ההליך בתיק זה מואשם המשיב מס' 2, אלמוג בוחבוט, בהריגתם של שני חבריו בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 29.11.07, כשהוא נהג ברכב. המשפט מצוי לקראת סופו. נשמעו ראיות הצדדים, הוגשו סיכומי המאשימה וכעת נותר לקבל את סיכומי הנאשם וליתן הכרעת דין. אלעד ועקנין, שהשיחה עימו היא נשוא התקליטור שפרסומו מבוקש ע"י המבקשות, היה במכונית בעת התאונה וישב ליד הנאשם. המבקשת מס' 1 הגישה ביום 30.4.09, בקשה לבטל את צו איסור הפרסום (החל בתיק זה על חומרי חקירה ומוצגים שהוגשו לבית המשפט), על תקליטור ותמליל שיחה המכילים שיחה בין אלעד ועקנין למר ראובן בן נעים, אביו של המנוח יוסי בן נעים אשר נפטר בתאונה. (תקליטור זה סומן ת/63 והתמליל ת/63א', ויקראו להלן "התקליטור או התמליל"). המבקשת מס' 2 הגישה אף היא בקשה דומה ביום 14.5.09. ביום 6.5.09 קבעתי (עמ' 314 לפרוטוקול) בהסכמת כל הצדדים, למעט המבקשת מס' 1, שהחלטתי תחול על כל חומרי החקירה והמוצגים שהוגשו בתיק זה ולא רק על התקליטור והתמליל. בדיון מיום 14.5.09 שינתה גם ב"כ המבקשת מס' 1 עמדתה באומרה: "אנו חושבים שצריך להסיר את צו איסור הפרסום בכלל" (עמ' 320 לפרוטוקול). כאמור, תתייחס החלטתי לכל חומרי החקירה והמוצגים שהוגשו בתיק זה ולא רק לתקליטור, ת/63. ראוי להדגיש שלמעט חלקים קטנים מן הפרוטוקול אשר נוהלו בדלתיים סגורות, בשל קיומה של תעודת חסיון (ת/44) ובהסכמת הצדדים, ובשל קטינות, אין כל איסור פרסום על פרוטוקול הדיון בתיק זה. המקור לצו איסור הפרסום מצוי בכך שהצדדים הגישו בתחילת המשפט תיק מוצגים מוסכם. בשל החשש לפרסום תמונות ומוצגים העלולים לפגוע בכבודם של שני המנוחים אשר נפטרו בתאונה, ביקשו ביום 20.5.08, ב"כ המאשימה וב"כ הנאשם, שיוטל צו איסור פרסום על חומר החקירה ועל כל הראיות והמוצגים שהוגשו לבית המשפט. כך החלטתי ביום 20.5.08 (עמ' 17 לפרוטוקול). עם התקדמות המשפט והגשת מסמכים ומוצגים נוספים חזרתי על החלטתי הנ"ל ביום 23.9.08 (עמ' 71 לפרוטוקול). טיעוני המבקשות בשני הדיונים אשר התקיימו בפני הדגישו ב"כ המבקשות את החשיבות הרבה שיש ב"פומביות הדיון" ובפרסום כל המתרחש והמוגש כראיה בבתי המשפט בכלל ובתיקים אשר בהם נדונות תאונות קטלניות בפרט, על מנת לסייע במלחמה בנגע תאונות הדרכים ע"י חיזוק גורם ההרתעה וביצור אמון הציבור בבתי המשפט. אפשרתי גם להורי המנוחים לטעון בפני, ואף הם הצטרפו לבקשה הנ"ל ותגובתו של אלעד ועקנין, אשר זומן לדיון ולא הגיע, הובאה באמצעות ב"כ המשיב 2. לדעת המבקשות, הנימוק המרכזי הנ"ל של הוצאת צו איסור הפרסום המעוגן בשמירה על כבודם של המנוחים אינו חל על כל המוצגים, שרובם אינם כוללים תמונות ומלל בנושא זה ובפרט, אינו חל על התקליטור והשיחה שבו. טיעוני המשיבים ב"כ המשיבה מס' 1 התנגד לביטול צו איסור הפרסום ובתגובתו אשר הוגשה בכתב, מיום 4.5.09, נומקה ההתנגדות בכך ש"התיק תלוי ועומד בבית המשפט וטרם ניתן בו פסק דין". בעת הדיון בפני נומקה ההתנגדות גם בכך, שפרסום חומר החקירה יש בו כדי "לנהל" בתקשורת משפט "מקביל" שעלול להשפיע על בית המשפט וראוי שבית המשפט