה"). 2. במסגרת הבקשה, ביקשה המבקשת את שלושת הסעדים הבאים: א. להאריך למבקשת את המועד להגשת בקשת רשות להישפט וזאת בגין העבירה מיום 3.12.03. ב. להורות למשיבה 2 לבטל את הליכי הגביה או לחילופין לעכב הליכים אלה וזאת עד לסיום ההליכים המשפטיים שבין המשיבה מס' 1 למבקשת. ג. לחילופין, להצהיר כי העבירה המיוחסת למבקשת בוצעה על ידי המשיבה מס' 3. 3. באשר לבקשה לעיכוב הליכי גביה, אבהיר כבר כעת כי ביום 27.1.09, ניתנה על ידי החלטה, במסגרתה הוריתי על עיכוב הליכי הגביה עד למתן החלטה בבקשה להארכת מועד להישפט, זאת בהתחשב בתגובתה של המשיבה מס' 2 ומבלי לקבוע מסמרות בשאלת הסמכות העניינית. 4. באשר לסעד השלישי שהתבקש, קרי הבקשה להצהיר כי העבירה המיוחסת בוצעה על ידי המשיבה מס' 3 - ביום 31.12.08, ניתנה על ידי החלטה, במסגרתה ציינתי, כי אינני מוצאת צידוק שבדין לצירופה של המשיבה מס' 3 לבקשה ומשכך היא לא נדרשה כלל להגיב לבקשה. 5.       רקע עובדתי א. ביום 3.12.03 נערכה ביקורת במסעדה ונמצאו בה שלושה עובדים זרים שהועסקו על ידי המבקשת שלא כדין. ב. בעקבות הביקורת כאמור, הוטל על המבקשת, ביום 30.7.07, קנס מנהלי בסך של 60,000 ₪ בגין העסקת שלושה עובדים שלא כדין, דבר המהווה עבירה על פי חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א - 1991 (להלן: "חוק עובדים זרים"). ג. בעקבות קבלת הודעת הקנס הגישה המבקשת באמצעות בא כוחה הקודם בקשה לביטול הקנס אולם בקשה זו נדחתה על ידי המשיבה מס' 1 כבר ביום 5.2.08. ד. אין חולק כי החלטה זו הגיעה לבא כוחה הקודם של המבקשת, כפי שעולה מפורשות ממכתבו מיום 20.2.08, אותו היפנה למנכ"ל המבקשת. ה. ביום 22.6.08 נשלחה למבקשת דרישה לתשלום חוב על ידי המרכז לגביית קנסות. ו. ביום 22.7.08 שלח ב"כ המבקשת, למשיבה מס' 1, בקשה להארכת מועד להישפט וכן בקשה להישפט. ז. ביום 25.12.08 הוגשה הבקשה שלפניי. 6. להלן טענות ב"כ המבקשת בתמציתיות: א. בא כוחה הקודם של המבקשת לא הודיע לה על החלטת התובע המוסמך מיום 5.2.08 ורק עקב כך נבצר ממנה להגיש את הבקשה להישפט במועד. ב. המבקשת סברה כי במידה ולא תבוטל הודעת הקנס יוגש נגדה כתב אישום באופן אוטומטי וכי תהיה רשאית להתגונן בפני בית הדין ולהוכיח את טענותיה. ג. המבקשת לא ביצעה את העבירה המיוחסת לה אלא המשיבה מס' 3. ד. המשיבה מס' 1 מנעה מהמבקשת, בחוסר תום לב, את האפשרות להישפט ה. אין מקום להעדיף פרוצדורה על מהות, בכל הקשור למקרה דנן. 7. להלן טענות ב"כ המשיבה מס' 1 בתמציתיות: א. אין לקבל את טענות המבקשת בכל הקשור לגופו של עניין ובכל הקשור לצידוק בהטלת הקנסות. ב. המבקשת לא העלתה טעם מוצדק לאיחור ו/או השיהוי בהגשת הבקשה. ג. המבקשת השתהתה מספר רב של חודשים בטרם הגישה את הבקשה. ד. בא כוחה הנוכחי של המבקשת עבד עם בא כוחה הקודם, באותו המשרד, ואין לקבל את הטענה כאילו לא הוסבר למבקשת כי יש להגיש בקשה להישפט. ה. מהמכתב שהפנה בא כוחה הקודם של המבקשת למנכ"ל המבקשת, עולה כי החלטת התובע המוסמך, מיום 5.2.08, הוגדרה כענין המחייב טיפול. 