סחיטה באיומים - סעיפים 428 ו-31 לחוק העונשין

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' צבן) בתיק ב"ש 5369/08 מיום 11.1.2009, לפיה הוחלט על מעצרו של העורר עד למתן החלטה בעתירה להכריז עליו כבר הסגרה לארצות הברית, על פי חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה).  כנגד העורר וכנגד ארבעה נוספים הוגש לבית משפט פדרלי במחוז המרכזי של מדינת קליפורניה שבארצות הברית כתב אישום הנוגע למספר פרשות. הפרשה הנוגעת לעורר מייחסת לו בכתב האישום האמריקאי עבירות של קשירת קשר לפעילות במסגרת ארגון פשיעה, קשירת קשר לביצוע סחיטה, סיוע בגביית חוב תוך שימוש באמצעי סחיטה, סיוע להפרעה למהלכו התקין של המסחר על ידי איומים, קשירת קשר להלבנת הון, סיוע בהלבנת אמצעים כספיים, וסיוע בנטילת חלק בעסקאות כספיות ברכוש שמקורו בפעולות בלתי חוקיות. ביום 20.10.2008 הגישה ממשלת ארה"ב, באמצעות שגרירותה בישראל, בקשה להסגיר לידיה את העורר ואת האחרים, בגין העבירות בהן הואשמו. לבקשה צורף תצהיר של התובע הפדראלי מארק ג' צ'יילדס, המסכם את האישומים כנגד העורר ותצהיר של חוקרת הסוכנות הפדראלית למלחמה בסמים (ה-DEA, Drug Enforcement Agency), דיאן ל' רויטר (להלן: רויטר), המסכם את הראיות לגביו. לפי הנטען בכתב האישום שהוגש כנגד העורר בארה"ב, ובהתאם, בבקשת ההסגרה, העורר פעל במסגרת ארגון הפשיעה של משפחת אברג'יל. לפי הנטען, העורר היה מעורב בהעברת חלק מהכספים שנגנבו במסגרת "פרשת הבנק למסחר" לארה"ב, ובהלבנתם שם על ידי מתן הלוואת לאנשי עסקים ולחברים נוספים בארגון הפשיעה ועל ידי קבלת הכספים חזרה תוך סחיטה באיומים. ביום 30.10.2008 הגיש היועץ המשפטי לממשלה עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, להכריז על היות העורר והאחרים בני הסגרה (ב"ש 5368/09). בעתירה נטען כי אילו ביצע העורר בישראל את המעשים המיוחסים לו בארה"ב, ניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין עבירה במסגרת ארגון פשיעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003; קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיפים 428 ו-31 לחוק העונשין; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של סיוע להלבנת הון, לפי סעיף 3 לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון); ועבירה של סיוע לפעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. בד בבד עם הגשת העתירה, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרו של העורר, יחד עם האחרים, לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, עד למתן החלטה בעניינו בעתירה להסגרתו (ב"ש 5369/08). על פי הנטען בבקשה, מאחר שהעורר הינו בעל עבר פלילי עשיר, ועל פי המידע שנמסר מהרשויות בארה"ב הינו פעיל בארגון פשיעה חוצה גבולות, סכנת הימלטותו מן הארץ גבוהה. כן נטען, כי בגין העבירות אשר העורר חשוד בביצוען