אי הגעה לדיון עקב טעות משרדית> לפני בקשה מטעם המבקשת, היא התובעת בתובענה, להורות על ביטול פסק הדין, שניתן ביום 27.04.08, בו הוריתי על דחיית התובענה כנגד המשיב (הנתבע מס' 4), עקב אי התייצבות מי מטעם המבקשת ובאי כוחה, לישיבת קדם המשפט. תחילתם של ההליכים בכתב תביעה, בסדר דין מקוצר, שהגישה המבקשת כנגד המשיב, לפיו התבקש ביהמ"ש לחייב את המשיב ביחד אחרים (הנתבעים 1 עד 3 שכנגדם כבר ניתן פסק דין) - לשלם למבקשת סך של 96,773 ₪, עבור אספקת סחורה שלא שולמה. המבקשת טוענת, כי ההחלטה לדחות את התביעה בהעדר התייצבות - הינה סנקציה חמורה, בשים לב לעובדה שאי ההתייצבות אינה נובעת מתוך זלזול בביהמ"ש, אלא נגרמה בשל טעות משרדית עת לא עודכן מועד הדיון ביומן המשרדי של ב"כ המבקשת. המשיב מתנגד לבקשה, שכן לשיטתו, זו הפעם השלישית בה מתעמרת המבקשת במשיב, בהעדר התייצבות מטעמה, לדיונים שנקבעו. המשיב טוען, כי מאז שהוגש כתב התביעה - חלפו כבר למעלה משלוש שנים ועדיין לא התקיימה ישיבה אחת, בנוכחות שני הצדדים. המשיב טוען עוד שנגרם לו עוול ועיוות דין כאשר הטריח עצמו להגיע (מהעיר נהריה בצפון) מספר פעמים לדיונים בביהמ"ש, אשר סופו של יום, לא התייצב מי מטעם המבקשת. לחילופין, טוען המשיב, כי זה המקרה שבו יש להטיל הוצאות לדוגמא כתנאי לביטול פסק הדין. ב"כ המבקשת נתן תשובה לתגובת המשיב, בה חזר על נימוקי הבקשה והוסיף וטען כי המחדל באי התייצבות נובע מ"צירוף מקרים משווע". ההלכה היא כי בבוא ביהמ"ש להחליט בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ישאל עצמו בית המשפט שתי שאלות - מהי הסיבה שגרמה למבקש לא להתייצב, ומהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין. השאלה השנייה היא המכרעת. בתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נקבע, כי "בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה". בענייננו לא טרחה המבקשת לצרף לבקשתה תצהיר, לאימות העובדות הדרושות לבקשה. באשר לשאלה הנוגעת לסיכוייה של המבקשת להצליח בתביעתה כנגד המשיב, באם יבוטל פסק הדין, הרי שאין כל התייחסות לכך, במסגרת הבקשה שלפני. מכאן שיש לקבוע שהמבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שיש לה סיכויים טובים לזכות בתביעה, כנגד המשיב. באשר לשאלה הנוגעת לסיבת המחדל לאי התייצבותה של המבקשת, נראה שגם בעניין זה המבקשת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה. בא כוחה של המבקשת טוען שאי ההתייצבות נגרמה בשל "טעות אנוש, אשר נגרמה בתום לב". בסעיף 1 לתשובת המבקשת, נטען שהעובדה שהמבקשת לא הופיעה לדיון "הינה מהסיבה הפשוטה, כי לא ידע על קיומו". בסעיף 5 לתשובה טוענת המבקשת, שהיא לא התייצבה "בשל טעות משרדית, עת לא עודכן מועד הדיון ביומן המשרדי". גם אם לצורך העניין הייתי מוכן להתעלם מהעובדה, שלא הוגש תצהיר לאימות העובדות הדרושות לבקשה, וגם אם הייתי נכון לקבל את הסבר ב"כ המבקשת לעניין הטעות שנגרמה ביומנו, הרי שעדיין אין כל הסבר בבקשה מדוע נציג המבקשת לא התייצב לדיון, באופן אישי, בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 19.2.2008, בה הוריתי על התייצבות בעלי הדין. צודק ב"כ המשיב בטענה, כי יש לבדוק את מחדל אי ההתייצבות של המבקשת לדיון, גם לאור מחדלים הנוספים של המבקשת, להתייצב לדיונים נוספים שנקבעו, וכפי שיפורט להלן. המבקשת ובאי כוחה לא טרחו