כרסום ראייתי בפניי שני הליכים אשר יידונו יחדיו: ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.9.2009 (כב' השופטת ח' כוחן), בה דחה את בקשתו של העורר בבש"פ 7838/09 (המשיב בבש"פ 7863/09 ולהלן: העורר) לעיון חוזר והורה על השארתו במעצר וכן בקשה של המשיבה בבש"פ 7838/09 (המבקשת בבש"פ 7863/09 ולהלן: המשיבה) להארכת מעצר רביעית של העורר בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). העובדות הצריכות לעניין וההליכים עד כה 1. נגד העורר הוגש בחודש יולי 2007 כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה סדום ומעשים מגונים בבתו, קטינה שטרם מלאו לה 16, שלא בהסכמתה החופשית וכן עבירה של כליאת שווא (להלן: כתב האישום המקורי). בכתב האישום המקורי נטען כי בשני מועדים בשנת 2007 ליטף העורר את חזהּ של בתו, קטינה ילידת שנת 1994 (להלן: המתלוננת), ובאחד המקרים אף הפעיל כוח רב לשם כך. במועד אחר קרא העורר למתלוננת לחדר השינה שלו, הורה לה לצפות עמו בסרט פורנוגרפי, ומשזו סירבה, איים עליה בסכין מטבח גדולה כי "אם תעשי בעיות את יודעת מה עושים עם סכין". בהמשך נגע העורר בגופה של המתלוננת ואמר לה כי עליה לבחור האם ימשיך במעשיו או שתבצע בו מין אוראלי. בלית ברירה בחרה המתלוננת, שפחדה מן העורר ומאיומי הסכין, שייגע בה. העורר הפשיט את המתלוננת, נגע באיבר מינה בתנועות חזקות ומהירות בעודו שוכב עליה, ואילו המתלוננת בכתה כל העת והבהירה לו שמעשיו מכאיבים לה. לאחר מכן החדיר העורר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת עד שהגיע לפורקן מיני על בטנהּ וחזהּ. על מנת שלא יופרע במעשים אלה נעל העורר את בתו השנייה, קטינה ילידת שנת 1992, בחדר האמבטיה (להלן: אחות המתלוננת או האחות). 2. עם הגשת כתב האישום המקורי ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והורה על מעצרו של העורר (ראו החלטה בב"ש 92533/07 מיום 9.8.2007). בחודש אוגוסט 2007 הודה העורר במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן אך בחודש יוני 2008 התיר לו בית המשפט המחוזי לחזור בו מהודאתו (ראו החלטה מיום 16.6.2008) בין היתר לאחר שאמה של המתלוננת (להלן: האם) סיפרה כי שמעה שיחת טלפון בין המתלוננת לבין חברתה בה התוודתה כי הפלילה את אביה לשווא, ולאחר שהקליטה שיחה עמה בה אישרה המתלוננת כי העורר לא ביצע כל עבירה וכי אדם אחר הוא שתקף אותה מינית. בעקבות התפתחות זו ולאחר חזרתו מן ההודאה הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטת המעצר. המשיבה טענה מצידה כי ההתפתחות האחרונה היא פרשה חמורה בפני עצמה, שנועדה להטות את הדין ונעשתה בעידודה של האם וביוזמת סנגוריו בעבר של העורר וחוקרים פרטיים ששכרו הסנגורים (להלן: החוקרים הפרטיים). בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר (ראו החלטה בב"ש 91716/08 מיום 7.9.2008), בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית המצדיקה את מעצרו של העורר, כי קמות עילות מעצר של מסוכנות ושל שיבוש הליכי משפט בשל ניסיונות להשפיע על המתלוננת (אשר אף אולצה לכתוב אל העורר מכתב התנצלות) וכי אין מקום לשקול חלופת מעצר חרף הזמן הרב שחלף מאז נעצר (להלן: ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיון חוזר). העורר ערר על ההחלטה לבית משפט זה, אך משך את הערר בהמלצת בית המשפט לשקול את צעדיו לאחר שיוחלט על הגשת כתב אישום מתוקן (ראו ההחלטה בבש"פ 8207/08 מיום 6.10.2008). 