בארה"ב הוא צפוי, אם וכאשר יורשע, לעונשי מאסר ממושכים, ולפיכך קיים חשש ממשי להימלטותו מאימת הדין. עוד נטען כי פעולותיו של העורר במסגרת ארגון הפשיעה אליו הוא משתייך הינן מתוחכמות וחסרות מעצורים, וכן כי העורר אינו בוחל באמצעים אלימים על מנת להשיג את מבוקשו. מעשים אלו, כך נטען, מלמדים על ההכרח שבמעצרו, בין היתר על פי חזקת המסוכנות הסטטוטורית שהם מקימים. לבסוף נטען כי לשיקולים הרגילים בדבר מעצרו של העורר, משעה שמדובר במעצר לשם הסגרה, מצטרף השיקול של עמידה בהתחייבות הבינלאומית שנטלה על עצמה מדינת ישראל כלפי ארה"ב, כאשר שיקול זה, כשלעצמו, הינו שיקול מכריע בעניין. ביום 11.1.2009 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה למעצרו של העורר והורה על מעצרו עד תום הליכי ההסגרה. כן הורה בית המשפט על מעצרו של אחר המעורב בפרשה - יצחק אברג'יל (להלן: אברג'יל), אשר נטען כי הוא אשר עומד בראש ארגון הפשיעה המדובר, והורה על שחרורם של שני מעורבים נוספים לחלופת מעצר, באם יעמדו בתנאים שנקבעו בהחלטה (יצוין כי ביום 30.1.2009 קיבל בית משפט זה את ערעורו של היועץ המשפטי לממשלה על ההחלטה לשחרר את אחד מהשניים - מאיר אברג'יל, והורה על מעצרו (בש"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל (טרם פורסם, 30.1.2009) (להלן: עניין אברג'יל)). בית המשפט המחוזי קבע כי הראיות בעניין העורר הן שונות ומגוונת, וכי אין מקום לבחון כל ראיה בפני עצמה, אלא יש לבדוק האם מכלול הראיות יוצר תשתית מספקת. בהתאם קבע בית המשפט כי מהראיות עולה כי העורר היה איש שטח פעיל בארגון הפשיעה, וכי נוכחותו באירועי הסחיטה לא הייתה מקרית או חד פעמית, אלא בנוכחות בפעולות של הפעלת לחץ על חייב, הובלתו, ליווי לביצוע פעולות, מודעות לחובות ודווח על הפעולות שנעשו. בנוסף לעבירות המיוחסות לעורר עמד בית המשפט על כך שיש לחובתו עבר פלילי ובנוסף עבר של המלטות מן הדין, אף כי בסופו של דבר התייצב. לפיכך קבע בית המשפט כי קיימת כנגדו עילת מעצר, הן נוכח מסוכנותו והן נוכח החשש להימלטותו. בנוגע לאפשרות שחרורו לחלופת מעצר ציין בית המשפט כי שני תסקירים שהוגשו בעניין העורר היו שליליים, וציינו במפורש חשש להימלטותו. לנוכח זאת, ולנוכח מסוכנותו, קבע בית המשפט כי אין מקום לשחרור העורר לחלופת מעצר. מכאן הערר שבפניי. לטענת בא כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי משהורה על מעצרו של העורר, שכן התשתית הראייתית בעניינו חסרה ולקויה, ואין בה כדי להוות תשתית ראייתית מספקת למעצרו עד למתן החלטה בעתירה. עוד טוען בא כוח העורר, כי בית המשפט המחוזי שגה אף בכך שקבע כי קיימת עילה למעצרו של העורר בשל מסוכנותו ובשל החשש להימלטותו. לבסוף טוען בא כוח העורר, כי בהיעדר טעם מיוחד המצדיק הבחנה בין העורר ובין אחד המעורבים האחרים - ישראל אוזיפה (להלן: אוזיפה), אשר שוחרר לחלופת מעצר, יש להורות אף על שחרורו של העורר