ביטול כתב אישום לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי 1. בפני בקשת נאשם לביטול כתב האישום, לפי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982 (להלן "החוק") ולחילופין, בקשה להורות על העברת המשך הדיון למותב אחר. 2. נגד המבקש, ביחד עם עבד אלבסט כיאל (להלן: "כיאל"), הוגש ביום 12.9.07 כתב אישום, אשר ייחס להם ביצוע עבירות של נסיון לחבול בכוונה מחמירה ועבירות בנשק. לכיאל יוחסו גם עבירות של נהיגה בפסילה וחובת פוליסה. על פי עובדות כתב האישום בתאריך 30.8.07 נסעו הנאשמים ברכב כשהם מחזיקים אקדח. הם הגיעו בסמוך לביתו של המתלונן, בכפר ג'דידה-מכר "וירו מתוך הרכב אל חלונות דלתות וקירות ביתו של המתלונן לפחות 8 ... כדורים כשהם מנסים שלא כדין לפגוע בבני משפחתו של המתלונן ....". 3. שני הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום. נשמעו ראיות המאשימה וראיות כיאל. המבקש טרם העיד. 4. ביום 29.6.09 הודיעו באי כוח המאשימה וכיאל כי הגיעו להסדר טיעון לפיו כיאל יחזור בו מכפירתו, יוגש בעניינו כתב אישום מתוקן והוא יודה בעובדותיו, יורשע ויושת עליו עונש כפי שהוסכם בין הצדדים. 5. ב"כ המאשימה הודיעה כי הסדר הטיעון הושג: "בנסיבות שנוצרו ועקב העיכובים שחלו בהמשך שמיעת התיק, ואשר אינם קשורים לנאשם מס' 1 , החלטנו להגיע עימו להסדר טיעון ואנו מבקשים להפריד את העניינו מכתב אישום זה, ולהגיש כתב אישום מתוקן". 6. ב"כ המבקש התנגד לתיקון וטען כי ההסדר הושג מבלי ליידע את המבקש וכי גם אם נעשית הפרדה, מדובר בתיקון מלאכותי של כתב אישום. ב"כ המאשימה טענה כי אין בתיקון כדי לפגוע במבקש וכי המבקש יכול לזמן את כיאל כעד הגנה מטעמו, אף על פי שכבר העיד. בהחלטה מיום 29.6.09 התרתי את הפרדת כתב האישום בעניינם של שני הנאשמים. 7. בהתאם להסדר אכן הוגש כתב אישום מתוקן נגד כיאל, כאשר בכתב אישום זה נמחקה העבירה של נסיון לחבול בכוונה מחמירה ובעובדות כתב האישום נאמר כי כיאל והמבקש הגיעו לביתו של המתלונן ואז "ירה ג'מאל מתוך הרכב אל חלונות....". 8. ביום 19.8.09 הגיש המבקש בקשה זו לביטול כתב האישום. בבקשה נטען כי כתב האישום המתוקן אינו מתייחס לעובדות כתב האישום המקורי ואינו עונה על דרישות החוק, כי קיים השתק שיפוטי ואכיפה בררנית . עוד נטען כי המחוקק לא התיר הפרדת אישומים תוך תיקון כתב האישום באופן שיש בו כדי להפליל נאשם אחר וכי עסקינן באיסור חמור מבחינת הדין של תיקון שרירותי מטעמי יעילות בלבד, כפי שהוסבר על ידי ב"כ המאשימה ותוך סיכול הגנתו של המבקש הטוען לחפותו, ותוך שימוש בכתב האישום כראיה קונקלוסיבית המצביעה על המבקש כמי שירה לעבר ביתו של המתלונן, כאשר בכתב האישום המקורי לא נטען כי המבקש הוא שירה בנשק, וכאשר בפני בית המשפט אין כל ראיה כי אכן המבקש הוא שירה בנשק. 9. בנוסף נטען בבקשה כי בית המשפט נחשף לראיה בלתי קבילה בעליל ולכן יש להעביר את המשך הדיון בעניינו של המבקש למותב אחר. 10. בהמשך הבקשה הרחיב המבקש וטען ל"ערכים, עקרונות ואינטרסים המתנגדים להמשך ההליך ללא שינוי", חובת המאשימה להפעיל שיקול דעת ראוי ועל חובת האמון וההגינות של השלטון, על "פסילת מהלכים נפסדים של הרשות והרתעה בפני נקיטתם בעתיד" ועל המתווה הנורמטיבי לפסילת שופט "שלו דעה קדומה לגבי נשוא המשפט". 