3. המשיבה הגישה בקשה לתקן את כתב האישום כך שלאישומים בכתב האישום המקורי יתווספו אישומים נגד העורר, אשתו, סנגוריו בעבר והחוקרים הפרטיים בעבירות של הטרדת עד, שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיות. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (ראו החלטה מיום 26.3.2009) ובעקבות כך הגישה המשיבה כתב אישום נפרד בעניין זה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"פ 4235/09) והדיון בעבירות המין שיוחסו לעורר נמשך בבית המשפט המחוזי על-פי כתב האישום המקורי. ביום 28.1.2009, טרם הכרעת בית המשפט המחוזי בבקשה לתקן את כתב האישום, קיבל בית משפט זה בקשה של המשיבה להאריך את מעצרו של העורר ב-90 ימים וקבע כי חרף העובדה שבתקופת ההארכה המבוקשת לא נקבע דיון הוכחות, אין מנוס מהותרתו במעצר בשל רמת הסיכון הגבוהה ביותר הנשקפת ממנו במיוחד כלפי המתלוננת ובשל החשש לשיבוש הליכי משפט (ראו החלטה בבש"פ 507/09). בית משפט זה האריך בפעם השנייה את מעצרו של העורר בהחלטתו מיום 22.4.2009, בה עמד על כך שככל שחולף הזמן ונמשך הדיון בעניינו של נאשם, הולך וגובר משקלן של חזקת החפות ושל זכותו לחירות על-פני שיקולים אחרים, אך יחד עם זאת קבע כי לא ניתן לשחרר את העורר ממעצר והדגיש את חומרת העבירות המיוחסות לו, את המסוכנות העולה מהן ואת העובדה כי חלק ניכר מעיכוב ההליכים בתיק נבע מהתנהלותו שלו (ראו ההחלטה בבש"פ 2904/09). 4. ביום 25.6.2009 הגיש העורר בקשה נוספת לעיון חוזר בהחלטה למעצר עד תום ההליכים, והדיון בבקשה נדחה מעת לעת בהסכמת בא-כוח העורר. בינתיים, הגישה המשיבה בקשה שלישית להארכת מעצר וביום 21.7.2009 נעתר בית משפט זה לבקשה והורה על הארכת מעצרו של העורר ב-90 ימים נוספים (ראו ההחלטה בבש"פ 5580/09). הדיון בבקשה לעיון חוזר בבית המשפט המחוזי התחדש ביום 20.8.2009 ובשלב זה ביקשה המשיבה לתקן את כתב האישום ולהוסיף תשעה עדים (להלן: העדים הנוספים). לפיכך הורה בית המשפט להמתין להכרעה בבקשה זו ודחה את המשך הדיון, בציינו כי הטענות בדבר כרסום ראייתי דינן להידחות וכי עילת השיבוש היא הסוגיה המרכזית הדורשת הכרעה (ראו ההחלטה בב"ש 90203/09 מיום 20.8.2009). ביום 3.9.2008 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבה להוספת עדים, נקבעה ישיבה בתיק העיקרי ליום 17.9.2009 והמשך הדיון בבקשה לעיון חוזר נדחה ליום 22.9.2009. 