8. הוראות הדין הרלוונטיות   סעיף 8 (ג) לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו - 1985 (להלן:"חוק העבירות המינהליות") קובע כי: "נקנס רשאי להודיע בכתב למי שהטיל את הקנס, כי ברצונו להישפט על העבירה. ההודעה תומצא תוך 30 ימים לאחר שהומצאה לו ההודעה על הטלת הקנס המנהלי". הווה אומר, מלשונו הברורה של הסעיף הנ"ל עולה כי המועד להגשת בקשה להישפט, הינו 30 ימים מיום קבלת הודעת הקנס.  סעיף 8א (ה) לחוק עבירות מנהליות, קובע כי: "(ה) מי שהגיש בקשה לביטול ההודעה, כאמור בסעיף זה, אינו רשאי להודיע על רצונו להישפט לפני שהתובע המוסמך המציא לו את החלטתו; דחה התובע המוסמך את הבקשה לביטול ההודעה, רשאי מגיש הבקשה להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה".   מכאן שמי שהגיש בקשה לביטול הודעת הקנס אינו רשאי להודיע על רצונו להישפט לפני שהתובע המוסמך המציא לו את החלטתו כשבמקרה בו התובע המוסמך דחה את הבקשה לביטול ההודעה, רשאי מגיש הבקשה להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה.    סעיף 13 (ב) לחוק העבירות המנהליות המקנה סמכות לבית המשפט או לבית הדין לדון בבקשה להישפט, אף אם הוגשה באיחור, קובע כי: "בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם הודעת מקבל ההודעה לפי סעיפים 8 או 9 כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור".   9. השיקולים להארכת מועד כפי שהובאו בפסיקה   היקפם ואופיים של השיקולים שעל בתי הדין לשקול בבואם להחליט בבקשה להארכת מועד הקבוע בחוק העבירות מנהליות להגשת בקשה להישפט על העבירה בגינה הוטל הקנס המינהלי, נקבעו, בין השאר, בפסק דין שניתן בעפ"א (ארצי) 14/05 סיוון תכשיטים בע"מ נ. מדינת ישראל (12.3.06, טרם פורסם), שעליהם חזר בית הדין הארצי בעפ"א (ארצי) 12/05 איכרי ראש פינה - אגודה שיתופית חקלאית נ. מדינת ישראל (10.5.06, טרם פורסם).  בעפ"א (ארצי) 14/05 סיון תכשיטים בע"מ נ. מדינת ישראל נקבע כי: "מכוח חוק העבירות המנהליות, אדם אשר הומצאה לו הודעת קנס, רשאי, בין היתר, להגיש בקשה להישפט על העבירה בגינה הוטל הקנס, תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההודעה. לאמור: המחוקק הגביל בזמן את האפשרות העומדת לנקנס להגיש בקשה להישפט וקבע פרק זמן מוגדר של 30 יום בלבד. בהמשך, המחוקק מצא לנכון להתיר לבית-המשפט לקיים את המשפט, גם אם הודעת הנקנס כי ברצונו להישפט ניתנה באיחור, זאת "מנימוקים שיירשמו". הנה כי כן, כיום ישנה הוראת חוק מפורשת [סעיף 13 (ב) לחוק העבירות המנהליות, מכוחה מסורה לבתי הדין הסמכות להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט, 'מנימוקים שיירשמו'. אנו סבורים, כי אמת המידה אשר ראוי כי תנחה את בתי הדין בבואם להכריע בבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, היתה זו של טעם מוצדק או סביר לאיחור.   ובהמשך: "במסגרת השיקולים שעל בית-הדין לשקול בבואו להחליט האם להאריך את המועד להגשת בקשה להישפט אם לא, עליו לתת את הדעת על שיקולים מסוגים שונים, סובייקטיביים ואובייקטיבים. נקודת המוצא תהא תדיר, העובדה שהמחוקק מצא לנכון לתחום את המועד להגשת בקשה להישפט וקצב לכך 30 ימים בלבד; זאת בהתאם למטרות ולתכלית המונחות ביסוד חוק העבירות המנהליות - ומכאן:  יש לבחון את נסיבותיו האישיות של הנקנס, לרבות ביצוע עבירות קודמות, איתנותו הכלכלית, היקף ביצוע העבירה.  