א. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט רניאל) מיום 5.8.08, שבמסגרת בקשה לעיון חוזר בהחלטת שחרור בתנאים, עקב טענת הפרתם של תנאי מעצר בית, הורה על מעצר העוררים עד תום ההליכים נגדם וחילוט כספי הערבון והערבויות. רקע והליכים ב. כנגד העוררים ונאשם נוסף הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה ביום 7.4.09, כתב אישום המייחס לעוררים עבירה של תקיפה בצוותא, ולנאשם הנוסף עבירות של חבלה חמורה, תקיפה, החזקת סכין והדחה בחקירה. עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העוררים בתנאי מעצר בית עד תום ההליכים (מ"ת 3510-04-09); ובאי כוח העוררים הסכימו לכך, מבלי להודות בקיומן של ראיות לכאורה, ותוך שמירה על זכותם לבקש עיון חוזר לאחר שיילמד חומר הראיות. בהחלטה מיום 7.4.09 (השופט שפירא) שוחררו העוררים למעצר בית בפיקוח בני משפחותיהם, בתוספת הפקדת מזומן בסך 1,000 ₪, התחייבות עצמית בגובה 20,000 ₪, וערבויות המפקחים בסך 10,000 ₪ כל אחד. ג. ביום 3.6.09 הגיש העורר 2 בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו, ובקשה דומה הגיש העורר 1 ביום 14.6.09. דיון בבקשות התקיים (בפני השופט שפירא) ביום 16.6.09, ונקבע כי החלטה תינתן במועד מאוחר יותר. ביום 24.6.09 הוצג בפני בית המשפט הסדר טיעון, שבמסגרתו הודו העוררים בעובדות כתב אישום מתוקן, בו חלקם הופרד מחלקו של הנאשם הנוסף בתיק, ונקבע מועד לעניין הטיעונים לעונש. באותו יום שלחו העוררים הודעה מעדכנת בדבר הסדר הטיעון במסגרת בקשותיהם לעיון חוזר. ב-27.6.09 ביקש בית המשפט (השופט שפירא), בשים לב להרשעה, להבהיר עד 29.6.09 האם עומדים הם על מתן החלטה בבקשתם, שנתבססה על התשתית הראייתית הלכאורית (העוררים טוענים כי לא קיבלו החלטה זו); לא ניתנה החלטה בבקשות. ד. ביום 22.7.09 נעצרו העוררים בגין חשד להפרתם של תנאי מעצר הבית ועבירת תקיפה נוספת. למחרת, ובטרם הוגש כתב אישום בנושא, הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, בה נתבקש לעצור את העוררים עד תום ההליכים ולחלט את הערובות שניתנו להבטחת תנאי מעצרם. הבקשה נדחתה בהחלטת סגן הנשיא שיף מיום 28.7.09, בין היתר בשל העובדה שהמשיבה סירבה לחשוף בפני העוררים את חומר החקירה, ובהתחשב בכך שהעוררים היו ממילא עצורים לצרכי חקירה על פי הוראת בית משפט השלום בחדרה. ה. כתב אישום שני, המייחס לעוררים עבירת תקיפה אגב הפרת הוראה חוקית, הוגש לבית משפט השלום בחדרה ביום 2.8.09, יחד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים. בד בבד הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה שניה לעיון חוזר בתנאי המעצר וחילוט ערובות. בהחלטת בית המשפט המחוזי (השופט רניאל) מיום 5.8.08 נקבע, כי קיימות ראיות מספיקות לכך שהעוררים הפרו את תנאי מעצר הבית. אמנם, נאמר