5. ההחלטה בבקשה לעיון חוזר נשוא הערר שבכאן ניתנה ביום 22.9.2009, ובה דחה בית משפט קמא את בקשת העורר לעיון חוזר והורה להותירו במעצר. בית המשפט ציין כי עדי התביעה שהתווספו סיימו את מתן העדות וכי התיק נדחה לשמיעת פרשת הגנה ליום 29.9.2009 וליום 18.10.2009. לגופם של דברים קבע בית משפט קמא כי לעורר מיוחסות עבירות מין חמורות שבוצעו בבת משפחה אשר בינתיים חזרה בה מהודעתה, כנראה לאחר שהוטרדה על-ידו. בית המשפט הוסיף וקבע כי התעוזה של העורר להתקשר מבית המעצר לאחות המתלוננת היא הנותנת שהוא אינו בוחל בשום אמצעי בניסיון להשפיע על עדים. אשר לסיומה של פרשת התביעה קבע בית משפט קמא כי העדים הנוספים אמנם מסרו את עדותם אך נוכח התנהגותו של העורר ובהתחשב במעשים המיוחסים לו ובמעורבותם של בני משפחה אחרים באירועים, אין להוציא מכלל אפשרות שימשיך להטריד עדים. לבסוף קבע בית המשפט כי אין לומר שמסוכנותו של העורר התפוגגה וכי אין חלופת מעצר הולמת אשר יכולה לאיינה או להפחיתה. טענות הצדדים 6. בערר שבפניי טוען העורר כי חל כרסום ממשי בתשתית הראייתית ומדגיש כי במהלך עדותה בבית המשפט שבה המתלוננת וסיפרה כי העלילה עליו עלילת שווא וכי שגה בית משפט קמא בקובעו כי חזרתה של המתלוננת מן הגרסה המפלילה אינה מהווה כרסום ראייתי. העורר מוסיף ומציין כי דגימות DNA שנלקחו לא נשלחו לבדיקה עד חודש יוני 2009 (כמעט שנתיים לאחר מעצרו), כי נמצא DNA נקבי בפי הטבעת של המתלוננת אך לא נמצא DNA זכרי וכי לא נמצאו תאי זרע על הגופייה שלבשה ואף בכך יש לדעת העורר משום כרסום בראיות התביעה. כמו כן מעלה העורר תהיות לגבי עוצמתן של הראיות הנוספות עליהן נסמכה התביעה ובהן עדותה של אחות המתלוננת ועדות האם. העורר מציין בהקשר זה, בין היתר, כי האם הגישה תביעת גירושין בבית הדין הרבני ולטענתו יש בכך כדי לסתור את טענת המשיבה כי עודדה את המתלוננת לחזור בה מהודעתה במשטרה על מנת שישוב הביתה. עוד טוען העורר כי חוות דעתו של הפתולוג ד"ר זייצב (להלן: הפתולוג) מלמדת כי נגרם למתלוננת קרע שטחי בפי הטבעת שיכול היה להיגרם מהחדרת איבר מין אך גם מניגוב כוחני או מדבר מה אחר והוא מוסיף וטוען כי הפתולוג העיד שבעת הכנת חוות הדעת לא ידע שבפי הטבעת של המתלוננת לא נמצא DNA זכרי, כי יש בעדות זו כדי להפחית את ההסתברות לכך שהקרע השטחי בפי הטבעת נגרם מהחדרת איבר מין וכי המתלוננת סיפרה בעדותה כי ניגבה את אזור פי הטבעת ניגוב כוחני כשעתיים לפני שנבדקה. אשר להודעתו של העורר במשטרה כי נגע בחזהּ של המתלוננת, טוען העורר כי קיים פער משמעותי בין אורך ההודעה המסתכמת בשני גיליונות לבין משך גבייתה: כשעתיים וחצי. עוד טוען העורר כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הכרסום הנדרש לשחרור לחלופת מעצר הוא כרסום דרמטי ההופך על פניה את פרשת התביעה. העורר ממשיך וטוען כי מן ההחלטות שניתנו עד כה בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה עד כה עולה שהסיבה העיקרית לא לשחררו היא החשש משיבוש הליכי משפט וכי עילה זו פגה עם סיום פרשת התביעה, בציינו כי בשל חשש זה דחה בית המשפט המחוזי את הדיון בבקשה לעיון חוזר ארבע פעמים אך באותו שלב הוחלף המותב שהורה על דחיית הדיונים וההחלטה שניתנה לא תאמה את הדרך בה הלך המותב הקודם. העורר טוען עוד כי כלל לא שוחח עם אחות המתלוננת, לא נחקר על אודות שיחה שהתקיימה לכאורה, ולא הואשם בגינה. העורר מוסיף וטוען כי מכל מקום הטרדת עד לאחר שזה סיים ליתן את עדותו אינה מהווה עילת מעצר ולבסוף הוא טוען כי הערכת המסוכנות שנעשתה לאחר שנעצר מצביעה על רמת מסוכנות נמוכה עד בינונית, כי לכל הפחות שומה היה על בית המשפט להפנותו לשירות המבחן על מנת שיבחן האם ניתן לשחררו לחלופת מעצר וכי שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות, ובהן עברו הנקי, הליכי הגירושין בהם פתחה האם, והעובדה כי הוא עצור זה כ-28 חודשים. 