11. בדיון בבקשה חזר ב"כ המבקש וטען כי בנוסף להפרדת כתב האישום , תוקן כתב האישום בעניינו של כיאל , באופן היוצר מצג שווא שמסכל את הגנתו של המבקש, בטרם העיד, וכאשר בכתב האישום המתוקן שהוגש בעניינו של כיאל נאמר כי המבקש הוא שירה בנשק. ב"כ הנאשם טען כי לאור התיקון נוצר מצב בו המאשימה מדברת בשני קולות, כאשר בעניינו של המבקש היא משאירה את כתב האישום על כנו ובעניינו של כיאל עושה הקפה ומגישה כתב אישום מתוקן , תוך סיכול הגנת המבקש וקביעת ממצא עובדתי חד משמעי לפיו המבקש הוא שירה בנשק. לטענתו, בנסיבות אלה נוצר משפט קדום כאשר בית המשפט נחשף לכתב האישום וכאשר גם מדובר באכיפה בררנית ואפליה בין נאשמים. 12. ב"כ המאשימה טענה בתגובה כי אין מניעה להשאיר את כתב האישום המקורי נגד המבקש ולתקן את כתב האישום בענין נאשם אחר, שהיה שותפו לכתב האישום המקורי וכי המאשימה לא תבקש להעיד את כיאל נגד המבקש ולא תשתמש בכתב האישום המתוקן כראיה נגד המבקש. ב"כ המאשימה טענה גם כי אין מקום לפסילת בית המשפט ולהעברת המשך הדיון בעניינו של המבקש למותב אחר. 13. כפי שטענה ב"כ המאשימה, שתי הסוגיות להן טען ב"כ המבקש בבקשתו - מחיקת כתב האישום ופסילת המותב כבר נידונו והוכרעו בפסיקת בית המשפט העליון והנסיבות בעניינו של המבקש אינן מצדיקות סטיה מהלכות אלה - באופן שדין הבקשה להדחות. 14. באשר להפרדת הדיון ותיקון כתב האישום בעניינו של הנאשם האחר - כיאל - נידונה שאלה דומה בע"פ 8250/06 סרגיי פוטומקה נ. מדינת ישראל ואח' (פסק דין מיום 6.11.08). באותו ענין הוגש נגד המערער ונגד קטין כתב אישום בו נטען כי המערער והקטין קשרו קשר לפגוע במחוסרי בית ולחבול בהם ובהמשך, אכן, תקפו אותם באכזריות והותירו אותם פצועים ומדממים, כאשר אחד מהם נפטר מאובדן דם. לשני הנאשמים יוחסה עבירה של הריגה של המנוח, חבלה מחמירה בשניים אחרים וקשר לביצוע פשע. לאחר סיום ראיות המאשימה ובמהלך פרשת ההגנה הגיעה המאשימה להסדר טיעון בעניינו של הקטין, במסגרתו נמחקה עבירת ההריגה שיוחסה לו והוגש נגדו כתב אישום מתוקן, בו יוחסו לו רק עבירות החבלה וקשירת הקשר. לבקשת הצדדים הופרד הדיון בעניינם של הנאשמים, כאשר הקטין הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הורשע ודינו נגזר ואילו בעניינו של המערער נמשכו ההליכים על פי כתב האישום המקורי. לאחר סיום הראיות (כאשר הקטין העיד כעד הגנה מטעם המערער) הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. גם שם טען הסנגור כי המאשימה דיברה בשני קולות כאשר מחד נטען בכתב האישום נגד המערער כי הרג את המנוח ביחד עם הקטין ומאידך בכתב האישום המתוקן נגד הקטין, בו הודה והורשע הנאשם , לא נאמר כך. כבוד השופט אלון קבע בפסק דינו באשר לטענה הנ"ל כי: "הטענה