בתנאים מגבילים. מנגד, טוענים באי כוח המשיבה כי התשתית הראייתית מצביעה בבירור על מעורבותו של העורר במקרי הסחיטה המיוחסים לו, במסגרת פעולתו כחלק מארגון פשיעה. כן שבים באי כוח המשיבה ועומדים על כך שקיים חשש ממשי להימלטותו של העורר מן הדין, באם ישוחרר לחלופת מעצר. לבסוף מבקשים באי כוח המשיבה להבחין בין עניינו של העורר ובין עניינו של אוזיפה, שכן בנוגע לאחרון קבע בית המשפט כי התשתית הראייתית אינה מספיקה למעצרו. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי ולאחר שעיינתי בהודעת הערר, בחומר הראיות שהועמד לעיוני, ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להדחות. כבכל מקרה בו מושם אדם מאחורי סורג ובריח בהליך פלילי בטרם הוכחה אשמתו ובשעה שעודו נהנה מחזקת החפות, קמה חובה לאזן בין הפגיעה החמורה בחירותו ובין האינטרסים הציבוריים שמקימים את עילת המעצר. ברגיל, עת מדובר במעצרו של אדם לאחר שהוגש כנגדו כתב אישום בישראל, נדרשת תשתית ראייתית לכאורית מספקת בדבר אשמתו במעשים המיוחסים לו, וכן נדרש קיומה של עילת מעצר מבין העילות המנויות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), ובהן מסוכנותו לשלום הציבור, החשש להימלטותו מן הדין, והחשש מפני שיבוש הליכי משפט. גם לאחר שנקבעת עילה למעצרו של אדם, מורנו חוק המעצרים כי אין להורות על מעצרו מאחורי סורג ובריח, באם ניתן להשיג את תכלית המעצר - דהיינו אייונה של העילה בגינה נעצר - באמצעים שפגיעתם בחירותו פחותה.  לשם מעצרו של אדם על רקע ניהול הליכי הסגרה כנגדו נדרש ביצוע איזון דומה בין האינטרס הציבורי ובין הפגיעה בחירותו, הגם שמערך השיקולים אינו זהה. הגם שאף על מעצר לצרכי הסגרה חלים, בעיקרם, הכללים הנוהגים לגבי מעצר על פי חוק המעצרים, הרי שהשוני בין ההליכים מחייב מתן משקל מוגבר לעילה שעניינה חשש להימלטות האדם שהסגרתו מבוקשת מן הדין, וכן לחשש מפני שיבוש הליכי המשפט (ראו עניין אברג'יל; בש"פ 10916/08 אברהם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.1.2009) (להלן: עניין אברהם); בש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם, 20.5.2007) (להלן: עניין פרצוב)). על פי פסיקתו של בית משפט זה, משקל מוגבר זה הניתן לחשש מפני הימלטות מפני הדין ומפני שיבוש ההליכים הינו תולדה של מהות הליך ההסגרה. עצם הידרשותה של מדינה זרה להליך ההסגרה מעיד על כך שלכאורה ביצע האדם עבירה במדינה זו (בהינתן תשתית ראייתית מספקת), ונמלט לישראל בכדי לא לתת את הדין על מעשיו, ומסיבה זו אף מסרב הוא לשוב למדינה המבקשת את הסגרתו מרצונו החופשי. כפי שציין בית המשפט בעניין אברהם (בפסקה ט'): "אשר להימלטות, הליכי הסגרה לעולם עניינם במי שמבקש להימלט מאימת הדין במדינה המבקשת, שאילולא כן לא היה צורך בהליכים כאלה. יש הנמלטים משנפתחה חקירה, יש הנמלטים משהוגש כתב אישום, ויש הנמלטים משקרבה האש ללחכם, בשלבים שונים במשפטם