מבחן ההטיה הנשנית מתגבש בהתקיים ארבעה יסודות: מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף והטיה עקבית בהחלת כלל מאזן ההסתברויות. הכרעה על-פי כלל מאזן ההסתברויות במצב שבו קיימת הטיה נשנית אינה ממזערת באופן מיטבי את עלותן של הכרעות שיפוטיות שגויות, ויש לה גם תוצא חלוקתי שלילי. כלל מאזן ההסתברויות עוצב כאמור כסטנדרט הכרעה בכל תיק נזיקין המגיע להתדיינות משפטית תחת ההנחה שכאשר הוא מוחל על פני כלל המקרים המגיעים להתדיינות משפטית יש בו כדי למזער את עלויות הטעות ולפזר אותן באופן שוויוני. כאשר מדובר במזיק היוצר סיכון חוזר ומשותף כלפי קבוצת ניזוקים, וההסתברות מוטית באופן שיטתי לטובת אחד הצדדים המתדיינים, מאבד כלל מאזן ההסתברויות מיעילותו והוא מטיל באופן עקבי את עלות ההכרעה השיפוטית השגויה על אחד הצדדים מבלי לנצל את עצם השיטתיות בהטיה כדי להתאים את חבותו של המתדיין החוזר לאחריותו האמיתית על פני כלל המקרים. לשון אחרת, כאשר ניתן לאמוד, ולו בקירוב, את הנזק האמיתי שהמזיק הסב לקבוצת הניזוקים, שימוש בכלל מאזן ההסתברויות כלפי כל ניזוק לא יוכל לבטא אומדן זה ויביא לתוצאה של הטלת חבות נמוכה יותר או גבוהה יותר, לפי כיוון ההטיה. כמו כן, כאשר קיימת הטיה מובנית ושיטתית, מוביל כלל זה לקיבוע עלויות הטעות ולנשיאה חד-צדדית בהן, ומכאן שלא רק שעלות הטעות אינה ממוזערת אלא שהיא נישאת תמיד על-ידי אחד הצדדים המתדיינים בלבד. חשוב להדגיש שמזיק אינו חייב להיות מזיק יחיד, במובנו הפשוט ביותר, אלא עשוי להיות כל גורם הנושא באחריות - עצמאית או שילוחית - ליצירת הסיכון החוזר והמשותף. כמו כן, המונח סיכון חוזר ומשותף כולל שני מצבים אפשריים: הראשון, מצב שבו מעשה עוולתי יחיד חושף את קבוצת הניזוקים כולה לסיכון. כך הדבר למשל בדוגמת הזיהום הסביבתי; והשני, מצב שבו המזיק מבצע מספר מעשים עוולתיים החושפים כל פעם חלקים מקבוצת הניזוקים לסיכון ובמצטבר את הקבוצה כולה. מעבר לכלל של פיצוי-לפי-הסתברות עשוי אפוא ליתן מענה ראוי במקרים שבהם חסרונותיו של כלל מאזן ההסתברויות עולים על יתרונותיו הרגילים. המקרה המובהק שבו אלה הם פני הדברים הוא המקרה המקיים את מבחן ההטיה הנשנית. במקרה זה, אף כי כלל של פיצוי-לפי-הסתברות אינו יכול להשיג צדק מתקן במלואו וכפשוטו, יש בו כדי להשיג את התוצאה הקרובה ביותר האפשרית אליו. החלתו של כלל מאזן ההסתברויות על מחלקה של מקרים שבה קיימת הטיה שיטתית אינה רצויה גם מבחינת שיקולי ההרתעה. כאשר החלתו של הכלל מובילה באופן עקבי לכך שלא מוטלת אחריות על הנתבע תיווצר כלפיו הרתעת חסר. הרתעת חסר מעניקה למעשה חסינות לנתבע מפני אחריות בנזיקין למקרים הנמנים על המחלקה הרלבנטית. חסינות זו יש בה כדי לפגוע בתמריצים של הנתבע לנהוג בזהירות הנדרשת ולהקטין את תוחלת הנזקים הנובעים מפעילותו. מן הצד השני, כאשר נתבע נדרש לשאת בנזקים מעבר לאלה שלהם הוא גרם נוצרת הרתעת יתר. הרתעה זו עלולה לפגוע בתמריץ של הנתבע לקיים את הפעילות שמובילה לחבותו בנזיקין אף אם פעילות זו רצויה ומועילה כאשר היא מבוצעת בזהירות סבירה. הנה כי כן, החלת