מושכת את הלב, אך אין בידינו לקבלה. הממצא המרשיע שבהכרעת הדין של המערער היה כאמור כי הריגת המנוח נעשתה בצוותא על ידי המערער והקטין , וכי כל אחד מהם היה לצורך הענין מבצע בצוותא של אותה העבירה. בהכרעת הדין של הקטין לא נקבע ממצא עובדתי סותר או שונה. אדרבא, לא נקבעו בהכרעת דינו של הקטין ממצאי עובדה כלשהם, שכן זו ניתנה בהסתמך על הודאת הקטין במיוחס לו בכתב האישום כפי שתוקן בעניינו, ובעניינו בלבד. "הממצא הסותר" איננו בקביעה שיפוטית ובממצא עובדתי שיפוטי, אלא בשיקוליה של התביעה שמצאה לנכון לתקן את כתב האישום בעניינו של הקטין בלבד במהלך פרשת ההגנה של ההליך המאוחד שהתנהל נגד שני הנאשמים. בית המשפט לא דיבר בשני קולות - אלא בקול אחד - והוא, ממצאי העובדה שנקבעו במשפטו הנפרד של המערער. נקבע, כי תשתית הראיות שהוכחה עולה כדי ביצוע ההריגה בצוותא. עוד נקבע, כי אלמלא תיקנה המאשימה את כתב האישום בעניינו של הקטין, תקף היה ממצא ההריגה בצוותא גם לגביו. אלא שהמאשימה כבלה את ידי בית המשפט ומנעה ממנו קביעת ממצא מרשיע זה גם לגבי הקטין - נוכח ויתורה על אישום ההריגה בעניינו - מתוך אותו הספק שנתעורר בה בתום פרשת ההגנה. יתכן, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי לא היה מקום לתיקון כתב האישום בעניינו של הקטין, וכי שגתה התביעה בביצוע אותו התיקון. ברם המדובר במתחם שיקול הדעת הנתון לתביעה ובסמכות המוקנית לה, ולה בלבד, על פי דין לבקש את בית המשפט לתקן, בכל שלב, כתב אישום המתברר בפניו. גם אם נניח כי טעתה התביעה בבקשת תיקון כתב האישום בעניינו של הנאשם האחד (הקטין), וכתוצאה מכך זכה אותו הנאשם ב"זיכוי מן ההפקר" מעבירת ההריגה - הדעת אינה נותנת כי תוצאת שגיאה שכזו תהיה בכפית התביעה - או בית המשפט - לשוב ולשגות שגיאה שכזו גם בעניינו של הנאשם השני. אך מובן הוא, כי אין "ביצוע בצוותא" אלא משחוברים לביצוע העבירה הנדונה יותר ממבצע אחד, לכל הפחות שניים. ברם, אין משמעות הדבר כי לא תיתכן הרשעתו של נאשם אחד בלבד כמבצע בצוותא של עבירה פלונית עם אחרים.... ההכרעה אם פלוני ביצע עבירה בצוותא עם אחרים איננה תלוית העמדת האחרים לדין, אם בכלל ואם באותה העבירה. היא תלויית הממצא העובדתי במשפטו של פלוני - ושל פלוני בלבד". והדברים יפים גם בענייננו - במיוחד כאשר המאשימה אף הצהירה כי לא תעשה שימוש בכתב האישום המתוקן כראיה נגד המבקש ואף לא תזמנו לעדות מטעמה. ב"כ המבקש הפנה לפסק דינו של בימ"ש השלום בת"א (כבוד השופט דן מור) בת"פ 2213/08 - אך הדברים הוצאו מהקשרם - כאשר בית המשפט שם דיבר על מצגים סותרים שעשתה המאשימה נגד הנאשם במסגרות שונות והוא מפנה גם, בעקבות פסק הדין הנ"ל לבר"ע 4224/04 שאוזכרה שם - אך גם היא אינה רלבנטית לענייננו - שכן מדובר בהשתק שיפוטי שמתעורר בהעלאת טענות סותרות נגד אותו נאשם - מה שאינו חל בענייננו. למותר לציין כי אין כל מקום לטענה בדבר "אכיפה בררנית" ו/או לטענת "הגנה מן הצדק" בעניינו של המבקש. 