או אף לאחריו." הפן המשלים של הליכי ההסגרה הוא המחויבות הבינלאומית בה נתחיבה מדינת ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה, באמצעות אמנת הסגרה, כאשר הימלטות האדם מבוקש ההסגרה תביא לפגיעה במחויבות זו. אמנם אין בשיקולים אלו כדי להכריע, כשלעצמם, את הכף כנגד חירותו של האדם מבוקש ההסגרה, אולם כאמור יש בהם כדי להביא למתן משקל ייחודי לחשש מפני הימלטותו, באופן שיש בו כדי להשפיע על איזון האינטרסים הכללי הנדרש בסוגיה. משכך, לעולם אין המעצר "אוטומטי", אף בהליכי הסגרה, ובזוכרנו כי עסקינן בשלילת חירותו של מי שטרם הורשע בפלילים, יש לבחון היטב את מכלול נסיבות המקרה ואת האפשרות להימנעות ממעצר תוך פנייה לאמצעים שפגיעתם פחותה  (ראו עניין פרצוב, בפסקאות 10-11). בענייננו, תוקף בא כוח העורר את ההחלטה על מעצרו של העורר בשלוש טענות - אי קיומה של תשתית ראייתית לכאורית מספקת להוכחת העבירות בהן הוא מואשם; אי קיומה של עילת מעצר בדמות מסוכנות או חשש להימלטות מן הדין; וכן האפשרות לשחרורו של העורר לחלופת מעצר, תוך השוואת עניינו לעניינו של אוזיפה. אדרש לטענות אלו אחת לאחת. בכל הנוגע לתשתית הראייתית, הרי שכפי שנקבע בבית משפט זה, התשתית הנדרשית לשם מעצרו של אדם במסגרת הליך הסגרה מקבילה לזו הנדרשת בהליך ההסגרה העיקרי עצמו, דהיינו בחינה האם ישנן ראיות קבילות למעורבותו של האדם במעשים המיוחסים לו, במידה המצדיקה את בירור עניינו בידי ערכאה שיפוטית. הדיון אינו עוסק בשאלת חפותו או אשמתו לגופה - שאלה זו דינה להתברר בהליך העתיד להתקיים במדינה המבקשת (ראו ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 85, 99 (1968); עניין פרצוב בפסקה 14). הראיות המרכזיות כנגד העורר הינן הודעות שנגבו מאנשים שמיוחס לעורר כי היה מעורב בסחיטתם - אליהו חדד (להלן: חדד) ויוסף עטיה (להלן: עטיה); האזנות סתר; ותצהיריהם של סוכני רשויות החקירה בארה"ב. במסגרת הודעה שמסר חדד, ביום 8.10.2008, מציין הוא כי העורר הגיע לביתו בחודש אפריל 2003, יחד עם אדם בשם חי ועקנין (להלן: ועקנין), לשם גביית חוב שחב חדד לועקנין ולאדם בשם גבריאל בן-הרוש (להלן: בן-הרוש). לאחר עימות בדבר גובה החוב, הובילו העורר וועקנין את חדד למלון בו נערכה "בוררות" על ידי אברג'יל. בפגישה זו נקבע הסכום אותו חב חדד, ואופן תשלומו, אולם ועקנין איים על חדד כי באם לא ישלם את החוב באופן מיידי, יביא למותו. לאחר מכן יצא חדד מהמלון, כשהעורר וועקנין מלווים אותו, יחד עם אדם בשם יורם אל-על (להלן: אל-על). כשהגיעו לרכבו של חדד, הראה לו אל-על צלקות שעל גופו, ורמז שהוא עלול להיפגע באם לא ישלם את חובו. לאחר מכן לוותה אותו החבורה למשרדו של עורך דין, שם נאלץ חדד לחתום על התחייבות לפיה באם לא ישלם לועקנין סכום של 500,000 דולר, יוכל ועקנין למכור את ביתו. הודעתו זו נתמכת אף בעדות אותה מסר בבית משפט פדראלי בקליפורניה ביום 7.6.2006. בהודעה