היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח

## היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח:## עבירת הרצח מוגדרת בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין כדלקמן: "העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;" היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, אם כן, הנו "כוונה תחילה". החוק מוסיף ומבאר מונח זה: "לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו." (סע' 301 לחוק העונשין). דהיינו, היסוד הנפשי בעבירת הרצח, "בכוונה תחילה", מורכב משלושה יסודות משנה - יסוד ההחלטה להמית, העדר קנטור וההכנה [ר' למשל, ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4) 1609]. רכיבים אלה נועדו להוציא מגדרי עבירת הרצח מקרים שבהם מעשה ההמתה נבע מהחלטה רגעית אשר מקורה בסערת רוחו של הנאשם, שפגעה ביכולת השליטה העצמית שלו, עד כדי קושי להעריך את התוצאה האפשרית של מעשיו [ר' ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 541]. הלכה היא, מלפני בית המשפט, כי "החלטה להמית" כוללת שני מרכיבים: (1) חזות התוצאה הקטלנית או צפייתה על ידי הנאשם, (2) רצונו בהתקיימותה [ר' ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 326, 335 (1997); ע"פ 2316/98 יריב סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 797, 814 (2001)); ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.9.2007) בפסקה 11]. אף שמרכיבים אלו מתייחסים למתרחש בצפונות ליבו של אדם, ניתן להסיק את התקיימותם מחומר הראיות ומנסיבות העניין. לעניין זה, יפים דבריו של השופט [כתוארו אז] י' זוסמן: "באין אפשרות לגלות תהליך שבנפש האדם באמצעות מכונת רנטגן המאירה צפונותיו בשעת מעשה, חובתו של בית-המשפט היא להסיק את המסקנה לפי מיטב יכולתו מחומר הראיות החיצוניות שבאו לפניו" (ר' ע"פ 419/68 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כב(2) 749, 756 (1968)). בשל הקושי להבחין בצפונות ליבו של נאשם, פותחה במשפטנו "חזקת הכוונה", כאינדיקציה לקיומה של החלטה להמית, ולפיה על פי ניסיון החיים, אדם הנוקט בקו התנהגות מסוים חזקה כי התכוון לתוצאות הנובעות, באופן טבעי ובהסתברות גבוהה, מהתנהגותו זו (ר' ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 376 (2003)). עמדה על כך השופטת [כתוארה אז] ד' ביניש: "הסקת המסקנה בדבר קיומה של החלטה להמית, תוך שימוש בחזקת הכוונה, נלמדת ממכלול הנסיבות האופפות את האירוע הקטלני... כך למשל יכול כלי ששימש לביצוע הרצח לשמש אינדיקציה משמעותית לקיומה של צפייה וכוונה... צורת הביצוע וטיב הפגיעה מעידים אף הם על התגבשותה של ההחלטה להמית, למשל פגיעה במקום רגיש בגוף הוכרה כאינדיקציה להוכחת ההחלטה להמית, אף אם הייתה רק פגיעה אחת ויחידה אך במקום רגיש ומסוכן... כן ישמשו כאינדיקציה להתקיימות ההחלטה להמית אופי התקרית שהובילה לרצח או אמירות קודמות שהוחלפו בין הצדדים ואשר יכולים ללמד על קיומה של החלטה שהתגבשה בדעה צלולה וללא קנטור... הנה-כי-כן, כל מקרה יוכרע בהתאם לנסיבותיו המיוחדות תוך שהוא נבחן על-פי האינדיקציות שיש בהן כדי ללמד על קיומה של החלטה להמית" (ר' עניין כלב הנ"ל, בעמ' 377-376). כאמור, אינדיקציות שונות במעשי נאשם עשויות להעיד על כוונתו להמית אכן את המנוחה, כגון: השימוש בנשק (חם/קר), אופן הביצוע, מיקום וטיב הפגיעות בגוף הקורבן (חיוניות האיברים הפגועים), מספר הפגיעות בגוף הקורבן, כמו גם התנהגות הנאשם לאחר מעשה (האם הגיש סיוע לקורבן או לא) ועוד. ##פרשות היסוד הנפשי בעבירת רצח:## עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין עניינה המתה, ללא תכנון מראש, המתבצעת במהלך ביצועה של עבירה אחרת או במהלך התכנון או על מנת להקל את ביצועה של העבירה. עוד טרם חקיקתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 (להלן: תיקון מס' 39) נפסק כי לצורך הוכחת יסוד ה"זדון" הקבוע בעבירה יש להוכיח כי הנאשם ידע שמעשהו עלול לגרום למותו של הקורבן גם אם לא רצה במותו (ראו למשל: ע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 731, 737 (1992)). בתיקון מס' 43 לחוק העונשין משנת תשנ"ה-1995, חוקק סעיף 90א ולפיו בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של תיקון מס' 39, ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח "זדון" או "מזיד": "יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה – מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולענין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה – גם פזיזות". תיקון 39 לא שינה, אפוא, מן הדין הישן בכל הנוגע ליסוד הנפשי של "אדישות" הנדרש לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין (ראו: ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 246-245 (1996) (להלן: עניין מרדכי); ע"פ 2410/94 מוצלח נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (לא פורסם, 1.2.1999); ע"פ 3168/98 עמרני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (לא פורסם, 21.12.2000); ע"פ 4577/98 דיין נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (לא פורסם, 11.1.2001) (להלן: עניין דיין)). יוער, כי בעניין מרדכי הושארה בצריך עיון השאלה האם לצורך הרשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(3) די ביסוד נפשי של קלות דעת (הקבוע בסעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין), אולם שאלה זו אינה רלוונטית לענייננו. יסוד נפשי של מודעות דרוש גם לצורך הרשעה ברצח לפי סעיף 300(א)(4) שעניינה המתה כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח למבצעה או למי שהשתתף בביצועה בריחה או הימלטות מעונש. כפי שקבע בית משפט קמא בצדק, התקיימה במערער המודעות הנדרשת לצורך הרשעה ברצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו- 300(א)(4). סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, בו מעוגנת עבירת הרצח, קובע כי "הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם" יואשם ברצח. על פי הוראת סעיף 301(א) לחוק, היסוד הנפשי של "כוונה תחילה", הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הרצח, מתגבש במקום בו התקיימו במצטבר החלטה להמית, הכנה והיעדר התגרות [ראו למשל: ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 253, 261 (1985); דנ"פ 1042/04 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 646, 671-670 (2006); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין א 432-430 (מהדורה שלישית, 2014) (להלן: רבין וואקי)]. משמעה של החלטה להמית היא כי הנאשם חזה מראש את אפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית ורצה כי זו תתממש [ראו למשל: ע"פ 357/95 וייצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 577, 584 (1997); ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365, 377-375 (2003) והאסמכתאות הנזכרות שם], כאשר במידה והראיות אינן מלמדות על כוונה אפשרית אחרת, הנחה היא כי הגורם למותו של אדם במעשה שעל פי טיבו מיועד לגרום לתוצאה קטלנית גם התכוון בלבו להביא לתוצאה טבעית זו [ראו למשל: ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459, 469-468 (2001); ע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (11.8.2011)]. רכיב ההכנה שבסעיף 301 לחוק הוא רכיב פיזי שעניינו בקיומה של הכנה למעשה המתה, כשדי בהכנת המכשיר המיועד לביצוע מעשה ההמתה לצורך כך, וכאשר לעתים קרובות, ההחלטה להמית ומעשה ההכנה שלובים זה בזה. הרכיב הנדרש השלישי, אשר