בפניי בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב' השופטת ט' פדרו-רופלמן) אשר הורה על הוצאת צו מאסר נגד המבקש בגין ביזיון בית המשפט. עוד מבקש המבקש לבטל את הליכי הביזיון, הקנס והמאסר שננקטו נגדו. יצוין כי בקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי (כב' השופטת  ד' קרת-מאיר), נדחתה.   1. הרקע לבקשה, כעולה מהחלטות הערכאות דלמטה, הוא בקצרה כדלקמן: המבקש ומשיבה 2 (להלן: המשיבה) התגרשו לאחר שנחתם ביניהם הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 27.2.2000. ההסכם נחתם במסגרת תביעה לאיזון משאבים אותה הגישה משיבה 2 לבית המשפט לענייני משפחה, ובו הוסכם על גירושי הצדדים והעברת חלקה של המשיבה 2 לעורר בדירה בבעלותם בתמורה לסך של 75,000$, אשר ישולם בכפוף לכך שהמשיבה תפנה את הדירה. הצדדים התגרשו ומשיבה 2 פינתה את הדירה, אך המבקש לא מילא אחר חלקו בהסכם ולא העביר את הסכום האמור, תוך שהוא ממשיך להתגורר בדירה עם אשתו הנוכחית וילדיהם. לנוכח אי-קיומו של ההסכם מינה בית המשפט לענייני משפחה כונס נכסים לצורך מכירת הדירה ומימושה. בקשה שהגיש המבקש לעיכוב הליכי הכינוס נדחתה ביום 31.5.2005 על-ידי בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט ג' גרמן). בהחלטתו מיום 30.1.2006 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשת הכונס להורות על פינויו של העורר מן הדירה לשם מכירתה. בהחלטה נקבע כי אם לא תפונה הדירה בתוך 30 יום ממועד ההחלטה, יהיה הכונס זכאי לבקש את סיוע המשטרה בעניין האמור. 2. ערעורים שהגיש המבקש על החלטות בית המשפט לענייני משפחה מיום 31.5.2005 ומיום 30.1.2006 נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' לבהר-שרון). נקבע, כי מנוסח ההסכם עולה באופן מפורש כי תנאי ההסכם שלובים, ופינוי הדירה על-ידי המשיבה מותנה בהעברת הסכום על-ידי המבקש, התחייבות שכאמור לא עמד בה. עוד נקבע כי מינוי כונס הנכסים נעשה כחוק לצורך מימוש ההסכם אשר קבע את איזון המשאבים בין הצדדים. בנוסף, נדחתה טענתו של המבקש כי לא ניתן לפנותו מהדירה מאחר ובנו הקטין מתגורר עימו. בית המשפט נמנע מלהתערב בקביעה העובדתית של בית המשפט לענייני משפחה לפיה הקטין אינו מתגורר בבית המבקש, וציין כי המבקש עושה שימוש בקטין לצרכיו "מבלי לחשוב כלל על טובתו של הקטין והכל כדי לדחות את הקץ ותו לא". בית המשפט דחה, כאמור, את הערעורים שהגיש המבקש, תוך שהוא מציין את השימוש לרעה שעושה המבקש בהליכי בית המשפט ומטיל עליו את תשלום הוצאות המשפט של המשיבה. 3. משחלף הזמן והעורר המשיך לעשות שימוש בדירה ולא לשלם את חובו למשיבה, התפטר הכונס מתפקידו ותחתיו בא הכונס הנוכחי, המשיב 1 (להלן: המשיב). לאחר שהמשיב פנה שוב אל המבקש בדרישה לפינוי הדירה וזה לא עשה כן, הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת ט' קופלמן-פדרו) עמד על ההזדמנויות אשר ניתנו למבקש להסדיר את תשלום החוב ועל נכונותה של המשיבה 2 לתשלום חלקי בלבד כדי לסיים את ההליכים, וקיבל את הבקשה. בית המשפט הורה למבקש לשלם למשיבה סך של 2,000 ₪ בגין כל יום שאינו מפנה את הדירה החל מיום 23.5.2009. בנוסף, הורה בית המשפט על מאסרו של העורר אם לא יפנה את הדירה  עד ליום 30.6.2009, וזאת עד לפינוי הנכס וקיום החלטת בית המשפט מיום 30.1.2006. כמו כן הטיל בית המשפט על העורר את תשלום הוצאות הכונס בהליך בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. 4.. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) דחה בהחלטתו מיום 29.7.2009 את בקשת המבקש לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט לענייני משפחה, וזאת לאחר שבחן בפירוט את סיכויי הערעור שהגיש. בית המשפט קבע כי טענות המבקש נגד החלטת בית המשפט לענייני משפחה אינן בעלות סיכויים טובים להתקבל. בית המשפט המחוזי הפנה לקביעת בית המשפט לענייני משפחה, שלפיה נעשו ניסיונות רבים להביא את המבקש לקיים אחר החלטת בית המשפט לפנות את הדירה, אשר כשלו. בית המשפט המחוזי התייחס לטענת המבקש כי בית המשפט התעלם מחובת הכונס למצוא דיור חלופי לעורר ולבני ביתו, והפנה