להתייצב לדיון שהתקיים ביום 12.9.2006, במסגרתו ניתנה למשיב (במעמד צד אחד) רשות להתגונן כנגד התביעה והמבקשת חוייבה בהוצאות המשיב. המבקשת ובאי כוחה לא טרחו להתייצב לדיון שהתקיים ביום 27.5.2007, במסגרתו ניתן פסק דין לחובת המבקשת, במעמד צד אחד, כאשר ביהמ"ש הורה על מחיקת התובענה וחייב את המבקשת בהוצאות המשיב. מאוחר יותר בית המשפט נעתר לבקשת המבקשת והורה, לפנים משורת הדין, על ביטול פסק הדין שניתן וכן נקבע, ביחס להוצאות שנפסקו, שאם "לא יבוצע התשלום במועד, ישאר פסק הדין על כנו". לדיון שהתקיים ביום 13.11.2007, התייצב רק ב"כ המבקשת, אשר הודיע על כך ששולמו ההוצאות שנפסקו לחובת המבקשת ובשל כך ביקש למחוק את כתב ההגנה מטעם המשיב. בהחלטה מאוחרת יותר שנתתי ביום 19.2.2008 (בש"א 4855/07) ציינתי, בין היתר, כי המשיב לא התייצב לדיון שהתקיים ביום 13.11.2007 וזאת מנסיבות מוצדקות, מאחר והמבקשת לא שילמה למשיב את ההוצאות שנפסקו כנגדה, עד לאותו דיון, ומכאן שהמשיב יכל להניח שהדיון לא יתקיים. סופו של דבר הארכתי למבקשת את המועד שנקבע לתשלום ההוצאות ודחיתי את הדיון ליום 27.4.2008, תוך שציינתי שהדיון יתקיים "במעמד בעלי הדין". כאמור, המבקשת ובאי כוחה לא טרחו להתייצב גם לדיון שהתקיים ביום 27.4.2008, אשר במסגרתו ניתן פסק דין נוסף, לחובת המבקשת, במעמד צד אחד, כאשר ביהמ"ש הורה על דחיית התובענה וחייב את המבקשת בהוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. ייתכן שהייתי מגלה גמישות עם המבקשת בעניין אי התייצבותה לדיון אחד ואולם, כאשר מדובר באי התייצבות לשלושה דיונים מעיד הדבר על זלזול בהליכי המשפט. עפ"י ההלכה הפסוקה השאלה בדבר סיכויי ההגנה של המבקשת, היא השאלה המכרעת - ואולם לא פעם הגיעו בתי המשפט לתוצאה של דחיית הבקשה לביטול פסק דין רק לאחר בחינה של סיבת אי ההתייצבות - תוך התעלמות מסיכויי ההגנה. ראה בעניין זה בפסק דינו של כב' השופט לוין, רע"א 2694/92 אליהו פבר נ. הסוכנות היהודית, דינים עליון, כרך כו' 685, במסגרתו נדחתה בקשה לביטול פסק דין, כאשר המבקש לא הניח את דעתו של בית המשפט ביחס לשאלה הראשונה, בנוגע לטעם של אי הגשת כתב הגנה במועד:- "מוסכם על הכל שבין שני הטעמים שעל בית המשפט לשקול, בבואו לדון בבקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד - הטעם למחדלו של המבקש ועילת ההגנה או התביעה - הטעם השני עיקר והטעם הראשון טפל לו. עם זאת אין להתעלם גם מן הטעם הראשון ובית המשפט זכאי לקבל מן הנתבע הסבר מה מנע ממנו להתגונן כראוי...". כאמור, בענייננו לא ניתן כל הסבר מדוע בעל הדין מטעם המבקשת לא התייצב לדיון וסיבת אי התייצבותו של בא כוח המבקשת לא נתמכה בתצהיר, כפי הדרוש בתקנות. במקרה אחר, אף בית המשפט העליון היה מוכן להניח שיש לנתבעת עילת הגנה והנתבעת לא נתנה הסבר של ממש למחדל, נקבע כי לא היה מקום לבטל את ההחלטה - וכך נקבע, בין היתר: "מוכן אני להניח, מבלי לפסוק, שהמדינה אמנם הצביעה על קיומן של טענות המצביעות על קיומה של עילת הגנה, אך לפני שנכנסים לשאלה זו יש לבדוק אם נתנה המדינה הסבר למחדלה. כמו שנאמר בבר"ע 82/72 [1], בעמ' 773: ...