אינו רלבנטי לענייננו, הינו העדר קינטור קודם למעשה ההמתה [ראו למשל: ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 632-631 (1987); ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 270-262 (1982); ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 596-595 (2003). ##בירור אשמתו של נאשם:## "כלל יסוד בהליך הפלילי מורה כי בירור אשמתו של נאשם מתוחם לתיאור העובדות המהוות את העבירה, ולהוראות החיקוק לפיהן הוא מואשם... פרישת העובדות בכתב האישום... מגדירה בפני הנאשם ובפני בית המשפט מהו מתחם המחלוקת במשפט... הפרק העובדתי תוחם בפני הנאשם את המסגרת שבתוכה עליו לבסס את קו הגנתו" (ר' ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ. קליין, (להלן: "ענין קליין"), פסקה 42 לחוות דעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה, ור' גם ע"פ 88/55 קייזר נ. מדינת ישראל, פ"ד י"ב 1628, 1634, ע"פ 2576/93 מדינת ישראל נ. רוזנבלום, פ"ד נ"א (1) 610,625). לכלל הנ"ל קיים חריג המעוגן בהוראת ס' 184 לחסד"פ, הקובע: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן..." (ור' גם ר ס' 216 לחסד"פ, המקנה סמכות לערכאת הערעור להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בערכאה הקודמת, אף אם אותן עובדות לא נטענו בערכאה הקודמת). בהפעלתו של חריג זה בית המשפט מאזן בין הצורך בחשיפת האמת ובעשיית הצדק, לבין הבטחת זכותו של הנאשם למשפט הוגן. ## מתן הזדמנות סבירה להתגונן:## המבחן למתן הזדמנות סבירה להתגונן "ראשיתו בבחינה טכנית - פרוצדוראלית, שעיקרה בשאלה האם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לחקור עדים, להביא ראיות מטעמו וכדומה, וסופו בבחינה מהותית שעיקרה בשאלה אם ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לגבש ולהציג קו הגנה ביחס לעבירה שעובדותיה לא נטענו בכתב האישום" (ר' ע"פ 9256/04 פלוני נ. מדינת ישראל). שאלת ההזדמנות הסבירה תיבחן גם בהתאם לקשר בין העובדות ביחס אליהן הואשם גרינפלד מלכתחילה, לבין העובדות החדשות שהתגלו בדיון - ככל שהקשר הדוק יותר, יקשה יותר על הנאשם לטעון כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן (ר' ענין אביבי). בהקשר דומה נפסק ברע"פ 3371/03 מילר נ' מדינת ישראל: "בדין הורשע המבקש בהקשר לעבירות שמועד ביצוען מאותו שלב ואילך. ניתן לדמות את הפרשייה כולה למבנה בן קומה אחת המורכב מאגפים שונים. קריסה של אגף אחד אינה מובילה להתמוטטות המבנה כולו". יוער כי באותו מקרה דובר בהרשעה בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, והשאלה שנדונה היתה מאיזה מועד הנאשם היה מודע לרישום כוזב זה, והרשעתו בעבירות שמועד ביצוען מאותו שלב ואילך. עוד נפסק כי כאשר במהלך הדיון התבררו העובדות במלואן ככול שהן נדרשות לסעיפי ההרשעה החלופיים, השימוש בסמכות על פי ס' 184 הוא תקין. ##עבירת ההריגה:## סעיף 298 לחוק העונשין קובע כי "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם יואשם בהריגה...." כפי שקבעתי, הנאשם נהג באופן מסוכן עם שני גלגלים באויר פגע במנוחה ובכך גרם למותה של המנוחה. היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה הוא יסוד ה"פזיזות", המתקיים ב"אדישות" או ב"קלות דעת" לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית (ס' 20(א)(2) לחוק העונשין). לשם התקיימות המודעות הנדרשת בעבירת ההריגה, אין צורך במודעות לדרך המדויקת של השתלשלות האירועים שהביאה בסופו של דבר למותו של אדם. די במודעות לסיכון הקונקרטי הנוצר על פי נסיבות המקרה (ע"פ 3158/00 מגידיש,פ"ד נ"ד (5), 93). הוכחת מודעות במוחו של אדם נעשית בדרך כלל באמצעות הסתמכות על חזקות שבעובדה המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר, (ע"פ 10332/03 בלייכר נ' מ"י, פ"ד