ייתן את הכרעת דינו כשהוא "משוחרר מלחצים כאלה ואחרים" (עמ' 317). ודוק. ב"כ המשיבה מס' 1, מדינת ישראל, אינו מתנגד לפרסום לאחר סיום המשפט אלא לעת הזאת, ולדעתו, די בפרוטוקול הדיון אשר רובו אינו חסוי כדי "לספק" את "זכות הציבור לדעת" ואת עקרון פומביות הדיון. ב"כ המשיבה מס' 1 התנגד לבקשתה של המבקשת 2, הגב' מורן כץ מחב' החדשות ערוץ 2, בנימוק שבבקשתה מבוקש להתיר פרסום "קלטת וידאו" והואיל והשיחה אשר ב- ת/63 היא בעצם הקלטת אודיו, מוכיח הדבר שהמבקשת 2 אינה מכירה את חומר הראיות, לא יודעת מהו התקליטור ת/63 ועל כן, הבקשה "לא רצינית ולא מנומקת" (עמ' 322 לפרוטוקול). ב"כ המשיב מס' 2, הנאשם, - נימקה בתגובתה הכתובה מיום 3.5.09 את התנגדותה לביטול צו איסור הפרסום בכך שחלקים רבים מן השיחה אשר בתקליטור אינם ברורים ושידור כתבה מצולמת על שיחה זאת תאפשר מתן פרשנות לא נכונה לאמור בתקליטור בטרם נתן בית המשפט דעתו על האמור בשיחה. בדיון בפני הצטרפה ב"כ המשיב 2, לעמדת ב"כ המשיבה 1, המדינה, אשר לטענתה היא המייצגת את אינטרס הציבור, ואין לראות "... במה הציבור יקבל משהו חיובי מפרסום הקלטת בלבד..." (עמ' 317 לפרוטוקול). לדעת ב"כ המשיב מס' 2 הואיל וישנם קטעים לא ברורים רבים בשיחה, יוכל מר ראובן בן נעים, אשר לא העיד במשפט, ליתן להם "השלמות" ופרשנות לא נכונה ובכך, עלולה להיות השפעה על בית המשפט ולו באופן תת מודע. לבסוף, נטען שפרסום התקליטור יש בו כדי להביא לפגיעה בעד, נשוא אותה שיחה שבתקליטור, מר אלעד ועקנין, דבר המנוגד לסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק בתי המשפט"), שעניינו איסור פרסום למניעת פגיעה חמורה בפרטיותו של עד. לחלופין, ביקשה ב"כ המשיב מס' 2 שאם אחליט על פרסום השיחה שבתקליטור, אורה על פרסומה באופן מלא, לרבות התמליל והחומר הרב שלא ברור בה, כדי שלא תיערך בצורה מטעה. אלעד ועקנין לא התייצב לדיון אליו הוזמן, על פי הטענה בשל היותו חייל, ומסר את תגובתו באמצעות ב"כ המשיב מס' 2 לפיה, הוא מצטרף לעמדת ב"כ המשיב 2 והינו מתנגד לביטול צו איסור הפרסום. ב"כ המשיבה 1 הכין, לבקשתי, רשימה של מוצגים אשר אם יפורסמו תהיה בכך פגיעה וודאית בכבוד המנוחים ובני משפחותיהם או בזהותה של העדה אשר העידה בדלתיים סגורות או בצנעת חייהם של הנאשם, העד שולי רשיד ואלעד ועקנין כשהיה קטין. ב"כ המשיבה 1 טען לחילופין, שאם אתיר פרסום חומר החקירה והמוצגים בתיק זה, הרי המוצגים אשר ברשימה הנ"ל אין לפרסמם בשום מקרה ולכך הצטרפה גם ב"כ המשיב מס' 2. יודגש, כי גם המבקשות הודיעו בדיון שהתקיים בפני כי אין בכוונתן או ברצונן לפרסם ראיות ומוצגים מן האמור לעיל, וזאת על פי הכללים החלים עליהן, ככלי תקשורת. לבקשה שלא לפרסם מוצגים שעלולים לפגוע בכבוד המנוחים וברגשות משפחותיהם הצטרפו גם הורי המנוחים. דיון ההחלטה אשר ניתנה על ידי לאסור פרסום כל חומר החקירה והמוצגים שהוגשו בתיק זה, נבעה מן החשש הרב לפרסום תמונות, מוצגים ותיאור מילולי - קשים - הפוגעים בכבודם של המנוחים בתיק וכן עלולים לפגוע ברגשות משפחותיהם ואף ברגשות הציבור כולו. חשש זה, אשר נתמך