על המבקש ביטול להסביר לבית-המשפט, ולו רק בדוחק, מה גרם למחדלו...", ומי שמזלזל במילוי חובותיו כלפי בית המשפט וכלפי יריבו עשוי לשאת בתוצאות מחדליו. במקרה שלפנינו אין כל הסבר . . . למחדלה של המדינה . . . בנסיבות אלו נראה לי, שהמדינה לא הצביעה על טעמים שהצדיקו ביטול ההחלטה . . . " [ראה רע"א 442/89 איאד עלאלדין נ' מדינת ישראל מג (3) 824, עמוד 826]. לפיכך ומכל האמור לעיל, יש לדחות את בקשת המבקשת לביטול פסק הדין לאור כך שהמבקשת לא נתנה הסבר הגיוני לאי התייצבותה והתוצאה היא שמי שמזלזל במילוי חובותיו כלפי בית המשפט וכלפי יריבו עשוי לשאת בתוצאות מחדליו. למרות האמור לעיל סבורני שיש לבחון הטענה הנוספת שהועלתה ע"י המבקשת, לפיה הסנקציה שנקבעה בעניין "דחיית" התובענה הינה חמורה יתר על המידה. בהקשר זה אין לשכוח שסדרי הדין אינם אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה, וכבר נקבע בע.א. 189/66, ששון נ. קמה, פ"ד כ', (3) 477:- "...הפרוצדורה אינה מיטת סדום שבה מקצצים את רגליו, או מתיזים את ראשו של בעל דין, כדי להכניסו לתוכה כנכה או כבר מינן. הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי, המכוונת לתת לבעל דין, את מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך, גם כאשר קורת תקלה, או שבעל דין עושה שגיאה במהלך המשפט, הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל הדין האחר, ועל בית המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות, "בעוול" מתכוון אני לעוול מהותי וממשי הפוגע בזכות מהותית, או מקפח לגוף העניין ולא רק לאי נוחיות נוהלית...". אי ביטול פסק הדין בדבר דחיית התובענה כמוהה כנעילת שערי המשפט בפני המבקשת. בתי המשפט נזהרים ב"נעילת שערי בית המשפט"; במיוחד כיום, לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד במשפט הישראלי, ויש אף שרואים בה כזכות חוקתית של ממש. ראה גם דברים היפים לענייננו, אף בע"א 8292/00 יוסף גבריאל נ. שמואל לוינסון, דינים עליון, כרך נח 990: - "...ההתייחסות להליך ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד נעשית על רקע ההכרה הבסיסית בקיומה של זכות גישה חוקתית לכל אדם לערכאות המשפט. זכות זו משקפת הכרה חוקתית בזכותו של הפרט לקיים דיון אמיתי, מלא והוגן בבית המשפט. האופי החוקתי של זכות הגישה לערכאות מקרין על הפרשנות העקרונית הניתנת להוראות סדר הדין, ומשליך על אמות המידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי המיושמות ביחס להסדרים הדיוניים הספציפיים...." אשר על כן, ולאור כך שהמבקשת לא העלתה נימוק טוב באשר לסיבת אי התייצבותה לדיון, לאור כך שלא שוכנעתי כי למבקשת סיכויים טובים להצליח בתובענה, לאור טענות בעלי הדין בכתבי הטענות, בבקשה, בתגובה ובתשובה, ולאור ההלכה בבקשות מסוג זה - אני מורה כדלקמן:- א. הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו, כנגד המבקשת, בפסק הדין שניתן ביום 27.4.2008 - יעמדו על כנם (להלן: "ההוצאות"). ב. אם המבקשת תשלם למשיב את ההוצאות שנפסקו כאמור, עד ליום 1.4.2009, הרי שבמקרה כזה, תתקבל הבקשה, באופן חלקי בלבד, כך שפסק הדין המתייחס ל"דחיית" התובענה - יבוטל - ויוחלף בסעד של "מחיקת" התובענה. למען הבהר, באם לא ישולמו ההוצאות, בתוך המועד שנקבע, הרי שפסק הדין מיום 27.4.2008, יעמוד כל כנו, ללא כל שינוי. ג. בנוסף, לאור מחדלי המבקשת, מצאתי לקבוע, שהתנאי לכך שהמבקשת תוכל להגיש תובענה נוספת, כנגד המשיב (לגבי אותם עניינים שנדונו בתובענה שבפני), יהא בתשלום הוצאות נוספות, בסך של 3,000 ₪. טעות משרדיתדיוןאי התייצבות לדיון