7. המשיבה טוענת מצידה כי יש להותיר את העורר במעצר ולהאריכו ב-90 ימים נוספים כמבוקש בבקשה להארכת המעצר. לטענתה המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על סיכון רב הנשקף ממנו לציבור בכלל ולמתלוננת בפרט ומסוכנותו מתחדדת נוכח המלצת המרכז להערכת מסוכנות להרחיקו מן המתלוננת ומסקנתו כי הוא מטיל עליה אשמה. כמו כן טוענת המשיבה כי פרשת התביעה אמנם הסתיימה אך אם ישוחרר העורר לחלופת מעצר קיים חשש של ממש להטרדתם של עדים על-ידו, המתחזק נוכח האיומים שהשמיע כלפי המתלוננת ונוכח פרשת השיבוש הנוגעת לכאורה להליך שבכאן. המשיבה מדגישה כי לאחר עיכוב בפתיחת משפטו של העורר ובעקבות הערותיו של בית משפט זה בהחלטתו מיום 21.7.2009, הואץ קצב ניהול המשפט ובימים אלה צפויה להסתיים פרשת ההגנה והיא טוענת כי במכלול השיקולים אין מנוס מהותרת העורר במעצר עד לסיום משפטו. בתגובתה לערר טוענת המשיבה כי בלב טענת הכרסום ניצבת החזרה של המתלוננת מהודעתה במשטרה, כי חזרה זו נבעה מלחץ אגרסיבי שהופעל עליה וכי להבדיל מהודעתה במשטרה העדות החדשה נטולת פרטים ומעורפלת. בהקשר זה מפנה המשיבה לכתב אישום שהוגש כאמור בבית משפט השלום בתל אביב-יפו נגד העורר, אשתו, סנגוריו בעבר והחוקרים הפרטיים בעבירות של הטרדת עד, שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיות. כמו כן טוענת המשיבה כי בתקופה שחלפה הודה העורר שנגע במתלוננת וכי בהודאה זו יש חיזוק ראייתי משמעותי להיתכנות האירועים המתוארים בכתב האישום המקורי. אשר לממצאי בדיקת ה-DNA טוענת המשיבה כי המתלוננת שינתה את גרסתה לעניין הניגוב המסיבי באזור פי הטבעת וכי תחילה ובעת שנבדקה על-ידי הפתולוג, טענה כי הניגוב המסיבי האחרון נעשה על-ידה יום או יומיים לפני הבדיקה ולא כשעתיים לפניה. אשר לטענת העורר בדבר תפוגת עילת השיבוש שבה המשיבה על טענתה מן הבקשה להאריך את מעצרו לפיה עילה זו לא פגה, בין היתר כיוון שאחות המתלוננת צפויה להעיד בתיק. דיון לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וכן את ההחלטות בעניינו של העורר שניתנו על-ידי בית משפט זה ועל-ידי בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות ודין הבקשה להארכת מעצר להתקבל. הערר על ההחלטה הדוחה את הבקשה לעיון חוזר 8. אכן, השינוי שחל בגרסתה של המתלוננת באשר למעשים שעשה בה העורר יש בו משום כרסום בראיות התביעה נוכח העובדה כי המתלוננת הינה עדת התביעה המרכזית בפרשה זו. יחד עם זאת, אני סבורה כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן אין מקום לקבוע כבר בשלב זה כי מדובר בשינוי משמעותי המצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. כבר נפסק