הדבר מעיד על עצמו | עו"ד רונן פרידמן

מה הדין בסוגיית "הדבר מעיד על עצמו" בדיני נזיקין ? ##(1) "הדבר מעיד על עצמו" בדיני נזיקין - הקדמה:## סקירת מקורותיו וקורותיו של הכלל המשפטי "הדבר מעיד על עצמו" מעידה כי בשיטת המשפט הישראלית, כלל "הדבר מעיד על עצמו" הוא, במידה מסוימת, נטע זר. הכלל נוצר על רקע שיטת המושבעים הנוהגת במשפט המקובל והוא נועד, ביסודו, לאפשר לתובע, שאינו יודע את פרטי רשלנותו של הנתבע, למנוע את דחיית התביעה כבר בשלב ה- no case to answer. זאת, באותם מקרים שבהם עצם התרחשות התאונה מעיד על קיומה של התרשלות כלשהי מצד הנתבע. אצלנו, כידוע, לא נוהגת שיטת המושבעים וגם לא מוכרת האפשרות להעלות טענת "אין על מה להשיב" במשפטים אזרחיים. אין תימה, אפוא, כי הכלל נדרש, עם השנים, לעבור "התאמות" לשינויים המתחייבים משיטת המשפט שלנו. ##(2) הדבר מעיד על עצמו - מה משמעותו ?## כלל "הדבר מעיד על עצמו" פותח בפני התובע פתח לבסס את טענתו בדבר התרשלות הנתבע על ראיות סטטיסטיות גרידא (ראיות כלליות) - ראיות שכל פועלן בכך שהן מסווגות את המקרה לקטגוריה כללית של רשלנות. זאת עושה הכלל, בכך שהוא מתיר שימוש בראיות, המלמדות כי במרבית המקרים, תאונה מן הסוג שאירע לא היתה מתרחשת בלא התרשלות כלשהי. היתר זה ניתן לו, לתובע, מקום בו נסיבות המקרה לאשורן אינן ידועות, והנתבע שלט בנכס שגרם לנזק. על בסיס תפיסה זו, מסבירים פורת ושטיין את נפקותם של התנאים לתחולת הכלל, ובמיוחד כלל השליטה, אשר כוחו ביצירת אינדיבידואציה לנתבע המסוים. ##(3) הדבר מעיד על עצמו תנאים:## הכלל הדבר מעיד על עצמו, המצוי בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, דורש את התקיימותם של שלושה תנאים מצטברים: ##(א) ## האחד, צופה אל התובע ודורש את אי ידיעתו או אי יכולתו לדעת את נסיבות קרות הנזק, ##(ב) ## השני צופה אל הנתבע ודורש את שליטתו המלאה בנכס שגרם לנזק ##(ג) ## השלישי צופה אל נסיבות המקרה ודורש כי יתיישבו יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה ובהתקיימותם של שלושת התנאים המצטברים - על הנתבע הראיה להוכיח כי לא התרשל, התרשלות שיחוב בגינה. ##(4) הדבר מעיד על עצמו - המשפט האנגלי:## בית המשפט ציין בפסיקתו כי את שורשיו של כלל "הדבר מעיד על עצמו" (Res Ipsa Loquitur) ניתן לאתר עוד בפסק-הדין האנגלי מן המאה התשע-עשרה. מאז ניתן אותו פסק-דין ועד היום אוחזות בכלל מרבית השיטות המשתייכות למשפחת המשפט האנגלו-אמריקאי. זאת, למרות ביקורת שהוטחה בו לאורך השנים, שניתן אולי למצותה במשפט ציני אחד מפיו של הלורד האנגלי Shaw, לפיו "אלמלא היה מדובר בביטוי לטיני, איש לא היה מתייחס אליו כאל עיקרון". ביקורת דומה אף הביאה את בית המשפט העליון של קנדה להכריז על חדלותו של הכלל. ##(5) הדבר מעיד על עצמו - בשיטת המשפט בישראל:## את ראשית עיצובו של הכלל בשיטת המשפט הישראלית ניתן למצוא בד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229. מן המחלוקת שנתגלעה בין השופטים שם צמחה ההלכה, לפיה מקום בו קמה תחולה לכלל, עובר אל הנתבע נטל השכנוע, ולא נטל הבאת הראיות גרידא. הווה אומר, אם הוכח קיומם של שלושת התנאים המוקדמים, אזי עובר לשכם הנתבע הנטל של הבאת עדות שיש בה כדי לשכנע, מכוח עודף ההסתברויות, שאין ליחס את קרות התאונה לרשלנות מצדו". "נטל זה משמעו הוא שעל הנתבע להוכיח הסבר המעלה את הסיבה המדויקת שגרמה לתאונה, ושסיבה זו אין בינה לבין רשלנות מצדו ולא כלום. אם אין בכוחו להצביע על הסיבה