הלכה ידועה היא כי לשם הכרעה בשאלה האם יש לעצור נאשם עד תום ההליכים נגדו אם לאו, יש לבחון את התשתית הראייתית הגולמית, טרם עיבודה במסגרת ההליך הפלילי, כאשר תשתית זו מבוססת על הראיות שאספה המשטרה ומשקפת את עמדתה הראשונית של המאשימה. כן ידוע כי בשלב המעצר, טרם עבר חומר הראיות המהווה את התשתית האמורה את המסננת של חקירה נגדית ובמקרים רבים, ההגנה אף טרם הציגה את עמדתה ביחס לאישומים עד לשלב זה [בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133 (להלן - עניין זאדה) וראו למשל גם: בש"פ 5929/08 אל חאג נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.7.08); בש"פ 5379/08 סמהדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 8.7.08); בש"פ 3875/08 מיכאלשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 06.07.2008); בש"פ 3782/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 6.7.2008)]. בשלב זה של המעצר עד תום ההליכים, כל שנדרש בית המשפט לבחון הוא האם קיים סיכוי סביר להוכחת האשמה בסיום המשפט, בהתבסס על חומר החקירה כולו, לרבות זה התומך בעמדתו של הנאשם. ואולם, בחינתו של חומר החקירה בשלב זה אינה כוללת את בחינת מהימנותם של העדים, כאשר מקומה של בחינה זו הוא בהליך העיקרי ולא בהליך הביניים של המעצר [עניין זאדה, בעמ' 148]. מן הראוי להזכיר בעניין זה את דבריו של הנשיא א' ברק בעניין זאדה הנ"ל, לפיהם: "המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי. אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גירסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות. לעתים העדויות ניתנות לפירושים שונים. לא פעם תתעוררנה שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן. אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ"ראיות לכאורה להוכחת האשמה". אמת, בשל אותן סתירות ושאלות יתכן וקיים עתה ספק סביר באשמת הנאשם, אך קיומו של ספק סביר עכשוי באשמת הנאשם אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי. השאלה הינה אם אותן סתירות ושאלות - לאחר שיעברו את כור ההיתוך של המשפט עצמו - יוכלו לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אם יש בהן פוטנציאל ראייתי זה כי אז הן מהוות "ראיות לכאורה להוכחת האשמה" [שם, בעמ' 148-149]. שאלות משפטיותמעצר עד תום ההליכים