בבקשה משותפת של הצדדים הביאני בעבר למתן החלטה כללית כנ"ל וכעת, משהוגשה בקשה לחשוף את חומר החקירה והמוצגים, ראוי לדון בה לגופה, באופן פרטני. עיקרון פומביות הדיון הינו אחד מעקרונות היסוד של מדינת חוק ונגזר מן הזכות לחופש ביטוי ועל כן, מצא המחוקק לנכון לכלול אותו בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה לאמור: "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". עקרון פומביות הדיון חל לא רק על דיוני בית המשפט ופרוטוקול הדיון, אלא גם על מוצגים, ראיות ומסמכים שהוגשו במהלך המשפט. "הזכות לעיין במסמכי בית המשפט ואף הזכות לפרסם את תכנם נגזרת מסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע את עקרון פומביות הדיון, ומן הכלל החל על כל רשות ציבורית הממלאת תפקיד על פי דין, ולפיו, בהעדר הוראה חקוקה הקובעת אחרת מסמכים שברשותה צריכים להיות גלויים ופתוחים". (ע"א 4825/97, 4826/97 זרח גהל נ' פקיד השומה למפעלים גדולים פ"ד נה(2) 433, 437). אולם, גם הזכות לפרטיות עוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, אשר קובע בסעיף 7(א) שבו לאמור: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו". המחוקק הטעים בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ש: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". כדי לגשר על הפער בין שתי הוראות החוק הנ"ל נקבע, כאמור, בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט כי "בית משפט רשאי לאסור פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם...". בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט חוזר המחוקק על העיקרון שלפיו: "בית המשפט ידון בפומבי" ואילו סעיף 68(ב), עוסק בחריגים לכלל זה בקובעו שבית משפט רשאי לדון בעניינים מסויימים "בדלתיים סגורות". ולענייננו, כפי שיפורט בהמשך, במהלך המשפט נקבע שעדותם של עדה אחת ושל העד שולי רשיד תהיינה בדלתיים סגורות בשל קיומה של תעודת חסיון (ת/44) וכן הואיל והיה חשש "שהדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל". (סעיף 68(ב)(7) לחוק בתי המשפט), וכן בשל החשש מפגיעה חמורה בפרטיותה ובצנעת חייה של העדה. בשל נימוקים אלה יש לאסור פרסום הודעותיו של העד שולי רשיד במשטרה ופרוטוקול הדיון של עדותו (עמ' 62-78 לפרוטוקול) שכן פרסומם עלול להביא לגילוי אותה עדה, פרטיה ומעשיה. בשל האמור לעיל העיד שולי רשיד בדלתיים סגורות. בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון, כי עיקרון פומביות הדיון הינו מרכיב חשוב במשטר דמוקרטי ובתקינותו של ההליך המשפטי כיוון שהוא נותן לציבור - באמצעות כלי התקשורת - להיות "נוכח" בכל הליך משפטי ולקבל כל מידע עליו ובכך מהווה הוא נדבך חשוב בביצור אמון הציבור בבתי המשפט. עוד נקבע שאת החריגים לכלל הנ"ל המצויים בסעיף 68 ו- 70 לחוק בתי המשפט יש לפרש בצמצום. (ע"פ 353/88 וילנר נ' מ"י פ"ד מה(2) 444 ו- ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' רינה מרום תק-על 95(1), עמ' 1075). חשוב לציין בענייננו גם את סעיף 