כי הפרת תנאי שחרור אינה גוררת בהכרח מעצר מאחורי סורג ובריח, אך כיון שבמקרה זה עברו העוררים עבירה בעת הפרתם של תנאי השחרור, מצדיק הדבר את מעצרם. עוד הורה בית המשפט על חילוט הערבויות העצמיות של העוררים שניתנו להבטחת תנאי מעצרם, וכן כספי ערביו של העורר 2, שהפרו את תנאי הפיקוח, מה שאין כן ערב עורר 1, אביו, שאמנם נם את שנתו במקום לפקח, אך משנודע לו על בריחת בנו - אמנם לא מייד עם ההפרה - קרא למשטרה, ובית המשפט שקל והחליט שלא לחלט את ערובתו.   ו. בערר על החלטה זו נטען, כי במקרה של הפרת תנאי מעצר, על המשיבה לבחור אחד משני המסלולים - בקשה לעיון חוזר בפני בית המשפט המחוזי, או מעצר עד תום ההליכים במסגרת כתב אישום נפרד בפני בית משפט השלום - אך לא ניתן לפעול בשני המסלולים במקביל. לגופו של ענין, נטען להיעדר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירה נשוא כתב האישום השני (תקיפה אגב הפרת הוראה חוקית). כן נטען, כי מתחילה לא היתה הצדקה לשהותם של העוררים במעצר בית באותה עת, וכי צריכה היתה להינתן החלטה בבקשתם לעיון חוזר, ואף אם היתה הפרה של תנאי המעצר, אין המדובר בהפרה בוטה המצדיקה מעצר מאחורי סורג ובריח, במיוחד בהתחשב בחודשים הארוכים בהם שהו העוררים במעצר בית ללא הצדקה, כנטען. ז. עוד קובלים העוררים על חילוט הערבויות: באופן עקרוני נטען, כי אין להורות על חילוט ערבויות עד להכרעה בכתב האישום בדבר הפרת תנאי המעצר. עוד נטען לפגם בהליך, כיון שלא ניתן לערבים לטעון, וערב העורר 2 כלל לא זומן לדיון. לחלופין נטען, כי עקב מצבם הכלכלי הקשה של העוררים וגובה הערבות העצמית (20,000 ₪ כל אחד), יש לאפשר להם לשלם רק חלק מן הסכום, ואת היתרה בתשלומים. ח. בדיון טען עו"ד ניב לעורר 1, כי אף שאין טענת "סיכון כפול" בדיני מעצרים, נקבע כי אין התביעה יכולה לנקוט בהליכים מקבילים - של בקשה לעיון חוזר מזה והגשת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים מזה, שכן יתכנו החלטות סותרות; יש להעדיף את הערכאה בה הוגש כתב האישום החדש, קרי בית משפט השלום; לשאלתי נאמר, כי הליך העיון החוזר בבית המשפט המחוזי יבוא לידי ביטוי בבית משפט השלום, כיון שהפרת הוראה חוקית היא אחת העבירות שם; וכי אין למדינה רשות לנקוט שני הליכים וליצור סיכון להחלטות סותרות. משנה תוקף, כנטען, נודע לדבר כשהמדובר בחילוט ערבויות; אם תחולט הערבות בבית המשפט המחוזי (כפי שקבע) והנאשם יימצא זכאי בבית משפט השלום, לא תהא דרך להחזרת הערבות למעט רצונה הטוב של המדינה. הסכום שנקבע בבית המשפט המחוזי - 20,000 ₪ - הוא גבוה יתר על המידה, שכן לגבי העוררים המדובר בתקיפה סתם; ועוד, המדובר בעוררים ללא עבר פלילי וללא אמצעים. עוד הוסיף עו"ד ניב, כי טענות באשר לחילוט הן חלופיות לטענות באשר לעצם חוקיותו של הליך העיון החוזר; אך