בבחינת העבירה גופה: האם מדובר בחקיקת מגן; האם נפגעו זכויות או חירויות יסוד. בחינת הסיבות בעטיין נגרם האיחור: האם המדובר בזלזול או בהתרשלות; האם מדובר בהתעלמות מהוראות חוק; האם מדובר במחלה, תאונה או מוגבלות אחרת שמנעה מהמבקש ידיעה או אפשרות לטפל בעניין.  בנוסף, יש לבחון את מידת האיחור בהגשת הבקשה וכן האם נפל פגם בהליך ההמצאה של המסמכים לידי הנקנס. כללם של דברים: על מנת להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, על בית-הדין לדון בעניין על-פי כלל נסיבותיו המיוחדות ולהשתכנע כי קיימת סיבה סבירה - הצדק ראוי - להגשת הבקשה באיחור או כי קיים טעם אשר בגינו מוצדק לאפשר את הגשת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. (ההדגשה שלי - א.י.). ולעניין זה ראה גם: ב"ש (ב"ש) 1043/06 בר חסון חברה קבלנית בע"מ נ. מדינת ישראל משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (13/7/06) וכן בש (ב"ש) 1099/06 חדד טאס עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ. משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (18/2/07). יש להדגיש כי רשימה זו של טעמים אינה בגדר רשימה סגורה.   10. דיון והכרעה המבקשת טענה כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נבע בעיקר מכך שלא ידעה על החלטת התובע המוסמך הדוחה את בקשתה לביטול הקנס. עם כל הכבוד, הרי שאין בידי לקבל טענה זו שהרי מעיון במכתב שהפנה בא כוחה הקודם של המבקשת, למנכל"ה, (מכתב מיום 20/2/08 אשר צורף לבקשה, כנספח ד'), עולה בבירור כי החלטת התובע המוסמך, מיום 5.2.08, צויינה כתכתובת "המחייבת התייחסות לטיפול". המבקשת, אשר משיקוליה היא, בחרה שלא לפעול בהתאם למכתבו הנ"ל של בא כוחה הקודם, אינה יכולה להצדיק את מחדלה, בחילוף מייצגה המשפטי וזאת במיוחד בשים לב לעובדה כי מעיון בנספח ד' לבקשה עולה כי בא כוחה הנוכחי של המבקשת, נמנה, לפחות במועד בו כתב בא כוחה הקודם את מכתבו מיום 20/2/08, עם משרדו של האחרון. יש לציין כי גם הזמן שחלף מאז קיבלה המבקשת, לטענתה, את הודעת הקנס (22/6/08) ועד למועד המצויין על מכתב שנשלח מטעמה, לתובע המוסמך (22/7/08), מהווה נימוק לדחיית בקשתה. באשר לטענת המבקשת כי נקנסה בטעות, מעבר לעובדה שטענה זו באה לידי ביטוי בבקשה לביטול קנס אך לא התקבלה על ידי התובע המוסמך, הרי שמדובר בטענת הגנה, אשר לא זה השלב לדון בה, שכן בשלב דיוני זה, אין מקום להיכנס לשאלות לגופו של ענין וכל שעל המבקשת להראות הוא טעם סביר לשיהוי בו נקטה. לפיכך, לנוכח כל האמור לעיל, בהתחשב בתכלית של חוק העבירות המנהליות ובעובדה שלא מצאתי נימוק המצדיק הארכת המועד להגשת הבקשה להישפט, הריני דוחה את הבקשה. 11. משלא נמצאה עילה להארכת המועד להגשת בקשה להישפט, הרי שאין כל בסיס לעיכוב הליכי הגביה שננקטו כנגד המבקשת בשל אי תשלום הקנס. 12. לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ובהתחשב בתגובת משיבה מס' 1 וחרף טענות המבקשת, הריני דוחה את הבקשה, על כל סעדיה. אין צו להוצאות. ניתנה היום י"ז בשבט, תשס"ט (11 בפברואר, 2009) בהעדר הצדדים. אורית יעקבס, שופטת עובדים זרים