2(11) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 המגדיר פגיעה בפרטיות כ: "פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד". אולם, אף שמסעיף זה לא עולה "רשימה סגורה" של נושאים המהווים פגיעה בפרטיות, יש לפרשו על דרך הצמצום, לאור החשיבות הרבה של הזכות לחופש בטוי ממנה נגזרים עקרון הפומביות וזכות הציבור לדעת. נקודת האיזון בשאלה אשר בפנינו נמצאה ע"י המחוקק בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט הקובע כי בית המשפט רשאי לאסור פרסום רק כאשר קיים חשש לפגיעה חמורה בפרטיות, ולא בכל מקרה של פגיעה בפרטיות. בהתאם לכלל זה איני רואה כיצד תיפגע פרטיותו של אלעד ועקנין פגיעה חמורה יותר, אם יפורסמו דבריו שבתקליטור, כאשר העיד ונחקר ארוכות עליהם בבית המשפט במהלך עדותו. "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר" (דברי שופט בית המשפט העליון של ארה"ב ברנדייס, כפי שהובאו בבג"צ 1601/90 עו"ד משולם שליט נ' שמעון פרס פ"ד מד(3) 353, 364). (ראו גם בש"פ 972/06 דוד זריהן נ' מ"י ואח' תק-על 2006(1), 2502; בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 658, 665-666; ע"פ 11793/05 חב' החדשות הישראלית בע"מ נגד מדינת ישראל ואח' תק-על 2006(2) 62; ע"א 2800/97 נתן ליפסון ואח' נ' זרח גהל ואח' פ"ד נג(3), 714; בש"פ 4814/05 מישל ביטאר נ' מ"י תק-על 2005(3), 1103). כאמור, מטרת צו איסור הפרסום שניתן בתיק זה הינה בעיקר, לשמור על כבוד המנוחים, בני משפחותיהם וצנעת הפרט של הנאשם וחלק מן העדים. אין כל הצדקה, לאסור פרסום של חומר חקירה ומוצגים שהוגשו במשפט, כאשר איסור הפרסום אינו משרת את המטרה הנ"ל. החשש שהובע ע"י המשיבים לפיו הפרסום יביא להשפעה - ולו באופן תת מודע - על בית המשפט לאו חשש הוא שכן אין בפרסום בתקשורת של חלק מחומר החקירה, המצוי במלואו בפני בית המשפט, כדי להשפיע עליו יותר, אם בכלל. לפני ימים ספורים, ביום 15.5.09, נדון הנושא אשר בפנינו בע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' תורג'מן וחברת החדשות הישראלית בע"מ תק-על 2009(2), 1812. אמנם, שם נדון הנושא באספקלריה המיוחדת של סעיף 13 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) התשס"ב-2002 (להלן: "חוק חקירת חשודים"), אשר אוסר פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירת חשודים בלא רשות בית המשפט אולם, בפסק דין זה הרחיב בית המשפט העליון את היריעה על כל נושא פומביות הדיון. כאמור, בענייננו, התקליטור ת/63 אינו עוסק בחקירת חשוד, אלא בהקלטת שיחה עם עד, על ידי אדם פרטי. אמנם התקליטור הפך לחלק מחומר החקירה, אך אין הוא בא בגדר "חקירת חשוד" ואף אם היה, הייתי מתיר פרסומו, בשלב מאוחר זה של המשפט לאחר שהעד "נשוא" התקליטור סיים את מתן עדותו. בפסק דין זה נקבע שכאשר הראייה נחשפה כבר בבית המשפט תגבר הנכונות להתיר את פרסום תיעוד החקירה (עמ' 18 ו- 30). בענייננו מצויים אנו לקראת סופו של המשפט כשכל העדים העידו ואין חשש שפרסום הראיות שהוגשו ישפיע על עדים. כמעט כל מילה בשיחה אשר בתקליטור ת/63 ותומללה ב- ת/63א', נדונה ונחקרה