לקביעת בית המשפט לענייני משפחה כי טענה זו רלוונטית לדיון בתובענה לפירוק שיתוף ואינה רלוונטית להליך שעמד בפני בית המשפט. בית המשפט המחוזי הסכים כי חל שינוי נסיבות עקב הימצאו של בנם הקטין של המבקש והמשיבה בדירה, אולם עמד על כך שעניין הימצאותם של קטינים אחרים בדירה עמד בפני בית המשפט לענייני משפחה טרם נתן החלטתו. ביחס לטענת המבקש כי היה על בית המשפט לבחון נקיטתן של דרכים אחרות קודם להוראתו על המאסר, ציין בית המשפט המחוזי את הערותיו של בית המשפט לענייני משפחה באשר לכישלון ניסיונותיה הרבים של המשיבה להביא את המבקש למלא אחר הוראת בית המשפט. המבקש לא אמר נואש. בקשה שהגיש לעיון חוזר בהחלטה נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 3.8.2009 (כב' השוט צ' גורפינקל); בקשה נוספת בעניין זה נדחתה ביום 4.8.2009 (כב' השופט י' זפט); ביום 7.8.2009 (כב' השופטת ר' לבהר שרון); ואף ביום 9.8.2009 (כב' השופט א' אורנשטיין). מכאן הבקשה דנן. 3. המבקש טוען כי יש להיעתר לבקשתו לעכב את ביצוע החלטת בית המשפט לענייני משפחה מטעמים משפטיים ונוכח מצבו האישי. לטענתו, סמכות בית המשפט לענייני משפחה לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995 (להלן: סעיף 7) מצומצמת לאיזון משאבים ואינה תקפה כאשר מדובר בחוב כספי, כבעניינו. לדבריו, המשיבה חבה לו כספים ולא עמדה בהתחייבויותיה כלפיו. המבקש טוען עוד כי על בית המשפט להיעתר לבקשתו גם אם סיכויי הערעור אינם גבוהים, וזאת נוכח הנזק הצפוי לו אם ההחלטה תמומש. לשיטתו, אם לא יעוכב ביצוע ההחלטה, ירוקן ערעורו מתוכן והדירה תימכר בפחות משוויה בגין הליכי הכינוס. המבקש מדגיש כי הוא בעל משפחה ואב לילדים קטינים, הסובל מ-100% נכות נפשית ופיזית ומטופל בכדורים ובזריקות, וכי אם ייעצר ייגרם לו נזק בלתי הפיך. בדיון שנערך בפניי עדכן בא-כוחו של העורר כי העורר אינו מתגורר עוד בדירה. 4. לטענת המשיב, טענתו של המבקש באשר לסמכות בית המשפט לפי סעיף 7 נבחנה ונדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. המשיב גורס כי המבקש צירף לבקשתו דנן מסמכים שלא הגיש לערכאה דלמטה. המשיב מטעים כי החלטותיו של כב' השופט גרמן הן החלטות חלוטות, משהערעורים שהוגשו עליהם נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי, ועל כן אין ביכולתו של המבקש לשוב ולהעלות טענות נגד החלטות אלה. המשיב מעדכן כי המבקש לא שילם את חובו וכי אף לאחר פינוי הדירה, ממשיך המבקש ופולש אליה. 5. לטענת המשיבה, היא הנפגעת העיקרית ממהלכיו של המבקש. המשיבה מטעימה כי חלפו תשע שנים מעת שקיבל הסכם הגירושין תוקף של פסק דין, שלפיו היה על המבקש לפנות את הדירה. המשיבה מצביעה על כי הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נסב על מינויו של כונס הנכסים, ואילו בקשת עיכוב הביצוע עניינה פסק הביזיון. המשיבה גורסת כי התנהלותו של המבקש מצדיקה את דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע, ומצביעה על כך שאינו מכבד את החלטות בתי המשפט, ואינו נענה לניסיונות הרבים להביא קץ להליכים בין השניים. 6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בהחלטות הערכאות דלמטה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית לכל, בדיון שנערך בפניי עודכנתי על-ידי בא-כוח המבקש כי המבקש פינה את הנכס. משההחלטה נשוא הבקשה לעיכוב ביצוע מורה על פינוי הדירה, מתייתרת בקשתו מאליה. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס, בקצירת האומר, גם לגופו של עניין. בין הצדדים נחתם הסכם גירושים, ובו הוסכם כי המשיבה תפנה את הדירה כנגד תשלום סך של 75,000$. המשיבה פינתה את הדירה, ואילו המבקש סרב למלא אחר חלקו. כשש שנים חלפו מעת נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסכם בין הצדדים ועד שהורה למבקש לפנות את הדירה לשם מכירתה לטובת העברת הסכום המוסכם המגיע למשיבה. החלטה זו ניתנה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה מתוקף סמכותו על פי סעיף 7 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, שלשונו: "הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שתוף