שמסר עטיה, ביום 18.12.2007, מזהה הוא את העורר כמי שפעל יחד עם ועקנין ובן-הרוש, על רקע פרשה בה הפעילו עליו השניים מסכת איומים לשם גביית חוב שחב להם. ראיות נוספות הקושרות את העורר לפרשות הסחיטה באיומים הינן האזנות סתר שנערכו לשיחותיו. כך, בשיחתו עם אביו של אדם בשם ויקן קיוליאן (להלן: קיוליאן), מיום 27.5.2003, מתייחס העורר לסכומים אותם חב קיוליאן לועקנין, ודורש מהאב כי קיוליאן יעביר לו אותם. תמונה דומה מצטיירת מהאזנות סתר שנערכו בחודש אפריל 2003 לשיחותיו של העורר, בהן משוחח הוא עם ועקנין על גביית חובותיהם של חדד ועטיה. כן קיימות האזנות סתר הקושרות את העורר לסחיטה באיומים של אחיו של ועקנין, אסף. בנוסף קיימים בחומר הראיות תצהירים של סוכנים מטעם רשויות החקירה בארה"ב, ובמרכזם תצהירה של הסוכנת רויטר. תצהיר זה, אשר קביל כראיה בהליכי ההסגרה בהתאם לסעיף 12 לחוק ההסגרה וסעיף 10(2) לאמנת ההסגרה בין ארה"ב לישראל, סוקר בצורה מפורטת ומקיפה את הפרשה בה מעורב העורר יחד עם האחרים. לפי התצהיר, ראשיתה של הפרשה באיחוד כוחות בין ארגון הפשיעה של משפחת אברג'יל ובין ארגון הפשיעה המכונה "החבורה הירושלמית", שאחד מראשיה היה בן-הרוש, ועל שורותיה נמנה העורר. במסגרת שיתוף פעולה זה פעלו שני הארגונים לשם הלבנת כספים אותם השיגו בפרשת הבנק למסחר, באמצעות מתן ההלוואות והפעלת סחיטה באיומים לשם השבתן. ממכלול ראיות זה עולה לכאורה מעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. כאמור לעיל, הדרישה בשלב זה הינה רק לקיומן של ראיות שיש בהן כדי להצדיק את הדיון בעניין בפני בית המשפט במדינה המבקשת את ההסגרה. הראיות לכאורה הקיימות כנגד העורר מסבכות אותו עד צוואר בביצוע המעשים הפליליים שבוצעו במסגרת הפרשה שגוללה לעיל. אמנם תפקידו אינו תפקיד של מי שהיה גבוה ב"היררכיה" של ארגוני הפשיעה, אולם בבירור עולה מעורבותו ברמת השטח, במסגרת הוצאתן לפועל של הסחיטה באיומים והלבנת ההון. משכך, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה קיימות כנגד העורר ראיות לכאורה במידה המאפשרת את מעצרו. נקודה נוספת אותה מבקש כאמור בא כוחו של העורר לתקוף, הינה הקביעה לפיה קיימת כנגדו העורר עילת מעצר בשל מסוכנותו והחשש מפני הימלטותו מהדין. לטענתו, אין בעניינו של העורר כל התייחסות למסוכנותו, לא כתולדה של המעשים המיוחסים לו, לא על רקע עברו הפלילי ולא כנובע מתסקירי שירות המבחן שנערכו בעניינו. בכל הנוגע לחשש מהימלטות טוען בא כוח העורר כי העורר אמנם יצא את הארץ יום לאחר שאתי אלון הסגירה את עצמה בפרשת הבנק למסחר, אולם לא היה זה מתוך כוונה להימלט מן הדין, ומכל מקום הרי שהעורר חזר מיוזמתו המלאה לישראל, בידיעה כי הוא צפוי לעמוד לדין. בנוסף, במהלך שנת 2004, בעודו משוחרר בערבות במסגרת המשפט שהתנהל כנגדו בישראל, ידע העורר על פתיחתם של הליכים כנגדו בארה"ב, וחרף זאת לא עשה דבר כדי להימלט. הגם שטענותיו