15. באשר לבקשה לפסילתי והעברת המשך הדיון למותב אחר ההלכה, כפי שנקבעה בע"פ 1992/08 אמג'ד דענא נ. מדינת ישראל (פסק דין מיום 19.5.08) כי: "כבר נקבע בפסיקתנו, כי עצם העובדה שבית המשפט דן בעבר בעניינו של נאשם, אינה מקימה, בהכרח, עילת פסלות (ראו: ע"פ 716/85 בן-חמו נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 725 (1985); ע"פ 5662/91 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.1.1992)). גם אם במסגרת אותם הליכים קודמים נחשף בית המשפט למידע בלתי-קביל על אודות נאשם, ובכלל כך להרשעות קודמות, אין בדבר זה, כשלעצמו, כדי להביא לפסילת בית המשפט. הנחת המוצא היא כי בית המשפט יידע להתעלם ממידע בלתי-קביל, וזאת בהתחשב במקצועיותו, וביכולתו לבחון את הראיות המובאות בפניו באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים (ראו: ע"פ 2473/07 אבוטבול נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט  298-299 (2006)). גם חזרה מהודאה, בפני אותו מותב בפניו ניתנה הודאה זו לכתחילה, אינה מהווה עילת פסלות, אלא בנסיבות מיוחדות (ראו: ע"פ 1650/97 בגלמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.3.1997); ע"פ 4020/94 דורפמן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 769 (1994); ע"פ 10089/05 אביעד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 27.11.2005); ע"פ 1897/05 אברמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.3.2005). הלכה זו נקבעה, מתוך ההנחה שבהיעדר נסיבות מיוחדות וחריגות כאמור, חזקה על בית המשפט שיוכל להתעלם מהודאה שהנאשם חזר בו ממנה. בנסיבות העניין שלפניי, אין מתקיימות נסיבות מיוחדות כאמור, שיש בהן כדי להעיד על כך שחשיפת בית המשפט להודאתו המוקדמת של המערער תמנע ממנו את היכולת להתעלם מחזרת המערער מהודאתו זו. ההליך הקודם שהתקיים בפניו של בית המשפט היה הליך של אישור הסדר טיעון. במסגרת הליך כזה, הסכנה לנעילת דעתו של בית המשפט, הינה פחותה. כאמור, טוען המערער כי אם יוחזר עניינו בפני אותו מותב, ישנה סכנה לנתינתן של החלטות שיפוטיות סותרות, ואפשרות של פגיעה במראית פני הצדק. אמנם, אפשרות כזו, של תוצאות סותרות בדין, הינה אפשרות מטרידה. אולם, אפשרות זו, בנסיבות העניין, אינה מקימה עילה לפסלות שופט. האפשרות של תוצאות משפטיות סותרות קיימת בכל מקרה בו כתבי אישום שונים מתנהלים בנפרד בגין אותו מעשה או אותה פרשה. בנסיבות העניין שלפנינו, הסכנה לתוצאות סותרות קיימת בכל מותב בפניו יובא עניינו של המערער, ואין היא מהווה נסיבה מיוחדת המעלה חשש למשוא פנים, ומצדיק פסילת שופט". וכך גם בעניינו של המבקש - לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות המצדיקות פסילה. 16. מכל האמור - אני דוחה את בקשת המבקש. 17. עדותו של המבקש וכל עדי ההגנה מטעמו, יישמעו במועד שייקבע. על יחידת הליווי להביא את המבקש לבית המשפט במועד שנקבע. ניתנה והודעה היום ו' אלול תשס"ט, 26/08/2009 במעמד הנוכחים. ברכה בר-זיו, שופטת משפט פליליביטול כתב אישוםסדר דין פלילי