נח(3) 957, 958). מן הפסיקה ניתן ללמוד על שני סוגי חזקות עובדתיות: א. חזקת המודעות הכללית, לפיה אדם מודע בדרך כלל למשמעות התנהגותו, לרבות אפשרות התוצאות הטבעיות העלולות לצמוח ממנה. "כאשר אדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קורבנו תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאות הקטלניות", ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, 524 (להלן:"עניין שטרייזנט"). ב. חזקה עובדתית, הנוגעת לסוגיה של גרימת מוות מתוך פזיזות בכלל, ובמקרים של נהיגה רשלנית בפרט. לפי חזקה זו, יש קשר בין עוצמת או מידת הרשלנות שבהתנהגות הנאשם לבין יסוד הפזיזות הנדרש. ובתאונות דרכים קטלניות: אם מוכח כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות גבוהה, היינו סטייה גסה מרמת ההתנהגות הסבירה, יכולה לקום חזקה, שלפיה התקיים היסוד הנפשי הנדרש, ובדרך כלל בתאונות - מודעות לאפשרות הגרימה של התוצאה הקטלנית מתוך "קלות דעת", (עניין מגידיש, שם,89-93; עניין שטרייזנט, שם). ניתן להוכיח את המודעות לסכנה גם שלא באמצעות חזקות. כך, כאשר מקבל העושה אזהרה על הסכנה שבהתנהגותו. כלומר כאשר נהג יוזהר כי נהיגתו מסוכנת, עשוי הדבר להוכיח כי היה מודע לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית מחמת נהיגתו, ראו: ע"פ 1/52 דויטש נ' היועץ המשפטי, פ"ד ח' 456, 459-460, 471-472. ## ענישה מופחתת בעבירת רצח:## בצד עבירת הרצח קבוע מאסר עולם "ועונש זה בלבד": "(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (2) גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;" (סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין). אלא, שבית משפט מוסמך לגזור עונש הפחות ממאסר עולם, בין היתר, במצב שבו: "...בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או להימנע מעשיית המעשה" (ס' 300א(א) לחוק העונשין). מטרת סמכות זו הנה לתת מענה ל"מקרה הביניים", בו נפגם היסוד הנפשי של הנאשם במידה אשר מחד גיסא, אינה מצדיקה בהכרח את עונש מאסר העולם החובה הקבוע בצידה של עבירת הרצח, ומאידך גיסא, אינה דיה על מנת לעלות בגדר "היעדר שפיות הדעת", המסייגת את אחריותו הפלילית מדעיקרא (ר' למשל, ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 942). הכניסה לגדרי סעיף 300א קשה היא ושמורה למקרים נדירים ויוצאי דופן. עמד על כך בית המשפט העליון לאחרונה בעניין ארשיד: "גם בהתקיים איזו מן הקטגוריות הקבועות בסעיף 300א לחוק העונשין הענישה המופחתת היא 'בבחינת סייג נדיר ויוצא דופן לכלל הרחב של ענישת חובה בעברת רצח' " (ע"פ 5253/07, אחמד ארשיד נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(4), 3238, המצטט את ע"פ 1855/05, פרישקין נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, ניתן ביום 24.3.2008)). מתוך כך, וכפי שמלמד הסעיף, על רוצח המבקש כי עונשו יופחת לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: (א) קיומה של "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושר השכלי"; (ב) הגבלה ניכרת של יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו או להימנע מעשיית המעשה; (ג) קשר סיבתי בין השניים. (ר' עניין מאירוב הנ"ל). הנטל להוכחת קיומם של תנאים אלו מוטל על הנאשם, ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות (ר' ע"פ 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 [תק-על 2008(1), 1739]). יצויין, כי גם במקרים בהם, פורמאלית, עומד רוצח בתנאי החוק להפחתת עונשו, נותרת בידי בית המשפט הסמכות לדונו למאסר העולם הקבוע בחוק, כשמתחייב זאת מהשיקולים לחומרא המתקיימים בעניינו (דנ"פ 3220/08 פרישקין נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 3140).משפט פלילימחשבה פלילית / היסוד הנפשירצח