כי בעבירות מין במשפחה טבוע חשש אינהרנטי כי בני המשפחה יפעילו לחץ על המתלוננת לחזור בה מהודעותיה או לשנות את גרסתה (ראו בש"פ 3581/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 ( 21.5.2009)). במקרה דנן ועל בסיס הראיות לכאורה שנאספו בהקשר זה הוגש, כאמור, תוך כדי ניהול ההליך הפלילי הנוגע לעבירות המין, כתב אישום נוסף נגד העורר וכן נגד האם, נגד סנגוריו של העורר בעבר ונגד חוקרים פרטיים, בו מיוחסות להם עבירות של הטרדת עד, שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיות. באותו כתב אישום מתוארת שרשרת של פעולות ומעשים שעשו אותם נאשמים על מנת לגרום לכך שהמתלוננת תחזור בה מתלונתה המקורית נגד העורר ותציג גרסה אחרת שתביא לזיכויו מעבירות המין המיוחסות לו. בנסיבות אלה העובדה לבדה שהמתלוננת חזרה בה מן התלונה אין די בה על מנת לבסס כרסום ראייתי בעוצמה הנדרשת לצורך שינוי החלטת המעצר ושחרורו של העורר לחלופת מעצר. עמד על כך בית משפט זה בהחלטתו מיום 10.12.2008 בה דחה ערר על החלטה קודמת של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר (מיום 7.9.2008), וכלשונו: אני שותף להשקפתו של בית המשפט המחוזי, לפיה ספק אם יש בחומר החקירה הנוסף כדי לפגום במהימנות הראיות שהיו בידי המשיבה מלכתחילה. כוונת הדברים לכך, שעדות הקטינה אינה ניצבת לבדה, והיא נתמכת בראיות נוספות וביניהן של אמה, אחותה וממצאיה של בדיקה רפואית שנערכה לה. לא זו אף זו, על פני הדברים, ומבלי לקבוע עמדה בנושא זה, לא הייתי ממהר לדחות את החשד שנפל על העורר ואחרים כמי שביקשו לשבש מהלכי משפט ולבדות ראיות, ונוכח חשד זה אך מתעצם הצורך בהמשך מעצרו של העורר. אכן, מאז אותה החלטה נשמעה עדות המתלוננת ובמהלכה דבקה המתלוננת בגרסה החדשה המנקה את העורר מן המעשים שאותם ייחסה לו בתלונתה. עובדה זו נושאת משקל מסוים נוסף לטובתו אך גם היא אינה מצדיקה בעיני סטייה מן הגישה הזהירה בה נקטו בתי המשפט בהקשר זה עד כה. בהליך של עיון חוזר בסוגיית המעצר לא יידרש בית המשפט, ככלל, לשאלות של מהימנות העדים ולהשוואה מדוקדקת לפרטי הפרטים של הגרסאות שמסרו. מלאכה זו מסורה לערכאה המבררת, הרואה ושומעת את העדים. משכך לא ראיתי לנכון להיכנס לעובי הקורה בהשוואת הגרסאות הסותרות שמסרה המתלוננת. יחד עם זאת, קשה להתעלם מן העובדה כי התלונה כפי שנמסרה על-ידה לחוקרת הילדים הייתה רוויה בפרטים היוצרים, לכאורה, רושם כי מדובר באירועים שהתרחשו במציאות. זאת בניגוד לתשובותיה של המתלוננת במהלך חקירתה בבית המשפט בהתייחס לגרסה החדשה שמסרה, שהיו עמומות ובלט בהן היעדר של פרטים המרכיבים סיפור מעשה שלם וקוהרנטי. אם נוסיף לכך את הראיות התומכות האחרות עליהן עמד בית המשפט בהחלטה המצוטטת לעיל וכן את העובדה כי העורר עצמו הודה בחקירתו שאכן נגע בחזהּ של המתלוננת וכלא את אחות המתלוננת בחדר האמבטיה, דומני כי אין מנוס מן המסקנה שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים את שחרורו של העורר לחלופת מעצר בשל הכרסום שחל בראיות התביעה במהלך המשפט. הטענות שהעלה העורר לעניין בדיקת ה-DNA אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו. אכן, יש להצטער על כך שהראייה האמורה לא נבדקה ולא הוצגה במועד הנדרש אך מכל מקום, מדובר בתוצאה נייטרלית אשר אין בה בשלב זה כדי להצביע על כרסום ראייתי. לכל אלה יש להוסיף את החשש הקיים במקרה דנן לשיבוש הליכי משפט מצד העורר. אכן, ככל שמסכת שמיעת הראיות מטעם התביעה מתקדמת לקראת סיום הולך חשש זה ופוחת אך גישתו של העורר לפיה משנשמעה עדות המתלוננת פג החשש כלא היה אינה מקובלת עליי. זאת בייחוד נוכח פרשת השיבוש הנלווית לפרשת עבירות המין ובה מואשמים העורר, האם ויתר הנאשמים, בין היתר, בבידוי ראיות ובשיבוש מהלכי משפט הכל כמפורט בכתב האישום התלוי ועומד בעניין זה בבית משפט השלום בתל אביב-יפו. משהגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר הנוגע לעיון החוזר בשאלת המעצר יש להוסיף ולהידרש לבקשת ההארכה שהגישה המשיבה. הבקשה הרביעית להארכת מעצר 9. בבקשה להארכת מעצר על-פי סעיף 62 לחוק המעצרים בוחן בית המשפט מהי נקודת האיזון הראויה בין זכותו של נאשם לחירות לבין האינטרס להבטיח את שלום הציבור ואת ניהולו התקין של ההליך. ככל שמתמשכים ההליכים מתעצם משקל זכותו של הפרט לחירות ביחס לאינטרס הציבורי, אך חלוף הזמן לבדו אין בו כדי לאיין את משקלם של האינטרסים הציבוריים הניצבים מנגד (ראו: בש"פ 644/07  מדינת ישראל נ' נאצר, פסקאות 14-16 ( 20.2.2007); בש"פ 8540/07 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 4 ( 4.12.2007); בש"פ 6511/09 מדינת ישראל נ' דוד, פסקה 8 ( 6.9.2009)). בהחלטתו מיום 21.7.2009 להאריך בפעם השלישית את מעצרו של העורר ציין בית משפט זה כי "קצב הליך המשפט היה איטי ביותר ובמשך שנה, מחודש יוני 2008 ועד חודש יוני 2009, לא התקיימה כל ישיבת הוכחות במשפט". מאז הואץ באופן משמעותי קצב ניהול המשפט וגמר פרשת ההגנה נקבע בתוך תקופת ההארכה שניתנה (18.10.2009). בית המשפט המחוזי אף קבע שלושה מועדי דיונים במהלך חודש ספטמבר 2009 והיה זה בא-כוחו של העורר שעתר לביטול שניים מהם ובשל כך התקיימו בסופו של דבר שני דיונים בלבד במהלך אותו החודש, לאחר שבית המשפט קבע מועד חלופי נוסף. נוכח המאמץ שנעשה לסיים את המשפט בהקדם (הודעת העדכון שמסר העורר ביום 21.10.2009 מלמדת כי אף שפרשת ההגנה לא הסתיימה כצפוי ביום 18.10.2009, היא אמורה להסתיים בקרוב מאד), ונוכח האינטרסים הציבוריים הנוגעים לעניין, המקבלים משנה תוקף בשל העובדה כי מדובר בעבירות מין במשפחה שבוצעו בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים ובחשש ממשי, שלא פג, לשיבוש הליכי משפט, אני סבורה כי יש להיעתר גם זו הפעם לבקשת ההארכה שהגישה המשיבה. יש להניח כי נוכח האצת קצב הדיונים צפוי ההליך כולו, לרבות שלב הכרעת הדין, להסתיים במהלך תקופה זו. אשר על כן אני דוחה את הערר ומורה על הארכת מעצרו של העורר בתשעים ימים מיום 22.10.2009 או עד למתן פסק-דין בעניינו בתפ"ח 1083/07 בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפי המוקדם (תוצאה זו נמסרה לצדדים ולשירות בתי הסוהר כבר אתמול, 21.10.2009). כרסום ראיות