סנקציה על הפרה מקומה במקרה דנא בבית משפט השלום, ככל שיורשעו העוררים. ט. עו"ד חולי טענה לעורר 2, כי החילוט עלול להביא את העוררים, צעירים המצויים 5 חודשים במעצר, למצב של פשיטת רגל. עוד חזרה וקבלה על כך שחולטה ערבות של מי שלא נכח. נטען אף כי העורר 2 נחקר בעברית, והוא מדבר ערבית, ולכן מיקומו בזמן ההפרה הנטענת היה שונה מן הנאמר - הוא אמר "מול" והתכוון לכך ששהה בקדמת ביתו, ולא "מול" הבית מבחוץ ומנגד. נתבקש, נוכח היעדר עבר פלילי, כי יינתן תסקיר מעצר. י. למדינה טענה עו"ד מנחם, כי המדובר בהפרה בוטה של תנאי השחרור בכתב האישום הראשון; העורר 2 נעצר על-ידי שוטרים מחוץ לביתו, וגירסאותיו אינן תואמות את עדויות אחיו ואביו. עוד נטען, כי פסיקה שהובאה על-ידי העורר 1, שתוזכר להלן, עניינה מצב בו כבר היה דיון במעצר עד תום ההליכים בתיק אחד, ואז התקיים דיון נוסף בבקשה לעיון חוזר בתיק האחר, אך לא כן בענייננו, שבו בא כוח המדינה הודיע בהליך בבית משפט השלום בבקשת המעצר בכתב האישום השני, כי קיים הליך של עיון חוזר, ונתבקשה דחיה של הדיון בבית משפט השלום - ודבר זה ראוי. ועוד, הראיות להפרה חזקות, כנטען, והיה מקום לקיים מיידית את החילוט, כדי שיהא אפקטיבי, ובשינוי נסיבות שכזה ניתן לבקש עיון חוזר. אשר לסכום, נטען מטעם המדינה כי משהיתה הפרה חמורה, כחומרתה צריכה להיות הסנקציה, וגם לא נטען בבית המשפט המחוזי שמי מהערבים איננו (נטען עתה כי היה בחו"ל - א"ר); בידי הערב שלא היה להגיש ערר.  לשאלתי נאמר כי אין התנגדות להחזרת התיק לבית המשפט המחוזי לעניין זה. הכרעה י"א. אומר תחילה כי עיינתי בתיק הראיות. לא אחזור על אשר קבע בית המשפט המחוזי, שכן דבריו בהקשר זה נראים לי ורוב דברים אך למותר. סבורני כי ישנן, לצורך בקשה לעיון חוזר וחילוט, ראיות לכאורה להפרתם של תנאי מעצר הבית ולתקיפה הנטענת בנסיבות מחמירות של תקיפה בצוותא. לא אוכל לקבל את הטענה כי הפרת מעצר הבית היתה מינורית, שכן נכרכה עמה תקיפה, וגם את הטענה כי מתחילה לא היה מקום למעצר הבית; אכן לא העוררים הם שדקרו בפרשה שבתיק בית המשפט המחוזי אלא נאשם אחר, אבל תקיפה במכות בכל חלקי הגוף בעת אירוע לו היו שותפים ובו היתה הדקירה, על פניה מצדיקה בהחלט מעצר בית.    י"ב. עם זאת הערר מעורר שתי שאלות משפטיות: האחת, עניינה ההליך המקביל; האחרת - עניינה חילוט הערובה. הליכים מקבילים י"ג. דעת לנבון נקל, כי קיומם של שני הליכים מקבילים באותו עניין איננו רצוי, ועסקינן במאטריה העשויה להתארע לא אחת, מקום שמופרים לכאורה תנאי שחרור ונעברות לצד זאת עבירות נוספות - והתוצאה היא שמוגש כתב אישום חדש, הנוגע לאירועי ההפרה והמשכם. האם בכך ננעלה הדלת לעיון חוזר בהליך הראשון, שבעקבות הפרת פסיקתו המוקדמת נולד ההליך השני? בבש"פ 696/02 בוקעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ציינה