בנכס של בני זוג... יבוצעו על פי החלטת בית המשפט לענייני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל; כן רשאי בית המשפט להורות על ביצועם בדרך אחרת הנראית לו  יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין". ההסכם שנחתם בין הצדדים אינו אלא הסכם לאיזון משאבים, ותובענת המשיבה לקיימו הינה בגדר תובענה לאיזון משאבים. על כן בדין דחה בית המשפט המחוזי, אשר ישב בערעור על ההחלטה, את השגת המבקש על סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לעשות שימוש בסעיף לחוק בית המשפט לענייני משפחה. ואולם, המבקש שם לאל את ההוראה השיפוטית, נותר בדירה ולא שילם למשיבה את חובו כלפיה. משחלפו שש שנים מאז הורה בית המשפט למבקש לפנות את הדירה ומאמצי המשיבה וכונס הנכסים להביאו למילוי הוראת בית המשפט העלו חרס, עשה בית המשפט שימוש בסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט המנדטורית משנת 1929, המסמיכה את בית המשפט:    "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לצו שניתן על ידם והמצווה לעשות מעשה או האוסר לעשות מעשה". כעת, עותר המבקש לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט לענייני משפחה בטעמים מטעמים שונים. ודוק, הצו שלהוראתו לא ציית המבקש הוא צו פינוי הדירה שיצא מלפני בית המשפט לענייני משפחה, ולא צו לתשלום חובו הכספי של המבקש למשיבה, לגביו נוטה בית המשפט שלא לעשות שימוש בהליך ביזיון (ראו: ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול נ' פיינרו (לא פורסם, 8.5.2000)). 7. על משמעותה של פקודת ביזיון בית המשפט ועל העקרונות המתווים את שיקול דעתו של בית המשפט בשקלו האם להפעיל את מנגנון האכיפה לפי פקודת הביזיון עמדתי בפירוט ברע"א 3888/04 שרבט נ'  שרבט, פ"ד נט (4) 49 (2004). בין היתר, דנתי באינטרס הציבורי שבקיום פסקי דין ועל כך שבמהותו, הליך הביזיון אינו עונשי ומטרתו העיקרית היא להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה פני עתיד (ראו: ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר - משק פרחים "דן", פ"ד נח(4), 184 (2004)). בנוסף, ציינתי כי על הפעלת מנגנון הביזיון על-ידי בית המשפט להתבצע במשורה, בזהירות ובאיפוק, וכי יש לאכוף צו שיפוטי על-ידי אמצעי הכפייה החמור פחות מבין אלה המתאפשרים לבית-המשפט הדן בבקשה (ראו: ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2), 187 (1983); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 856 (מהדורה עשירית, 2009)). עיון בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה ובהחלטת בית המשפט המחוזי בערעור, הניח את דעתי כי מנגנון האכיפה הופעל נגד המבקש בהתאם להלכות הפסיקה ולאחר שכלו כל הקיצין בניסיונות להביא את המבקש למילוי חלקו בהסכם. למעלה מתשע שנים חלפו מיום שניתן להסכם בין המבקש למשיבה תוקף של פסק דין, והמבקש עודו מנסה להתחמק מהתחייבותו כלפיה. שותפה אני להתרשמותו של בית המשפט המחוזי כי המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי המשפט. מגיש הוא בקשות וערעורים שלא בהתאם להוראות הדין, חוזר ושב על טענותיו, וכל זאת תוך סירוב עיקש למלא אחר הוראות בתי המשפט, ואחר ההתחייבויות שנטל על עצמו. באשר לטענתו כי המשיבה לא עמדה בהתחייבויותיה הכספיות כלפיו, הרי שעל הטענה להתברר בערכאות המתאימות ואין זה ההליך המתאים להעלותה. על כל פנים, בית המשפט לענייני משפחה מצא כי המבקש הוא אשר לא מלא אחר חלקו בהסכם מול המשיבה. לאור כל האמור, סבורה אני כי סיכויי הערעור של המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה אינם גבוהים. גם מבחינת מאזן הנוחות, ובשים לב לשנים הארוכות בהן נהנה המבקש מן הדירה מבלי שמילא את חובו כלפי המבקשת,  אין הכף נוטה לטובת המבקש. על כל פנים, די כאמור בהודעת המבקש כי פינה את הדירה כדי להצדיק את דחיית בקשתו לעיכוב ביצוע. לפיכך, הבקשה נדחית. המבקש ישלם את הוצאות המשפט של המשיבים על-סך 5,000 ₪ כל אחד. ניתנה היום, ז' באלול תשס"ט (27.8.09). ביזיון בית המשפטבית המשפט לענייני משפחה