המדויקת לתאונה, מכל מקום, מחובת הנתבע להוכיח שהוא נהג בזהירות סבירה כדי למנוע את הסכנה". לפיכך, אם בתום המשפט נותרות כפות המאזניים, בהן נשקלת שאלת הרשלנות, שקולות, זוכה התובע בתביעתו. ##(6) הדבר מעיד על עצמו - פסיקה:## בית המשפט פסק כי בפועל, ניתן ליחס לכלל נפקות מעשית גם מקום בו הוא מעביר את נטל הבאת הראיות לבדו, או אף במקום בו הוא אך מתיר להסיק קיומה של התרשלות זאת, בהנחה שברגיל אין הדין מתיר לנו למצוא את הנתבע רשלן בהסתמך על ראיות בדבר הסתברות כללית, 'סטטיסטית', של ההתרשלות. במקרה כזה, יש נפקות לכלל, שאינו פוסל קביעת רשלנות בהסתמך על ראיות כלליות. קיומו של התנאי השלישי של החלת הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הדורש עודף הסתברות לטובת גרסת הרשלנות - תנאי זה אינו נבחן על רקע מכלול הראיות, כפי שהן עומדות לנגד עיני בית המשפט בסיום כל העדויות, אלא השלב המכריע לבחינת קיומו הוא בסיום פרשת התביעה. יש לזכור כי הלכה היא שהכלל 'הדבר מעיד על עצמו' מעביר את נטל השכנוע מן התובע אל הנתבע, ולא רק את נטל הבאת הראיות. לכן, לו היו בוחנים את קיומו של עודף ההסתברות בסוף כל הראיות, הרי הכלל "הדבר מעיד על עצמו" היה מאבד כל משמעות עצמית. הנימוק לכך הוא כי מצב של עודף הסתברות לקיומה של רשלנות על יסוד מכלול הראיות, די בו כדי לחייב את הנתבע ב אחריות בנזיקין על-פי כללי ההוכחה הרגילים. יתרה מזו, בשלב הסופי של המשפט, כשמכלול הראיות בפני בית המשפט, אין עוד מקום לדבר על ראיות לכאורה או על הסתברות לכאורית של רשלנות. נמצא, כי בשלב זה אין כל משמעות להעברת נטל השכנוע מכוח החזקה המשפטית הקבועה בסעיף 41 לפקודה. לכן, השלב המכריע לבדיקת קיומו של תנאי ההסתברות הוא, כאמור, בסוף פרשת התביעה. העברת נטל השכנוע בשלב זה משמעותה, כי אם בסוף שלב הראיות של שני בעלי הדין מאזן ההסתברות הוא מעוין, הרי עדיין יחויב הנתבע בנזיקין, משום שלא הרים את נטל השכנוע שהועבר אליו מכוח הכלל 'הדבר מעיד על עצמו. אף כי מבחינה כרונולוגית מתבצעת הבדיקה בתום המשפט, הרי שבית המשפט מצווה לשוב, באורח "וירטואלי", לשלב שנסתיים קודם שהחלה פרשת ההגנה, ולבדוק האם, לאור הראיות שהובאו עד אותו שלב (קרי, ראיות התובע בלבד), עדיפה ההסתברות לקיומה של התרשלות על-פני ההסתברות להיעדרה. דעה אחרת מציעה להבחין בין הראיות הכלליות המובאות על ידי הנתבע לבין הראיות הקונקרטיות המובאות על ידו - שרק אלה הראשונות תובאנה בחשבון בעת בחינת קיומו של התנאי. לפי גישה זו, שאלת תחולתו של כלל "הדבר מעיד על עצמו" נבחנת אך ורק לאור הראיות הכלליות המובאות במשפט, על-ידי שני הצדדים, ואילו הראיות הספציפיות משמשות לשם בחינת השאלה האם עמד הנתבע בנטל שהועבר אליו. כך, למשל, אם מצויות בידי הנתבע ראיות, המלמדות כי גורמים אפשריים מסוימים הנגועים באשם, העולים מן הראיות הכלליות של התובע, לא נתקיימו בפועל במקרה המסוים, אין לכך רלבנטיות לצורך בחינת התנאי השלישי - הוכחה קונקרטית זו היא חלק מפרשת ההגנה. ##(7) הדבר מעיד על עצמו - סיכום:## כלל "הדבר מעיד על צמו" מקים חזקת התרשלות, וכמו חזקות-מעבירות-נטל אחרות, לאחר הוכחת תנאי היסוד המקימים את החזקה (קרי - שלושת התנאים שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". בגדרי סעיף 41 לפקודה יש להבחין בין הראיות המשמשות להוכחת הכלל, לבין הראיות המאפשרות את הרמת הנטל המועבר מכוחו. השאלה היא, אפוא, היכן יעבור הקו המבחין בין אלה לבין אלה. כלל הדבר מעיד על עצמו