אלו של בא כוח העורר הינן כבדת משקל, בסופו של יום לא מצאתי כי ניתן לקבלן. כפי שתואר לעיל, במקרים של מעצר לצורכי הסגרה, ניתן משקל ייחודי לחשש מפני הימלטותו של מבוקש ההסגרה מן הדין. בענייננו, ראשית חלקו של העורר בפרשה הינה מעורבותו בפרשת המעילה בבנק למסחר והלבנתם של כספי המעילה. מייד עם חשיפתה של הפרשה, למחרת היום שבו הנאשמת העיקרית בפרשה, אתי אלון, הסגירה עצמה למשטרה, עזב העורר במפתיע את הארץ, כאשר רק חודש לאחר מכן הצטרפו אליו אשתו וילדיו. יצוין גם כי יום לאחר עזיבתו של העורר את הארץ, יצא את הארץ גם בן-הרוש, כאשר כאמור לפי הנטען השניים היו מעורבים בפרשה האמורה במסגרת פעולתם ב"חבורה הירושלמית". התקופה בה שהה בארה"ב הינה התקופה בה נטען כי ביצע את העבירות המיוחסות לו, ועל פי מזכר שנערך ביום 1.9.2003 מפי שוטרת שחקרה אותו, העורר פחד להסתבך עם הרשויות בארה"ב. במקביל, מציגה המשיבה ראיות לכך שהעורר ביקש להשתקע בארה"ב ואף הגיש  בקשה לאשרת עבודה (גרין קארד). ביום 27.8.2003 חזר העורר עם משפחתו לישראל, והורשע, על פי הודאתו, במיוחס לו במסגרת פרשת הבנק למסחר. בנסיבות אלו, כמו גם ביתר נסיבות המקרה, יש כדי להעלות חשש מהותי ומשמעותי מפני הימלטותו של העורר מן הדין. אמנם מספר חודשים לאחר שנמלט מישראל לארה"ב בכדי למנוע את העמדתו לדין חזר העורר לישראל, אולם אין בכך כדי להבטיח כי לא יימלט בשנית. יתרה מכן, לא ניתן להתעלם מכך שבאותם חודשים בהם שהה העורר בארה"ב היה הוא מעורב גם שם בפעילות הפלילית בגינה מבוקשת הסגרתו כיום, ואשר לאחר ביצועה עזב את ארה"ב ושב לישראל. לאור זאת, אין מנוס מפני הקביעה לפיה עניינו של העורר, אשר קיימת תשתית ראייתית לכך שהיה שותף לפעילות עבריינית חובקת עולם כחלק מפעילותו בארגון פשיעה, מקים כנגדו עילת מעצר בשל החשש הכבד להימלטותו מן הדין. לא מצאתי אף מקום לקבל את טענת בא כוחו של המערער לפיה יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בין אם ככלל ובין אם על רקע שחרורו של אוזיפה. כאמור, עניינו של העורר מעלה חשד כבד מפני הימלטותו מן הדין. אף התסקירים שהוגשו בעניינו לא הגיעו לכלל מסקנה לפיה ניתן לאיין חשש זה באמצעות מעצר. לאור אופי העבירות המיוחסות לו, והעבירות בהן הורשע בעבר, אשר מעידות על מעורבותו בארגון פשיעה, לא מצאתי גם שניתן יהיה לקבל את החלופה שהוצעה על ידי בא כוחו בדמות שמירה פרטית, ואף איני רואה כל דרך אחרת בה ניתן יהיה לאיין את החשש האמור, אלא באמצעות השמתו של העורר מאחורי סורג ובריח. בכל הנוגע להשוואת עניינו של העורר עם עניינו של אוזיפה, הרי שיש לזכור שזה האחרון שוחרר לחלופת מעצר בשל הבעייתיות שבעוצמת הראיות לכאורה כנגדו, ועל כן אין לגזור גזירה שווה מעניינו לעניינו של העורר. סוף דבר, הערר נדחה. ס' ג'ובראן -1060/09 ניתנה היום, ט"ו באדר התשס"ט (11.3.2009).          משפט פליליאיומיםחוק העונשיןסחיטהסחיטה באיומים