שתי וערב בבית המשפט, בדיון פומבי, לרבות הדברים הלא ברורים אשר בשיחה זו והשאלה שנותרה במחלוקת היא האם ראוי לפרסם את "הקולות" אשר בתקליטור, שהרי פרוטוקול הדיון אינו חסוי. למעשה, אם "נפשיט" את טענות המשיבים המתנגדים לפרסום "ממחלצותיהן", יישאר החשש שמא פרסום "הקולות" אשר בתקליטור ישפיע על דעת בית המשפט. על כך השיב כב' השופט א. רובינשטיין בעמ' 30 לפסק הדין בענין תורג'מן הנ"ל: "... שופטים מחנכים עצמם כל ימיהם על כס השיפוט שלא להיגרר להשפעות תקשורתיות, אם כי כולנו בני אנוש.." בענייננו סעיף 13 לחוק חקירת חשודים חל על התקליטור הכולל את צילום חקירת הנאשם מיום 2.12.07, (ת/2) ועל תקליטור הכולל חקירת העד אלעד ועקנין במשטרה מיום 17.12.07, שאף היה חשוד אז, (ת/61). זאת כיוון שמדובר בתיעוד חזותי או קולי של חקירת חשודים. דהיינו, כדי לפרסם תוכנם של תקליטורים אלה צריכה להינתן רשות של בית המשפט. לאור האמור בהלכת תורג'מן הנ"ל ולאור הנימוקים שהביאוני להתיר פרסום חומר החקירה והמוצגים שהוגשו במשפט, אני מתיר גם פרסום תכנם של תקליטורים אלה. בעידן התקשורת האלקטרונית המודרנית, המצולמת והמוקלטת, בו אנו חיים, מתפרסמים בתקשורת - ואין להמנע מכך - דברים, שגם שופטים, אף הם בני אדם בשר ודם, צופים בהם ושומעים אותם מייד עם התרחשותם. הנחת המוצא היא ששופט יידע להתעלם מדברים אשר מגיעים לעיניו ולאוזניו דרך התקשורת ויפסוק בדין רק על פי חומר הראיות שהוגש לו כדין, בבחינת שאין לו לשופט יותר ממה שעיניו רואות ואוזניו שומעות - במשפט, ובמשפט בלבד. אין בדעתי לשים עצמי ל"עורך על" האחראי על העריכה ועל מה שיפורסם בכלי התקשורת ומכיוון שכך אין בדעתי להכנס לתוך נבכי הנבכים של כל מילה בתקליטור או בכל חומר ראיות אחר ולהורות כי מילה זו מותרת לפרסום ומשפט זה אינו מותר. יש להניח שהפרסום ייעשה על פי הכללים המנחים את כלי התקשורת למען יהיה הפרסום הוגן, הגון ומאוזן ואינו פוגע פגיעה חמורה בצנעת הפרט ובכבודם של אנשים. גם על הפרת כללים אלה ישנם סעד ותרופות בדין. דווקא העובדה שפרוטוקול הדיון גלוי וידוע, למעט חלק קטן שנשמע "בדלתיים סגורות" כאמור, פועלת, כנגד המשך איסור הפרסום של מוצגים וראיות אשר מוזכרים ונדונים בו, לפרטי פרטים. אודה כי עמדת המדינה, אשר הצטרפה לעמדת ב"כ המשיב מס' 2 הדוגלת בהמשך איסור פרסום גורף, תמוהה בעיני. בשיטתנו המשפטית אין כלל המתיר פרסום רק לאחר סיום ההליכים וטוב שאין כלל כזה. ניהול משפטים ללא פרסום באופן גורף עד לסיום ההליך, היה משמיט את הקרקע מתחת לעקרונות חופש הביטוי, פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת. גם טענת ב"כ המשיבה מס' 1, לפיה יש לדחות את בקשת המבקשת מס' 2, חברת החדשות ערוץ 2, כיוון שעניינה פרסום "קלטת וידאו" ולא אודיו, דבר המעיד על חוסר היכרות עם התיק וחומר החקירה, ובשל כך היותה "בלתי רצינית", לא מובנת לי די צרכה. האם ייאסר פרסום כיוון שנציגי תקשורת אלה ואחרים אינם בקיאים מספיק בחומר אשר בתיק?? האם "ייענשו" צופי רשות אחת על פני צופים של רשות אחרת רק כיוון שנציגי הרשות האחת "חטאו" באי הכרת חומר