השופטת נאור, כי "אמנם טענת "כבר זוכיתי" איננה חלה כלשונה בהליכי מעצר בהם אין נאשם עומד בסכנת הרשעה לא בסכנת מעצר. ואולם, בהעדר נסיבות חדשות רוחה של טענת "כבר זוכיתי" (במובן של "כבר שוחררתי") כוחה יפה גם לענין הליכי מעצר. אם אין למדינה מה לחדש, חובת ההגינות מונעת בעדה לחזור על טענות זהות בפני שני שופטים שונים כדי להגיע לתוצאה הנראית לה". בכל הכבוד, מסכים אני עקרונית לדברים אלה. באותו עניין נקבע כי הדרך ההוגנת היתה למחוק את הבקשה לעיון חוזר בתיק האחר; לסוגיה דומה נדרש השופט עמית בעמת (חי') 1361-05-09 ברמכי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). י"ד. כאמור, בודאי ראויה הגישה השיפוטית שהוצגה מעלה; גם אם התביעה, "ליתר ביטחון", מנסה לפעול בכל החזיתות - עליה להיות זהירה, הן כדי למנוע החלטות סותרות, הן כדי לא להכביד בדיוני יתר; והן - לא פחות מכך - על פי חובת ההגינות, מטבע מעמדה כרשות שלטונית. על כן ברי, כי על התביעה לשקול את הנסיבות בכל מקרה כדי להחליט מהו ההליך הנכון, ולעשות כל מאמץ לשימוש בו בלבד ולא בשני הליכים. נכון שהשכל הישר מלמדנו, כי משהופרו תנאים בהליך פלוני שבו היה שחרור בתנאים - במקרה דנא בבית המשפט המחוזי - יש מקום לעיון חוזר באותו הליך. במקרה כזה, אין מקום להליך נוסף בבית משפט השלום של בקשה למעצר עד תום ההליכים, ויש להודיע לבית משפט השלום כי לא הוגשה בקשה בעניין זה בשל העיון החוזר. זו היתה לדעתי דרך המלך במקרה דנא, בתיק שכבר מתנהל בבית המשפט המחוזי, ועל כן אין לדעתי פגם בהכרעתו של בית המשפט המחוזי. ואולם, ההגינות מחייבת לומר, כי השאלה אינה פשוטה תדיר: אביא לדוגמה שתי סיטואציות אפשריות, אחת בענייננו והאחרת במקרה עיוני, שבהן מתעוררת הבעיה באופן מורכב יותר. על פי מה שאמרנו, בהליך בבית משפט השלום, הגם שהוא כולל לא רק את ההפרה אלא גם את התקיפה לצדה, היה מקום לוותר על בקשת המעצר, בשל הבקשה לעיון נוסף בבית המשפט המחוזי. ואולם, מה הדין אם מסתיים ההליך בבית המשפט המחוזי, ואילו התיק בבית משפט השלום נמשך (ככל שלא יצורף בשלב כלשהו לתיק בבית המשפט המחוזי)?; האם ניתן אז להגיש בקשה למעצר עד תום ההליכים בבית משפט השלום לשם ההמשכיות? על איזה שינוי נסיבות יש להצביע? ויתרה מזו, נניח שההפרה היתה כרוכה בתיק כבד במיוחד, כגון חלילה רצח, שוד או אונס - הדעת נותנת כי אז לא היה מקום למסלול של עיון חוזר, והיה צורך לפנות למעצר עד תום ההליכים בתיק החדש. אין צורך להכריע באלה כרגע. די אם נאמר כי בנסיבות דנא לא נפל - כאמור - פגם בנקיטת המסלול של עיון חוזר, אלא שאז אין מקום לבקשת המעצר עד תום ההליכים בבית משפט השלום, שעל קיומה ובקשת הדחייה לגביה הודיעה המדינה בדיון בפני השופט רניאל ב-5.8.09. לעניין המסלול שנבחר איני נעתר בנסיבות