כלל מאזן ההסתברויות בהתקיים הטיה נשנית ביחס לקבוצת ניזוקים עלולה למנוע הפנמה של הנזקים האמיתיים של הפעילות ולהוביל לכך שהמזיק יראה לנגד עיניו תמונה בלתי-נכונה של מאזן העלות-והתועלת הכרוך בפעילותו. כך הדבר למשל בדוגמת המדיניות הרפואית הרשלנית. הנה כי כן, הגדרתו של הסיכון כ"חוזר ומשותף" עשויה להישען על היקף פריסתו הרחב של המעשה העוולתי או על הישנותו. אולם בעצם קיומו של מזיק היוצר סיכון חוזר ומשותף לא די, וכדי לקיים את המבחן יש צורך בהטיה עקבית המתקבלת מיישומו של כלל מאזן ההסתברויות על המקרים המשתייכים לקבוצה. הנטל המוטל על תובע המבקש כי ייפסק לו פיצוי לפי הסתברות הוא להוכיח כי בנסיבות העניין לא ניתן לדרוש ממנו להוכיח קשר סיבתי עובדתי כמקובל על-פי 'מבחן האלמלא'". הטיה זו, המובנית בדרך כלל בסוג הסיכונים הנדון, עשויה לפעול לטובתו של המזיק או לטובתה של קבוצת הניזוקים. כך, ההסתברות לקיומו של קשר סיבתי לגבי כל אחד מבני הקבוצה, הנגזרת למשל מנתונים סטטיסטיים, עשויה להיות נמוכה מ- 50%, ולכן כל אחד מהם יכשל בתביעתו אם יידרש להוכיח את העילה לפי מאזן ההסתברויות. משמעות הדבר היא שתינתן בפועל לנתבע - שהסב נזק ממשי - חסינות מפני אחריות נזיקית. מן העבר השני אפשר שהסיכון שיצר המזיק כלפי כל אחד מבני הקבוצה גבוה מ- 50%. במקרה כזה יוביל כלל מאזן ההסתברויות להטלת אחריות מלאה בתביעות של כל בני הקבוצה, לאמור: אחריות מופרזת העולה על הנזק שגרם המזיק בפועל. בית המשפט ציין כי כאשר פיזור ההטיה במקרים של סיכון חוזר ומשותף אינו מקרי, החלתו של כלל מאזן ההסתברויות מובילה לעיוות בהטלת האחריות הנזיקית הראויה ולפגיעה בהשגת מטרותיו של דין הנזיקין. במצבים אלה, הן שיקולי צדק מתקן הן שיקולי הרתעה ויעילות תומכים במעבר לכלל של פיצוי-לפי-הסתברות כדי להתמודד עם מספר תוצאות בלתי רצויות במישורים שונים. השתתת הפתרון של פיצוי-לפי-הסתברות על מבחן ההטיה הנשנית מתמודדת עם אחד הקשיים המרכזיים - אם לא המרכזי שבהם - הכרוך בפיצוי יחסי במקרים של עמימות סיבתית. גישה המבקשת לפצות-לפי-הסתברות על סמך המקרה הבודד משמעותה היא הטלת אחריות על נתבעים שיש סיכוי גבוה שלא גרמו כלל לנזק (הכוונה כאן היא למקרים שבהם ההוכחה במקרה הפרטני אינה מגעת כדי הרף של מאזן ההסתברויות). לעומת זאת, גישה המבוססת על מבחן ההטיה הנשנית מספקת מענה לקושי המובנה הזה שכן מתוך התבוננות על כלל המקרים היא מבקשת לאתר מזיקים שגרמו נזק בפועל, ואף לאמוד בקרבה המרבית את הנזק הזה בהתאם לראיות הקיימות מבחן ההטיה הנשנית, המוביל לתוצאה של פיצוי יחסי, אינו מקיים עד-תום את הרעיון המסורתי של הצדק המתקן, הרואֵה לנגד עיניו מעבר של מעות מכיסו של המזיק המסוים לכיסו של הניזוק המסוים, בגין הנזק המסוים, בדרך של התבוננות במזיק ובניזוק כאילו אין בלתם. אולם מבחן זה נשען על התובנה שבמקרים מסוימים - מקרים המקיימים את המבחן - הצמדות לנקודת המבט הפרטנית על השניים בלבד, והגשמת תוצאה בינארית ביניהם, מובילה בסופו של יום לתוצאה המרוחקת ביותר מתיקון המצב והשבתו לקדמותו. מאזן ההסתברויות