החקירה...? ֹֹ ושמא, דווקא איסור הפרסום גרם לאי הכרת החומר...? לא אוכל גם לקבל את טענת ב"כ המשיב 2 לפיה, בפרסום כעת אין שום דבר "חיובי" לציבור ועל כן יש להשאיר את צו איסור הפרסום על כנו. התרת פרסום רק של דברים "חיוביים" או "טובים", אינה מתאימה למדינה דמוקרטית בה רשאי הציבור לקבוע דעתו על סמך מירב האינפורמציה האפשרית ולא רק על סמך דברים "חיוביים". סוג כזה של פרסום סלקטיבי המכוון לכך שהציבור ישמע ויראה רק דברים "חיוביים" מקומו יכירנו בשיטות ממשל שחלקנו לא יהיה עמהן. הנני בדעה שמן הראוי לפרסם את כל חומר החקירה והמוצגים אשר הוגשו בתיק זה למעט, מוצגים שיש בהם כדי לפגוע פגיעה חמורה בכבודם של המנוחים וברגשות משפחותיהם והציבור כולו, או כאלה הפוגעים פגיעה חמורה בצנעת הפרט של עדים, כמו תעודות רפואיות וגליונות רישום פלילי או מסמכים ופרוטוקול דיון שעלולים לגלות זהות של עדה אשר העידה בדלתיים סגורות. לאור האמור לעיל אני מקבל את בקשות המבקשות, הואיל והמשיבים לא הצביעו בשלב מאוחר זה של ההליך על חשש ממשי להתרחשות פגיעה חמורה בתקינות ההליך השיפוטי, ומבטל את צו איסור הפרסום שניתן על מוצגים וראיות שהוגשו בתיק זה למעט המפורט להלן: 1. תקליטור מוצגי התביעה - לא סומן - זהו תקליטור ובו מצולמים כל המוצגים והראיות שהוגשו בתיק. תקליטור זה הוגש רק כדי להקל על בית המשפט ואין בו יותר מן המוצגים עצמם שפרסומם הותר כאמור. 2. ת/5, דו"ח הבוחן - איסור הפרסום חל רק על מלל המאזכר ולו ברמז את תיאור המנוחים, בגדיהם והפגיעה בהם. שאר דו"ח הבוחן מותר בפרסום. כדי למנוע טעויות אני מורה לב"כ המשיבה 1 להגיש, תוך 7 ימים מקבלת החלטתי, לתיק בית המשפט, דו"ח בוחן ממנו יימחקו הדברים האמורים לעיל, ואותו ניתן למסור לנציגי התקשורת לפרסום. 3. ת/12 - תמונות 14-30. 4. ת/13 - תמונות 65-73. 5. ת/17 - תמונות 1-6 ו- 9-40. 6. ת/18 - תקליטור צילום זירת התאונה. 7. ת/21 - תקליטור צילום זירת התאונה. 8. ת/22 - תמונות 42-45. 9. ת/26 - תמונות 1, 2, 5, 6 ו- 15-24. 10. ת/32, ת/33 - תעודות רפואיות של העד שולי רשיד. 11. ת/37 - תעודה רפואית של הנאשם. 12. ת/38 - תעודה רפואית של אלעד ועקנין. 13. נ/12, נ/13, נ/14, נ/15, נ/15א' - הודעות של שולי רשיד. (איסור הפרסום כאן נובע מן החשש לפגיעה בצנעת הפרט של עדה אחרת אשר עדותה ניתנה בדלתיים סגורות). 14. נ/16 - גליון רישום פלילי, שולי רשיד. 15. נ/17 - גליון רישום תעבורה, שולי רשיד. 16. עמודים 62-78 לפרוטוקול - עדותו של שולי רשיד אשר נשמעה בדלתיים סגורות. 17. עמודים 175-179, עדות של עדה שניתנה בדלתיים סגורות. 18. עמ' 302-303 לפרוטוקול - דיון הקשור לרישום הפלילי של העד אלעד ועקנין כשהיה קטין, שנשמע בדלתיים סגורות. אני מעכב ביצוע החלטתי זאת עד ליום 27.5.09, כדי שהצדדים יוכלו לכלכל מעשיהם בקשר להשגה עליה. המזכירות תשלח החלטתי בפקס לב"כ הצדדים ולאלעד ועקנין בדואר ובנוסף, ב"כ המשיב מס' 2 תעביר גם היא העתק החלטתי זאת למר אלעד ועקנין, מייד עם קבלתה. ניתנה היום, כ"ח אייר תשס"ט, 21 מאי 2009, בהעדר הצדדים. מ. גלעד, שופט פרסום