לערר. ט"ו. ואומר בסיכומו של קטע זה, לענין ההפרות בכלל: החלטות בית משפט אינן המלצה או אופציה אלא חובה לקיימן. המפר, וקל וחומר זה המסתבך בעבירה נוספת, יידע כי הוא צפוי לסנקציות. הערובה ט"ז. אשר לערובה: לעניין הנאשם עצמו, משהפר - רשאי בית המשפט "להורות על חילוט הערבות" לפי סעיף 51(א) לחוק המעצרים. בנוגע לערבים, סעיף 51(ג) לחוק המעצרים קובע "בקשה לחילוט ערבות שניתנה על-ידי ערב לא תידון אלא אם כן ניתנה לערב הזדמנות להשמיע את טענותיו". מסכים אני לניתוח שערך חברי השופט דנציגר בבש"פ 103116/08 גולן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ולא אחזור עליו; אציין רק את מסקנתו, כי "מטרת ההפקדה היא הרתעה מפני הפרת תנאי השחרור". משקבע בית המשפט כי יש ראיות לכאורה להפרה - קמה עילת חילוט. לטענה כי המקום הנכון לעניין החילוט הוא בהליך בבית משפט השלום בו נדונים העוררים על ההפרה (בש"פ 951/08 אוחנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), יש לומר, כי אף דבר זה על פניו תלוי נסיבות, ובפרשת אוחנה היו הנסיבות שונות. מכל מקום אין דופי משפטי עקרוני בהחלטה לחלט גם במסגרת ההליך בו נקבעו הערבויות, ואם אמנם יזוכו העוררים במשפט באשר להפרות - אין כל ספק כי המדינה, בפניה מינהלית ובהחלטה הנתונה לתקיפה במשפט המינהלי, תשיב את אשר חולט.    י"ז. ואולם, אחר כל אלה, סבורני כי יש מקום להחזיר את ההליך בענייננו לבית המשפט המחוזי לעניין גובה החילוט מן העוררים, וכן לעניין החילוט מערב העורר 1. לגבי הערב הדבר פשוט, וגם המדינה אינה מתנגדת, משלא היתה לו ההזדמנות להשמיע דברו כמצוות החוק. על בית המשפט להקפיד בכגון דא, כדי שמי שעומדים לחלט כספו יקוים לגביו האמור בסעיף 51(ג) לחוק המעצרים. אשר לעוררים עצמם, הגם שמעיון בפרוטוקול בית המשפט מיום 5.8.09 אין עולה כי נטען באשר לאי יכולתם הכלכלית, נראה כי בנושא זה, בהתחשב בגילם הצעיר של העוררים - 20 ופחות מ-21 בהתאמה (ואציין בפעם המי-יודע-כמה שבגילים כאלה על הפרקליטות לרשום בכתב האישום את תאריך הלידה המדויק, אם בשל "גבוליות קטינות" במקרים מסוימים, ואם בשל חובת תסקיר, ותמהני שדבר פשוט זה לא נעשה כאן. בכתב האישום בבית המשפט המחוזי, אך נעשה כראוי על-ידי לשכת התביעות של המשטרה בתיק בית משפט השלום) - יש מקום לדיון חוזר באשר להם לגבי גובה החילוט; ראו בש"פ 8768/07 אלוג' נ' מדינת ישראל; ע"פ 3037/08 פלוני נ' מדינת ישראל; בש"פ 5051/09 שניידר נ' מדינת ישראל (לא פורסמו)).   י"ח. התוצאה היא כי התיק יוחזר לבית המשפט קמא לשמיעת ערב העורר 1 (דבר זה - בהסכמה) לעניין החילוט, ולשם עיון מחדש באשר לגובה החילוט (מבלי שאטע כל מסמרות) לגבי שני העוררים. בנדון זה מתקבל הערר. ניתנה היום, י"ח באלול התשס"ט (7.9.09).       מעצרמשפט פליליתנאי מעצרחילוטחילוט ערבותערבות